פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4262/00
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
העותר: עו"ד קבלאן יוסף
נגד
המשיבים: 1. עו"ד אברהם זר - יו"ר ועדת האתיקה
2. ועדת האתיקה - ועד מחוז חיפה
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
בשם העותר: בעצמו
בשם המשיבים: עו"ד משה עליאש
פסק-דין
העותר הוא עורך דין. בעבר כיהן כראש המועצה המקומית בית ג'אן. לאחר שהובס בבחירות למועצה המקומית ופרש מתפקידו כראש המועצה המקומית, ביום 30.11.98, החל לעסוק בעריכת דין. בין היתר הוא ייצג לקוחות בתביעות נגד המועצה המקומית בית ג'אן. בשל כך הוגשה נגדו תלונה לוועד המחוזי חיפה של לשכת עורכי הדין. לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-, ועד מחוזי של לשכת עורכי הדין רשאי להגיש קובלנה נגד עורך דין לבית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין. הוועד המחוזי בחיפה, בתפקידו כוועדת אתיקה, דן בתלונה נגד העותר. בין היתר הוא שמע את טענות העותר. בסיום הדיון הגיע הוועד המחוזי למסקנה כי העותר הפר הוראות אחדות של כללי אתיקה שהותקנו לפי חוק לשכת עורכי הדין. בין היתר קבע הוועד המחוזי כי העותר הפר את ההוראה שבסעיף 2(א)(2) לכללי לשכת עורכי הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים), התשכ"ט1969-. סעיף זה אוסר על עורך דין שהוא חבר במועצה של רשות מקומית, או שטרם חלפה שנה מאז חדל להיות חבר במועצה, לייצג את שולחו בהליך שיפוטי אם המועצה היא צד לאותו הליך. כמו כן קבע הוועד המחוזי כי העותר הפר את ההוראות שבסעיף 14(א) של כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986- (בדבר ניגוד אינטרסים), וכן (אולי) את הוראת סעיף 36(א) לכללים אלה (בדבר ייצוג אדם אם עורך הדין עומד להעיד מטעם אותו אדם). אי לכך החליט הוועד המחוזי כי על העותר להשתחרר מן הייצוג בתביעות שהוגשו נגד המועצה המקומית בית ג'אן במהלך שנה מיום שחדל לכהן כראש מועצה זאת. אך העותר סבור כי הוועד המחוזי טעה בהחלטתו. לפיכך פנה העותר אל בית משפט זה וביקש כי בית המשפט יבטל את החלטת הוועד המחוזי.
בית המשפט ביקש לקבל את תגובת המשיבים. בתגובתם אמרו המשיבים כי הוועד המחוזי מוסמך להחליט אם להגיש קובלנה נגד עורך דין, אך אין הוא מוסמך להורות לעורך דין לפעול בדרך זאת או אחרת, ומכאן שהוועד המחוזי רק מודיע לעורך דין כי לדעתו יש מקום בנסיבות של עניין מסויים להגיש קובלנה לבית דין משמעתי. בלשונם של המשיבים:
"ברור כי אין הוועד המחוזי, או כל קובל אחר, מוסמך להורות לעותר להפסיק מלייצג לקוח זה או אחר. הברירה היא בידי העותר, אם להמשיך ולייצג את לקוחותיו ולהסתכן בכך כי תוגש נגדו קובלנה בנדון, או לקבל את עמדת הוועד המחוזי ולחדול מלפעול בדרך שלדעת הוועד המחוזי מנוגדת לכללי האתיקה.
עמדת המשיבים אינה מחייבת את העותר לציית לחוות דעתם, הוא חפשי לאמץ דעה שונה ולהביא את השאלה להכרעת בית הדין המשמעתי ככל שהוועד המחוזי יחליט כי מן הראוי אכן להגיש קובלנה בפני בית הדין המשמעתי.
...
לעותר תרופה חלופית, בדיון בפני בית הדין המשמעתי, והוא יוכל להוכיח בפני בית הדין כי לא דבק רבב כלשהו במעשיו, וכי לא עבר כל עבירת משמעת.
אין מקום, בנסיבות הענין, כי בית משפט נכבד זה ייכנס לעובי הקורה ויחקור ויקבע אם העותר אכן עבר לכאורה עבירת משמעת או לא.
יש להשאיר את ההחלטה בנושא זה לבתי הדין המשמעתיים, אשר הוקמו על מנת להכריע בנושאים אלה".
לאור התגובה של המשיבים ביקש בית המשפט מן העותר שיודיע אם הוא עומד על קיום דיון בעתירה או שמא הוא מבקש לחזור בו מן העתירה.
העותר הודיע בתגובתו כי הוא הפסיק את הייצוג של תובעים בתביעות שהוגשו נגד המועצה המקומית בית ג'אן תוך שנה מיום שחדל לכהן כראש המועצה המקומית. עדיין, לדבריו, נותרה מחלוקת לגבי תביעות שהוגשו נגד המועצה המקומית לאחר שנה מיום שחדל לכהן כראש המועצה המקומית. עם זאת, הוסיף העותר, כדי שלא להסתכן בעבירת משמעת, הוא העביר גם את הייצוג של תובעים בתביעות אלה לעורכי דין אחרים. אף-על-פי כן, הוא מבקש להמשיך את ההתדיינות בעתירה זאת, על מנת שבית המשפט יכריע במחלוקת שנותרה על כנה בינו לבין הוועד המחוזי. לצורך זה מוסיף העותר טיעונים התומכים בעמדתו.
החלטנו לדחות את העתירה בלי לשמוע טענות נוספות. הטעם לדחיית העתירה הוא, כטענת המשיבים, קיום הסעד החלופי. חוק לשכת עורכי הדין קובע את הדרך בה יתבררו שאלות של אתיקה מקצועית. עורך דין שאינו רוצה להסתכן בעבירת משמעת יכול לבקש מראש חוות דעת של המוסד המוסמך לכך בלשכת עורכי הדין. אם חוות הדעת אינה מקובלת עליו, הוא עדיין רשאי לנהוג כהבנתו, ואם תוגש נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי, להציג את עמדתו בפני בית הדין. על פסק הדין של בית דין משמעתי מחוזי, אם לא יהיה מקובל עליו, יוכל לערער לפני בית הדין המשמעתי הארצי. ועל פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי יוכל, אם ירצה, לערער לפני בית המשפט העליון. הנה כי כן, החוק מתווה דרך ברורה לעורך הדין בשאלות של אתיקה מקצועית. הדרך יכולה להוביל אותו לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים, אך הדרך אינה מתחילה ואף אינה מסתיימת בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. אכן, אין זה נכון או ראוי, לא על פי החוק ולא על פי המהות, שבית המשפט העליון ישב לדין כערכאה ראשונה ויחליט אם התנהגות זאת או אחרת של עורך דין תואמת או סותרת את כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. החוק הקנה סמכות זאת, בכוונת מכוון, בידי בית דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המורכב מעורכי דין, ופועל בדרך שנקבעה בחוק. אין מקום ואין הצדקה לקפיצת דרך, מעל בתי הדין למשמעת של עורכי הדין, היישר אל בית המשפט העליון. באחת, בית המשפט העליון אינו בית דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, אלא הוא רק ערכאת ערעור על בית הדין למשמעת, לאחר שמוצו ההליכים בלשכת עורכי הדין, כפי שנקבעוד בחוק.
כלל ידוע ומבוסס היטב הוא, שבית משפט זה אינו נוהג להיזקק לעתירה בעניין מסויים, כאשר חוק קבע ערכאה מיוחדת לאותו עניין. ראו, לדוגמה, בג"ץ 6522/93 בכר נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד מח(4) 265. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף.
לפני זמן מה פנתה המועצה המקומית בית ג'אן אל בית המשפט בבקשה להצטרף כמשיבה לעתירה. כיוון שהעתירה נדחית, הבקשה מתייתרת.
העותר ישלם את הוצאות המשפט למשיבים בסכום כולל של 2,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ו באלול תש"ס (26.9.00).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00042620.I04