בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4260/93
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופט י' זמיר
המערערת: אימן
בת מוג'הד חג' יחיא
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 4.7.93 בתפ"ח 85/93
שניתן
על ידי כבוד השופטים:
א'
א' לוי, ד' ברלינר, ו' אלשייך
תאריך
הישיבה: כ"א באדר ב' תשנ"ז (30.3.97)
בשם
המערערת: עו"ד א' ברתור
בשם
המשיבה: עו"ד רות דוד
פ
ס ק - ד י ן
השופט י' זמיר:
1. המערערת הורשעה על ידי בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' ברלינר בהסכמת השופט א' לוי והשופטת ו' אלשיך) לפי
סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ברצח שלום ושדי (להלן: המנוח).
העובדות העיקריות, עליהן התבססה ההרשעה, אינן
שנויות במחלוקת. הערעור מתבסס על טענה אחת בלבד, היא הטענה של טעות במצב הדברים,
מבחינתה של המערערת, בהתאם לסעיף 34יח לחוק העונשין. בלשונה של ב"כ המערערת:
"המחלוקת היחידה הינה האם גירסת המערערת שסברה כי המנוח מת טרם הכותה אותו,
הינה גירסת אמת אם לאו".
העובדות
2. המנוח, שהיה כבן 89 שנים, התגורר בגפו בדירה
בתל-אביב. ביום 3.2.93 נתגלתה גופתו כשהוא יושב על ספה בסלון הדירה וראשו שמוט על
השולחן שלפני הספה. בנתיחת הגופה נקבע כי על ראשו הונחתו שש מכות. הרופא שביצע את
הנתיחה קבע באופן החלטי כי מותו של המנוח נגרם, יום קודם לכן, על ידי המכות
שהונחתו על ראשו.
3. לאחר עשרה ימים, בעקבות חקירת המשטרה, נעצרה
המערערת בחשד שהיא גרמה למות המנוח. המערערת הכחישה בגירסתה הראשונה, מיום
12.3.93, כל קשר למות המנוח. היא טענה כי ביקרה אצל המנוח, בפעם האחרונה, יום לפני
המוות. בגירסתה השניה, שנכתבה בידה יומיים לאחר מכן, חזרה המערערת על הגירסה
הראשונה. עברו יומיים נוספים והמערערת ביקשה למסור גירסה נוספת: הפעם, לדבריה,
"לספר את האמת." לפי גירסה זאת, בעלה של חברתה, אחד בשם דוד וזאנה, דרש
ממנה באיומים כי תשיג עבורו את מפתח הדירה של המנוח, כדי שיוכל לגנוב כסף מן
הדירה. לצורך זה היא נכנסה לבית המנוח, ביום בו מת, נטלה את המפתח מן הדלת והעבירה
אותו לוזאנה שהמתין לה. גם בגירסה זאת, שהיה בה כדי להחשיד את וזאנה ברצח, הכחישה
המערערת שהיא עצמה פגעה במנוח. גירסה נוספת ואחרונה נמסרה על ידי המערערת למחרת,
ביום 17.3.93. גירסה זאת נכתבה על ידה על פני דפים רבים, והיא גם הגירסה שהוצגה על
ידה במהלך השחזור, ולאחר מכן הושמעה על ידה בעדות שנתנה בבית המשפט. על גירסה זאת
התבססו העובדות שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
4. המערערת, לפי הגירסה שהציגה בבית המשפט,
התגוררה כדיירת בחדר שבבית המנוח עד סוף שנת 1992. ביום 2.2.93 ביקרה המערערת אצל
חברתה ענת וזאנה, המתגוררת סמוך לבית המנוח, ולאחר מכן ביקרה במרפאת שיניים, שאף
היא סמוכה לבית המנוח. בצאתה מן המרפאה ראתה את המנוח ליד ביתו. הוא הזמין אותה
להיכנס לביתו. לאחר שנכנסו לביתו התיישב המנוח על ספה שבסלון, שלידה ניצב שולחן,
ולידו התיישבה המערערת. המנוח החל לאכול מרק חם, שהכין לעצמו, ואף הציע לה לאכול
מרק. לפתע נתקף המנוח בשיעול חזק. המערערת הושיטה לו כוס מים, אך כוחו לא עמד לו
ליטול את הכוס וראשו צנח על הספה או (המערערת אינה זוכרת זאת) על השולחן. היא נטלה
את דופק ידו, אך לא חשה בדופק. משום כך מיהרה לטלפון, כדי להזעיק עזרה, אך גילתה
שהקו מנותק. היא הסתכלה שוב במנוח וראתה, לדבריה, כי "הבן אדם מת." או
אז חלפה מחשבה במוחה של המערערת. לדבריה, מצבה הכלכלי אותו זמן היה גרוע. לפיכך
עלה בדעתה שייטב לה אם תיכנס לבית סוהר, שם תזכה לקורת גג ומזון. לצורך זה החליטה
להפליל את עצמה כרוצחת כדי שתיאסר לתקופה ממושכת. היא נטלה אז פסל מתכת שניצב
בסמוך והלמה בראש המנוח מספר פעמים. לאחר שדם פרץ מראש המנוח התעשתה המערערת
והחליטה להימלט מן המקום. היא נטלה את מפתחות הדירה, שהיו על השולחן, ואת הפסל ויצאה
החוצה. בצאתה נעלה את השער, ולאחר מכן השליכה את המפתחות והפסל. מרוב פחד נמנעה
מלספר לאיש על מה שארע בבית המנוח, עד לאחר שנעצרה על ידי המשטרה.
פסק הדין בבית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערת על יסוד
גירסתה. הוא היה מוכן להניח כי המנוח אכן נתקף בשיעול חזק תוך כדי אכילת מרק. הוא
קבע כי המנוח סבל מטרשת העורקים, ואף היה מוכן להניח, לטובת המערערת, כי המנוח סבל
מאירוע קרדיולוגי כלשהו לפני שהמערערת היכתה אותו בראשו. עם זאת קבע בית המשפט,
והקביעה אינה שנויה במחלוקת, כי המכות שהמנוח הוכה על ידי המערערת הן שגרמו למותו.
לפיכך נתמלאו לכאורה כל היסודות הנדרשים ברצח.
6. טענת ההגנה היחידה של המערערת בבית המשפט
המחוזי היתה, כי היא סברה, אף כי בטעות, שהמנוח מת כבר לפני שהיכתה אותו בראשו.
טענה זאת התבססה על סעיף 17 לחוק העונשין (כנוסחו אותו זמן), שקבע הגנה של טעות,
אם הטעות היתה כנה וסבירה. אכן, באת-כוח המערערת הסכימה, כבר בבית המשפט המחוזי,
כי הטעות, בנסיבות המקרה, לא היתה סבירה. עם זאת, לטענתה, הטעות היתה כנה. ודי בכך
כדי לשלול את הכוונה לגרום למותו של המנוח. אם כך, מן הראוי, לשיטתה, שהמערערת
תורשע בהריגה ולא ברצח.
7. בית המשפט המחוזי שקל את הטענה שהמערערת היכתה
את המנוח מתוך טעות "כנה" שהמנוח כבר מת קודם לכן. הוא הגיע למסקנה
מוחלטת, על יסוד הנתונים, "כי הנאשמת בשעה שנטלה את הפסל עשתה זאת במודע
והכינה עצמה לגרום למותו של המנוח, ובשעה שהנחיתה המהלומות היתה ערה לכך שהיא
מבצעת רצח והלמה במנוח כדי לגרום למותו." על הגירסה של המערערת, לפיה סברה כי
המנוח היה מת לפני שהיכתה אותו, אומר בית המשפט: "אם אומר שלא האמנתי לנאשמת
בנקודה זו - אומר מעט." ובית המשפט מסביר בפירוט רב מדוע אינו מאמין למערערת.
בסיכום חוזר בית המשפט וקובע: "לא
האמנתי לנאשמת כי טעתה וסברה כי המנוח מת. הקביעה כי אינני מאמינה לנאשמת בטענתה,
זהה לקביעה כי טעות אם ישנה - אינה כנה."
הערעור
8. הערעור בפני בית משפט זה מתבסס כל כולו על
הגנת הטעות. באת-כוח המערערת טוענת כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר דחה הגנה זאת.
עיקר הטעות הוא, לטענתה, שבית המשפט המחוזי קיבל את גירסת המערערת, כדי לבסס עליה
הרשעה ברצח, אך דחה אותו חלק מן הגירסה הטוען טעות בעובדה, בלי שהתביעה הציגה
עובדות מוכחות הסותרות חלק זה של הגירסה.
9. חוק העונשין תוקן בשנת התשנ"ד1994-, לאחר
הגשת הערעור, גם בנוגע להגנת הטעות. התיקון (תיקון מס' 39) ביטל, בין היתר, את
סעיף 17 לחוק, וקבע את הגנת הטעות ("טעות במצב דברים") בסעיף 34יח
כדלקמן:
"(א)
העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה
נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו."
לפי סעיף זה צריך שהטעות תהיה כנה; אך הסעיף,
להבדיל מסעיף 17 שבוטל, אינו דורש (למעט בעבירת רשלנות) שהטעות תהיה גם סבירה.
סעיף 34יח קובע נוסח המקל עם הנאשם בהשוואה
לסעיף 17 שבוטל. לפיכך, בהתאם לסעיף 5 לתיקון מס' 39, ואף כי העבירה במקרה שלפנינו
בוצעה לפני שנחקק תיקון מס' 39, יש להחיל את סעיף 34יח גם על מקרה זה.
האם יש בכך כדי לשנות מבחינת המערערת? התשובה
שלילית. שהרי גם בפני בית המשפט המחוזי, כמו בהודעת הערעור, היה מוסכם על באת-כוח
המערערת כי הטעות, לה טענה, לא היתה סבירה. לכן, כל הדיון בבית המשפט המחוזי סבב
על טענת המערערת כי הטעות היתה כנה. כיוון שכך, השאלה היחידה העומדת בפני בית משפט
זה, לאחר תיקון מס' 39 כמו לפני תיקון זה, היא אם טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע
כי המערערת לא פעלה מתוך טעות כנה.
10. בית המשפט המחוזי שמע את המערערת, נתן דעתו
לגירסאות שלה ובחן את נסיבות המקרה כפי שהן עולות מגירסאות אלה ומיתר הראיות. על
יסוד כל אלה השתכנע בית המשפט המחוזי, ללא כל ספק, כי למערערת היתה כוונה לגרום
למותו של המנוח. הוא הסתמך, לצורך זה, על ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל,
פ"ד לט(3) 508, 520. כוונה כזאת אינה מתיישבת עם טעות כנה. טענת הטעות, כפי
שהוצגה על ידי המערערת, היתה בלתי-אמינה לחלוטין בעיני בית המשפט. לפיכך היא לא
עוררה אצלו כל ספק בדבר כוונת המערערת לגרום למות המנוח. לכן החליט בית המשפט
לדחות את גירסת המערערת בדבר הטעות. ואין בכך דבר חריג, ובוודאי שאין בכך דבר
פסול, שבית המשפט בחר לקבל את גירסת המערערת בקשר לעובדות והחליט לדחות את גירסתה
בקשר לטעות. שהרי גם כאשר בית המשפט מאמין לגירסת נאשם, אין הוא חייב להאמין,
ולעתים קרובות אין הוא מאמין, לכל עניין ופרט בגירסה זאת, אלא הוא רשאי לדחות חלק
מן הגירסה כבלתי-אמין.
בית משפט זה, כידוע, אינו נוטה להתערב בהחלטה
של בית משפט קמא להאמין, או שלא להאמין, לנאשם או לעדים אחרים המופיעים בפניו,
להוציא נסיבות חריגות. בנסיבות של המקרה שלפנינו אין דבר שיצדיק את בית המשפט אם
יפסוק, בניגוד להחלטה של בית המשפט המחוזי, כי גירסת המערערת בקשר לטעות ראויה
לאמון. להיפך. הניתוח המשפטי המפורט, שנערך בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מספק
תמיכה איתנה למסקנתו כי יש לדחות את טענת הטעות. ואין צורך להציג את כל הנימוקים
שהובאו על ידי בית המשפט המחוזי, כדי לתמוך במסקנה זאת, אלא ניתן להסתפק בחלק מהם.
גירסת הטעות
11. ראשית דבר, יש לציין כי שאלת הסבירות של הטעות,
הנטענת על ידי נאשם, עשויה להשליך גם על שאלת הכנות של הטעות. שהרי נאשם מוחזק
בדרך כלל כאדם סביר, ואם הטעות הנטענת על ידו הינה בלתי-סבירה בעליל, הוא יתקשה
לשכנע את בית המשפט כי הוא ביצע את מעשה העבירה מתוך טעות כנה במצב הדברים. וכך
אמר לעניין זה השופט א' גולדברג בע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם):
"גם
אם לא דורש סעיף 34יח(א) לתיקון 39 שעניינו בהגנת הטעות במצב דברים, כי טעות תהא
כנה וסבירה (כלשון סעיף 17 לחוק העונשין הקודם), יש בידי בית המשפט לשקול את
סבירות הגירסה, כדי לבחון את אמינותה. במלים אחרות, סבירות הטעות אינה אמנם רכיב
להחלת ההגנה (בנוסף לכנות), אולם יש בה לשמש מידה, המבוססת על הגיון ושכל ישר
לבחינת כנות גירסתו של הנאשם."
12. גירסת המערערת כי היכתה את המנוח בראשו אף
שסברה כי הוא מת כבר קודם לכן, כדי להפליל את עצמה ברצח, על מנת שתיאסר וכך תימצא
לה קורת גג, אינה מתיישבת עם התנהגותה, לא בעת מעשה ולא לאחר מעשה, ואף אינה סבירה
עד שיש בה כדי לשלול את אמינות הגירסה.
ראשית, לא היה למערערת יסוד סביר להניח כי
המנוח מת כהרף עין, אפילו עם קבלת גירסתה כי המנוח נתקף בשיעול כבד וכי ראשו צנח.
עובדה היא שהמערערת היכתה את המנוח בראשו בעוד הוא יושב על הספה, ודם רב זרם מראשו
על הספה, קודם שהתיישר במקומו וראשו צנח על השולחן, מצב בו נמצא לאחר יום. עצם
העובדה שראשו של המנוח צנח בעוד הוא יושב על הספה, בין אם צנח על חזהו ובין אם צנח
על הספה, אין בה כדי לבסס באופן סביר הנחה שהוא מת לפתע. אכן, מסתבר כי באותו שלב
אף המערערת לא סברה, או לפחות לא היתה בטוחה, כי המנוח מת, שהרי לדבריה ניסתה
להזעיק עזרה בטלפון. המערערת מוסיפה וטוענת כי היא בדקה את הדופק בידו של המנוח,
ומצאה שאין בה דופק, קודם שהיכתה אותו בראשו. אך, גם אם כך, לא היה לה יסוד סביר
להניח, בהעדר כל הכשרה ונסיון, כי אכן אין למנוח כל דופק וכי די בכך כדי ללמד על
מותו.
שנית, כדי להאסר בגין ביצוע עבירה, לא היה
צורך שהמערערת תמתין לארוע מיוחד זה או שתפליל עצמה דווקא בעבירה של רצח, ומכל
מקום, לא היה צורך להכות את המנוח על ראשו בעוצמה רבה, שגרמה לריסוק הגולגולת, שש
פעמים.
שלישית, אם אכן היתה החלטתה של המערערת נחושה
להפליל עצמה ברצח, עד כדי ביצוע מעשה, לא סיפרה על המעשה לאיש, ואף הכחישה כל קשר
למעשה חסר-לב כפי שביצעה, אפילו לפי טענתה, מדוע נמלטה מן המקום מיד לאחר ביצוע
המעשה, לא סיפרה על המעשה לאיש, ואף הכחישה כל קשר למעשה כאשר נעצרה על ידי
המשטרה? התנהגותה לאחר מעשה, לרבות הגירסאות הראשונות שמסרה למשטרה, היא כהתנהגות
עבריין המנסה להימלט מן הדין.
רביעית, פרטים אחדים שנכללו בגירסתה אינם
מתיישבים עם הטענה של טעות כנה. כך, לדוגמה, באחת הגירסאות שמסרה למשטרה אמרה כי
"מה שהיה עם המנוח זו תאונה ואם יש צדק אני אקבל 6-5 שנים." כשנשאלה על
ידי בית המשפט לפשר הדברים, השיבה: "מגיע לי כי נתתי לו מכות למרות שהוא מת
למה לא הזעקתי לו עזרה ועזבתי אותו שימות ככה ולא מגיע לו לכן אמרתי כך." אך
כיצד מתיישבים דברים אלה עם הגירסה שהיא סברה שהוא היה כבר מת?
13. הגירסאות הראשונות שמסרה המערערת למשטרה הן, גם
לשיטתה, גירסאות שקר. ויש גם בכך כדי לחתור תחת אמינותה של המערערת. בית המשפט
המחוזי התבסס על כך בדרכו למסקנה כי המערערת הינה מניפולאטיבית ונעדרת תום לב.
14. באת-כוח המערערת מייחסת חשיבות רבה, בבית משפט
זה כמו בבית המשפט המחוזי, לחוות דעת של פסיכיאטר (ד"ר ז'ראר זוננס) מטעם
המערערת. לפי חוות דעת זאת, גירסתה של המערערת, אף שהיא "בכללותה מלאה
בסתירות וזאת אחרי סידרה של שקרים והתחמקויות", הינה אפשרית. אכן הפסיכיאטר
לא יכול היה לקבוע שהמערערת היתה סבורה, בשעת מעשה, כי המנוח כבר מת, אלא לכל
היותר שמצב כזה אפשרי לאור הרקע, הנסיבות והאישיות של המערערת. אך עצם האפשרות של
טעות כנה אינה גוברת על נתונים החותרים תחת אמינות הגירסה של המערערת בקשר לטעות.
במיוחד כך משום שהפסיכיאטר לא נפגש עם המערערת אף פעם אחת, ולא יכול היה להתרשם
באופן ישיר מאישיותה ומדבריה, לפני שהכין את חוות הדעת שלו. הוא הכין את חוות הדעת,
כדבריו, לאחר שיחה עם באת-כוח המערערת, צפיה בסרט השחזור ועיון בגירסה הכתובה בידי
המערערת מיום 17.2.93, היא הגירסה האחרונה שלה. הוא אף אינו מתייחס כלל לגירסאות
הקודמות שלה. לפיכך סיכם בית המשפט המחוזי ואמר כי לא שוכנע שחוות הדעת של
הפסיכיאטר יכולה לחזק את גירסת המערערת או להשליך על התוצאה של פסק הדין. ואין אני
רואה כל טעם להסתייג מעמדה זאת.
15. טענה אחרונה של באת-כוח המערערת, שגם היא
הועלתה כבר בבית המשפט המחוזי, היא העדר מניע. אכן, בכתב האישום נאמר כי הנאשמת
היכתה את המנוח "ללא כל סיבה". ובפועל, כך טוענת באת-כוח המערערת, לא
הוכח מניע לרצח. אולם לא כך סבר בית המשפט המחוזי. הוא קבע כי למערערת היה מניע.
המערערת, כך קבע, אכן היתה ללא קורת גג, ונוסף לכך היתה צרכנית סמים, ולפיכך היה
לה צורך נואש בכסף. בחומר הראיות יש הוכחה כי המערערת אמרה לחברתה ענת וזאנה פעמים
אחדות כי למנוח יש כסף רב. וזה היה, לדעת בית המשפט המחוזי, המניע לרצח.
בעצם, לו היינו לוקחים ברצינות את גירסת
המערערת בדבר הכוונה שהניעה אותה להכות את המנוח בראשו, אפשר היה לומר כי רצונה
להפליל את עצמה ברצח יכול היה לשמש מניע לרצח.
אולם אין צורך להכריע בשאלה מה היה המניע של
המערערת, שכן בעבירה של רצח המניע אינו יסוד מיסודות העבירה. ראו ש' ז' פלר,
יסודות בדיני עונשין, כרך א' (1984), 509-507. לכן גם אם לא הוכיחה התביעה כל
מניע, יכול היה בית המשפט המחוזי להרשיע את המערערת ברצח.
16. בסיכום, אין יסוד לערעור. הערעור נדחה. פסק
הדין של בית המשפט המחוזי, המרשיע את המערערת ברצח, עומד על כנו.
ש ו
פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ
ש י א
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו
פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר.
ניתן היום, י"ג בחשון תשנ"ח (13.11.97).
ה נ ש י א ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
93042600.I02