יעקב בן יששכר נ. מדינת ישראל

4 1 בבית המשפט העליון ער"פ 4260/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערער: יעקב בן יששכר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת הרשמת ק' אזולאי מיום 15.5.2024 בהש"פ 2560/24 בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין ערעור על החלטת הרשמת ק' אזולאי מיום 15.5.2024 בהש"פ 2560/24, בה נדחתה השגת המערער על החלטת מזכירות שלא לקבל למרשם ערעור שהגיש. הרקע לערעור נגד המערער הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות שהופנו נגד שופטת מכהנת באותו מחוז. על רקע זה הורתה נשיאת בתי משפט השלום במחוז תל אביב-יפו על העברת התיק לממלא מקום נשיא בית משפט זה לצורך בחינת האפשרות להעבירו לבית משפט במחוז שיפוט אחר. בהתאם לכך, ביום 14.1.2024 הורה ממלא מקום הנשיא לצדדים להעביר את עמדתם ביחס להעברת מקום הדיון (בש"פ 409/24; להלן: הליך העברת מקום הדיון). המערער הגיש את עמדתו בעניין, ויחד עמה ביקש כי ההליכים בעניינו יעוכבו עד אשר ימונה לו סניגור פרטי על חשבון המדינה. בקשה זו הועברה לטיפול הרשמת ל' משאלי שלומאי, אשר דחתה אותה בהחלטתה מיום 31.1.2024 בקבעה כי עניינו של המערער אינו בא בגדר המקרים החריגים עד מאוד בהם יורה בית המשפט על מינוי סניגור פרטי על חשבון המדינה. על כן ניתנה למערער האפשרות להודיע עד ליום 7.2.2024 האם הוא מעוניין להיות מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית בהליך הפלילי המתנהל נגדו. ביום 8.2.2024, משלא הוגשה כל הודעה כאמור, קבעה הרשמת משאלי שלומאי כי ככל שלא תוגש בקשה למינוי סניגור ציבורי עד ליום 14.2.2024 הטיפול בהליך העברת מקום הדיון יימשך כסדרו. לצד זאת צוין כי אין באמור כדי למנוע מהמערער להגיש בקשה למינוי סניגור ציבורי בהמשך ההליך הפלילי המתנהל בעניינו. בהמשך לכך, ולאחר שהתקבלו עמדות הצדדים, ביום 18.2.2024 הורה ממלא מקום הנשיא על העברת ההליך הפלילי לבית משפט שלום במחוז מרכז. בקשה שהגיש המערער לעיון חוזר בהחלטה זו, נדחתה ביום 13.3.2024. ביום 26.2.2024 ביקש המערער להגיש ערעור על החלטת הרשמת משאלי שלומאי מיום 8.2.2024, בטענה כי החלטתה מנוגדת להוראות הדין, גורמת לעיוות דין ופוגעת בשוויון בינו לבין נאשמת בהליך אחר אליו הוא הפנה, בו אושרה בקשה למינוי סניגור פרטי במימון ציבורי. ערעור זה נדחה מהמרשם. במכתב מטעם המזכיר המשפטי נמסר למערער כי ההחלטה עליה הוא מבקש להשיג הינה החלטת ביניים בהליך פלילי, אשר בהיעדר הוראה ברורה בחוק לא ניתן לנקוט הליך ערעורי עליה. המערער לא השלים עם החלטה זו והגיש השגה על החלטת מזכירות, אך השגתו נדחתה על ידי הרשמת ק' אזולאי בהחלטתה מיום 15.5.2024. בהחלטתה קבעה הרשמת כי המערער לא העלה בהשגתו כל טענה מדוע שגה המזכיר המשפטי בהחלטתו, ועל כן אין מקום להיעתר להשגה. מכאן הערעור שלפנַי, בו טען המערער כי המזכיר המשפטי והרשמת שגו בהחלטתם. בתשובת המשיבה לערעור נטען כי ראוי שדיון בנושא ייצוגו של המערער בהליך הפלילי המתנהל נגדו, לרבות בבקשתו למינוי סניגור פרטי במימון המדינה, ייערך לפני הערכאה הדיונית ולא במסגרת הליך נלווה של העברת מקום דיון. עוד ציינה המשיבה כי להבנתה, החלטת הרשמת משאלי שלומאי עסקה רק בייצוג המערער בהליך העברת מקום הדיון ולא בהליך הפלילי העיקרי, ומשהליך זה הסתיים, שאלת הייצוג הפכה תיאורטית. על כן גם אם הייתה למערער זכות ערעור על החלטת הרשמת, אין לכך כל משמעות מעשית ולפיכך יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה אפתח ואומר כי מקובלת עליי עמדת המערער לפיה לא היה מקום לדחות את ערעורו מהמרשם ובעניין זה דין ערעורו להתקבל. אכן בהליכים פליליים, בניגוד להליכים אזרחיים, הכלל הוא שניתן להשיג על החלטות ביניים רק במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, אלא אם קיימת בחוק הוראה המורה אחרת (ע"פ 8191/23 גולדמן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (21.1.2024); בג"ץ 6968/23 פלוני נ' הרכב בימ"ש מחוזי ירושלים, פסקה 21 (17.10.2023); ער"פ 8481/21 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דיני (11.9.2022)). כלל זה נובע מהוראות סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), המורות כי ניתן להגיש ערעור בזכות על פסק דין שניתן בערכאה ראשונה וערעור ברשות על פסק דין שניתן בערכאת ערעור; ונוסף על כך "בעניין אזרחי" ניתן להגיש בקשת רשות ערעור גם על החלטה אחרת. ברם בעניינו, כאמור, המערער ביקש להשיג על החלטת רשמת בית המשפט. החלטה מעין זו אינה חוסה תחת הוראות סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט החלות על החלטות שופטי בית המשפט, כי אם תחת הוראת סעיף 96(ב) לחוק האמור הקובע הוראות ייחודיות בנוגע לאופן הגשתם של ערעורים על החלטות רשמי בתי המשפט (ראו לעניין זה: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, 810 (2006); רע"א 9159/20 פלוני נ' דייויס, פסקה 7 (19.1.2021); וראו גם בהחלטת רשמת בית משפט זה: רע"א 389/19 רוזנבלט נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 6-5 (28.5.2019)). לפי הוראות הסעיף, "החלטה אחרת" של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט בו הוא משמש רשם, וזאת מבלי להבחין האם מדובר בהליך פלילי או בהליך אזרחי. כפועל יוצא מכך, המערער היה רשאי להגיש ערעור בזכות על החלטת הרשמת וכאמור לא היה מקום לדחות את בקשתו מהמרשם. נוכח האמור החלטתי להידרש לטענות המערער כלפי החלטת הרשמת משאלי שלומאי מיום 8.2.2024 לגופן. כאמור לעיל, בעיקר טוען המערער כי דחיית בקשתו למינוי סניגור פרטי על חשבון המדינה פוגעת בשוויון בהיותה מנוגדת להחלטות שניתנו לגבי נאשמת בהליך אחר. דין טענות אלה להידחות. אף בהניח שלבית המשפט נתונה הסמכות להורות על מינוי סניגור פרטי במימון המדינה (וראו בהקשר זה: ע"פ 6922/16 קופר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (27.4.2021) (להלן: עניין קופר)), נקודת המוצא היא כי הדבר ייעשה במקרים חריגים ונדירים עד מאוד (עניין קופר, פסקה 12; ער"פ 189/21 חן נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (14.1.2021); בש"פ 5043/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (30.7.2020)). במקרה זה, המערער כלל לא טען כי עניינו נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים, ואף לא נימק מדוע הוא מתנגד, אם בכלל, למינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית. כל שטען המערער הוא כי בקשה למינוי סניגור פרטי של נאשמת בהליך אחר התקבלה, ולכן יש לקבל את בקשתו שלו. אלא שעובדה זו אינה מהווה כשלעצמה הצדקה למנות לו סניגור פרטי, וודאי שאינה מעלה חשש לפגיעה בשוויון בין בעלי דין. זאת בפרט בשים לב לכך שכלל לא נטען כי ישנם קווי דמיון בין המקרים. מה גם, שמעיון בהחלטה שניתנה במקרה אליו הפנה המערער עולה כי הבקשה למינוי סניגור פרטי התקבלה רק לאחר שנעשו מספר ניסיונות להסדיר את הייצוג באמצעות סניגור ציבורי (ע"פ 3798/19 פלונית נ' מדינת ישראל (9.7.2019)). עוד יובהר כי בניגוד לנטען, הרשמת לא "מנעה ייצוג משפטי" מהמערער ואף לא קבעה שאין לאפשר לו ייצוג משפטי בהליכים המתנהלים נגדו. כבר במסגרת ההחלטה בה נדחתה בקשתו לייצוג פרטי נתנה הרשמת למערער הזדמנות להבהיר האם הוא מבקש להיות מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית, אך הוא לא עשה כן. חרף זאת נתנה לו הרשמת פרק זמן נוסף להגיש בקשה למינוי סניגור ציבורי טרם יימשך הטיפול בהליך העברת מקום הדיון (שגם אותו הוא לא השכיל לנצל), ולצד זאת אף הבהירה כי אין בהחלטתה כדי למנוע ממנו להגיש בקשה למינוי סניגור ציבורי בהליך הפלילי המתנהל נגדו. נוכח כל האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הרשמת לדחות את בקשת המערער למינוי סניגור פרטי במימון המדינה ודין טענות המערער בהקשר זה – להידחות. כאמור לעיל, אין בפסק דין זה כדי לקבוע דבר על אודות ייצוגו של המערער בהליך הפלילי העיקרי המתנהל נגדו. כפי שקבעה הרשמת משאלי שלומאי טענותיו בעניין זה שמורות לו. ניתן היום, ‏י"א בתמוז התשפ"ד (‏17.7.2024). ש ו פ ט _________________________ 24042600_N03.docx שח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1