בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 426/02
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן
כבוד השופט א' א' לוי
המערער: אבו
נימר בהא
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 255/00 שניתן ביום 25.12.01 על
ידי כבוד השופט אהרן אמינוף
תאריך
הישיבה: י' באייר התשס"ב (22.04.02)
בשם
המערער: עו"ד
אחמד מסאלחה
בשם המשיבה: עו"ד נסר אבו טהה
בשם
שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופטים ת' אור וט' שטרסברג-כהן:
1. זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי
בנצרת (כב' השופט א' אמינוף), בת"פ 1255/00 מיום 25.12.01, לפיו נגזרו על
המערער שלוש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, מאסר על תנאי למשך 36 חודשים
ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 13 שנים.
2. בכתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער נטען, כי
ביום 13.12.00 בסמוך לשעה 17:30, המתין המערער בתוך רכבו בצומת גולני, באזור תחנת
ההסעה לחיילים. אותה עת הגיע למקום רכב צבאי אשר אסף חיילים שהמתינו שם והמשיך
בנסיעה. בשלב זה החל גם המערער בנסיעה ברכבו, ובשלב מסוים הוא עקף את הרכב הצבאי
מצד שמאל, ונצמד אליו עד שהורידו מהכביש. המערער המשיך בנסיעה, וכעבור 10 דקות שב
לצומת גולני, עשה סיבוב פרסה על קו לבן רציף, ונסע לכיוון חייל שעמד באזור תחנת
ההסעה. בהתקרבו לחייל הוא הגביר את מהירות הנסיעה ופגע בו בחוזקה, ולאחר זאת הסתלק
מהזירה תוך שהוא מותיר את החייל מוטל על הארץ כשהוא מתבוסס בדמו. מספר שעות לאחר
מכן הסגיר המערער את עצמו למשטרה.
3. בגין מעשיו אלה ייחסה המשיבה למערער את
העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1)(2) לחוק העונשין,
תשל"ז1977- (להלן: החוק), סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף
332(2) לחוק, הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, (נוסח חדש),
תשכ"א1971- (להלן: הפקודה), המסתייע ברכבו לעוון או לפשע, עבירה לפי
סעיף 43 לפקודה. כמו כן יוחסו למערער עבירות לפי תקנות התעבורה, תשכ"א1961-:
חובתו של עובר דרך, לפי תקנה 21(ב)(1) עד (4) לתקנות בשילוב עם סעיף 68 לפקודה,
פניית פרסה, לפי תקנה 44(א) לתקנות בשילוב עם סעיף 68 לפקודה, וכן דרך מחולקת, לפי
תקנה 36(ג) לתקנות בשילוב עם סעיף 68 לפקודה.
4. לפני בית משפט קמא הגיעו הצדדים לעסקת טיעון,
על פיה הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, וכן הוסכם שיוטל עליו עונש של 15
חודשי מאסר, ובנוסף מאסר על תנאי ושלילת רשיון נהיגה כפי שיקבע בית המשפט.
לאחר ששקל את כל נסיבות המקרה, החליט בית
המשפט שלא לקיים את עסקת הטיעון לעניין גובה העונש, והטיל על המערער מאסר בפועל
למשך 3 שנים, מאסר על תנאי לתקופה של 36 חודשים בתנאים אותם קבע, וכן פסל את
המערער מלקבל או להחזיק ברשיון נהיגה למשך 13 שנים.
בית המשפט, בקובעו את העונש כאמור, התייחס
לעובדות כתב האישום כפי שהיו בפניו וכפי שהודה בהן המערער, ונאמר כבר עתה שעל פי
עובדות אלה יכולים אנו להבין את גישתו של השופט המלומד כשסרב לקבל את עסקת הטיעון
והשית על המערער את העונש שהשית עליו. אולם, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט
המחוזי, הבהירה באת כוח התביעה, עו"ד לוין, והצהירה בשם התביעה, שאין מייחסים
עוד למערער כאילו פעל בכוונה פלילית, כדבריה: "הנסיבות של המקרה הזה היו נסיבות
חריגות באשר הנאשם בעצם התנהג בצורה בלתי אחראית ופזיזה ... אבל ללא כוונה פלילית
לפגוע". המערער טען בפני בית המשפט בעת הטיעון לעונש שהוא לא התכוון לפגוע.
דא עקא, שהצדדים לא דאגו שהעובדות האמיתיות כפי שהוסכם ביניהם, ימצאו ביטוי בכתב
אישום מתוקן שבו תתוארנה העובדות כך שלנאשם לא היתה כוונה פלילית. הם אף לא דאגו
לשנות את הוראת החיקוק שיוחסו למערער, והוא הורשע, בין היתר, בשתי עבירות המייחסות
לו כוונה מיוחדת, היינו עבירות לפי סעיפים 329(1) ו-(2) וכן סעיף 332(2) לחוק
העונשין.
כעולה מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, קיומה
של כוונה פלילית לפגוע מצד המערער היתה הנימוק העיקרי להחמרה בעונשו.
5. בטיעון בפנינו הבהירו באי כוח בעלי הדין, הן
בא כוח המערער והן בא כוח המדינה, שמוסכם עליהם שהמערער פעל ללא כוונה לפגוע, אך
הם בחרו להצהיר על כך בפני בית המשפט, מבלי לטרוח, כפי שראוי היה שיעשו, לעשות את
התיקונים המתאימים בכתב האישום, הן בתאור עובדות המקרה והן בשינוי הוראות החיקוק.
בפנינו הסכימו באי כוח הצדדים שהם לא פעלו כראוי בענין זה בהופיעם בפני בית המשפט
המחוזי, והוסיפו וביקשו שיותר להם, בערכאתנו, לתקן את כתב האישום. התרנו להם את
הדבר, ואכן בכתב האישום המתוקן שהוגש לנו, הושמט עניין הכוונה הפלילית המיוחדת,
הושמטו העבירות לפי סעיפים 329 ו332- לחוק העונשין, ובמקומן בא סעיף 333 לחוק
העונשין, וכן נעשו תיקונים מתאימים בתיאור עובדות המקרה.
כמוסכם על הצדדים, הודאת המערער היא בעובדות
כתב האישום המתוקן שבפנינו ולא בכתב האישום שהיה בפני בית המשפט המחוזי. עוד
נוסיף, שעמדת התביעה בפנינו היא שיש לקיים את עסקת הטיעון, וכי על פי עובדות המקרה
עונש המאסר בפועל על פי עיסקת הטיעון הינו הולם וראוי שבית המשפט יאמצו.
שקלנו את הנסיבות והגענו למסקנה שלנוכח
השתלשלות האירועים, ובהתחשב בנסיבות המקרה המיוחדות, לרבות המצב הנפשי המיוחד בו
היה שרוי המערער בעת המקרה כפי שמסכימה לכך התביעה, וכן העובדה שהוטל על המערער
עונש פסילה מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 13 שנים, לא יהא זה ראוי להתערב בעונשו
המוצע על פי עסקת הטיעון ולהחמיר בו. נזכיר בהקשר זה, שעל פי טיעון בא כוח התביעה,
אחד משיקוליה של התביעה בעסקת הטיעון היה קשייה של התביעה, כפי שהוברר הדבר לאחר
העדתו של העד הראשון, להוכיח חלק מהאישומים אשר יוחסו למערער.
התוצאה היא שהמערער מורשע בעבירות המיוחסות לו
בכתב האישום שהוגש לערכאה זו וסומן מ1/, ועונש המאסר שעליו יהיה לרצות יהיה 15
חודשים במקום 3 שנים. יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
לדאבוני, אני נאלץ לחלוק על התוצאה אליה הגיעו
חברי. גם לאחר תיקונו של כתב האישום בערכאתנו, נותרו העובדות המתוארות בו מופלגות
בחומרתן, ומאידך, העונש עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון - מופלג בקולתו, וחורג מרמת
הענישה הנהוגה והראויה. לא נעלם ממני הסברה של המשיבה לפיו לא היתה למערער כוונה
פלילית, ועל כן בחרה לייחס לו, בין היתר, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין במקום
העבירה המקורית לפי סעיף 329 לחוק. ואני תוהה, כיצד מתיישב אותו הסבר בדבר העדר
כוונה פלילית, עם העובדה שלאחר שתם חלקם הראשון של האירועים, במהלכם גרם המערער
לרכב צבאי שהסיע חיילים לרדת מהכביש, הוא חזר לאותו מקום ממש בו החלה הפרשה (צומת
גולני), הסתובב על עקבותיו לכיוון ממנו בא זה עתה, ותוך שהוא מגביר את מהירותו,
פגע עם הרכב בו נהג לא בעובר אורח סתם, אלא בחייל שהמתין בתחנת ההסעה וגרם לו
לפגיעות בכל חלקי גופו. ואם בכל אלה לא די, התברר כי המערער גם הפקיר את קורבנו
כשהוא מתבוסס בדמו ונמלט מהזירה.
אכן, נקודת המוצא של בית המשפט היא שגורמי
התביעה עשו מלאכתם נאמנה, ולולא הנסיבות שחייבו זאת, לא היו מגיעים להסכם טיעון
מסוג זה. אך בית המשפט רשאי וצריך לקבל הסברים מפיהם של נציגי התביעה להסדר אליו
הגיעו עם נאשם, כך בדרך כלל, ומקל וחומר בנסיבותיו התמוהות של מקרה זה. לצערי, גם
לאחר שנסתיימו הטיעונים בפנינו, נותרו מניעיה של המשיבה, לפחות בעיני, עלומים,
הואיל ואיש לא טרח להסביר למה כיוונה באת-כוח המשיבה בטיעונה בבית משפט קמא, לפיו
התנהג המערער "בצורה בלתי אחראית ופזיזה", על רקע מה שהגדירה כ"איזה
מצב נפשי שאני לא יודעת להסבירו ושאני מקווה שבאיזה צורה יטופל" (ראו עמ' 25
לפרוטוקול הדיון). ומצאתי את עצמי שב ותוהה, כיצד הגיעה המשיבה למסקנה כי ממעשיו
של המערער נעדרת כוונה פלילית, ומה הניע אותה לתת את ידה להסכם הטיעון, כאשר היא
עצמה מתקשה להגדיר את מצבו הנפשי של המערער ואת דרכי הטיפול בו.
לנוכח כל אלה סברתי שאין מקום להתערב בעונש
אשר נגזר בבית המשפט המחוזי, הואיל וגם לנוכח נוסחו המתוקן של כתב האישום, נותר
העונש נוטה לקולא, ובמידה מופרזת.
ש ו פ ט
הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט
ת' אור.
ניתן היום, י' באייר תשס"ב (22.4.02).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 02004260.E01 /עכב
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il