ואסים חמוד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4257/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4257/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערערים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 5095/06 מיום 1.4.07, שניתן על-ידי כב' השופט י' אלרון תאריך הישיבה: 24.9.2007 בשם המערערים: עו"ד מראם חמוד בשם המשיבה: עו"ד מיה חדד פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. זהו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' אלרון), אשר הרשיע את המערערים בשתי עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וגזר עליהם 30 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעברו בתוך 3 שנים עבירת אלימות מסוג פשע. העובדות הצריכות לעניין 2. המערערים הינם אחים, שהיו בהתאמה בני 23 ו-16 במועד האירוע, נשוא הערעור. כנגד המערערים וכנגד אימם הוגש כתב אישום בקשר עם תקיפתם של שלושה אחים ממשפחה אחרת: אמ', מח' ומנ' (להלן: "המתלוננים"). המתלוננים הם קרובי משפחה של המערערים, וכולם תושבי אותו יישוב. הרקע לקטטה, במסגרתה נדקרו המתלוננים מח' ומנ' ובגינה הוגש כתב האישום מקורו בויכוח שהתפתח בין בני משפחת המערערים לבין משפחת המתלוננים שעה קלה קודם לכן, בעת חתונה של קרובת משפחה אחרת, שהתקיימה בכפר סמוך ליישובם. 3. כתב האישום ייחס למערערים עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בצירוף סעיף 29 לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין ה- 25.4.2006 ל- 26.4.2006, לאחר החתונה (שם התנהל כאמור דין ודברים בין המשפחות), מששבו המערערים והמתלוננים לכפרם, בשעה 1:00 בלילה, או בסמוך לכך, הגיעו המערערים לאזור בתי המתלוננים, וקראו קריאות גנאי לעברם. לפי האמור בכתב האישום, המתלונן אמ' (להלן: "אמ'") הגיע למקום על מנת לברר את פשר ההתלקחות, ואז הוא נפגע בידו מאבן גדולה שהשליכה עליו אמם של המערערים (שכתב האישום הוגש גם נגדה, אך היא זוכתה לבסוף מחמת הספק). עוד נטען כי בהמשך למתואר לעיל, הגיע המתלונן מח' (להלן: "מח'") ופנה לעבר המערערים. אותה עת היה המערער 1 מצויד בסכין והמערער 2 נשא עימו כלי חד. המערערים התנפלו על מח' ותקפו אותו בצוותא חדא בכך שהכו ודקרו אותו בפנים, בצוואר ובחזה באמצעות הסכין והכלי החד, תוך שהם גורמים לו לחבלות חמורות, זאת, בכוונה להטיל בו נכות, מום, או לגרום לו חבלה חמורה. מח' נפצע קשות, דבר שהצריך אשפוז וניתוח. כן נטען בכתב האישום כי במהלך האירוע המתואר לעיל, הגיע המתלונן מנ' (להלן: "מנ'") לעזרת אחיו מח' ואז תקפו המערערים גם אותו בצוותא חדא, הכו אותו ודקרו אותו באמצעות הסכין והכלי החד בפנים ובחזה, גם זאת בכוונה להטיל בו נכות, מום, או לגרום לו חבלה חמורה. עוד יצוין כי באותו מעמד נפצעה גם אמם של המערערים ממכות, שהפליא בה, לטענתה, המתלונן אמ', ואף היא נלקחה לבית חולים. 4. המערער 1 הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען לחוסר מעורבותו באירוע הנטען. בעדותו בבית המשפט, הוא טען כי שב מן החתונה ליישובו יחד עם ארוסתו, נכנס לביתו, והחל לשוחח עם אחותו א' בחדרה ולספר על ההתרחשויות בחתונה. לפתע נכנס אחיו המערער 2 עם דם על פניו, כאשר במקביל הוא שמע צעקות מבחוץ, ואז הוא יצא בריצה לבדוק מה אירע, ובמרחק של כמה עשרות מטרים ראה את אימו שכובה על הרצפה ורופא, ד"ר מוחמד חמוד, מטפל בה. בשלב זה הוא החל לצעוק, ובעקבות זאת בן דודו השיב אותו לביתו. לאחר שאמו התאוששה מעט, לקח אותו דודו לביתו שלו – שם נעצר. למרבית פרטי גרסה זו, יצוין כבר עתה, לא היה זכר במסגרת שתי חקירות שנערכו למערער 1 במשטרה בסמוך לאחר האירוע. המערער 1 אף טען לקיומה של קונספירציה מצד המתלוננים ומשפחתם, אשר ביקשו להפלילו, תוך תיאום עדויות שקר ביניהם. 5. המערער 2 הודה בדקירות, אך טען להגנה עצמית. לדבריו, שב לביתו, ובעודו מצוי מחוץ לביתו אמר לו מישהו כי אמו הוכתה, דבר שהביא אותו לרוץ למקום האירוע. שם החלו לטענתו המתלוננים מח' ומנ' לרדוף אחריו ולהכותו. המתלונן השלישי, אמ', הגיע אף הוא למקום עם סכין, אך נפל ונפגע, תוך שהוא מפיל את סכינו. המערער 2 נטל סכין זו ונופף בה כדי להרחיק מעצמו את התוקפים, שנרתעו, ואז ברח לביתו. 6. בדיון העידו עדים הן מצד משפחת המתלוננים והן מצד משפחת המערערים, כאשר עדויותיהם, כפי שקורה לעתים במקרים מעין אלו, סותרות אלו את אלו חזיתית, וכל צד מנסה להטיל את האשם בצד השני. כן העידו מספר עדים שאינם מקרב משפחתם הגרעינית של המערערים, או זו של המתלוננים, וביניהם ד"ר מוחמד חמוד, שנקרא לטפל ראשית באמם של המערערים ולאחר מכן במתלונן מח', שהיה על סף מוות. ד"ר חמוד העיד, בין השאר, על דברים שמח' אמר לו בעניין זהות הדוקרים: רגע לפני שאיבד את הכרתו (כי המערער 2 דקר אותו), ומיד לאחר שהתעורר מעלפונו (כי המערער 1 דקר אותו). הכרעת הדין וגזר הדין 7. בית המשפט נכבד קמא ציין בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת, כי מונחות בפניו גרסאות רבות, חלקן מנוגדות. נוכח עובדה זו, ובהתחשב בכך שרבים מן העדים היו "בעלי עניין", הדגיש בית המשפט כי ראה עצמו מחויב לבחון את הראיות שבפניו בזהירות ובקפידה רבה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עדויותיהם של המערערים לא עשו עליו רושם אמין במיוחד (שם בעמ' 29 להכרעת הדין). אשר למערער 2, דחה בית המשפט מכל וכל את גרסתו שנועדה לבסס טענה של הגנה עצמית, וקבע כי מלכתחילה הוא עשה את דרכו לכיוון ביתם של המתלוננים עם אחיו, מצויד בכלי חד, בכוונה לגרום חבלות גופניות למתלוננים. אשר למערער 1, החליט בית המשפט, כי הוא נמנע מלקבוע ממצא פוזיטיבי ביחס לאחריותו לדקירה בצווארו של מח', אך מצא כי המערער 1 היה נוכח בקטטה, ונצפה בורח מן המקום, כאשר סכין בידו. בית המשפט נסמך לעניין זה באופן חלקי על עדויות שמסרו בני משפחתם של המתלוננים, על סתירות שמצא בדברי המערער 1 עצמו, על התנהגותו המפלילה, וכן על עדותו האמינה של הרופא ד"ר חמוד, שנקרא אמנם למקום האירוע בשלב מאוחר יחסית, אך העיד, בין היתר, כי ראה את המערער 1 במקום. 8. בשים לב לעובדות הנ"ל קבע בית המשפט הנכבד קמא כי יש לראות במערער 1 "מבצע בצוותא" יחד עם אחיו, המערער 2, אשר הודה בדקירות, באשר נוכחותו במקום היתה תוך מודעות למעשי אחיו ולאפשרות גרימת התוצאה של חבלה חמורה. בית המשפט הוסיף כי לא מצא תימוכין לתיאוריית ה'קונספירציה' שהמערער 1 טען לה כהסבר לעדויות המתלוננים ובני משפחתם כנגדו. בית המשפט קבע עוד כי לא מצא במערערים את הכוונה המיוחדת הנדרשת להרשעה בהתאם לסעיף 329 לחוק (חבלה בכוונה מחמירה), והרשיעם כמבצעים בצוותא של עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335 לחוק. הוא הטיל כאמור על כל אחד מן המערערים עונש מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים וכן 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעברו עבירת אלימות מסוג פשע. הערעור 9. בערעורם, משיגים המערערים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בערעורם כנגד הכרעת הדין, טענו המערערים כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, עת ייחס משקל כלשהו לעדויותיהם של המתלוננים ובני משפחתם, שהיו, לשיטתם, בלתי מהימנות. עוד טענו כי טעה בית המשפט משלא ייחס כל חשיבות לעניין החשיכה המוחלטת ששררה לגרסתם במקום האירוע בעת התרחשותו, וכן בהתעלמותו משיכרותם של המתלוננים. המערערים חזרו בהקשר זה גם על הטענה לפיה כנגד המערער 1 נרקמה קונספירציה בידי בני משפחתם של המתלוננים. עוד הם גרסו כי על בית המשפט היה להסיק מעדותו של ד"ר חמוד, שעוד נידרש לפרטיה, כי המערער 2 – ולא המערער 1 – הוא שביצע לבדו את הדקירות וכי המערער 1 לא היה שותף לו בכל אלה. עוד הוסיפו כי שגה בית המשפט עת לא ייחס כל משקל לעדותו של המערער 2 ודחה את טענתו להגנה עצמית. לחלופין השיגו המערערים על גזר הדין שהושת עליהם. הם טענו כי בית המשפט הנכבד קמא טעה כאשר לא הביא לידי ביטוי ראוי את השתלשלות הדברים, את נסיבותיהם האישיות של המערערים (ובפרט של המערער 2 – קטין בעל עבר נקי) ואת תסקיר שירות המבחן שהמליץ שלא להטיל עונשי מאסר בפועל על המערער 2. כמו כן, נטען, כי שגה בית המשפט הנכבד קמא שעה שלא לקח, בין יתר שיקוליו, את "מעצר הבית" בו היה נתון המערער 2 וכן את ה"סולחה" שנערכה בין המערערים ומשפחתם לבין המתלוננים ומשפחתם, במסגרתה פוצו המתלוננים. דיון בערעור על הכרעת הדין 10. בכל הכבוד לא מצאתי ממש בטענות המערערים כנגד הכרעת הדין, שכן אין כאן הצדקה לסטייה מן הכלל הנקוט בידי בית המשפט שלערעור, שלא להתערב בממצאיה העובדתיים, או בקביעות המהימנות של הערכאה הראשונה, אלא בנסיבות מיוחדות, או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה על דעת הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 209 (2002); וע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986)). הכרעת דינו של בית-משפט קמא מושתתת, רובה ככולה, על ממצאים עובדתיים ועל קביעות מהימנות ביחס לעדויות הרבות שנשמעו בפניו. עיקר טענותיהם של המערערים עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. אף שהמערערים אכן הצביעו על סתירות מסוימות בעדויותיהם של העדים ממשפחת המתלוננים, הרי שטענות אלה בעיקרן הוצגו כבר בסיכומיהם בערכאה דלמטה, ובית המשפט הנכבד קמא היה בהחלט ער להן וממצאיו נקבעו בשים לב אליהן. כדי להניח את הדעת אסקור להלן את תמצית הדברים. 11. לעניין המערער 1: זיהויו כמי שנכח במקום האירוע בזמן הקטטה (בניגוד לטענתו שלא היה שם), נסמך על מגוון של טעמים, שבית המשפט עמד עליהם, ואציין רק הבולטים שבהם, שכן בא לכך פירוט נרחב וראוי בהכרעת הדין של בית המשפט הנכבד קמא: (א) טעם ראשון מבוסס על הסתירות בהן הסתבך המערער 1 בדבריו ועל התנהגותו המפלילה. בניגוד לתאור שמסר המערער 1 בעת שהעיד בבית המשפט, הרי שבחקירותיו במשטרה ניסה המערער 1 לטעון כי לא נכח כלל בשלב כלשהו של האירוע, ובמסגרת זו הוא אף ניסה להסביר ולתרץ מדוע עבר מביתו – לבית דודו. בחקירתו הראשונה, מליל האירוע (ת/41), טען כי בזמן שישב בביתו עם אחותו א', בא דודו ואמר לו לבוא עמו, וכך הוא אמנם עשה. הסיבה לכך היתה – על פי טענתו – כי ביקשו להסתיר ממנו את דבר פציעתה של אמו "כי לא רצו שאעשה בעיות". בחקירתו השניה (ת/19, שתחילתה בסירוב כולל להשיב על שאלות), טען שוב כי: "אני בכלל לא הייתי במקום ולא יודע מה קרה", אך הסביר כי בזמן ישיבתו עם אחותו, דודו ביקש שיבוא עימו "ורק אז ידעתי שהיה ריב עם אמא שלי ובגלל זה לקחו אותי כדי שלא יהיה בלגאן". את הגרסה לפיה אכן הגיע למקום האירוע (ואולם זאת, לדבריו, רק בתום ההתרחשות) וראה את אימו פצועה, מסר המערער 1 לראשונה רק מעל דוכן העדים. זאת הוא עשה לאחר ששמע את הרופא, ד"ר מוחמד חמוד, ועדים רבים אחרים, מעידים כי ראו אותו במקום האירוע. הנה כי כן המערער 1, ניסה בבירור בעת עדותו לשנות את גרסתו אותה מסר בזמן החקירה המשטרתית, כאשר ברור היה שהגרסה אותה הציג מלכתחילה לפיה כלל לא נכח באירוע ולמד על פציעת אימו רק עם העברתו לבית דודו – לא תוכל לעמוד לו עוד. הוא ביקש איפוא בדיעבד למצוא הסבר לכך שנצפה במקום, והעלה לראשונה רק בעת עדותו גרסה כבושה, דבר אשר בית המשפט קמא ייחס – ובדין – לחובתו. זאת ועוד – התנהלותו של המערער 1, שעזב את מקום האירוע ועבר אחר כך לשהות בבית דודו (עד שנעצר), ואף הספיק להחליף את בגדיו (בטענה שלא רצה להישאר ב"בגדים רשמיים" (ת/41)), נראתה בעיני בית המשפט הנכבד קמא – בצדק – כהתנהגות מפלילה. (ב) טעם שני הוא זיהויו של המערער 1 בידי מספר עדים, ובהם המתלוננים ובני משפחתם, בפרט אימם ואחותם של המתלוננים, שהעידו כי ראו את המערער 1 רץ מן המקום וסכין בידו. המערערים מצביעים אמנם על סתירות בעדויות של רבים מבני משפחת המתלוננים, הן סתירות פנימיות והן בין העדויות של העדים השונים, ברם, אין בכך כדי לאיין את כלל העדויות האמורות, מה גם שממצאים רבים הושתתו על עדותו של ד"ר מוחמד חמוד, שעשה רושם אמין ביותר וכמי שאינו מוטה לצד זה או אחר (שם, בעמ' 27 ו-28 להכרעת הדין). ד"ר חמוד העיד כי ראה את המערער 1 במקום בעת שהוא נפנה לטפל במח' הפצוע. בית המשפט הנכבד קמא היה ער לסתירות הנטענות, האופייניות לעדויות המתארות קטטה רבת משתתפים (השוו: ע"פ 564/78 שחאדה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לג(3) 77 (1979); ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006)), והזהיר עצמו הזהר היטב בבואו לברור את דברי העדים. זהירות זו באה, למשל, לידי ביטוי עת נתן למערער 1 ליהנות מן הספק בנוגע לביצוע בפועל של דקירת מח' – בהיעדר אפשרות לקביעת ממצא פוזיטיבי בעניין ברמת הוודאות הנדרשת. עם זאת, בית המשפט הנכבד קמא מצא – ובדין כך – כי יש בפניו די ראיות על מנת לקבוע כממצא את נוכחותו של המערער 1 במקום בזמן הקטטה, כשהוא חמוש בסכין. אציין שגם אילולא הממצא לפיו המערער 1 היה חמוש בסכין, לא היתה מניעה להרשיעו כמבצע בצוותא עם אחיו, ככל שהגיע בנסיבות העניין למקום עם אחיו ושהה עימו שם, תוך מודעות לכך שאחיו חמוש בנשק קר ולכך שתיתכן אפשרות החבלה החמורה במתלוננים – כפי שבית המשפט הנכבד קמא קבע שאכן אירע בסופו של דבר. 12. שלוש טענות נוספות של המערערים דורשות התייחסות: זו לפיה המתלוננים היו שיכורים, זו לפיה שרר במקום האירוע חושך (שתי טענות אלו הועלו כדי להצביע על קשיים בזיהוי הנוכחים באירוע, וגם כמלמדות על כך שבני משפחת המתלוננים קשרו, כביכול, קשר להפליל את המערער 1), וזו המנסה להיבנות מאמרה של מח' לאחר שנדקר בדבר זהות דוקריו, כפי שנשמעו על ידי הרופא, ד"ר חמוד, שהעיד עליהן. התשובות לטענות אלו יובאו להלן: (א) שכרות המתלוננים: אין מקום לטענות המערערים על כך שבית המשפט לא קבע שהמתלוננים היו שיכורים ולא ייחס לכך חשיבות בפסק דינו. חלק מן המתלוננים אישרו אמנם כי שתו משקאות אלכוהוליים בחתונה, אולם אין כל ראיה לכך שלא היו כשירים לזהות את המערערים, ויוזכר כי לטענת המערער 2 עצמו – המתלוננים היו כשירים דיים כדי לזהותו ולרדוף אחריו על מנת להכותו. בכל מקרה, זיהויו של המערער 1 לא נסמך רק על עדותם של המתלוננים, אלא גם על עדויותיהן של אמם ואחותם, שלא נטען כי שתו לשוכרה, וכן על עדותו של ד"ר חמוד, שעדותו נמצאה מהימנה ביותר כאמור. (ב) החושך במקום האירוע: אין יסוד גם לטענת המערערים על כך שבית המשפט הנכבד קמא התעלם מכך שתאורת הרחוב במקום האירוע היתה כבויה ושרר בו חושך מוחלט, המקשה על זיהוי הנוכחים. בהקשר זה יש להבהיר: ראשית, קביעת הממצא כי המערער 1 נכח במקום נסמכה לא רק על זיהויו בידי העדים, אלא אף על הסתירות בעדותו, כמפורט לעיל. שנית, לא ניתן לקבוע כי תאורת הרחוב היתה כבויה בזמן הקטטה. ידוע אמנם כי האורות כבו במקום בשעה 01:00, כמנהגו של הכפר לצורך החיסכון בחשמל (מוצג נ/4). הוברר גם כי כאשר ד"ר חמוד זומן למקום לטפל במח' לאחר שנדקר, כבר לא היו אורות באתר (עמ' 14 לפרוטוקול), וכי בשעה 01:13 זומנה המשטרה למקום (ת/39). אולם איש לא העיד עם זאת מתי בדיוק החלה הקטטה – לפני השעה 01:00, או לאחריה. בנוסף, העידו שניים מן המזהים את המערער 1 בחקירתם הנגדית, מח' (שנדקר, שם בעמ' 51 ש' 24 לפרוטוקול) ואחותו רים (בעמ' 75 ש' 5 לפרוטוקול), כי פרט לתאורת הרחוב (שפעלה לדבריהם בזמן הקטטה) אף האיר את המקום זרקור מביתו הסמוך של אחי המתלוננים, מנ'. בכל מקרה, אין בכל האמור לעיל גם ללמד את שטוענים לו המערערים, כי משפחת המתלוננים קשרה כביכול קשר להפליל את המערער 1, אף שאיש לא ראה אותו ולא היה יכול לראותו בזירת האירוע. בהקשר זה יש גם לתמוה כיצד "תיאורית הקונספירציה", המועלית בידי המערערים, מתיישבת עם קיומה של "סולחה" שנערכה בין המשפחות בסמוך לפני פתיחת המשפט, עניין שהמערערים ציינו כנימוק להקלה בעונשם, לאחר שהורשעו. יצוין עוד כי עצם הזדקקותו של המערער 1 לטענה מרחיקת לכת שכזו יש בה כדי ללמד על חולשת הגנתו לגופה. (ג) אמרת קורבן עבירה: אין יסוד גם לטענת המערערים כי על בית המשפט הנכבד קמא היה להסתמך על עדותו של ד"ר חמוד (מי שטיפל כאמור במח' הפצוע במקום האירוע) ביחס לדברי מח' בדבר זהות דוקרו, כדי לקבוע כי המערער 2 – והוא בלבד – דקר את מח'. בהתאם לעדויות שנמצאו מהימנות על בית המשפט הנכבד קמא, מח' אכן אמר לד"ר חמוד, שניות לפני שאיבד את הכרתו, כי המערער 2 דקר אותו. אך לאחר ששב להכרתו, באמבולנס שלקח אותו בלוויית ד"ר חמוד לבית החולים, הוא שינה טעמו לאחר שיחה טלפונית שקיים עם אחיו, ואמר שדווקא המערער 1 הוא שדקר אותו. כאשר נתבקש לספק הסבר לשוני זה בין האמרות נתן מח' תירוץ מבולבל משהו, באומרו שהוא אינו זוכר אלא זאת שהאחים פגעו בו. בית המשפט הנכבד קמא ציין, ובדין, כי שתי האמרות הן אמרות קורבן אלימות, הקבילות מכוח סעיפים 9 ו-10(1) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. המערערים טוענים כי היה מקום לתת משקל רק לאמירה הראשונה – כי המערער 2 הוא שדקר, וכי האמרה לעניין מעורבותו של המערער 1 היא פרי הקונספירציה הנטענת אותה רקחה משפחתו של מח' מרגע שהתאושש. לשיטתי, כאשר קורבן אלימות המצוי על סף מוות מספק שתי אמרות סותרות, ממילא קיים קושי מובן בביסוס ממצאים כלשהם עליהם, לחיוב או לשלילה. לא ניתן היה להסיק איפוא מאמרות אלה כי המערער 1 דקר את מח', כפי שביקשה המדינה לעשות, ואכן, בית המשפט הנכבד קמא קבע כי אין לקבוע ממצא בעניין זה. מאידך גיסא, לא ניתן, כמובן, להסיק מאמרות אלה גם את ההיפך, כפי שמבקשים המערערים לעשות, דהיינו לקבוע שהמערער 1 כלל לא היה נוכח במקום האירוע, או שהמערער 2 לבדו דקר את מח'. קביעת ממצאים במשפט פלילי נעשית על בסיס שכנוע של בית המשפט באמיתות הדברים ברמת הוודאות הנדרשת, ולא על יסוד פרשנויות דחוקות של אמרות שונות וסותרות של קרבן אלימות. 13. לאור כל האמור לעיל, הרי אין יסוד להתערבות בממצא של בית המשפט הנכבד קמא כי המערער 1 אכן היה במקום האירוע בזמן הקטטה, יחד עם אחיו, תוך שהוא נושא סכין, ומודע למעשי אחיו, המערער 2, הדוקר. 14. לעניין המערער 2: הלה חזר בערעורו על גרסתו לאירוע, גרסה שנראתה תמוהה אודות סכין שהגיעה אליו לאחר שנפלה מידיו של המתלונן אמ', שתקף אותו. בערעורו לא הועלה כל נימוק ראוי מדוע יש לבטל את קביעותיו המבוססות של בית המשפט הנכבד קמא בנושא זה, כאשר דחה את טענת ההגנה העצמית והבהיר כי מהראיות שבאו בפניו עולה כי המתלוננים נפגעו מיד בהגיעם למקום וכי הם לא אחזו סכינים בידיהם. מכאן כי לא התקיימו תנאי הסף הדרושים לתחולת הטענה של הגנה עצמית מכוח סעיף 34י לחוק. זאת ועוד אחרת - גם הסבריו של המערער 2, מדוע נמנעה משפחתו מלהביאו למשטרה משך 4 ימים לאחר האירוע (בטענה כי היה חבול ובמצב נפשי קשה), בכל הכבוד, אינן משכנעות. 15. העולה מן המקובץ מלמד, כי הקביעה המשפטית של בית המשפט הנכבד קמא כי שני המערערים הם "מבצעים בצוותא" של עבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות, אף היא בדין יסודה, גם אם לא הוכח שהמערער 1 דקר בעצמו את המתלוננים. פעולתם של האחים נועדה למטרה משותפת אחת, שעיקרה התעמתות אלימה עם המתלוננים. מודעות האחד למעשי זולתו ופעולתם המשותפת להשגת מטרה משותפת הפכו אותם למבצעים בצוותא, אפילו אם היה נמצא כי המדובר באירוע ספונטני (ראו: ע"פ 259/97 בשתאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1998); ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007)). זאת ועוד, גם אם המערער 1 לא היה זה שנעץ את הסכין במתלונן מח', הרי שלא עלה מהעדויות כי כאשר המערער 2 דקר – היתה מחאה, או הסתייגות כלשהי מצד המערער 1 לגבי מעשי אחיו, מה גם שאף הוא השתתף בקטטה שהתפתחה. יתר על כן, בנסיבות העניין, נוכח הגעתם המשותפת של המערערים למקום, עם כלי חד בידיו של המערער 2 (שאף עשה בו שימוש), וכן השתתפותם הפעילה בתגרה ועזיבת המקום – די באלה כדי להרשיע את השניים כמבצעים בצוותא, שכן אפילו תמצי לומר כי המערער 1 לא דקר, הרי שניתן לייחס לו מודעות לאפשרות הדקירה ולתוצאתה (ראו: ע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' אטיאס, פ"ד נו (1) 856, 863 (2002)). דיון בערעור על גזר הדין 16. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשעו המערערים. המערערים הגיעו לאזור ביתם של הקורבנות, חמושים בכלי משחית, ונכונים להתעמת עימם פיזית. הם לא היססו לעשות שימוש בכלי הזין הנ"ל על מנת לתקוף את המתלוננים, ואך בדרך נס ובזכות תושייתו של הרופא, ד"ר חמוד, שהיה בסמוך למקום, לא הסתיימה תקיפתו של מח' במוות. 17. בית משפט זה הביע כבר דעתו לא אחת כי את "תופעת הסכינאות" יש לעקור מן השורש, ולא בדרך של רטוריקה, אלא בדרך של ענישה הולמת. במציאות החברתית, שבה רבים אינם מהססים לעשות שימוש בסכינים וכלי משחית אחרים כ"פתרון" לסכסוכים, מוטל על בתי המשפט להעדיף את שיקולי ההרתעה וההגנה על הציבור ולכן ככלל אין לפטור את מבצעי העבירות בסכין וכלי משחית דומים מריצוי מאסר בפועל. ראוי לחזור ולהזכיר בהקשר זה את ההלכה הפסוקה: "אמרנו לא פעם כי מי שדעתו קלה בעשיית שימוש בסכינים ובמכשירים חבלניים דומים, ראוי כי ייענש במאסר ממשי לתקופה ארוכה. משפט הבכורה בסוג זה של עבירות חייב להינתן לצורכי ההרתעה ולשיקולי ההגנה על הציבור וההתחשבות בנסיבותיהם של העבריינים אינה יכולה להיות אלא משנית" (ע"פ 8583/96 מדינת ישראל נ' חולי (לא פורסם) (1997); וכן ראו: ע"פ 10866/03 מדינת ישראל נ' סלאיימה (לא פורסם) (2004)). 18. נוכח ההלכה הפסוקה הנ"ל – עונשו של המערער 1 אינו חמור באופן המחייב את התערבותו של בית משפט זה. אמנם לא נקבע כי הוא אישית דקר את המתלוננים, אלא היה רק בבחינת מבצע בצוותא, אולם השתתפותו באירוע האמור וכן היותו האח הבגיר מבין השניים, די בהם כדי להצדיק את העונש שהושת עליו בידי בית המשפט הנכבד קמא עת החליט להטיל על שני המערערים עונשים זהים. בית המשפט הנכבד קמא התייחס גם בגזר דינו באופן ממצה לנסיבותיו האישיות של המערער 2: היותו קטין, ללא עבר פלילי, חרטתו ולקיחת האחריות למעשיו (אם כי תוך ניסיון נמרץ למנוע את התוצאה שהאשם ידבק גם במערער 1). כמו כן שקל בית המשפט הנכבד קמא את המלצת שירות המבחן להטיל על המערער 2 צו מבחן בתנאי מגורים בהוסטל לתקופה של שנה. ברם, אל מול שיקולים אלה, לרבות השיקול השיקומי בהליך הענישה של קטינים (ראו: ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 602 (2004); ע"פ 2681/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם) (2008)), עומדים, כידוע, גם רכיבים אחרים רבי משקל הנוגעים לקורבנות העבירה, האינטרס הציבורי, ואלמנט ההרתעה לגבי "סכינאים-בכח". איזון בין השיקולים השונים מחייב איפוא במקרה דנן הטלת עונש מאסר בפועל גם על המערער 2, ואין להתערב בגזר הדין של בית המשפט הנכבד קמא אף בעניין זה. 19. באשר לנפקותה של ה"סולחה" על הענישה: בית משפט זה נכון עקרונית להעניק לעיתים משקל-מה להסדר סולחה בהתקיים נסיבות מסוימות, הן בהקשר של מעצר (ראו: בש"פ 8041/06 מרזוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006)) והן בהקשר של ענישה (ע"פ ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007); עיינו גם: ר' שפירא "הגיעה העת לסולחה" הפרקליט מח 433, 453 (2006)). עם זאת, במקרה שלפנינו, כאשר המערערים כופרים אפילו בעובדות שעמדו בבסיס הסולחה, אין צורך להרחיב פה בדבר, ובדין נמנע איפוא בית המשפט הנכבד קמא מלהתייחס לסולחה זו כנימוק להקלה נוספת בעונש (למעט בהימנעותו מלפסוק פיצוי כספי לטובת המתלוננים). סוף דבר 20. נוכח כל האמור לעיל אני סבור כי הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מבוססים ומנומקים כראוי, עובדתית ומשפטית כאחת, וכי אין בפי המערערים טענה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בפסק הדין. אשר על כן אני מציע לחברותיי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ"ח באדר א' התשס"ח (5.3.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07042570_K02.doc אצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il