חברת דרדלוקס שיווק בע"מ נ. יחיאל קדם

2 1 בבית המשפט העליון רע"א 4252/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשת: חברת דרדלוקס שיווק בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. יחיאל קדם 2. העין השלישית, ביגוד ייחודי בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.6.2021 בת"א 30804-04-21 שניתנה על ידי כבוד השופט ש' מנדלבום בשם המבקשת: עו"ד שלמה יער-בר בשם המשיבים: עו"ד חגי אורגד; עו"ד דלית בן אבו פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 2.6.2021, בת"א 30804-04-21 (השופט ש' מנדלבום), ובה נדחתה בקשת המבקשת, למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב 1 למכור בחנותו מוצרים מתוצרת המשיבה 2. לעומת זאת, בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב 1 לעשות שימוש ברשימת לקוחותיה – התקבלה באופן חלקי, עד יום 15.8.2021 בלבד. רקע עובדתי בין המבקשת, חברת דרדלוקס בע"מ, העוסקת בייצור ושיווק 'בגדי שאנטי', לבין המשיב 1, יחיאל קדם, נחתם ביום 1.12.2013 חוזה זכיינות, שלפיו הוענק ליחיאל זיכיון להפעלת סניף דרדלוקס, בחנות הממוקמת ברחוב ארלוזורוב 21 בעפולה. בין היתר הוסכם, כי הזכיין "ישמור בסודיות על כל הסודות והמידע שהגיעו לידיעתו ו/או לשליטתו במהלך תקופת ההסכם". בנוסף התחייב הזכיין, שלא להפעיל במיקומה הנוכחי של החנות, כל "חנות מתחרה במישרין או בעקיפין ברשת חנויות דרדלוקס או מוכרת מוצרים המתחרים במוצרי החברה", וזאת ללא הגבלת זמן. ביום 1.3.2021, הודיעה דרדלוקס ליחיאל על ביטול הסכם הזכיינות, החל מיום 31.3.2021, בעקבות הפרה נטענת של החוזה. תחילה התנגד יחיאל לביטול ההסכם, אך לאחר דין ודברים בין הצדדים, ולאחר שהוסדרו ההיבטים הכספיים הנוגעים לסיום הזיכיון, הושגה פשרה; סוכם כי הסכם הזכיינות יבוא לקיצו ביום 5.4.2021. סמוך למועד סיום הזיכיון, בראשית חודש אפריל 2021, נודע לדרדלוקס כי יחיאל מתעתד למכור בחנות את מוצרי המשיבה 2, חברת העין השלישית בע"מ, היא המתחרה הישירה של דרדלוקס בענף 'בגדי השאנטי'. דרדלוקס פנתה במכתב התראה ליחיאל, וטענה כי מכירת מוצרים מתוצרת העין השלישית, מהווה הפרה של הסכם הזיכיון. עוד ציינה דרדלוקס, את חששה מפני שימוש שיֵעשה ברשימת לקוחותיה. מכתב התראה דומה נשלח גם לעין השלישית. משלא התקבל מענה לגופו של עניין, הגישה דרדלוקס תביעה למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על יחיאל למכור את מוצרי העין השלישית בחנות שבה פעלה דרדלוקס עד כה. עוד ביקשה דרדלוקס, לאסור על יחיאל לעשות שימוש ברשימת לקוחותיה. יחד עם התביעה למתן צו מניעה קבוע, טענה דרדלוקס כי היא זכאית גם לפיצוי סטטוטורי, בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות). בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה דרדלוקס בקשה למתן סעד זמני, ולמתן סעד זמני ארעי במעמד צד אחד, עד להכרעה בבקשה עצמה. ביום 18.4.2021 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה באופן חלקי; הבקשה למתן סעד ארעי שיאסור על שימוש ברשימת לקוחות דרדלוקס – התקבלה, ואילו הבקשה למתן סעד ארעי שיאסור על מכירת מוצרי העין השלישית – נדחתה. נקבע כי אין די בחומר שהוגש, ונדרש דיון במעמד הצדדים על מנת להכריע בבקשה גופה. נוכח דחיפותו הנטענת של העניין, נקבע כי יתקיים דיון בבקשה, במועד קרוב. ביום 20.4.2021 התקיים דיון בעל-פה, במעמד הצדדים. העין השלישית לא הגיבה לבקשה, ואף לא התייצבה לדיון. ב"כ של יחיאל אמנם ציין, כי נמסר לו שבכוונת העין השלישית להודיע שאין לה כל עניין בהליך ובתוצאותיו, אך הודעה כאמור לא הוגשה. ב"כ של דרדלוקס הודיע מצדו, כי דרדלוקס שכרה חנות הממוקמת במרחק של כ-50 מטר בלבד מן החנות הנוכחית, ובקרוב תיפתח בה חנות של דרדלוקס. בתום הדיון הוצעה לצדדים הצעת פשרה מסוימת, וניתנה להם שהות להודיע אם עלה בידיהם להגיע להסכמות, שייתרו את הצורך בהכרעה. הצדדים לא הגיעו להסכמות, ועל כן, הגישו בהמשך סיכומי טענות בכתב. ביום 2.6.2021 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, מושא בקשת רשות הערעור שלפנינו. בהחלטה נקבע, כי אין חולק על כך שהתביעה "מבוססת על תניה חוזית מפורשת שבה נטל על עצמו [יחיאל] התחייבות שלא להפעיל במקום החנות, עסק המתחרה במישרין או בעקיפין ברשת חנויות דרדלוקס", ועל כן "דרדלוקס הניחה בבקשתה את הבסיס הראייתי הנדרש לצורך מתן צו מניעה זמני". אולם, בנסיבות העניין אין די בהסכמה חוזית, שכן על בית המשפט מוטלת חובה לשמור על האינטרס הציבורי, ולבדוק האם התניות שעליהן הסכימו הצדדים עומדים בכללים שנקבעו בדיני התחרות. לאחר בחינה מעמיקה של התניות שנקבעו בחוזה, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי "סיכויי התובענה של דרדלוקס לאכיפת תניית אי התחרות כמות שהיא, אינם גבוהים, בעוד שסיכויי [...] הגבלה לזמן קצר [...] הינם גבוהים יותר [...] בנסיבות אלו [...] יהיה על דרדלוקס להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה באופן מהותי לטובתה ככל שמדובר בקבלת תביעתה לאכיפת תניית אי התחרות במלואה". בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן גם את סיכויי התביעה לאיסור על שימוש ברשימת הלקוחות, ולאחר מכן קבע כי דרדלוקס לא הוכיחה שהיא עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, ועל כן, מצא – בכל הקשור לטענה בדבר הפרת הוראות סעיף זה – כי "סיכויי התובענה [...] נמוכים". באשר לעילה החוזית נקבע, כי "לא ניתן לומר כי תביעת דרדלוקס [...] הינה חסרת בסיס, אלא שגם בסוגיה זו תידרש דרדלוקס להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה". אחר זאת, משסיים לבחון בפירוט רב את סיכויי הערעור, נפנה בית המשפט המחוזי לבחון גם את מאזן הנוחות. בהקשר זה צוין תחילה, כי "שני הצדדים הניחו בפני בית המשפט טיעון דל אשר לא היה בו כדי לבסס כראוי את טענותיהם". נוכח זאת – ובשים לב גם לכך שהסעד הזמני המבוקש חופף כולו לסעד הסופי שנתבקש בתביעה – נקבע, בכל הקשור לתניית אי- התחרות, כי "גם על פי ההנחה המיטיבה ביותר עם דרדלוקס כל שניתן לאמר יהיה כי כפות המאזניים של 'מאזן הנוחות' מעוינות [...] דרדלוקס נדרשה להוכיח [...] כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ובנטל זה לא עמדה". מעבר לכך, בית המשפט המחוזי הוסיף ושקל לחובתה של דרדלוקס את הפגיעה הצפויה בתחרות אם ינתן הצו, וכן את האפשרות לאיין את החשש מפני הטעיית הצרכנים באמצעים אחרים, מבלי לפגוע באינטרס הציבורי. ביחס לשימוש ברשימת הלקוחות נקבע, כי מתגבר החשש שפעולה שכזו "עלולה לגרום למצג מטעה כלפי הלקוחות [...] בנסיבות בהן יהיה קושי לכמת את הנזק שנגרם לדרדלוקס [...] אלא שגם החשש האמור [...] יכול להצדיק אך ורק צו חלקי של איסור שימוש לזמן קצוב ברשימת הלקוחות, זאת בשל העובדה שעם חלוף הזמן יש ליתן משקל הולך וגובר לזכות הצרכן לחופש בחירה". לסיכום, בקשתה של דרדלוקס לאסור מכירת מוצרי העין השלישית בחנות נדחתה; אך לצד זאת נעתר בית המשפט המחוזי והורה על מתן סעדים זמניים חלקיים, שתוקפם הוגבל עד יום 15.8.2021: אי-שימוש ברשימת הלקוחות, וכן הצבת שלט בגודל סביר בחזית החנות, שבו יצויין כי "חנות דרדלוקס העתיקה את מיקומה לכתובת...", וזאת לצורך מניעת הטעיה. מכאן הבקשה שלפנַי. תמצית טענות המבקשת תחילה טוענת דרדלוקס, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שבחר להיכנס בעובי הקורה כבר עתה, וחלף בחינת סיכויי התביעה 'ממעוף הציפור', הכריע הלכה למעשה עוד בשלב מקדמי זה בתביעה גופה. עוד טוענת דרדלוקס, כי הטענה בדבר היות הסעד הזמני חופף לסעד העיקרי, לא הועלתה על-ידי יחיאל, ועל כן לא היה מקום לייחס לה כל משקל; מה גם שטענה זו אינה מדויקת מבחינה עובדתית, שכן בתובענה העיקרית נתבעו על-ידה גם סעדים כספיים, כך שלא מתקיימת חפיפה מלאה בין הסעדים הזמניים, לבין התביעה כולה. דרדלוקס מוסיפה, כי המועד הראוי לבירור טענות בדבר קיומו של 'הסדר כובל', קיומה של 'תניה מקפחת בחוזה אחיד', וטענות נוספות דוגמת אלה, הוא בעת בירור התביעה העיקרית; לא במסגרת בקשה למתן סעד זמני. דרדלוקס מוסיפה עוד כהנה וכהנה טענות, הנוגעות למסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי סיכויי התביעה נמוכים. מכל מקום, נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום להתייחס אליהן באופן פרטני; די באמור עד כה. תמצית טענות המשיב 1 בתגובה לטענות דרדלוקס, טוען יחיאל כי החלטת בית המשפט המחוזי, אשר ניתנה לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים, מפורטת ומנומקת כדבעי, ולא נמצא טעם טוב להתערב בה. לשיטתו, בית המשפט המחוזי נהג כשורה, בבוחנו באופן מעמיק את סיכויי התביעה; כך גם מורה אותנו תקנה 95(ב) לתקנות לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). אדרבה, אם לא היה נוהג כך, הייתה דרדלוקס מתרעמת על כך ששאלת סיכויי התביעה לא נתבררה די הצורך. באשר לטענת דרדלוקס, כי לא נשמע מפיו כל טענה בדבר היות הסעד הזמני חופף לסעד העיקרי, טוען יחיאל כי בטענה משפטית עסקינן, ועל כן, אין בכך שלא נטענה על-ידו, כדי לסתום עליה את הגולל. לבסוף טוען יחיאל, כי אין כל מניעה לדון כבר בשלב זה בטענות בדבר אי-חוקיותו של חוזה הזכיינות גופו, שעה שהתניות שנקבעו בו, בלתי סבירות באופן קיצוני. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. אקדים אחרית לראשית, ואומר כי לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב 1, ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל. מושכלות יסוד הן כי התערבות בשיקול הדעת של הערכאות הדיוניות, בכל הקשור למתן סעדים זמניים, תהא שמורה למקרים חריגים בלבד (רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק המזרחי, פסקה 23 (20.9.2011)). רוב רובן של בקשות רשות הערעור בכגון דא, נוגעות להתערבות ב'שיקול הדעת' של בית המשפט המחוזי, ומשכך, אחת דינן – להידחות. שונים הם פני הדברים, מקום שבו לא מתבקשת התערבות בשיקול הדעת, וכל שנטען הוא כי נפלה טעות משפטית בהחלטה; העניין שלפנינו הריהו כזה. כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי בחן בחינה מעמיקה ויסודית את סיכויי התביעה, ובמסגרת זו נדרש גם לטענותיו של יחיאל, כי התניות שנקבעו בחוזה הזכיינות מהוות 'הסדר כובל' ו'תניה מקפחת בחוזה אחיד; בכך בא בית המשפט המחוזי לכלל טעות. הלכה פסוקה היא, כי טענות בדבר קיומו של 'הסדר כובל', יש לברר במסגרת התובענה העיקרית; לא קודם לכן: "שאלת היותו של ההסדר הסדר כובל היא שאלה בעייתית שאינה דורשת הכרעה בשלב זה, ואינה עומדת לרועץ למתן הצו החלקי. לעומת זאת, ההתחייבויות החוזיות שבין הצדדים ברורות הן [...] על כל פנים תתבררנה השאלות הנ"ל במשפט העיקרי" (רע"א 4933/01 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' חברת קניון אדומים בע"מ (11.7.2001); ראו גם: רע"א 10910/02 פז חברת נפט בע"מ נ' פרץ, פ"ד נח(1) 385, 391 (2003); רע"א 9324/05 עדיגר השקעות בע"מ נ' שניב תעשיות נייר בע"מ, פסקה 2 (6.11.2005); רע"א 7320/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (28.11.2017); כן השוו: רע"א 2725/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קניון הראל בע"מ, פסקה 4 (4.6.2006)). בדומה לכך, גם טענה ל'תניה מקפחת בחוזה אחיד' היא "שאלה בעייתית שאינה דורשת הכרעה בשלב זה", ועל כן, ככלל, גם אותה יש לבחון רק בשלב מאוחר יותר, בעת בירור התובענה העיקרית. העניין שלפנינו ממחיש היטב, מדוע אין לדון בשאלות כגון דא בשלב זה של ההליך. בקשה למתן סעד זמני דורשת מטבע הדברים הכרעה מהירה, כך גם נקבע בתקנות, כי "בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני ייתן את החלטתו עם תום הדיון בבקשה, ולכל המאוחר בתוך ארבעה עשר ימים לאחר תום הדיון" (תקנה 97(ח) לתקנות). הכרעה חפוזה בשאלות משפטיות סבוכות, גם אם היא ניתנת 'על פני הדברים', עלולה להביא לתוצאה שגויה, שעלולה להנציח את עצמה בפסק הדין הסופי. לא בכדי נקבע, כי ככלל אין מקום לליבון טענות מסוג זה במסגרת הסעד הזמני. דא עקא, בענייננו, בית המשפט המחוזי לא נקט על-פי הכלל האמור, נכנס בעובי הקורה, וניתח את טענות הצדדים לגופן. מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות הנדרשת לשלב זה של ההליך, אומר אך זאת: דרדלוקס מעלה בבקשתה שורה של טענות, שנראה על פני הדברים כי הן ראויות לבירור וליבון. דומה אפוא, כי בית המשפט המחוזי מיהר להסיק כי סיכויי התובענה נמוכים, אולי בטרם עת. משהסרנו מעל שולחננו, לעת הזו, את בירור טענותיו של יחיאל בדבר קיומם של הסדר כובל ותניה מקפחת בחוזה אחיד, איני רואה עוד מקום שלא להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. מאזן הנוחות אינו מספק תשובה ברורה; כמעשיהם בבית המשפט המחוזי – "שני הצדדים הניחו בפני בית המשפט טיעון דל אשר לא היה בו כדי לבסס כראוי את טענותיהם" – כך גם עתה. לפיכך, אין מנוס מלהכריע בגורל הבקשה על יסוד סיכויי התביעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפתח דבריו, נקודת המוצא היא כי התביעה "מבוססת על תניה חוזית מפורשת שבה נטל על עצמו [יחיאל] התחייבות שלא להפעיל במקום החנות, עסק המתחרה במישרין או בעקיפין ברשת חנויות דרדלוקס", ועל כן "דרדלוקס הניחה בבקשתה את הבסיס הראייתי הנדרש לצורך מתן צו מניעה זמני". משאין בפיו של יחיאל כל טענה בעלת משקל, למעט טענות שמקומן בהליך העיקרי, הרי שזו גם נקודת הסיום. אשר על כן – הערעור מתקבל בזאת. עד להכרעה בתובענה העיקרית, יימנע יחיאל מלמכור בחנות שברחוב ארלוזורוב 21 בעפולה, כל מוצר המשווק על-ידי העין השלישית; וכמו כן לא יעשה כל שימוש ברשימת הלקוחות של דרדלוקס. בנסיבות העניין, ובהתחשב בהשתלשלות העניינים עד כה, יחיאל ישא בהוצאותיה של דרדלוקס בסך של 10,000 ₪. ניתן היום, ‏ד' באב התשפ"א (‏13.7.2021). ש ו פ ט _________________________ 21042520_O02.docx יר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1