יהודה ביטון נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 4249/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4249/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז העותר: יהודה ביטון נ ג ד המשיב: בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט צ' זילברטל: עתירה המופנית כלפי פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 16.4.2015 (כב' השופטות ר' רוזנפלד, ל' גליקסמן, נ' רות, ונציגי הציבור מר ש' חבשוש, ומר י' דויטש) בע"ע 48987-12-12, בגדרו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 11.11.2012 (כב' סגן הנשיאה ש' טננבוים ונציגי הציבור גב' ש' הורוביץ ומר ל' זרנקין) בתע"א 11396-09, אשר דחה את תביעת העותר לגמלה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות) מטעמים רפואיים. רקע 1. העותר שרת בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) בתפקיד סוהר ביטחון משנת 1987. בשנת 1995 נפגע בתאונת עבודה, ועקב כך הוא סובל מליקוי בגבו ובברכו. במהלך השנים עמד העותר לפני ועדות רפואיות של השב"ס שדנו בכשירותו להמשיך בתפקידו. בהחלטה של ועדת ערר מיום 19.8.2001 נקבע כלהלן: "לא יוכל לבצע תורניות כלשהן, לא יוכל להשתתף בתרגילי שעת חירום, לא יכול לבצע ניוד, ולכן עם מוגבלות זו לצמיתות אינו כשיר לשרת כסוהר ביטחון". נקבע, כי העותר אינו כשיר לשרת בשב"ס מסיבות רפואיות, ובהתאם לסעיף 87 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, אישר נציב שב"ס (להלן: הנציב) את סיום שירותו של העותר. בהתאם, אושר תשלום גמלה לעותר לפי סעיף 20 לחוק הגמלאות. 2. העותר עתר נגד החלטת הנציב לשחררו מן השירות לבית משפט זה (בג"ץ 2237/02 ביטון נ. נציבות שרות בתי הסוהר (10.7.2002)), ובעתירתו טען כי הוא כשיר לעבודה כל עוד לא יאולץ לעבוד בלילה או לבצע תורניות. בהמשך, ביום 21.3.2002, הוחזר העותר – בהסכמת שב"ס –לעבודה סדירה, ומשכך הודיע העותר כי הוא חוזר בו מן העתירה והיא נמחקה. 3. לאחר חזרתו של העותר לעבודה, עמד לבירור כושרו הרפואי להמשיך ולשרת בתפקידו בשב"ס במספר הזדמנויות. תוכנם של המסמכים הרפואיים הרלוונטיים מהשנים 2004 ו-2005 הובא בפירוט בפסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי. נציין רק כי ביום 12.4.2005 נבדק העותר על-ידי רופא תעסוקתי מטעם השב"ס, אשר קבע כי העותר כשיר לעבוד, תוך הימנעות מריצות, קפיצות, והרמת משאות כבדים, תוך הגבלת יום העבודה ל-12 שעות. בעקבות קביעה זו, נמסר לעותר כי הוא ישובץ לסידור העבודה הרגיל. העותר הודיע כי אין בכוונתו לעבוד בלילות, והמציא תעודת מחלה החל ממועד משמרת הלילה הראשונה שנקבעה לו. בהמשך, העותר לא הגיע לבדיקה נוספת אצל הרופא התעסוקתי מטעם השב"ס, על אף שהובהר לו כי סירובו להיבדק עלול להביא לפיטוריו. ואמנם, ביום 2.8.2005, החליט הנציב דאז על פיטורי העותר משב"ס בשל חוסר התאמה. בהחלטה צוין כי: "[העותר] בלתי יעיל במילוי תפקידו ואינו מתאים לתפקידו... הסוהר גויס לתפקיד סוהר ביטחון, תפקיד הכרוך בעבודה במשמרות ביום ובלילה. הסוהר אינו עובד בלילה ומציג תיעוד רפואי לפיו יכול לעבוד רק בשעות היום. הסוהר אינו משתף פעולה עם המערכת לצורך בירור מצבו הרפואי, וסירב להתייצב לבדיקות הנדרשות לבירור מצבו הרפואי. הסוהר עבר עבירות משמעת רבות, אינו יעיל בעבודתו, תפקודו לקוי והוא אינו מבצע את הוראות מפקדיו". 4. העותר הגיש עתירה נוספת לבית משפט זה נגד פיטוריו, אך העתירה נדחתה משנקבע כי לא עלה בידי העותר להצביע על עילה המצדיקה את התערבותו של בית-המשפט במעשה הפיטורין (בג"ץ 7931/05 ביטון נ' נציבות שירות בתי הסוהר (16.11.2005)). 5. ביום 18.11.2009, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה כי הוא זכאי לגמלה ממועד סיום עבודתו ביום 2.9.2005 ואילך. בהקשר זה נטען כי שב"ס מיהר בהליכים להפסקת שירותו, בחוסר תום לב, שבעה חודשים בלבד לפני הגיעו לגיל 41, אז היה יכול לפרוש לגמלאות שלא מטעמים רפואיים. לחלופין ביקש העותר פסק דין הצהרתי הקובע כי החלטת הוועדה הרפואית מיום 1.8.2001, לפיה הוא אינו כשיר מבחינה רפואית, עומדת על כנה, ועל כן הוא זכאי ל"פנסיה רפואית" החל ממועד הפסקת עבודתו. פסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה 6. בית הדין האזורי דחה את תביעת העותר בדבר זכאותו לגמלה לפי חוק הגמלאות. נקבע כי מימושה של הזכות לגמלה הוא בהגשת תביעה לממונה על הגמלאות, וכי העותר לא מיצה את ההליכים על-פי הקבוע בחוק. עוד נקבע, כי יש לדחות גם את תביעת העותר לגמלה מטעמים רפואיים. הוטעם, כי בחזרתו של העותר מן העתירה הראשונה שהגיש לבית המשפט הגבוה לצדק בשנת 2002 נגד הפסקת העסקתו מטעמים רפואיים, הוא הודיע הלכה למעשה כי הוא חוזר לעבודה סדירה בשב"ס, לרבות מילוי כל המטלות שיוטלו עליו. בית הדין קיבל את טענת השב"ס לפיה החלטת הועדה הרפואית מיום 19.8.2001 בוטלה, על דרך התנהגות, ונוכח הסכמת הצדדים על חזרתו של העותר לעבודה סדירה. 7. נגד פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בהכרעתו, קבע בית הדין הארצי כי דין הערעור להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן. לעניין טענת הזכאות לגמלה שלא מטעמים רפואיים, נקבע כי יש לדחותה אך לא מהטעמים שנקבעו בבית הדין האזורי. בית הדין הארצי ראה להעמיד דברים על דיוקם, והבהיר כי טענתו של העותר, הגם שלא ניסח אותה כראוי, היא כי הוא זכאי לסעד בגין מה שנראה בעיניו כפיטורין בחוסר תום לב משב"ס. העותר טען כי לו היה שב"ס נוהג עמו כדין, ולא מפטר אותו בהליך מזורז כפי שעשה, כי אז נוכח גילו הוא היה יכול לפרוש לגמלאות שלא מטעמים רפואיים, שבעה חודשים לאחר המועד שבו פוטר. הובהר כי טענות אלה אינן בסמכותו של הממונה על הגמלאות, ועל כן לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף מטעמים של אי מיצוי הליכים. עם זאת, בית הדין הארצי מצא כי יש לדחות את הטענה לגופה, בעיקר נוכח דחיית העתירה בבג"ץ 7931/05 הנזכר לעיל, בה העלה העותר טענות נגד פיטוריו שלא כדין. משנקבע בפסק הדין בעתירה (מפי השופט מ' חשין) כי לא עלה בידי העותר להצביע על עילה המזכה אותו בהתערבות במעשה הפיטורין, לא היה מקום לשוב ולהיזקק לטענותיו של העותר בדיון לפני בתי הדין לעבודה. בית הדין הארצי דחה גם את טענת העותר לפיה יש להכריז על תקפותה של החלטת הוועדה הרפואית מיום 19.8.2001. הובהר, כי העותר עצמו לא השלים עם החלטת הוועדה, לפיה הוא אינו כשיר לעבוד בשב"ס, ולאחר שעתר בעניין זה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 2237/02) הסכים שב"ס להחזירו לעבודה בכפוף לכך שהעותר יוותר על תנאים מיוחדים. בית הדין הארצי קבע, כי משדעתו של העותר לא הייתה נוחה מהפסקת שירותו, והוא עתר לבג"ץ לביטול ההחלטה, וההחלטה בוטלה – בוטלה גם התשתית עליה היא נסמכה, ובכללה גם החלטת הוועדה מיום 19.8.2001. עוד צוין בפסק הדין, כי לאחר חזרתו של העותר לעבודה, התעוררו מפעם לפעם שאלות בדבר תנאי שירותו על רקע מצבו הרפואי (מספר שעות משמרת וכשירותו למשמרות לילה). לשאלות אלה נזקקו ועדות רפואיות אחדות, שבכל פעם נתנו החלטותיהן לתקופת זמן קצובה. לפיכך, ומשאלה הם פני הדברים, נקבע כי אין בסיס לטענה לפיה החלטת הוועדה הרפואית משנת 2001 נותרה בתוקפה אף 4 שנים אחרי שניתנה, שעה שבמהלך שנים אלה ועדות רפואיות קבעו כי העותר כשיר לשירות במגבלות זמניות מסוימות. עוד הודגש כי הבירור בעניין מצבו הרפואי העדכני של העותר לא מוצה בסופו של יום עקב חוסר שיתוף פעולה מצדו, וכי בהתנהגות זו סיכל העותר בחינת המשך שירותו בשב"ס בהתאמה למגבלותיו הרפואיות או הוצאתו לגמלה מטעמים רפואיים, ככל שמגבלות כאלה מנעו את המשך שירותו. נגד החלטה זו הוגשה העתירה דנא. העתירה 8. העותר, המייצג את עצמו, הגיש עתירה ובה תיאר את מסלול שירותו בשב"ס, את פציעתו ונזקיו הרפואיים. בעתירה הדגיש העותר את הסיכונים בהם עמד במהלך שירותו ואת מסירותו הרבה כשטובת המדינה עומדת לנגד עיניו. לטענת העותר, רק כשהגיע ליחידה בה שירת מפקד חדש החלו הדברים להסתבך. נטען כי אותו מפקד שינה את שעות העבודה של העותר ללא סיבה מוצדקת, וכי לאחר שהגיש את עתירתו הראשונה בשנת 2002 וחזר לשירות, שב"ס לא הפסיק להתנכל לו ולהענישו. במקביל, לטענת העותר, החל גם מצבו הרפואי להידרדר, ולבסוף פוטר מהשירות בשל "אי התאמה". עוד נטען כי סירובו של העותר להיבדק אצל רופא תעסוקתי מטעם שב"ס אירע רק לאחר שכבר נבדק אצל רופא תעסוקתי פעם אחת, אך שב"ס סירב לקבל את קביעותיו. העותר מבקש כי תיקבע זכאותו לפנסיה רפואית. דיון והכרעה 9. דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה ידועה ומושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית; שנית, כי שיקולי צדק מחייבים התערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין. ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)). עניינו של העותר נדון כבר מספר פעמים בגלגולים שונים הן בבית משפט זה והן בערכאות השונות בבתי הדין לעבודה. הערכאות השונות הדגישו בהחלטותיהן כי הן שמעו את טענותיו של העותר ובחנו את הראיות בעניינו, ובכל זאת בכולן נמצא כי דין טענותיו להידחות. חרף זאת, העותר לא הצביע על טעות משפטית שנפלה בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ומנגד ניכר כי קביעותיו המשפטיות מעוגנות בנימוקים משכנעים ומפורטים. די בכך כדי להורות על דחיית העתירה. 10. מעבר לדרוש נעיר כי העותר סירב לאורך תקופה ארוכה לשתף פעולה עם שב"ס על-מנת לבחון את מצבו הרפואי, ולפחות פעמיים לא הגיע לבדיקות שנקבעו לו אצל רופא תעסוקתי. התנהלות זו סיכלה למעשה את בחינת המשך שירותו של העותר בהתאמה למגבלותיו הרפואיות או הוצאתו לגמלה מטעמים רפואיים. עוד יצוין כי שב"ס הציע לעותר כי זכויותיו לגמלה יוקפאו, ויוחזרו כספי הפיצויים ששולמו לו, אך העותר דחה הצעה זו. בנסיבות אלה, נראה כי העותר עצמו מנע בהתנהגותו את מיצוי זכויותיו, ועתה הוא נאלץ לשאת בהשלכות מעשיו ובחירותיו. על כך יש להצר, אך אין הצדקה משפטית להיעתר לבקשתו של העותר בשלב זה. 11. בשולי הדברים יוער, כי דין העתירה להידחות גם מחמת העובדה שלא צורפה אליה כמשיבה מי שהייתה יריבתו של העותר בבית הדין לעבודה – מדינת ישראל – שב"ס – שהיא, הלכה למעשה, מי שתשובתה נדרשת. בהקשר זה ציינתי במקום אחר כי: "גם אם יש מקום לצרף את בית הדין כמשיב, ככלל לא מוגשת תשובה מטעמו והוא בעיקרו משיב פורמאלי. המשיב המהותי לעתירה הוא, בראש ובראשונה, מי שהיה צד להליך שהתנהל בפני אותה רשות שיפוטית שכלפי החלטתה מוגשת העתירה. ברי כי אותו צד להליך הוא מי שיש לו עניין ואינטרס להדוף את העתירה, שאם תתקבל תפגענה זכויותיו, ומעמדו דומה למעמד משיב בערעור. אי צירוף המוסד לביטוח לאומי היה יכול, כשלעצמו, לחרוץ את גורל העתירה לשבט. (בגץ 1669/15 ויינגרטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (26.3.2015)) והדברים יפים גם לענייננו. אך מכל מקום, העתירה נדחית גם לגופה. משכך, ונוכח כל האמור לעיל העתירה נדחית על הסף בלא שנתבקשה תגובה. ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשע"ה (‏2.7.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15042490_L01.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il