פסק-דין בתיק רע"א 4247/01
בבית המשפט העליון
רע"א
4247/01
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי
המערערת:
המועצה המקומית רמת-השרון
נ ג ד
המשיב:
ברוש עמינדב
בקשת
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 30.4.2001 בבר"ע
2420/00
שניתן על ידי כבוד השופטת ו' אלשיך
בשם המערער:
עו"ד גורן אדיר
בשם המשיב:
עו"ד דנוס אמיר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשיך) שניתן ביום 30.4.01, לפיו התקבל
ערעורו של המשיב בפנינו, ברוש עמינדב (להלן: "המשיב") על החלטת ראש
ההוצאה לפועל בתל-אביב, מיום 15.3.00, אשר דחה את בקשת המשיב להעברת חובו למערערת
לטיפול בפני המשקם, בהתאם לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992
(להלן: "חוק ההסדרים").
רקע עובדתי
2. כנגד המשיב, חקלאי במקצועו, ניתן בתאריך
6.3.98 פסק דין בת"א 73280/97 של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בו חויב לשלם
למערערת, המועצה המקומית רמת השרון (להלן: "המערערת"), סכום של 262,097
ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. פסק הדין ניתן בתביעה אשר הוגשה בסדר דין
מקוצר, ולאחר שבקשת רשות להתגונן שהגיש המשיב נדחתה. על פסק הדין לא הוגש ערעור,
ומשכך, הפך פסק הדין לחלוט.
את פסק הדין בו זכתה הגישה המערערת לביצוע בלשכת
ההוצאה לפועל, ובעקבות כך הגיש המשיב בקשה לעיכוב הליכי הביצוע והעברת החוב לידי
המשקם בהתאם לסעיף 7 לחוק ההסדרים. לטענת המשיב, החוב נשוא פסק הדין הוא "חוב
כולל" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההסדרים, הואיל והוא חוב של גורם חקלאי הנובע
מעיסוקו כחקלאי. המערערת טענה מצידה, כי חלקו הארי של החוב אינו בבחינת "חוב
כולל", הואיל והוא נוצר לאחר יום 31 בדצמבר 1991, הוא המועד הקובע לעניין
הגדרת "חוב כולל". עוד טענה המערערת כי המשיב השתהה בהעלאת טענתו, ומשכך
יש לדחותה.
החלטת ראש ההוצאה לפועל
3. ביום 15.3.00 דחה ראש ההוצאה לפועל את בקשתו
של המשיב להעביר את החוב כולו למשקם. יחד עם זאת נקבע, כי יש לפצל את החוב באופן שאותו
חלק שנוצר עד למועד הקובע, והעומד על סך 22,200 ש"ח, יועבר למשקם, בעוד
שלגבייתו של החלק האחר, זה שנוצר לאחר המועד הקובע, יימשכו הליכי ההוצאה לפועל
כסדרם. ראש ההוצאה לפועל דחה את טענת המשיב לפיה פסק הדין מהווה יחידת חוב אחת
שאין לפצלה, וקבע כי בהתאם לסעיף 7 לחוק ההסדרים, מוסמך ראש ההוצאה לפועל להפריד
בין חיובים שנוצרו לפני המועד הקובע לבין אלה שנוצרו לאחריו, ובלשון ההחלטה (ראו עמ'
4):
"המחוקק
נתן לראש ההוצאה לפועל סמכות לבחון קיומם של כל התנאים להעברת החוב למשקם ובין
השאר את מועד היווצרות החוב. בכך אפשר לראש ההוצאה לפועל להסיר את הפרגוד מעל פסק
הדין ולבדוק באופן טכני, מועד היווצרות כל חיוב וחיוב.
מקום
שניתן להפריד בין החיובים השונים יש לעשות זאת. המילים בחוק ההסדרים 'כולו או חלקו'
מתייחסת למצב בו לא ניתן להפריד בין החיובים השונים".
על
החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ערער המשיב בפני בית המשפט המחוזי, והפעם הוכרע הדין
לזכותו. הוחלט, כי לשונו של סעיף 7 לחוק ההסדרים אינה מאפשרת פיצולו של חוב, אף אם
חלקו בלבד הוא "חוב כולל", ובמצב זה יש להעביר את החוב כולו לטיפולו של
המשקם.
הבקשה לרשות ערעור
4. המערערת, שלא השלימה עם פסק דינו של בית
המשפט המחוזי, עתרה לקבלתה של רשות ערעור, ולהלן הנמקתה. להשקפתה, טעה בית משפט קמא
משקבע, מבלי לנמק, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל סותרת את לשון החוק. היא סבורה כי לשון
החוק מתיישבת דווקא עם עמדתה, הואיל וסעיף 7(ב)(1) מאפשר לראש ההוצאה לפועל להעביר
למשקם רק את "החוב הכולל" ולא את החוב כולו. עוד טוענת המערערת,
כי הפרשנות לפיה די בכך שחלקו של החוב הינו בבחינת "חוב כולל" כדי
להעביר את החוב כולו לטיפול המשקם, סותרת את תכלית החוק אשר נועדה לתת מענה לחובות
שנוצרו עד לתאריך הקובע, ולא לחובות אחרים זולתם.
עוד טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט קמא
משלא נתן פרשנות מצמצמת לחוק ההסדרים, אשר לפי מהותו ותכליתו פוגע בקניינם של
הנושים ככלל, ושל המערערת בפרט.
בנוסף, טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט קמא
כאשר לא קבע כי המשיב השתהה בהעלאת טענתו בדבר העברת החוב למשקם, הואיל ומחד, הגיש
את בקשתו 7 שנים לאחר המועד הקובע, ומאידך הוא נמנע מלהעלות טיעון זה בבית משפט השלום
שם ניתן פסק הדין העומד לביצוע.
לבסוף טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט קמא
משלא קבע כי ארנונה הנה בבחינת "חוב מס" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק ההסדרים,
ואשר לגביו לא חל החוק. המערערת תומכת את טיעוניה בעניין זה בהכרזה של שר האוצר מיום
24.2.00, לפיה ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשות המקומית ניתנים לגביה על פי פקודת
המסים (גביה).
דיון
5. בתאריך ה' באדר תשס"ב (17.2.02) ניתנה
למערער רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והורינו לצדדים לסכם את
טענותיהם בכתב ועל פיהן יינתן פסק דיננו. כמו כן בקשנו מהיועץ המשפטי לממשלה לשקול
את התייצבותו לדיון לאור ההשלכות העשויות להיות לפסק הדין. בתגובה הודיע בא-כוח
היועץ המשפטי, כי אף שעמדתה של המערערת מקובלת עליו, אין הוא רואה בשלב זה כי להכרעה
במחלוקת שבין הצדדים, תהיינה השלכות רוחב משמעותיות, שיש בהן להשפיע מהותית על זכות
של המדינה או על זכות או עניין בעלי השלכות ציבוריות רחבות.
המסגרת הנורמטיבית
6. חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי תשנ"ב-1992,
מבטא ניסיון נוסף של המחוקק לסייע למגזר החקלאי להיחלץ מהמשבר הכלכלי העמוק הפוקד
אותו מזה שנים רבות. החוק מבטא העדפה של ניסיון שיקומו של המשק החקלאי על פני
פירוקו, והחתירה היתה למציאת פתרון אשר לא יהיה כרוך בהזרמתם של כספים מהקופה
הציבורית (ראו ע"א 6821/93, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' כפר שיתופי
ואח', פד"י מט(4), 221, 250). על תכליתו של החוק עמד גם כב' השופט ת' אור
בע"א 5827/90, נהריה כפר שיתופי נ' יורשי קלופשטוק, פד"י נ(4), 282,
294 :
"במהותו, שייך חוק
ההסדרים למערכת הדינים המסדירה את הטיפול בחובותיהם של חייבים הנתונים במצב של
חדלות פירעון, ובמיוחד דיני פשיטת הרגל ודיני הפירוק של תאגידים. חוק ההסדרים מטפל
באותה מאטריה. אך המודל שבחר בו המחוקק בחוק ההסדרים שונה. אין מדובר במנגנון של
פירוק ומימוש נכסים לצורך פירעון חובות. בחוק ההסדרים ביקש המחוקק ליצור מנגנון
חקיקתי, אשר יאפשר את הסדרת חובותיהם של גופים שונים מן המגזר החקלאי, בלי להביא
לפירוקם ולחיסול פעילותם הכלכלית הוא העדיף את מודל השיקום וההבראה של גופים אלה על
פירוקם".
המנגנון שנבחר על ידי המחוקק היה במינוי
משקמים להם נמסרה הסמכות לקבוע, בין היתר, את סכום החובות של גורם חקלאי, יכולתו
לפרוע אותו, אם נכון לממש נכסים לפירעון החוב, אם יש למחוק חלק מהחוב, ואופן חלוקת
החוב בין הנושים וחלוקת התמורה ממימוש נכסים (סעיף 11 לחוק). אכן, בהסדר זה גלומה
פגיעה בנושים הואיל ונמנעת מהם האפשרות להיפרע מחייבים בדרכי הביצוע הרגילות של
פסק דין, אך מנגד נכון לזכור כי אלמלא חוק ההסדרים ספק אם אותם נושים היו באים על
סיפוקם אם הליכי הביצוע היו מובילים משקים חקלאיים לפירוק.
7. במרכזו של הדיון בערעור זה עומד סעיף 7 לחוק
ההסדרים שכותרתו היא "הקפאת הליכים", וזו לשונו:
7.
(א) אין להמשיך ואין לפתוח בהליך לגבי חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, אלא
בהתאם להוראות חוק זה.
(ב) (1) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, ראש ההוצאה לפועל, הרשם או הבורר כי החוב
נשוא ההליך שבפניו, כולו או חלקו, הינו חוב כולל או ערבות לחוב כאמור,
יפסיק את ההליך לגבי החוב הכולל או הערבות כאמור ויעבירו לדיון בפני המשקם.
(2) על אף האמור בסעיף זה, רשאי חיבב שהוא חקלאי או חבר באגודה חקלאית
להודיע למי שבפניו מתנהל ההליך כי ברצונו שהוראות חוק זה לא יחולו עליו.
(ג) ...
(ד) ...".
(ההדגשות
לא במקור א' א' לוי).
המונח "חוב כולל" הנזכר בסעיף 7 הוגדר
בסעיף 1 לחוק, לאמור:
"החוב של גורם
חקלאי ליום כד' בטבת התשנ"ב ( 31 בדצמבר 1991), ולגבי חקלאי וחבר באגודה
חקלאית - כל חוב כאמור ובלבד שהוא נובע מעיסוקו כחקלאי, ואולם לגבי חוב של חבר
באגודה אגודה חקלאית לאגודה חקלאית שבה הוא חבר - כל חוב כאמור אלא אם כן תוכיח
האגודה החקלאית כי חוב מסוים אינו נובע מעיסוקו כחקלאי".
המונח "חוב" מוגדר באותו סעיף
כ"חיוב כספי בין אם הגיע מועד פרעונו ובין אם לאו, לרבות קרן, הפרשי הצמדה,
ריבית, ריבית דריבית, והוצאות למעט חוב מס".
יישום כל אלה על הערעור שבפנינו מחייב את
המסקנה שהדין עם המערערת. כאמור, תכלית החוק היתה להוציא את המגזר החקלאי מהמשבר
בו היה שרוי, אך כוונתו לא היתה להעניק עזרה מתמדת והטבות מתמשכות למגזר החקלאי, ובוודאי
שלא על חשבון נושים. לפיכך הוחלט כי רק חובות שנוצרו עד ל"מועד הקובע" יועברו
לטיפולו של המשקם. תחילה היה המועד הקובע 31.12.87, ומאוחר יותר תוקן החוק והמועד
הקובע נדחה לתאריך 31.12.91. לאור השקפה זו נדמה כי לשונו של סעיף 7(ב)(1) לחוק
ההסדרים ברורה, לאמור, למשקם יועברו רק אותם חובות שהם בבחינת "חוב
כולל" ואשר התגבשו עד ליום הקובע. ואם מדובר בחוב שרק חלקו נכנס לגדרו של
"חוב כולל", יועבר למשקם חלק זה בלבד, ולו המצב היה שונה היה מורה
המחוקק להעביר למשקם את "החוב כולו" ולא את ה"חוב הכולל"
בלבד, ועובדה היא שלא נהג כך.
הפרשנות המוצעת על ידי המשיב ואשר אומצה על
ידי בית המשפט המחוזי, מביאה לתוצאה שאין הדעת סובלת. לפי פרשנות זו די אם חלקו של
החוב, יהיה זעיר ככל שיהיה, הוא חוב כולל, כדי להעביר את כל החוב לטיפול המשקם.
פרשנות זו מרחיבה את תחולת החוק גם על חובות שהמחוקק ביקש להוציאם מתחולתו של חוק
ההסדרים, בין בשל מהותם ואופים ובין בשל כך שהם נוצרו לאחר המועד הקובע. פרשנות זו
כרוכה בפגיעה בקניינם של נושים תמימים, ואין לה כל אחיזה בלשון החוק ובתכליתו.
טענה אחרת לה סברתי כי ראוי להתייחס, היא זו
הגורסת שהפרשנות המוצעת על ידי המערערת לסעיף 7(ב)(1), ולפיה רשאי ראש ההוצאה
לפועל לפצל את החוב, עומדת בניגוד להלכה המקובלת עלינו מימים ימימה, לפיה ראש
ההוצאה לפועל אינו מוסמך לשנות מפסק הדין אשר הוגש לביצוע, וגם לא לחקור אחר מהלך
מחשבתו של השופט שנתן את פסק הדין (ראו ע"א 347/71, סנסור נ' הקונסוליה
הכללית של יוון, פד"י כו(2) 333; ע"א 267/78 בלפור נ' בלפור,
פד"י ל"ג(1) 375, 379; דוד בר אופיר, הליכים והלכות, אפריל 2002, עמ'
27). אך לא זה המקרה שבפנינו, ולכך שני טעמים: ראשית, משום שסעיף 7(ב)(2) לחוק
ההסדרים, כפי שעמדתי עליו, הסמיך את ארבעת נושאי המשרה הנזכרים בו לבחון אם חוב
הוא חוב כולל, ובחינה זו אינה יכולה להתבצע ללא בדיקה מעמיקה של ראיות ונתונים
אותם יציגו בעלי הדין, ועל פיהם יהיה ניתן לקבוע אם החוב נשוא ההליך, כולו או
חוקו, הוא "חוב כולל" כהגדרתו בחוק ההסדרים (רע"א 3855/92, שילת
מושב עובדים של העובד הציוני נ' לוי, לא פורסם; וראו גם בר אופיר שם עמ' 158).
מכאן, אם תתקבל עמדת המשיב לפיה מנוע ראש ההוצאה לפועל לחקור את רכיביו של החוב,
לא זו בלבד שעמדה זו נוגדת את לשון הסעיף, אלא שהיא עושה אבחנה מוזרה ובלתי
מוצדקת בין הליכים לפי חוק ההסדרים המתבררים בפני ראש ההוצאה לפועל, לכאלה
המתבררים בפני בית משפט, בורר או רשם. שנית, תפקידו של ראש ההוצאה היה ונותר –
ביצועו של פסק הדין, ואופיו של תפקיד זה לא השתנה בחוק ההסדרים, הואיל וגם ההעברה
למשקם היא אחת מדרכי הביצוע, אך היא לא נעשית מכוח חוק ההוצאה לפועל ועל ידי בעלי
התפקידים שנקבעו בו, אלא על פי דרכי מימוש אחרות אשר נקבעו בחוק ההסדרים, ובאמצעות
המשקם.
8. לסיכום, אני סבור כי ראש ההוצאה לפועל פעל
כדין משקבע כי יש להעביר רק חלק מהחוב לטיפולו של המשקם. לאור זאת אין עוד צורך לדון
בשאר טענותיה של המערערת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואפשר היה לסיים בכך
את הכרעתנו בערעור. דא עקא, מעיון בטענות הצדדים עולה כי קיימת מחלוקת באשר לשיעורו
של אותו חלק בחוב שהנו "חוב כולל", ומחלוקת זו לא התבררה כדבעי בפני ראש
ההוצאה לפועל. לפיכך, אני מציע לחבריי שבצד ההחלטה לקבל את הערעור, נוסיף ונורה על
החזרתו של הדיון לראש ההוצאה לפועל על מנת שישמע את טענות הצדדים, וישוב ויכריע
בשאלת סכומו של החוב הכולל, וסכום זה בלבד יעבור לטיפולו של המשקם.
לנוכח קבלתו של הערעור, הייתי מחייב את
המשיב בהוצאות המערערת בסכום של 20,000 ₪ לרבות מע"מ.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, י"ד כסלו תשס"ג (19.11.02).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 01042470_O10.doc/ שמ
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il