מדינת ישראל נ. חברת יצחקי יעקב יעקב נכסים בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4245/20 לפני: כבוד השופט יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר המערערת: מדינת ישראל נגד המשיבים: 1. חברת יצחקי מחסנים בע"מ 2. בנק הפועלים בע"מ (פורמלי) תאריך הישיבה: ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 58310-09-17 מיום 27.6.2019 שניתנה על ידי כב' סג"נ צילה צפת י"א באדר התשפ"א (23.2.2021) בשם המערערת: בשם המשיבה 1: עו"ד טלי מרקוס; עו"ד עמרי מנור עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד אפרת ציבולסקי; עו"ד נטע פוליאק פסק דין השופט י' עמית: הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו של בית משפט קמא, שהורה על דחיית סעד של סילוק יד מחוסר סמכות עניינית. 1. ואלה תמצית העובדות הצריכות לעניין. בין המערערת (להלן: המדינה) לבין המשיבה (להלן: יצחקי) נכרתה מערכת הסכמים שבמסגרתם ניתנה ליצחקי הזכות להחזיק ולעשות שימוש במתחמים בשטח של כ-28 דונם, המכונים "דן דיזיין סנטר" ו"שופרסל" ברחוב הלח"י בבני-ברק, אשר נמצאים בבעלות המדינה (שני המתחמים יכונו להלן: המקרקעין). יצחקי מחזיקה במתחמים אלה החל משנת 1987 (מתחם דן דיזיין סנטר) ומשנת 1988 (מתחם שופרסל). יצחקי מצידה התחייבה להקים על חשבונה מבנים ומחסנים הדרושים למתחם הרכבת הסמוך לצורך הובלה, אחסון ממגורות ושירותים נלווים, וכן מרכז מסחרי בקניון אילון הסמוך. בנוסף התחייבה יצחקי שלא להחכיר ולא להעביר את זכויותיה לצד ג'; לאפשר עיון במסמכיה לשם אכיפת חיוביה הכספיים; ולשלם סכום של 400,000 דולר לשנה וכן 17% מכל דולר מעל הכנסה שנתית של 2.35 מליון דולר משני המתחמים (להלן: הסכום הנוסף). לטענת המדינה, יצחקי הפרה את ההסכמים: לא אפשרה עיון במסמכים בהתאם לחוזה; לא פינתה את שני המתחמים למרות שהייתה אמורה לפנות את מתחם דן דיזיין סנטר בשנת 2009 ואת מתחם שופרסל בשנת 2006; לא שילמה משך 20 שנה את הסכום הנוסף; והעבירה זכויותיה במקרקעין לצד ג', בניגוד למוסכם. משכך, הגישה המדינה תביעה לבית המשפט המחוזי שבמסגרתה עתרה לחייב את יצחקי לסלק ידה משני המתחמים; למסור חשבונות; לשלם את מלוא הסכומים המגיעים למדינה ושהוערכו על ידה ב-175 מליון ₪; ולמחוק כל רישום במרשם המקרקעין שנרשם לזכותה או לחובתה במקרקעין (הכוונה להערת אזהרה שנרשמה לזכות בנק הפועלים בגין חובות יצחקי כלפי הבנק). יצחקי הכחישה בכתב ההגנה את זכותה של המדינה לסעדים שהתבקשו, והגישה תביעה שכנגד במסגרתה ביקשה סעד הצהרתי לפיו היא זכאית לחדש את תקופת החכירה עד לשנת 2022 וכי לאחר מכן עומדת לה הזכות להארכת חוזי החכירה; וכן סעד כספי בסך של כ-539 מליון ₪ כפיצוי בגין השבחת אזור שמורת הרכבת; נזקים שנגרמו עקב עיכובים שגרמה המדינה; ונזקים בגין מניעת בניית קניונים. 2. יצחקי הגישה בקשה לדחייה על הסף של הסעד של פינוי וסילוק יד מן הטעם שלבית המשפט המחוזי אין סמכות עניינית לדון בסעד זה. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי המבחן לקביעת הסמכות הוא מבחן הסעד, וכי הסעד לפינוי ולסילוק יד מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום מכוח סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). עוד אזכר בית המשפט את ההלכה שנקבעה בע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958) (להלן: הלכת עקריש) שלפיה כאשר סעד אחד עניינו בשימוש וחזקה במקרקעין ואילו הסעד האחר הוא כספי, "אין לתובע אלא לפצל את תביעתו ולהגיש מקצתה בבית משפט אחד ומקצתה בבית משפט אחר". לאור זאת, קיבל בית משפט קמא את בקשת יצחקי והורה על דחיית הסעד של סילוק יד. בד בבד נעתר בית משפט קמא לבקשת המדינה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף סעד הצהרתי הקובע כי "בהתאם לחוזי מכר המקרקעין אין לנתבעת (יצחקי – י"ע) כל זכות במקרקעין נוכח ההפרות החמורות והיסודיות של החוזה ובוודאי נוכח פקיעת החוזה בתום התקופה הנקובה בו ונוכח העובדה כי החוזה מעולם לא הוארך כדין". 3. על דחיית הסעד של סילוק יד נסב ערעור המדינה. לשיטת המדינה, משקיבל בית משפט קמא את בקשתה לכלול סעד הצהרתי בתביעה, היה עליו להותיר בכתב התביעה גם את הסעד של פינוי וסילוק יד. נטען כי יש להחיל בענייננו את הלכת "העיקר והטפל" כפי שנקבעה בע"א 125/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959) (להלן: עניין קלקודה), וכי מטעמים של יעילות הדיון יש להרחיב הלכה זו גם כאשר הסעד העיקרי שנתבע הוא כספי והסעד הטפל לו הוא במקרקעין או להיפך. יצחקי מצידה תמכה יתדותיה בפסק דינו של בית משפט קמא. נטען כי הסעד של מחיקת הערת האזהרה (הכוונה להערת האזהרה לזכות בנק הפועלים) הוא סעד טפל לסעד העיקרי של פינוי, ואין בסיס לטענה כי בשל סעד זה או בשל הסעד ההצהרתי שהתווסף לתביעתה של המדינה, יש להותיר את סעד הפינוי. 4. בעקבות הדיון שהתקיים בפנינו ביום 23.2.2021 (הרכב השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז ו-ע' ברון), הודיעו הצדדים כי יפנו להליך גישור לגופו של סכסוך וכי הליכי הגילוי והעיון ביניהם יסתיימו תוך שבועיים. במהלך השנים 2024-2021 דווחו הצדדים לתיק בית המשפט כי הליכי הגישור עדיין מתנהלים, אך בחלוף כשלוש שנים, הודיעו הצדדים ביום 18.7.2024 כי הליכי הגישור לא הבשילו לכדי גיבוש הסכמות ומכאן הצורך להכריע בערעור. 5. אקדים ואומר כי ההכרעה בתיק מצריכה אותנו לחזור ולהידרש לנושא של פיצול הדיון בין ערכאות שונות. כידוע, בהתאם להוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, חלוקתם או אופן חלוקת השימוש בהם – יהיה שווי נושא התביעה אשר יהיה – נתונות לסמכותו של בית משפט השלום. זאת בעוד שיתר התובענות במקרקעין מסורות לבית המשפט המחוזי. עוד נזכיר את סמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעות אזרחיות-כספיות ששווין (נכון להיום) אינו עולה על 2,500,000 מליון ₪. בעניין עקריש הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי שכללה שני סעדים – האחד, שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין; והשני, סעד כספי בסכום שנפל באותה עת בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בסעד שבמקרקעין המסור לשיפוטו הייחודי של בית משפט השלום, ומשכך, על התובע לפצל את תביעתו בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום. הלכת עקריש הורחבה במהלך השנים על מגוון תביעות שבהן נתבעו סעדים כספיים לצד סעדים במקרקעין. כך, הוחלה הלכת "פיצול הסעדים" גם על מקרים שבהם התביעה בבית המשפט המחוזי הייתה לאכיפת הסכם מכר במקרקעין, בעוד שהתביעה הכספית לפיצוי, נפלה בגדר סמכותו של בית משפט השלום. לגבי סוג נפוץ זה של מקרים, הלכת עקריש צומצמה בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו (15.8.2023) (להלן: עניין זילברברג). בעניין זילברברג נקבע כי לבית המשפט המחוזי הדן בתביעה הנוגעת למקרקעין ומצויה בתחום סמכותו העניינית, מסורה הסמכות לדון גם בסעד כספי שבתחום סמכותו של בית משפט השלום הנובע מאותה עילת תביעה. [במאמר מוסגר: עוד קודם להלכת זילברברג, הלכת פיצול הסעדים צומצמה והוחרגה במצב של תביעה לביטול חוזה במקרקעין, שהסמכות העניינית לגביו היא לבית המשפט המחוזי, לצד סעד של השבת התמורה ששולמה על פי אותו חוזה, כאשר סכום ההשבה נופל בגדר סמכות בית משפט השלום (פסק דיני ברע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש (6.12.2015); רע"א 5391/19 בן שלמה נ' גלעד, פסקה 11 (6.10.2019)). צמצום נוסף של הלכת פיצול הסעדים נעשה על ידי המחוקק בסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט לגבי תביעות בקניין רוחני]. 6. במקרה שלפנינו, הסמכות העניינית לדון בסעד הכספי לאור סכום התביעה היא של בית המשפט המחוזי, בעוד שהסמכות לדון בתביעה לסילוק יד היא של בית משפט השלום. על מצב כגון זה, חלה הלכת עקריש בצורתה המקורית טרם הרחבתה – סעד אחד שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין וסעד שני כספי שבתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי. על מצב דברים זה לא חלה הלכת זילברברג, שעניינה בסעד במקרקעין שבסמכות בית המשפט המחוזי לצד סעד כספי שבסמכות בית משפט השלום. 7. בנקודה זו נבחן אם ניתן להחיל בענייננו הלכה אחרת, היא הלכת "העיקר והטפל". חודשים ספורים לאחר שניתנה הלכת עקריש, ניתנה הלכת קלקודה. באותו מקרה, התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי כללה סעד הצהרתי על זכויות שכירות הטעונות רישום בספרי האחוזה, סעד שבסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, וכן סעד של מסירת חזקה בנכס, המסור לסמכותו של בית משפט השלום. נפסק כי כאשר התביעות כוללות מספר סעדים הנוגעים למקרקעין, אזי "ילך הטפל אחר העיקר", והסמכות לדון בתביעה תהא נתונה לערכאה המוסמכת לדון בסעד העיקרי. 8. גם הלכת קלקודה לא יכולה לכאורה לבוא לעזרתנו, באשר תחולתה של הלכת העיקר והטפל היא כאשר התביעות כוללות מספר סעדים במקרקעין. לעומת זאת ענייננו בתביעה כספית בסמכות בית המשפט המחוזי ובתביעה לסילוק יד בסמכות בית משפט השלום. אלא שבמקרה דנן, בית המשפט המחוזי התיר למדינה לתקן את תביעתה ולכלול בה סעד הצהרתי לפיו אין ליצחקי כל זכות במקרקעין נוכח הפרת החוזה ופקיעתו בתום התקופה הנקובה בו. משכך, לפנינו גם סעד הצהרתי שעניינו במקרקעין, ותוקפה וגבורתה של הלכת קלקודה היא כאשר התביעות כוללות מספר סעדים במקרקעין. מכאן השאלה אם במצב דברים זה, ענייננו נופל בגדרה של הלכת קלקודה שהיא "הלכה ראויה שבאה לחסוך בהליכים משפטיים מיותרים בערכאות השונות" (יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל – בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו" הפרקליט נ 229, 237 (התשס"ח)). 9. פיצול הדיון אינו מצב רצוי כשלעצמו. בפסק הדין בעניין זילברברג, סקרה השופטת כנפי-שטייניץ בהרחבה את השיקולים נגד הלכת פיצול הסעדים, ואביא את תמצית הדברים: "פיצול תביעה בין הערכאות השונות, באופן בו בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום ייאלצו לנהל כפל התדיינות בהליכים הנסובים על אותה מסכת עובדתית ועל אותה עילת תביעה, מוביל לבזבוז ניכר של משאבים. [...] מקום בו דן בית המשפט המחוזי בתובענה שאחד מסעדיה בא בגדרי סמכותו העניינית, משקיע משאבים בבירורה ומכריע בשאלות שבמחלוקת, אין זה יעיל כי הדיון בסעדים אחרים הנובעים מאותה עילה יתקיים לפני בית משפט אחר, באופן המכביד הן על בעלי הדין, הן על מערכת בתי המשפט והן על ציבור המתדיינים כולו" (שם, פסקאות 30 ו-33). למרות הביקורת על הלכת פיצול הסעדים, בעניין זילברברג לא בוטלה הלכה זו אלא צומצמה באופן שלא תחול על תביעות במקרקעין שבסמכות בית המשפט המחוזי לצד תביעה כספית שבסמכות בית משפט השלום. שקלתי אם אין מקום לילך צעד נוסף ולהורות על ביטול הלכת עקריש, אך דומני כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (וראו ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3)1, 13 (1983), שם הפנה השופט שמגר קריאה למחוקק לתקן את המצב הקיים). אך גם בהנחה כי ניתן להתגבר על משוכה זו, איני משוכנע כי שיקולי יעילות אכן "מושכים" בהכרח לביטולה של הלכת עקריש. הסעד של סילוק יד הוא סעד פשוט שניתן לבירור במהירות וביעילות, וכאשר בפינוי מושכר עסקינן, אף נקבע סדר דין מהיר לשם כך (תקנה 81 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). אף איני סבור כי יש מקרים רבים שבהם התביעה לסילוק יד נלווית לתביעה כספית שסכומה מעל תקרת סמכותו של בית משפט השלום. 10. לא בלי התחבטות, מצאתי שגם אין מקום להחלת הלכת העיקר והטפל במקרה דנן. השאלה מהו הסעד העיקרי ומהו הסעד הטפל אינה שאלה פשוטה: "המבחן של 'הטפל הולך אחרי העיקר' הינו, כאמור, מבחן בעייתי, עמום ושרירותי, המצריך לעתים התדיינות מקדמית מורכבת" (רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, פסקה 13 לפסק דינו של השופט גרוניס (1.8.2013); עניין זילברברג, פסקה 35; וראו יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 704-700 (מהדורה שניה, 2023) (להלן: רוזן-צבי), שם מציע המחבר לחזור להלכה לפיה על בית המשפט לבחון את האופן שבו בחר התובע לנסח את כתב התביעה). מכל מקום, גם אם נניח כי במקרה שלפנינו הסעד הטפל הוא התביעה לסילוק יד, ספק אם לפנינו מקרה שבו ניתן להחיל את הלכת קלקודה בטהרתה. זאת, מאחר שבעניין קלקודה התבקשו סעדים הנוגעים כולם במקרקעין, בעוד שבענייננו תביעתה של המדינה בבית המשפט המחוזי כללה גם סעד כספי בדמות תביעה על סך של 175 מליון ₪. דומה כי כך הובנה הלכת קלקודה גם על ידי מלומדי משפט: "בתביעה הכוללת כמה סעדים הנוגעים כולם למקרקעין חלה הלכת 'הטפל הולך אחר העיקר' (המכונה גם 'הלכת הטפל והעיקר') שנקבעה בסוף שנות החמישים בעניין קלקודה. על פי הלכת הטפל והעיקר, בתביעה שבה מתבקשים שני סעדים או יותר הנוגעים למקרקעין, אשר כל אחד מהם מסור לסמכותה של ערכאה אחרת, ניתן לדון בסעדים במאוחד, ובית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי יהיה מוסמך לדון גם בסעד או בסעדים הטפלים" (רוזן-צבי, עמ' 700) (הדגשה הוספה – י"ע) "בשולי הדברים אעיר כי אמנם יש עניין של גרירת סעד עיקרי אחר הטפל, אולם זאת אך ורק כששני הסעדים הם במקרקעין, כבהלכת קלקודה, לעיל הערה 18 ולא כשמתבקש סעד כספי וסעד בעין כבמקרה דנן" (יצחק כהן "'שימוש במקרקעין' - יישומו המוטעה של מבחן הסעד והשלכותיו" מחקרי משפט כד 533, 538 הטקסט ליד ה"ש 22 (2008) (הדגשה הוספה – י"ע)). "אך ראוי להדגיש, כי הלכת 'העיקר והטפל', או הלכת קלקודה נ' 'אגד', מוגבלת רק למקרה שבו עניינם של שני הסעדים הנתבעים - העיקר והטפל - נוגע בתחום המקרקעין. [...] כאשר ניתנים שני הסעדים הנתבעים להערכה כספית, ממילא תיקבע סמכות בית-המשפט לפי שוויים הכולל של כל הסעדים הנתבעים. כאשר סעד אחד הוא כספי והאחר הוא במקרקעין, יהיה ניתן לכרוך את שני הסעדים הללו בתביעה אחת רק כאשר תביעת כל אחד מן הסעדים בנפרד הינה בתחום סמכותו של אותו בית-משפט, שלום או מחוזי. במקרה כזה אפשר אף לומר, כי בעל-הדין יהא חייב לעשות כן לאור תקנה 45 רישא, אלא-אם-כן הושגה רשות לפצל לפי תקנה 45 סיפא. אולם, כאשר כל אחת מן התביעות הינה בתחום סמכותו של בית-משפט אחר, לאור טיב הסעד הנתבע, נכפה על בעל-הדין פיצול התביעות בין בתי-המשפט מכוח הוראות חוק בתי המשפט" (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 119 (1991)). לאור הסעד הכספי שנתבע במקרה דנן, נראה אפוא כי ענייננו אינו נופל לד' אמותיה של הלכת קלקודה. ייתכן שהיה מקום להרחיב הלכה זו גם כאשר לסעד העיקרי שבמקרקעין שבסמכות בית המשפט המחוזי נלווה סעד כספי שאף הוא בסמכותו של בית המשפט המחוזי, אך איני סבור כי המקרה שלפנינו מתאים לכך. 11. דומה כי בקשת המדינה לתקן את כתב התביעה ולכלול בו סעד הצהרתי, באה בתגובה לבקשה לדחיית הסעד של סילוק יד, ונועדה "לקדם את פני הרעה". קבלת עמדתה של המדינה עלולה לעודד הגשת תביעות לפסק דין הצהרתי כאשר הסעד האופרטיבי הוא סילוק יד. ככלל, סעד הצהרתי מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ואין דרכו של בית המשפט להעניק סעד הצהרתי שאינו אופרטיבי וכאשר אין תועלת בצדו. ובכלל, "סעד הצהרתי, מעצם טבעו, נועד 'לשריין' את זכותו של התובע להגיש תביעה נוספת בה יידרש הסעד המהותי, בהיותו מעין 'שלב מקדמי' לתובענה הבאה" (בג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות, פסקה 114 (8.12.2011)). קבלת עמדתה של המדינה עלולה ליצור מצב שבו חלף תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום, תוגש בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו אין לנתבע זכות להחזיק במקרקעין, על מנת "לעקוף" את סמכות בית משפט השלום ליתן את הסעד האופרטיבי של סילוק יד. 12. המדינה הצביעה על פסק הדין בע"א 1546/11 בן גור נ' מנהל מקרקעי ישראל (8.9.2011) (להלן: עניין בן גור). באותו מקרה, בית המשפט המחוזי נעתר לסעד הצהרתי לפיו ההסכמים שנכרתו עם הרוכלים בטיילת באילת בטלים, ובנוסף נקבע כי פעילותם של הרוכלים בטיילת תופסק, והעירייה וגורמי האכיפה ידאגו לפינויים בתוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין. הערעור לבית המשפט העליון אמנם התקבל, ובית המשפט ביטל את הסעד של פינוי וסילוק יד, אך זאת אך רק מן הטעם שהסעד לא התבקש במפורש בכתב התביעה. מפסק הדין עולה כי אילו היה מתבקש סעד זה בכתב התביעה, לצד הסעד ההצהרתי כי ההסכמים שנכרתו בין העירייה לבין הרוכלים בטלים, בית המשפט היה מאשר את סעד הסילוק: "הסעד של פינוי מתחייב מן ההצהרה שניתנה, אותה אנו מאשרים כאמור. גם את פסק דיננו זה אין לפרש אחרת. פסק דיננו זה איננו בגדר היתר למערערים להמשיך בפעולות הרוכלות בטיילת. משהוחלט כי המערערים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין, לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום, גם בלי צורך בצווים של בית המשפט" (שם, פסקה 7). ואכן, לאחר תיקון כתבי הטענות, אישר בית המשפט את סעד הפינוי (ע"א 8706/12 אוחנה נ' מנהל מקרקעי ישראל (24.2.2023) (להלן: עניין אוחנה)). לטעמי, לא ניתן להשליך מעניין בן גור לענייננו הן מאחר שבאותו מקרה התביעה בבית המשפט המחוזי לא כללה סעד כספי והן מאחר שבאותו מקרה שאלת הסמכות העניינית ומבחן העיקר והטפל לא נדונו כלל. 13. זאת ועוד. במקרה דנן, איני סבור כי לפיצול הדיון תהא נפקות מעשית של ממש. הסעד ההצהרתי שהתבקש על ידי המדינה הוא תמונת ראי לטענתה של יצחקי כי זכותה להמשיך להחזיק במקרקעין על אף פקיעתו של ההסכם. מכל מקום, אם וככל שבית המשפט המחוזי יקבל את הסעד ההצהרתי וידחה את טענות יצחקי, הרי שקביעותיו בסוגיה זו יהוו בסבירות גבוהה השתק פלוגתא לצורך התביעה לסילוק יד (השוו לע"א 5639/13 סגל נ' ורמז, פסקה 10 (14.8.2014)). ככל שבית המשפט יקבע כי יצחקי מחזיקה במקרקעין שלא כדין, הרי ש"לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום, גם בלי צורך בצווים של בית המשפט" (עניין בן גור, פסקה 7). לצד זאת אעיר כי לא היה מקום להורות על דחיית הסעד שעניינו בסילוק יד, אלא יש להורות על מחיקתו, על מנת שלא להקים ליצחקי טענה למעשה בית דין. 14. סוף דבר, ובכפוף להבהרה לעיל, הערעור נדחה. לנוכח המשך ההתדיינות בין הצדדים ומהותה של הסוגיה הנדונה, אין צו להוצאות. יצחק עמית שופט השופטת דפנה ברק-ארז: 1. לאחר התלבטות אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט י' עמית במקרה הנוכחי. 2. השאלה שבה התבקשנו להכריע בהליך דנן היא שאלה "קלאסית" שנסבה על חלוקת הסמכויות בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום. בקליפת אגוז, וכפי שהסביר חברי השופט עמית, ביסוד הדברים עומדת השאלה בדבר המשך תוקפה ויישומה של ההלכה שנקבעה בע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958) (להלן: עניין עקריש). הלכה זו הניחה את הבסיס לכלל פיצול הסעדים, שקבע במקורו כי לא ניתן לצרף בכתב תביעה אחד סעד כספי וסעד במקרקעין אם אחד מהם נמצא בסמכותו של בית משפט השלום ואילו האחר בסמכותו של בית המשפט המחוזי. זאת, בהתאם לנוסחם של סעיפי החוק שבהם נקבעו סמכויותיהם של בתי המשפט. משמעותה המעשית של ההלכה מתחדדת במקרה כמו זה שבפנינו אשר בו המדינה ביקשה שני סעדים נפרדים בגדרה של תביעה אחת שהגישה לבית המשפט המחוזי נגד מחזיק במקרקעין באופן שמחייב לפצל את הדיון בין שתי ערכאות: הראשון – סעד כספי גבוה המצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי; השני – סעד של פינוי וסילוק יד המצוי בסמכותו של בית משפט השלום. 3. ההלכה שנקבעה בעניין עקריש היא בשלב זה הלכה מבוססת הנוהגת כבר עשרות שנים במשפט הישראלי. במובן זה, דחיית עמדתה של המדינה, כפי שעשה חברי, יש לה הרבה על מה לסמוך. עם זאת, האמת ניתנת להיאמר: מלכתחילה נטיתי לדעה כי יש מקום לחזור ולעיין בהלכה שנקבעה בעניין עקריש, ואף לשקול לשנותה. כידוע, בית משפט זה מחויב על דרך הכלל לתקדימיו – אך עם שינוי העתים והנסיבות, ובהקשר הנדון אף לאחר שהצטברה פסיקה ענפה לאורך שנים רבות, בחינה מחודשת של ההלכה עשויה להיות דבר בעתו. ביסודה של התלבטות זו עומד הקושי הברור הנעוץ במצב הדברים שבו מתנהלת התדיינות כפולה באותו סכסוך ובין אותם צדדים – פעם בבית המשפט המחוזי ופעם בבית משפט השלום. לא זו אף זו: אותם טעמים שעניינם חשש לבזבוז משאבים שיפוטיים וחשש מפני הכרעות סותרות על רקע פיצול הסכסוך בין שתי ערכאות, הובילו את בית משפט זה לצמצם את ההלכה שנקבע בעניין עקריש, ולקבוע כי כאשר בית המשפט המחוזי דן בסכסוך במקרקעין שמצוי בסמכותו, הוא מוסמך לדון גם בסעד כספי אשר על-פי גובהו של סכום התביעה היה מצוי לכאורה בסמכותו של בית משפט השלום (ראו: רע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו (15.8.2023)). בענייננו מתעוררת השאלה המשלימה: לכאורה, אם ניתן לצרף תביעה כספית שבסמכותו של בית משפט השלום לתביעה קניינית המתבררת בבית המשפט המחוזי, מדוע שלא ניתן יהיה לצרף תביעה קניינית שבסמכותו של בית משפט השלום לתביעה כספית המתבררת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי? 4. מהי אפוא הדילמה? מחד גיסא, השאיפה להימנע מפיצול הסכסוך בין שתי ערכאות תומכת בשינוי ההלכה. עמדה זו חזרה וקיבלה ביטוי לאורך השנים בספרות המשפטית ואף בפסיקה (ראו למשל: יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל – בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו" הפרקליט נ 229, 236-234 (2008); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 319, 333-332 (2015); ע"א 5639/13 סגל נ' ורמז, בפסקה 9 (14.8.2014); רע"א 6581/19 קבוצת שיא ניהול פרויקטים בע"מ נ' קוסטינר, פסקה 4 (5.4.2020)). למעשה, עוד במועד קביעתה של ההלכה ציין השופט י' זוסמן כי "ייתכן, שזוהי אמנם תוצאה שאינה רצויה, אך אם כך הדבר, יש להצטער על כך, שהמחוקק לא מצא שעת כושר לתקן את הדבר כאשר חקק את חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957" (ראו: עניין עקריש, בעמ' 1458). מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מכך שבעת הזו מערך השיקולים בהקשר זה הוא מורכב יותר, כפי שאסביר. 5. אימוץ פרשנות לפיה בית המשפט המחוזי שדן בסכסוך כספי בקשר למקרקעין יהא מוסמך לדון גם בתביעה שעניינה חזקה או שימוש במקרקעין מעורר שאלות נוספות, שלהן השלכות אחרות על היעילות הדיונית. ראשית, "חיבור" כזה של תביעת המקרקעין לתביעה הכספית המצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי מניח כי תביעת המקרקעין היא "הטפל" ההולך אחר העיקר (במובנו של מונח זה בע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959)). אלא, שלא אחת תביעות שעניינן חזקה או שימוש במקרקעין מעוררות שאלות מורכבות אשר קשה לראותן כסוגיות משניות בלבד, כדוגמת שאלות של דיירות מוגנת וזכויות של רישיון במקרקעין. שנית, קביעה כאמור עלולה ליצור מעגלי אדווה נוספים. בפועל, משמעות הדברים תהיה "העברה" של סכסוכי חזקה או שימוש רבים מבתי משפט השלום לבתי המשפט המחוזיים, באופן שצפוי לשנות את חלוקת העבודה בין ערכאות אלה וכפועל יוצא להשליך גם על ההתדיינות בערכאת הערעור. תוצאה זו של השינוי מצטיירת כבעייתית גם בהתחשב בכך שהמגמה הכללית בדיני הסמכויות במשפט הישראלי מצדדת דווקא בהעברת סמכויות "כלפי מטה": מבית המשפט העליון לבתי המשפט המחוזיים, ומבתי המשפט המחוזיים לבתי משפט השלום – ולא להפך (ראו למשל: סעיף 1 חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). לא למותר לציין כי דין וחשבון הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (1997) אף כלל המלצה לתיקון המצב הקיים בכיוון זה, על דרך ביטולן של המגבלות הקיימות על סמכותו של בית משפט השלום לדון בסכסוכים במקרקעין (ראו: שם, בעמ' 35-34). 6. אכן, אין בשיקולים אלה, שהוצגו כאן אך בתמצית, כדי לבסס טעם מכריע כנגד שינוי המצב המשפטי הקיים. אולם, יש בהם כדי להבהיר כי הדיון בשינוי של ההלכה המסורתית שנקבעה בעניין עקריש אינו חד-ממדי אלא טומן בחובו השלכות מערכתיות שמסגרת הדיון הנוכחית לא אפשרה התייחסות מלאה אליהן. 7. אכן, התוצאה האופרטיבית במקרה זה אינה נוחה – הליך שהחל לפני מספר שנים בהגשת תביעה לבית המשפט המחוזי נמצא עדיין בתחילתו, במובן זה שעל המדינה להגיש מחדש תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום. אולם, תוצאה זו נובעת גם מכך שההליך שבו נקטה המדינה – שכלל סעד של סילוק יד בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי – נעשה בניגוד להלכה הפסוקה, דהיינו תוך "נטילת סיכון" בהתייחס לכך. 8. ועוד אבהיר: אינני סבורה כי בהכרח "מה שהיה הוא שיהיה". ניתנת האמת להיאמר, כי הנמקתה הקצרה והלקונית של ההלכה שנקבעה בעניין עקריש אינה מתמודדת במישרין עם מכלול השיקולים הנוגעים לעניין, ובפרט עם השאלות שעניינן המחיר של פיצול הדיון בין הערכאות. למעשה, כאמור לעיל, פסק הדין שניתן באותו עניין אף ציין שתוצאה זו אינה רצויה, תוך התמקדות בקביעה כי זהו עניין לתיקון חקיקתי. כשלעצמי, אני סבורה שנוסחו של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 יכול לסבול גם פרשנות אחרת, וזאת בגדר פיתוח נוסף של ההלכה הפסוקה. עם זאת, לאחר ששקלתי בדבר, אינני סבורה שבהליך דנן המדינה הצליחה לשכנע כי יתרונותיו של המהלך המוצע על-ידה עולים בהכרח על חסרונותיו. יש להניח כי הנושא יוכל לחזור ולהיבחן בעתיד – בין במתכונת של תיקון חוק ובין בעקבות שינויים שיחולו בהלכה הפסוקה בסוגיות קרובות. דפנה ברק-ארז שופטת השופטת יעל וילנר: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט י' עמית, ולהערותיה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז. יעל וילנר שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ד באלול התשפ"ד (‏17.9.2024). יצחק עמית שופט דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת 1 מתוך 13