כרמל שאמה הכהן נ. משה רווח

22 1 בבית המשפט העליון רע"א 4244/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: כרמל שאמה הכהן נ ג ד המשיב: משה רווח בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי וש' יעקובוביץ) בע"א 017517-01-18 מיום 5.4.2020 תאריך הישיבה: י"ב בתמוז התשפ"ב (11.07.2022) בשם המבקש: עו"ד בעז בן צור; עו"ד כרמל בן צור; עו"ד הדר גולדשטיין בשם המשיב: עו"ד יוסי כהן; עו"ד אוהד מחרז; עו"ד נעמה בנימין פסק-דין המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: חבר מועצת העיר נושא דברים בישיבת מועצת העיר שיש בהם משום לשון הרע על אחד מחברי המועצה. האם אמירות אלו חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק)? בהנחה שהתשובה חיובית, האם ניתן לשלול את קיומה של החסינות כאשר הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון? אלו השאלות המרכזיות שניצבות במוקד הבקשה שלפנינו, שלגביהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. עיקרי העובדות הצריכות לעניין בשנת 2013 התקיימה מערכת בחירות לרשות המקומית ברמת גן, במסגרתה התמודד המערער אך נחל תבוסה. ראש העיר הנבחר החליט למנות את המשיב לסגנו וממלא מקומו. על רקע זה פרסם המערער, אשר כיהן באותה העת כחבר מועצת העיר, שורה של אמירות בגנותו של המשיב (לשלמות התמונה יוער כי כיום המערער מכהן כראש עיריית רמת גן, והמשיב משמש כמשנה לראש העיר). ביום 31.10.2013 פרסם המערער בתגובה לפרסום ברשת החברתית "פייסבוק" דברים בזו הלשון: "שלמה, זה אותו משה רווח שנפסל ע"י השב"כ בשל רקע פלילי מלהיכנס למשרד ראש הממשלה? זה אותו משה רווח שהוביל את הליכוד לריסוק ושפל היסטורי של מנדטים?" (פרסום זה יכונה להלן: הפרסום בפייסבוק). ביום 12.11.2013, בחלוף קרוב לשבועיים, התקיימה ישיבתה הראשונה של מועצת העיר לאחר הבחירות. על סדר יומה של המועצה עמד, בין היתר, "בחירת מ"מ ראש העיר – בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות, סגניו וכהונתם, תשל"ה-1975) סעיף 14". המערער הביע את התנגדותו למינוי המשיב לתפקיד האמור, ולאחר שניתנה לו רשות הדיבור על ידי ראש העיר טען כי המשיב נפסל על ידי שירות הביטחון הכללי מלכהן בתפקיד עוזר של שר; ניסה לקבל במרמה הנחה בארנונה על ביתו ועל בית הוריו בהיותו חבר מועצה; דרש טובות הנאה מקבלן הפועל בעיר כדי לקדם תיק בנייה; עזר לזייף את קורות החיים של אמו על מנת לסייע לה להתקבל לעבודה בעירייה; וכן שלל טענות שנוגעות לעברו הפלילי של אביו של המשיב. בגין אמירות אלו וכן בגין הפרסום בפייסבוק (להלן ביחד: שני הפרסומים), הגיש המשיב תביעה נגד המערער לפי חוק איסור לשון הרע. תמצית ההליכים הקודמים ביום 26.11.2017 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ר' ניב) את תביעת המשיב. לאחר שבחן את הפרסומים, מצא בית המשפט כי הם עולים לכדי לשון הרע, שכן הם מייחסים למשיב שחיתות ציבורית כעניין שבעובדה, ויש בכך משום פגיעה בתדמיתו האישית והציבורית. בית המשפט דחה את הטענה כי הפרסומים מהווים "פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" בהתאם לסעיף 13(9) לחוק בקבעו בתמצית כי בנסיבות העניין הסעיף לא חל וכי המערער הסתמך על פסק דין ישן שניתן לפני חקיקתו של חוק איסור לשון הרע. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המערער שלפיה בנסיבות המקרה קמות לו הגנת אמת בפרסום או הגנת תום הלב. עוד נקבע כי הדברים נאמרו בכוונה לפגוע ולשם "חיסולו הפוליטי" של המשיב (סעיף 66 לפסק הדין), ולפיכך יש לחייבו בכפל פיצוי בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. נוכח האמור, תביעת המשיב התקבלה, והמערער חויב לפצות את המשיב בסך כולל של 280,000 ש"ח בגין שני הפרסומים. ביום 5.4.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופט י' אטדגי, נגד דעתה החולקת של השופטת ש' יעקובוביץ) את ערעור המערער. חברי המותב נחלקו בדעתם באשר לשאלת תחולת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) על דבריו של המערער במסגרת ישיבת המועצה. דעת הרוב הפנתה לפסק דינה של השופטת א' חיות בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקה 48 (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב), ומצאה כי ניתן לשלול את תחולת החסינות במקרים שבהם הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון. לגופם של דברים נקבע כי אין די בכך ששאלת מינויו של המשיב לתפקיד סגן ראש העיר עמדה על סדר היום בישיבת המועצה כדי להכשיר ביקורת "שאינה מכוונת לתפיסת עולמו של מועמד זה או אחר, כישוריו או מעשיו, אלא מייחסת לו מעשי עבירה חמורים, שאינם אמת, מהם מתבקש היסק בדבר אי התאמתו לתפקיד. אין לקבל כי כל אימת שיציג אדם מועמדות לתפקיד, יוכל יריבו לפרסם אודותיו אמירות והשמצות, בלא בסיס עובדתי באשר הוא, משל אין דין ואין דיין" (סעיף 12 לפסק דינה של כב' סגנית הנשיא י' שבח). כמו כן, צוין כי ממילא קיים ספק אם החסינות חלה בנסיבות העניין, מאחר שהמערער הוא נבחר ציבור ולא עובד ציבור, בשים לב לכך שתכלית החסינות לאפשר לרשויות לפעול בגדר סמכויותיהן בצורה תקינה. לעמדה זו הצטרף כב' השופט י' אטדגי. מן העבר השני, סברה כב' השופטת ש' יעקובוביץ' בדעת מיעוט כי יש לקבל את הערעור בחלקו, כך שהמערער לא יחויב בפיצוי בגין הדברים שאמר בישיבת המועצה. זאת מאחר שלשיטתה הדברים חוסים תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, שכן הם נוגעים לכשירותו של המשיב לשמש כסגן ראש העיר – נושא שהוצב על סדר יומה של מועצת העיר. דעת המיעוט הוסיפה כי בנסיבות שבהן הסעיף חל, אין מקום להוסיף ולבחון את תוכן הדברים, את היסוד הנפשי של המפרסם או כל נסיבה שהיא חיצונית ללשון הסעיף, שכן מדובר בחסינות מוחלטת. נוכח האמור, נדחה הערעור ברוב דעות. טענות הצדדים לטענת המערער, אמירות של חבר רשות מקומית שנאמרות במסגרת ישיבת הרשות חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. לשיטתו, רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" אשר הוראה או היתר שלה עשויים להקנות חסינות מוחלטת לפי הסעיף. לטענתו, המגמה בפסיקה היא להרחיב את קשת הרשויות שעליהן תוחל החסינות, לשם מניעת מצב של "אפקט מצנן" בהפעלת סמכויות על פי החוק. נטען כי למבקש ניתן היתר על ידי ראש העיר להמשיך ולשאת את דבריו האמורים. בנוסף, המערער טוען כי נוכח ההלכה המושרשת שהחסינות שקבועה בסעיף 13 היא מוחלטת – אין לבחון את תום לבו בפרסום הדברים. כן טוען המערער כי בנסיבות העניין חלות גם ההגנות שקבועות בסעיפים 14 ו-15, וכי הפיצוי שנפסק לחובתו הוא מופרז וחריג בהשוואה למקרים דומים. לגישת המשיב אין להחיל את החסינות שקבועה בסעיף 13(9) לחוק במקרה דנן. לטענתו, המגמה בפסיקה היא לפרש בצמצום את הפרסומים עליהם החסינות תחול. כמו כן, לשיטתו אין לקבל את הטענה שהחסינות שקבועה בסעיף 13(9) היא מוחלטת שכן הדבר לא מתחייב מלשון הסעיף, כוונת המחוקק או מתכלית החסינות. לטענתו, החסינות לא נועדה להכשיר אמירות משמיצות שנאמרות ללא כל רסן, אלא להגן על מקרים שבהם הפרסום הוא חובה על פי דין. כמו כן נטען כי אין חובה בדין לפרסם השמצות שקריות, וכי יש למנוע שימוש לרעה בחסינות. עוד נטען כי בפסיקה הותר פתח לשלול את החסינות במקרים שבהם הפרסום נעשה בזדון או בחוסר תום לב, ולפיכך בנסיבות העניין אין להחיל את החסינות על אמירות המערער במועצה. דיון והכרעה מתווה הדיון יהיה כדלקמן: תחילה אעמוד על המסגרת הנורמטיבית שעניינה חוק איסור לשון הרע. על רקע זה, אדרש לשאלה האם החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע חלה על אמירות חבר מועצת רשות מקומית במסגרת דיון של המועצה; לאחר מכן, אפנה להכריע בשאלה האם ניתן לשלול את תחולתה של החסינות כאשר נמצא כי הפרסום נעשה שלא לצורך, שלא בתום לב או בזדון. יובהר בשלב זה כי אין אנו נדרשים לטענות המערער בדבר תחולת ההגנות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק, וכן לטענות בדבר גובה הפיצוי שנפסק לחובתו. טענות אלו הן ערעוריות במהותן, ואינן מקימות עילה למתן רשות לערער (ראו, מיני רבים: רע"א 6884/21 דן ל.נ.א השקעות בע"מ נ' ליאם נחמיאס חברה לבניין בע"מ, פסקה 8 (20.2.2022); רע"א 7075/21 יצחק נ' בלו ליס בע"מ, פסקה 5 (21.12.2021); רע"א 1139/21 פרג' נ' עמותת יד יפה, פסקה 5 (14.3.2021)). המסגרת הנורמטיבית בבואנו לבחון הסדר שקבוע בחוק איסור לשון הרע, יש לעמוד על כך שמדובר באיזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, ה"מושכים" לכיוונים מנוגדים (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, פסקה 8 (22.7.2015); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667, 704-703 (2014) (להלן: דנ"א דיין); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 480 (2012) (להלן: עניין דיין); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 12 (2008) (להלן: עניין שרנסקי); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518 (2001) (להלן: עניין אמר); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 860-856 (1989)). מצד אחד, ניצבת הזכות לחופש ביטוי. מנגד, זכותו של הפרט לשם טוב. על חשיבותן ומעמדן של זכויות אלה, אין צורך להכביר במילים. בתמצית, הזכות לחופש ביטוי מושתת על ההכרה שבחשיבות מתן אפשרות לפרט להגשים את עצמו, להביע את דעותיו, להביא לידי ביטוי את תכונותיו האישיות, לחדד את רעיונותיו ולפתח את אישיותו, כחלק מזכותו לאוטונומיה ולכבוד (עניין דיין, בעמ' 482; עניין שרנסקי, פסקה 13). בנוסף, חופש הביטוי משמש כאמצעי להשגת מטרות חברתיות ודמוקרטיות, ביניהן קידום הידע וגילוי האמת; זכות זו היא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968)). מן העבר השני, הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832 (1999); כן ראו: ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 10 (12.12.2006) (להלן: עניין קורן); עניין רינת, בעמ' 85-84; אורי שנהר דיני לשון הרע 20 (1997) (להלן: שנהר)). כפי שציינתי באחת הפרשות: "המוניטין של אדם עשוי לחרוץ את גורלו, לשבט או לחסד. הוא שיקבע, במידה רבה, אם אדם אחר יסכים להעסיקו או לעשות עימו עסקים; אם הציבור ייתן בו אמון ככל שירצה לבקש להיבחר למשרה ציבורית; אם הסובבים אותו יבקשו את חברתו או יפנו לו עורף" (עניין דיין, בעמ' 482). האיזון בין זכויות אלה, הוא איזון "אופקי" בין שתי זכויות הנגזרות מהזכות החוקתית לכבוד האדם (עניין אמר, בעמ' 519). ההסדר שעומד במרכז דיוננו הוא סעיף 13 לחוק – שמונה 11 סעיפי משנה שבהתקיים התנאים הקבועים בהם, על אף שמדובר בפרסום העונה להגדרת "לשון הרע" שקבועה בחוק, הפרסום הוא "פרסום מותר" ולפיכך אין להטיל אחריות על המפרסם (ובלשון הסעיף, הפרסום "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי"). נהוג להתייחס להסדר זה כקובע "חסינות מוחלטת" (ועל כך אפרט בהמשך; וראו: עניין דיין, עמ' 479-475; רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511, 520 (2009) (להלן: עניין חיר); בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין זה נדחתה, דנ"א 7025/09 גיל נ' חיר (10.11.2009) (להלן עניין: דנ"א חיר); ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988) (להלן: עניין בן ציון); ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986) (להלן: עניין ננס); שנהר, בעמ' 191). חלק מסעיפי המשנה נוגעים לפרסומים שנעשים על ידי רשויות שלטוניות או תוך כדי מילוי תפקידן. כאמור, במוקד ההליך דנן נמצא סעיף 13(9), וזו לשונו: פרסומים מותרים 13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – [...] (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור; הנה כי כן, סעיף 13(9) לחוק קובע חסינות לשלושה סוגי פרסומים: כאשר קמה למפרסם חובה על פי דין לפרסם את הפרסום; כאשר המפרסם חייב לפרסם את הפרסום על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; כאשר המפרסם רשאי לפרסם את הפרסום על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. כפי שציין השופט י' דנציגר בעניין מולקנדוב, "סעיף 13(9) חוק הוא בבחינת דרך לא סלולה" (שם, פסקה 49; כן ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי 311, 377 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)) וטרם זכה לדיון ממצה בפסיקה. תכליתו של סעיף 13(9), בדומה לתכליתם של סעיפי משנה אחרים שעוסקים בפרסומים של בעלי תפקידים אחרים, היא להבטיח את תקינות ההליך השלטוני. ההנחה שעומדת ביסוד ההסדר היא כי תביעת לשון הרע עשויה להרתיע את בעל התפקיד בעת ביצוע תפקידו, ובכך לשבש ולפגוע בהפעלת סמכות שניתנה לו כדין ואף בטיב ההחלטה שתתקבל בסופו של יום (עניין מולקנדוב, פסקה 52; כן ראו והשוו: עניין חיר, בעמ' 521-520; גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 378). את האמור יש להבין גם על רקע העובדה שבמקרים רבים, בעת מילוי תפקידו, פועל בעל הסמכות למען הציבור ולא למען אינטרס פרטי (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 638 (מהדורה שנייה, 2010); להלן: זמיר). משכך, מתגבר החשש להרתעת יתר בהשוואה למקרים אחרים שבהם למפרסם עניין אישי בפרסום. קרי, בבואנו לבחון את ההסדר שקבוע בסעיף 13(9), בנוסף לתכליות הכלליות שעניינן הזכויות לחופש ביטוי ולשם טוב, עלינו לתת את הדעת גם לאינטרס הציבורי שעניינו שמירה על התפקוד התקין של מערכות השלטון, אשר חורג מעניינם הפרטני של הצדדים בפרסום פרטיקולרי. לאחר שאמרנו דברים כלליים אלה, אפנה לבחון האם אמירותיו של המערער במסגרת ישיבת מועצת העיר מהוות פרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. תחולת חסינות סעיף 13(9) על אמירות במסגרת ישיבת מועצת העיר כאמור, סעיף 13(9) מקנה חסינות לפרסום שנעשה: "[...] על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" (ההדגשות הוספו – ע' פ'). הסעיף אינו קובע מהי "רשות מוסמכת", והפסיקה אף היא העדיפה שלא לטעת מסמרות בשאלה זו. לצד זאת צוין כי "יש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני [...] ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו" (עניין ננס, בעמ' 215). בהתאם לכך נקבע כי בית ספר וקורס מקצועי אינם בגדר "רשות מוסמכת", להבדיל "ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות" (שם). בעניין מולקנדוב נדונה השאלה האם שיחת טלפון שקיימה מי ששימשה כראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך עם מנכ"ל קרן השקעות, במסגרתה הזהירה אותו מפעולותיו של מי ששימש כמנהל תיק ההשקעות של הקרן, חוסה תחת סעיף 13(9) לחוק. נקבע כי יש לענות על שאלה זו בחיוב, מאחר שהרשות לניירות ערך היא רשות סטטוטורית הפועלת מכוח החוק, וקבועה לה חובה מכוח הדין לדאוג להגנתם וטובתם של המשקיעים. נוכח האמור נקבע כי המפקחת הייתה רשאית לקיים את שיחת הטלפון "מכוח תפקידה ברשות על פי ההיתר שקיבלה לכך, ולו מכללא מכוח תפקידה הבכיר ברשות" (שם, פסקה 58; יוער כי השאלה האם למפקחת הייתה חובה על פי דין לערוך את השיחה האמורה הושארה בצריך עיון). במסגרת זאת התייחס השופט י' דנציגר לכך שהסעיף חל על "הרשויות הרשמיות של המדינה" (שם, פסקה 52). ברע"א 8721/21 מכללת באקה נ' המועצה להשכלה גבוהה (22.12.2021) התייחס השופט א' שטיין לכך שעל פניו, פרסומי המועצה להשכלה גבוהה שלפיהם למכללת באקה אין היתר או רישיון לקיים לימודים אקדמיים ולהעניק תארים אקדמיים כדין חוסים תחת החסינות שקבועה בסעיף 13(9) מאחר שהמועצה להשכלה גבוהה גבוהה היא "רשות מוסמכת" לפקח על הענקת תארים מוכרים על פי דין ולפקח על הענקת תארים מוכרים (יוער כי החלטה זו ניתנה בדן יחיד, ושאלה זו לא עמדה במוקד הדיון). גם השאלה הפרטיקולרית שעניינה האם רשות מקומית מהווה "רשות מוסמכת" הבאה בגדרי סעיף 13(9) לא זכתה לבירור ממצה. בעניין קריניצי (שנדון לפני חקיקת חוק איסור לשון הרע, על בסיס הוראה דומה בסעיף 19(1)(ט) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944; להלן: פקודת הנזיקים האזרחיים) – קבע בית המשפט כי דברים שאמרו ראש עיריית רמת גן וסגנו בעניין הפרת חוקי התכנון והבנייה במהלך ישיבת מועצת העיר חוסים תחת חסינות מוחלטת (ע"א 241/60 תיק נ' קריניצי, פ"ד יד 2489 (1960); להלן: עניין קריניצי), לאחר שנמצא כי קיימת למשתתפים בישיבה חובה על פי דין לשאת את דברם. וכך נקבע: "מכח סעיף 54 לפקודת העיריות, 1934, חייב היה [ראש העיר], על פי סעיף 9 לתוספת התשיעית לפקודה הנ"ל, לשבת ראש בישיבת המועצה. העניין שנדון בישיבת המועצה היה עניין שהמועצה הייתה חייבת לדון בו, וממילא היו המשיבים, בתור חברי המועצה, חייבים ליטול חלק בדיון ולשאת את דברם" (שם, בעמ' 2492). בעניין עטר נדונה בקשת רשות לערער של ראש מועצה שכוונה, בין היתר, לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הדברים שהפנה נגד מבקרת הפנים במועצה לא חוסים תחת סעיף 13(9) לחוק (רע"א 8629/08 עטר נ' אשל פ"ד סה(1) 709 (2011)). בית המשפט המחוזי התבסס על עניין קריניצי וקבע שיש לבחון שאלה זאת על בסיס הזיקה בין אמירותיו של ראש המועצה לבין סדר יומה של מליאת המועצה וועדת הביקורת (מבחן זה יכונה להלן: מבחן סדר היום; ע"א (מחוזי נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר, פסקה 21 (21.8.2008)). בקשת הרשות לערער נדחתה מבלי ששאלת מעמדו של מבחן זה הוכרעה. בעניין מורדוב נדונה השאלה האם עיריית תל אביב הייתה רשאית למחוק מפרוטוקול ישיבת מועצת העיר את אמירותיו של העותר, חבר מועצת העיר, שכללו ביקורת כלפי עובדי העירייה. בתוך כך, טענה העירייה כי ככל שהדברים יתפרסמו במסגרת פרסום הפרוטוקול, היא עשויה להיות חייבת בגינם בעילה של לשון הרע. השופט א' ברק ציין כי לכאורה עשויה לעמוד לה החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, מבלי שפורט באיזה חלופה (קרי, האם מדובר בפרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך או האם מדובר בפרסום לפי היתר של רשות מוסמכת); שאלה זו הושארה בצריך עיון (בג"ץ 990/92 מורדוב נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מז(1) 474, 479-478 (1993)). הנה כי כן, השאלה האם רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" לפי סעיף 13(9) לחוק לא נבחנה באופן ממצה על ידי הפסיקה; נפנה לבחון שאלה זו כעת. כידוע, רשות מקומית היא תאגיד אשר נוצר מכוח החוק. בנוסף, היא רשות מנהלית, אשר כלל דיני המנהל הציבורי חלים עליה (ע"א 8956/17 מנסור נ' המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל, פסקה 48 (14.1.2021) (להלן: עניין מנסור); בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, פ"ד נב(2) 222, 232 (1998); בג"ץ 347/84 עיריית פתח תקווה נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 813, 817 (1985); זמיר, בעמ' 446). לרשויות המקומיות נתונות סמכויות במגוון רחב של תחומים, ובהם תחום החינוך; התרבות; סעד ורווחה; רישוי עסקים ועוד (בג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים פ"ד נז(4) 577, 590 (2003)). כמו כן, רשות מקומית רשאית לחוקק חוקי עזר (ראו למשל: סעיף 250 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות). בנוסף, לרשויות המקומיות נתונות סמכויות כלליות לפעול במקום מושבן (ראו למשל: סעיף 249(29) לפקודת העיריות; סעיף 146 לצו המועצות המקומיות, התשי"א-1950; סעיף 63 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958). אכן, הרשות המקומית היא "חלק מן המארג הכללי של הרשויות השלטוניות" (עניין מנסור, פסקה 50). כפי שצוין לעיל, תכליתו של סעיף 13(9) היא להגן על תקינות הפעלת הסמכויות השלטוניות, באמצעות הסרת החשש שהפעלת הסמכות עשויה להקים חבות בגין עוולת לשון הרע. תכלית זו מתקיימת גם כאשר עסקינן בסמכויותיה של רשות מקומית, וסבורני כי אין בכך שעסקינן בסמכויות שמופעלות בעיקרן במישור המקומי כדי לשנות מכך. אכן, ישנה חשיבות רבה בהגנה על תפקוד מערכות השלטון המקומי – שהשפעתם על חיי התושבים היא ניכרת ומשמעותית. מסקנה זו מתחזקת גם נוכח ההסדר שקבוע בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) לעניין החסינות הדיונית שנתונה לעובדי ציבור. כידוע, סעיף 7א(א) לפקודה קובע כי לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על עוולה נזיקית שביצע תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, אלא אם פעל "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". הגדרת עובד ציבור לפי הפקודה כוללת הן עובדי מדינה, הן עובדי רשות ציבורית (ובהם גם עובדי רשויות מקומיות). כך נקבע כי: "התכלית שבבסיס החסינות היא הגנה על שיקול דעתו ועל תפקודו התקין של עובד ציבור במסגרת תפקידו. תכלית זו משותפת הן לעובדי מדינה והן לעובדי הרשות הציבורית [...] והיא באה לידי ביטוי בהוראה המהותית הקבועה בסעיף 7א(א), והמשותפת הן לעובדי המדינה והן לעובדי הרשות הציבורית" (רע"א 775/11 פלקסר נ' מדינת ישראל, פ"ד סז (1) 353, 401 (2014), במיעוט אך לא לעניין זה; תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) – חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293, 329 (2011); יוער כי ההסדרים נבדלים זה מזה לעניין סדרי הדין שחלים עליהם, ראו סעיפים 7ב ו-ג לפקודה). סבורני כי גם מכך ניתן ללמוד על החשיבות שבהגנה על תקינות ההליך השלטוני בהקשר של הרשויות המקומיות. להשקפתי יש לקבוע כי רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" הבאה בגדריו של סעיף 13(9) לחוק. ואולם, אין משמעות הדבר כי כל פרסום מטעם רשות מקומית, עובדיה או נציגיה יזכה בחסינות; זאת מאחר שלפי התנאים שנקבעו בסעיף, נדרש להראות כי הרשות הייתה מוסמכת "כדין" לפעול כאמור (עניין מולקנדוב, פסקה 54; שנהר, בעמ' 204). משכך, ברי כי לא כל פרסום שייעשה בעקבות הוראה או היתר יזכה בחסינות. אכן, סעיף 13(9) הוא סעיף "סל" ועל פני הדברים, יכול להכיל בגדרו מגוון רחב של מצבים. ואולם, בניגוד לסעיפי משנה אחרים שקובעים כי החסינות תעמוד לבעל תפקיד מסוים בכל פרסום שנעשה במסגרת מילוי תפקידו (ראו למשל: סעיפי משנה (1), (3) ו-(4)), הסעיף עצמו מציב כתנאי לתחולתו את הדרישה כי הפרסום נעשה נוכח קיומה של הרשאה או חובה "כדין" לעשותו, ובכך מחייב קיומו של קשר בין הפרסום המסוים לבין הסמכות השלטונית. יודגש כי אין מדובר בסייג לתחולה (שבעניינו אדון בהמשך) אלא בתנאי מקדמי לתחולתו (והשוו: עניין חיר). לפיכך על פניו, בניגוד לסעיפי משנה אחרים, יש לבחון את הקשר בין הפרסום לבין הסמכות השלטונית. המענה לשאלה האם הפרסום נעשה "כדין" ייעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו, תוך בחינת הזיקה שבין הפרסום לבין הסמכות שנתונה לרשות (ראו והשוו: ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254, 265-264 (2002) (להלן: עניין חטר-ישי); בקשה לקיים דיון נוסף על פסק דין זה נדחתה בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל (7.4.2003) (להלן: דנ"א חטר-ישי)). ויובהר: בחינה זו מתמצית בשאלה האם הביטוי נעשה בקשר לסמכות, ואין מדובר, לדוגמה, בבחינה האם בנסיבות העניין הפרסום היה נדרש או בעל תועלת, אמיתות הפרסום או כוונת המפרסם. במקרה של אמירות שנאמרו במסגרת ישיבתה של רשות מקומית, סבורני כי יש לאמץ את מבחן "סדר היום" – ולקבוע כי פרסום שנעשה בקשר לנושא שנמצא על סדר יומה של רשות מקומית הוא בגדר פרסום שחבר או עובד רשות מקומית "רשאי" או "חייב" לעשותו כדין, ולפיכך חוסה תחת החסינות שבסעיף 13(9). מועצת הרשות המקומית היא גוף נבחר, לה נתונות כאמור סמכויות ביצועיות-שלטוניות בתחומים רבים. החלטותיה הן תוצאה של חילופי דעות ושכנוע הדדי בין חבריה. עקרונות אלה באים לידי ביטוי בדיני הרשויות המקומיות (ראו למשל: סעיף 24(ב) וסעיף 33 לתוספת השנייה לפקודת העיריות). ברי כי קיימת חשיבות יתרה לכך שהשיח הפנימי ברשות ייעשה ללא מורא, ותוך מתן אפשרות להשמעתן של מגוון דעות ולקיומו של שיח פתוח. נוכח האמור, אין בידי לקבל את העמדה שהובעה בבית המשפט המחוזי שלפיה אין להחיל את החסינות שקבועה בסעיף 13(9) על נבחרי ציבור, להבדיל מעובדי ציבור (פסקה 8 לפסק דינה של כב' סגנית הנשיא י' שבח). האינטרס בהגנה על קיומו של שיח פתוח במסגרת דיוני מועצה חל ביתר שאת כאשר עסקינן בנבחרי ציבור, כמי שמייצגים את השקפותיהם ועמדותיהם של התושבים שבחרו בהם. ויפים בהקשר זה הדברים שאמר השופט א' מצא בפרשה אחרת: "מקום שעל הפרק ניצב עניין שלגביו קיימים חילוקי דעות, ובקרב המועצה יש מי שמבקש לומר את דברו קודם להכרעה, אין ראש העירייה - ואף לא מועצת העירייה בהחלטת רוב - רשאים למנוע את קיום הדיון. לחבר מועצה נתונה זכות להשמיע את דעתו ולנמק את עמדתו, והמועצה, כגוף, חייבת לקיים שימוע הדדי שיאפשר לחבריה לממש זכות זו. אין המדובר רק במימוש זכותו האישית של חבר המועצה לחופש ביטוי. מקור זכותו של חבר המועצה, להשמיע את דברו, נובעת מחובתו כלפי בוחריו וכלפי הציבור. מקום שהמועצה נמנעת מדיון, נגרעת האפשרות לעמוד על טעמי החלטתה ולבקרם. לכן, חבר המועצה אינו רק זכאי לדבר. יש נסיבות שבהן הוא אף מצופה לעשות כן. חובתו נובעת מזכות הציבור לדעת, שהינה אחד מנגזריו של חופש הביטוי. וביחסים שבין הפרט לבין נבחריו יש להגשמת הזכות לדעת חשיבות ראשונה במעלה" (בג"ץ 4733/94 נאות נ' מועצת עיריית חיפה פ"ד מט(5) 111, 126-125 (1996) (להלן: עניין נאות); כן ראו: עע"ם 5106/14 עיריית בת ים נ' ששון, פסקה 7 (3.9.2015); בג"ץ 609/85 צוקר נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מ(1) 775, 783 (1986)). נוכח האמור, סבורני כי אמירותיו של המערער במסגרת ישיבת מועצת העיר חוסות תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, שכן המערער היה רשאי לשאת את הדברים על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (החלופה השלישית בסעיף 13(9) לחוק). כאמור, אמירותיו של המערער נאמרו במסגרת ישיבת מועצה, לאחר שניתנה לו רשות הדיבור על ידי יו"ר הישיבה – ראש העיר, כאשר על סדר יומה עמדה שאלת מינויו של המשיב לתפקיד ממלא מקום וסגן ראש העיר בשכר. עמדת המיעוט בבית המשפט המחוזי, עמדה על הזיקה בין הדברים שאמר המערער לבין נושא מינויו של המשיב: "בדיון המתקיים בעניין מועמדותו של אדם לשמש בתפקיד ציבורי נבחנת, מן הסתם, התאמתו – כשירותו. בחינה זו נוגעת לכישוריו למלא את התפקיד המיועד, לאישיותו ודרכי התנהלותו בהווה ובעבר. 'קווים לדמותו' של המועמד ראוי ונכון שישמעו באותו מעמד, בין שהם דברי שבח מפי אוהדיו ובין שהם דברי ביקורת, גם אם קשה ונוקבת, מפי מתנגדיו. המעמד מחייב לאפשר שיח חופשי, כך שכל מי שרשאי ליטול חלק באותו דיון ולהביע דעתו מכוח תפקידו/ מעמדו ("משתתף חוקי") יאמר את דברו ללא חשש ומורא" (סעיף 15 לפסק דינה של כב' השופטת ש' יעקבוביץ). לדברים אלה אני מסכים. ביקורת על התאמתו וכישוריו של מי שעתיד לשמש בתפקיד ציבורי, כאשר מינויו מונח על סדר יומה של העירייה וצפוי להיות מובא להצבעה בין חבריה – הם דברים שהמערער היה רשאי על פי היתר מרשות המוסמכת לכך כדין לשאת, והם מקיימים זיקה לסמכותו שבדין להשתתף בדיון ולהביע עמדתו בנוגע להחלטה שעומדת על הפרק. נוכח מסקנתי זאת, איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה האם למערער הייתה "חובה על פי דין" לומר את אמירותיו (החלופה הראשונה שבסעיף 13(9); ראו והשוו: עניין מולקנדוב, פסקה 58). כמו כן אעיר כי נוכח מסקנתי כי במקרה דנן מבחן "סדר היום" מתקיים, איני סבור כי עלינו לטעת מסמרות בשאלה האם מבחן זה הוא מבחן ממצה – קרי האם ייתכנו נסיבות שבהן דבריו של חבר או עובד רשות מקומית יחסו תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) אף על פי שלא נמצאה זיקה בין אמירותיהם לבין הנושאים שעמדו על סדר יומה של הרשות המקומית, אך נטען כי האמירות נעשו בהתאם להיתר "כדין" נוכח זיקה בין האמירות לסמכות אחרת. שאלה כזו תוכל להתברר בנסיבות המתאימות. חסינות סעיף 13(9) – מוחלטת או מסויגת משקבענו כי הדברים שאמר המבקש באים בגדר החסינות שקבועה בסעיף 13(9), עלינו לבחון האם מדובר בחסינות מוחלטת או שמא מדובר בחסינות מסויגת, אותה ניתן לשלול בנסיבות שבהן הפרסום נעשה "בהרשאה אך שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון ממש" (עניין מולקנדוב, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת א' חיות). שורשיה של החסינות הקבועה בסעיף 13 (ולפני כן בסעיף 19(1) לפקודת הנזיקים האזרחיים) נטועים במשפט המקובל, בו נהוג להבחין בין חסינות מוחלטת (Absolut privilege) לבין חסינות מסויגת Qualified privilege)), אשר לא תעמוד לפרסום שנעשה בחוסר תום לב או בזדון (עניין מולקנדוב, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת א' חיות; דנ"א דיין, בעמ' 773-770; עניין דיין, בעמ' 479-475; עניין חטר-ישי, בעמ' 263; ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988); גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 354). בעבר, סעיף 19(2) לפקודת הנזיקים האזרחיים קבע במפורש כי החסינות האמורה תחול גם כאשר הפרסום פורסם שלא בתום לב ואף אם המפרסם ידע שהפרסום הוא שקרי. בע"א 90/49 בנטוק נ' קוטיק, פ"ד ה 593 (1951) התייחס לכך השופט י' אולשן: "בסעיף זה מפורטים ומפורשים המקרים, בהם ייצא הנתבע ידי חובתו אם יוכיח, שהמסיבות בהן עשה את הפרסום דומות לאלו המפורטות בסעיף זה. הצליח הנתבע במשימה הרי הוא פטור מכל אחריות, אף אם נראה שעשה זאת שלא בתום-לבב [...] חופש-הדיבור במקרים אלה [...] נחשב בעיני החוק כה חשוב, שלמען חיסונו החוק אינו נרתע אפילו מהקרבת ההגנה על זכותו של הפרט, אף אם הנתבע, עצמו, לא האמין בכנות הדברים ש'פרסם'" (שם, בעמ' 597). הוראה דומה לא נקבעה בחוק איסור לשון הרע, ואולם עיון בהיסטוריה החקיקתית של החוק מלמדת כי כוונת המחוקק הייתה לקבוע חסינות מוחלטת לפרסום שנעשה באחד מהמצבים המנויים בסעיפי המשנה, שלא תסויג אף כאשר הפרסום נעשה בחוסר תום לב (ראו: ד"כ 22.7.1963, 2457-2456; עניין מולקנדוב, פסקה 2 לפסק הדין של השופטת א' חיות). ואכן, לאורך השנים – בתי המשפט התייחסו לחסינות האמורה כחסינות "מוחלטת" שאינה מסויגת (ראו למשל: דנ"א חטר-ישי, פסקה 5; עניין ננס, בעמ' 215; ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974)). במספר מקרים אף התייחסו בתי המשפט לפרשנותם של סעיפי משנה מסוימים וקבעו כי בהתקיים הנסיבות הקבועות בהן, החסינות חלה ללא סייג. כך למשל נקבע כי סעיף 13(7) לחוק, שעניינו פרסום של דברים שפורסמו בנסיבות כאמור בסעיפי המשנה (5) ו-(6), מעניק חסינות מוחלטת לפרסום שיש בו חזרה נכונה והוגנת על ההליכים אליהם הוא מתייחס, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסוד הנפשי של המפרסם (רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66 (1998)). במקרה אחר נקבע כי על מנת לזכות בחסינות שקבועה בסעיף 13(11) לחוק – שעניינה פרסומים חוזרים של מה שפורסם בנסיבות הקבועות בסעיפי המשנה (1) (3) (4) (7) (8) (9) (10) – די בכך שהפרסום החוזר יהיה "נכון והוגן" כלשון הסעיף, ואין דרישה כי הפרסום המקורי יעמוד בתנאי זה (ע"א 348/85 בן-ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 801-800 (1988)). בעניין חטר-ישי נקבע ביחס לסעיף משנה (5), שעניינו בפרסום שנעשה בנוגע להליך משפטי, כי אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע, או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד, שכן "בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים, ובקיום ההליך, כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד" (שם, בעמ' 265). בעניין חיר, שעסק אף הוא באותו הסעיף, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לקבוע "סייג תוכני" לתחולת סעיף 13(5), שבמסגרתו ייבחן האם ההתבטאות קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או האם יסודה "ברשעות ובזדון". המשנה לנשיאה א' ריבלין ציין כי: "אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל" (שם, בעמ' 523). השופט י' דנציגר הצטרף לעמדה זו, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט א' רובינשטיין שלפיה יש לקבוע סייג כך שסעיף 13(5) לא יחול כאשר בפרסום יש רכיב של רשעות או זדון (שם, בעמ' 544). כפי שצוין, בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה (עניין דנ"א חיר). באותו העניין, התייחס המשנה לנשיאה א' ריבלין לכך שלשיטתו בבחינת תחולת סעיף 13, על כלל סעיפי המשנה הקבועים בו, אין לבחון את תוכן הפרסום או את היסוד הנפשי של המפרסם: "סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב'הגנה מוחלטת' (שם, בעמ' 520; ההדגשה הוספה – ע' פ'). בעניין מולקנדוב, שעסק כאמור בסעיף 13(9) לחוק – הוא הסעיף במוקד דיוננו, עמד השופט י' דנציגר על ההלכה שנקבעה בעניין חיר ומצא כי יש להחילה גם במקרה של סעיף 13(9) – כלומר, לעמדתו, הסעיף קובע חסינות מוחלטת אשר חלה ללא סייג בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף מבלי שיש מקום לבחון את היסוד הנפשי או כל נסיבה אחרת. בהקשר זה העירה השופטת א' חיות: "לא אכחד כי השאלה האם ראוי ליתן חסינות מוחלטת ללא סייג לדברים שנאמרים על ידי אדם ה"רשאי לעשות" כן על פי היתר של רשות מוסמכת, היא שאלה נכבדה וניתן להעלות על הדעת מקרים – בלא שיובן מדבריי כי המקרה שבפנינו נמנה עם מקרים אלה – אשר בהם לא יהיה זה ראוי ליתן חסינות כזו. כך למשל כאשר הפרסום נעשה בהרשאה אך שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון ממש. אך בין אם ההסדר הנורמטיבי הקיים רצוי ובין אם לאו, ככל שקמה למשיבים חסינות מוחלטת לפי סעיף 13(9) לחוק – ואני שותפה לעמדתו של חברי השופט דנציגר כי זו אכן קמה במקרה דנן - דין הערעור להידחות מטעם זה" דומני כי בדברים אלה ביטאה השופטת א' חיות עמדה ביחס לדין הרצוי ולא ביחס לפרשנותו של סעיף 13(9) לחוק. ואולם, כאמור, בית המשפט המחוזי סבר כי הדברים האמורים מלמדים כי הסוגיה לא הוכרעה, ולפיכך יש מקום להבהיר את הדברים. יוער כי הנשיאה מ' נאור הצטרפה לתוצאה שלפיה סעיף 13(9) חל בנסיבות העניין. כשלעצמי, סבורני כעמדת השופט י' דנציגר בעניין מולקנדוב כי החסינות הקבועה בסעיף 13(9) היא מוחלטת, והיא חלה ללא סייג שעניינו היסוד הנפשי של המפרסם (קרי, האם הפרסום נעשה בזדון או בחוסר תום לב) או מידת נחיצות הפרסום (האם בנסיבות העניין, על אף שהמפרסם היה רשאי לומר את הדברים – הפרסום לא היה נדרש). ראשית, כאמור, הפסיקה הנוהגת התייחסה לסעיף 13 בכללותו כסעיף הקובע חסינות מוחלטת, ודחתה קביעת סייג שעניינו יסוד הנפשי של המפרסם במספר מקרים; איני סבור כי הוצג לפנינו טעם המצדיק להחיל דין שונה ביחס לסעיף משנה (9). יתרה מכך, סייג כאמור עשוי לרוקן מתוכן את ההבחנה בין "חסינות מוחלטת" לבין "חסינות מסויגת", אשר מתבססת בעיקרה על שאלת היסוד הנפשי של המפרסם, ואת ההכרעה הנורמטיבית של המחוקק שלפיה ביחס לפרסום שנעשה בנסיבות המנויות בסעיף 13 –האינטרס הציבורי שבפרסום גובר על זכותו של הפרט לשם טוב (דנ"א חטר-ישי; עניין בן ציון). הבחנה זו בין סוגי החסינויות היא בעלת נפקות מעשית, שכן הקביעה כי פרסום הוא "פרסום מותר" לפי אחת החלופות המנויות בסעיף 13, עשויה למנוע את הגשת התביעה מלכתחילה, או למצער להוביל לדחיית ההליך בשלב מוקדם (כך למשל בעניין חטר-ישי נדחתה התביעה על הסף בהיעדר עילה; כן ראו: שנהר, בעמ' 214). לעומת זאת, קביעה שיפוטית בעניין היסוד הנפשי של מפרסם בפרסום פרטיקולרי, באמיתות הפרסום או במידת נחיצות הפרסום מצריכה קיום דיון לגופם של דברים. כך למשל, הקביעה אם פרסום נעשה בחוסר תום לב או בזדון, עשויה לעורר שאלות עובדתיות ומשפטיות לא פשוטות (ראו לדוגמא לפרשנות המונח "תום לב"; ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, פסקאות 70-69 (14.3.2016); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865 (2001); ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149-148 (1981); גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 358). לפיכך, קביעת סייג כאמור עשויה להוביל לניהולם של הליכים ממושכים יותר, שרק בסופם תוכרע שאלת תחולתה של החסינות. תוצאה זו עלולה לגרור אפקט מצנן על בעלי תפקידים ברשויות השונות, וזאת באופן שמכרסם במידה רבה בתכליתו של הסעיף (עניין חיר, בעמ' 520). אכן, תוצאה אפשרית היא כי במקרי קצה יעשה שימוש לרעה בחסינות האמורה. ואולם, כפי שצוין בעניין חיר, "נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי" (שם, בעמ' 520), והוא נותן משקל מכריע לאינטרס הציבורי שעניינו תקינות ההליך השלטוני, עליו עמדתי לעיל (ראו והשוו: דנ"א חטר-ישי, פסקה 6; שנהר, בעמ' 191). אף אני סבור, בדומה לעמדה שהובעה בעניין חיר, כי שינוי האיזון שקבוע בסעיף 13 לחוק היא עניין למחוקק. בשל האמור, אף במקרה דנן אין מקום לשלול את תחולת החסינות על דברי המערער במועצת העיר. סוף דבר כאמור, באתי לכלל מסקנה כי יש לראות באמירותיו של המערער כאמירות שניתנו לפי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין, ולפיכך הן חוסות תחת החסינות שקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. כמו כן, סבורני כי החסינות האמורה היא חסינות מוחלטת שאין לשלול אותה אף כאשר הפרסום נעשה בחוסר תום לב, בזדון או ב"היתר אך שלא לצורך". נוכח האמור לעיל, אציע לחברותיי שנקבל את הערעור, במובן זה שהמערער יחוב באחריות אך עבור הפרסום בפייסבוק, וישלם פיצוי בסך 140,000 ש"ח, ולא יחוב באחריות בגין הפרסום השני. המשיב יישא בהוצאותיו של המערער בהליך שלפנינו בסך 20,000 ש"ח. אחר הדברים האלה לאחר כתיבת הדברים הגיעה אליי חוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, ומשקראתי את חוות דעתה מבקש אני להעיר שתי הערות קצרות. ראשית, אבקש להוסיף ולהתייחס לשאלת תחולת סעיף 13(9) לחוק במקרה שלפנינו. כאמור, דבריו של המערער נאמרו כשעל סדר יומה של מועצת העיר שאלת מינויו של המשיב לכהונה בתפקיד ממלא מקום וסגן ראש העיר. כפי שציינתי בפתח דבריי, הדיון במינוי התקיים בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות, סגניו וכהונתם), התשל"ה-1975 (כן ראו: בעמ' 41 לפרוטוקול הדיון במועצת הרשות המקומית). וזו לשונו של הסעיף: סגנים ממלאי מקום קבועים לראש הרשות 14. לראש רשות יהיה סגן אחד, וברשות מקומית שמספר תושביה עולה על 150,000, או ברשות מקומית הנמצאת בנגב או בגליל, שמספר תושביה עולה על 45,000 ושהוכרה על ידי השר כרשות מקומית קולטת עליה יכול שיהיו, על פי הצעת ראש הרשות, שני סגנים; כל סגן ייבחר מבין חברי המועצה על פי הצעת ראש הרשות שאושרה בידי המועצה, ברוב חבריה (ההדגשה הוספה – ע' פ'). קרי, לפי הוראת הסעיף, כחלק מההליך שקבוע בדין, מינוי כאמור טעון את אישורה של מועצת הרשות המקומית ברוב חבריה. ברי כי התפקיד הסטטוטורי של אישור המינוי מחייב לקיים דיון ממצה ומקיף על ידי חברי המועצה, תוך התייחסות בין היתר לאופיו ולכשירותו של המועמד (ראו גם: עניין נאות, בעמ' 125). סבורני כי צירוף הסמכות שקבועה בסעיף זה עם תפקידו של חבר המועצה לבטא את עמדותיו באשר לסוגיות שניצבות על סדר יומה של מועצת רשות מקומית (כמפורט בפסקה 16 לחוות דעתי), מלמדות ביתר שאת על תחולת סעיף 13(9) במקרה דנן שבו ההתבטאות נעשית במסגרת הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת. כפי שציינתי לעיל, מאחר שאני סבור כי במקרה שלפנינו ניתן למערער למצער היתר לשאת את הדברים האמורים, לא ראיתי לטעת מסמרות בשאלת קיומה של חובה על פי דין במקרה דנן. עם זאת, אעיר כי בנסיבות שבהן הדיון בנושא מתחייב כחלק מהליך תקין של הפעלת סמכות סטטוטורית, לא מן הנמנע כי יש לראות באמירות שנאמרו במסגרתו ככאלו שנעשו בהתאם לחובה על פי דין (החלופה הראשונה שקבועה בסעיף 13(9)). חברתי סבורה כי הפרשנות אותה אני מציע "פורסת את החסינות מפני תביעות לשון הרע על פני תחומים נרחבים ביותר, נרחבים מני ים" (פסקה 20 לחוות דעתה). מוכן אני אפוא לא לטעת מסמרות במלוא היקפה של השאלה הנוגעת להתבטאות חברי מועצה, ולגדר את הכרעתנו לסוגיה העומדת להכרעתנו בהליך זה – דברים שנאמרים בגדר הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת. כפי שנפסק בעניין מולקנדוב "הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן [...] החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת אך ורק משום שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין (בהוראה של רשות מוסמכת)" (שם, פסקה 52). הפרשנות אותה אני מציע, שמונעת את אותו "אפקט מצנן" בהפעלת הסמכות, מתכתבת במישרין עם תכלית זו. שנית, אבקש להתייחס לדבריה של חברתי, שסבורה שיש להבחין בין מצב דברים שבו ניתן היתר "לפרסום מסוים, להבדיל מ'פתיחת הבמה' להשמעת ביטוי שתוכנו אינו ידוע" וכי על ההיתר או הוראה לחול "ככלל, [ב]מקרים שבהם הרשות המוסמכת עצמה היא 'הפה שהתיר', והמפרסם מהדהד או מעביר את המידע שנמסר לו בעניין מסוים בהתאם להוראה או להיתר לעשות כן" (פסקה 13 לחוות דעתה). מגישה זו משתמע כי על ההיתר או ההוראה של הרשות המוסמכת להינתן בקשר לתוכן המסוים שנכלל בפרסום, כאשר הרשות המוסמכת יודעת מראש מה צפוי להיאמר בו. סבורני כי הבחנה זו מוקשית מבחינה מעשית, שכן כאשר הרשות המוסמכת מורה או נותנת היתר לפרסום כחלק מהפעלת סמכות מסוימת, ככלל התוכן הפרטיקולרי – להבדיל מנושא הפרסום – אינו צפוי מראש. נוכח האמור, מלבד מקרי קצה – גישתה של חברתי עשויה לרוקן מתוכן את סעיף 13(9). בנוסף, גישה זו אף עשויה לעורר מתח מסוים אל מול הפסיקה הקיימת, שהחילה את סעיף 13(9) בנסיבות שבהן הרשות לא ידעה – ואף לא יכלה לדעת – את מלוא התוכן שיפורסם. כך למשל, בעניין מולקנדוב – הוחל הסעיף על שיחת טלפון שערכה מי ששימשה כראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך עם מנכ"ל קרן השקעות. במסגרת שיחה זו ציינה המפקחת כי הרשות עורכת בדיקות אודות מי ששימש כמנהל תיק ההשקעות של הקרן, ואולם בית המשפט קבע כי בדיקות כאמור לא התקיימו (שם, פסקה 38). ברי כי במצב דברים זה לא ניתן היתר למפקחת על ידי הרשות לניירות ערך לפרסם את התוכן הפרטיקולרי שנאמר במסגרת השיחה. אף על פי כן, קבע בית המשפט כי ניתן לה היתר לומר את הדברים, נוכח סמכותה של הרשות להגן על ציבור המשקיעים, לרבות על דרך של אזהרת הגורמים הפעילים בשוק ההון; היתר זה לא ניתן לה בראי הפרסום הקונקרטי (ראו גם: בג"ץ 9452/11 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (11.3.2012) – אליו מפנה חברתי בדבריה; ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך (14.9.2014)). נותרתי אפוא בדעתי כי דין הערעור להתקבל. המשנה לנשיאה השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם כל דבר שנאמר בדיוניה של מועצת הרשות המקומית על-ידי עובד הרשות או חבר מועצה, בעניין שעומד על "סדר היום" של הישיבה, הוא בבחינת "פרסום מותר" המקנה חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע? זוהי, בעיקרו של דבר, השאלה שנדרשנו להכריע בה. 2. חברי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן משיב על שאלה זו בחיוב. לשיטתו, זהו פרסום שככלל יש "רשות" או אף "חובה" לעשותו כדין, ועל כן הוא חוסה תחת כנפיו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). בהמשך לכך, בנסיבותיו של המקרה דנן, מגיע חברי למסקנה לפיה המערער היה רשאי לומר את דבריו על-פי "היתר" של "רשות מוסמכת", היא עיריית רמת-גן. דעתי שונה. 3. אקדים ואומר כי אני מסכימה לנקודת המוצא, לפיה הצבת נושא לדיון על "סדר היום" של מועצת הרשות המקומית מצדיקה שיתקיים ביחס אליו דיון נוקב, פתוח ורציני, וכי ממילא קיים אינטרס ציבורי חשוב בעריכתו של דיון כזה. אף על פי כן, לשיטתי וכפי שיוסבר להלן, סעיף 13(9) לחוק כלל לא נועד לעסוק ברגיל בפרסומים הנעשים בנסיבות מעין אלו. תחת זאת, אני סבורה כי במצבים של דיון במועצת רשות מקומית, כבענייננו, המענה המשפטי מצוי דווקא בהגנות הניתנות לפרסומים מכוח סעיף 15 לחוק. כך למשל, במקרים המתאימים, ובנסיבות שבהן הדברים נאמרו בתום לב ובהתייחס לנושא הדיון, יוכלו הדובר או הדוברת ליהנות מן ההגנה המוענקת לפרסום שהייתה "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לעשותו (סעיף 15(2)), לפרסום שנעשה "לשם הגנה על ענין אישי כשר" (סעיף 15(3)) או לפרסום שהיה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4)). למען הסר ספק, אבהיר כי הדברים אמורים, על-פי ההקשר, הן ביחס לחברים במועצת הרשות המקומית והן ביחס לעובדיה. וכעת – אסביר את גישתי בפירוט. פרסומים המקנים חסינות מוחלטת לפי חוק איסור לשון הרע 4. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פרסומים מותרים", מונה שורה של מצבים אשר בהתקיימם נהנה המפרסם מ"חסינות מוחלטת" מפני תביעת לשון הרע. מדובר במצבים מוגדרים שבהם האינטרס הציבורי בהגנה על שיח פתוח הוא בעל משקל סגולי גבוה במיוחד, באופן שמצדיק הימנעות מהטלתן של דרישות בסיס אחרות הנדרשות ככלל לצורך תחולתן של הגנות (כגון הדרישה לאמירת דבר שהוא "אמת" ושיש בו עניין ציבורי בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק או התנאי לקיומו של "תום לב" לפי סעיף 15 לחוק. ראו: ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקאות 47, 53-51 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב); אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997) (להלן: שנהר)). כבר עתה יצוין כי רשימת מצבים זו כוללת, בין השאר, פורומים ציבוריים מיוחדים המנויים בה במפורש, אשר מעמדם ומאפייניהם הייחודיים שימשו בסיס להבטחת חופש ביטוי מלא בהם בכל הנוגע ללשון הרע – ובכלל זה דיוני הכנסת (סעיף 13(1)), דיוני הממשלה (סעיף 13(2)), דיונים בפני רשות שיפוטית (סעיף 13(5)) ודיונים של ועדת חקירה (סעיף 13(6)). לעומת זאת, סעיף 13 לחוק אינו מונה במפורש בגדרי החלופות המובאות בו דיונים המתקיימים בגופים ציבוריים אחרים, חשובים ככל שיהיו, כדוגמת ישיבות של מועצת רשות מקומית, וממילא אינו מעניק במישרין חסינות מוחלטת לדוברים בהם. 5. טענתו המרכזית של המערער, שאותה קיבל בעיקרה חברי המשנה לנשיאה, היא שנסיבותיו של המקרה דנן נכנסות לגדרו של סעיף 13(9) לחוק, הקובע כך: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – ... (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור. ליתר דיוק, מבין שלוש החלופות השונות המעוגנות בסעיף 13(9) לחוק, חברי ממקד את דבריו בחלופות השניה והשלישית, שעניינן פרסום על-פי הוראה או היתר מטעם רשות המוסמכת לכך כדין (להבדיל מהחלופה הראשונה, שהיא פרסום על-פי חובה שבדין). לגישתו, רשות מקומית היא בגדר "רשות מוסמכת" לצרכיו של סעיף 13(9) לחוק, ועל-כן הדוברים בישיבותיה זוכים לחסינות מוחלטת. זאת, בכפוף לכך שהדברים נאמרו בקשר לנושא שנמצא על סדר היום. כאמור, אינני שותפה למסקנה זו. על מנת להבהיר את גישתי אדרש תחילה לפרשנותו הכללית של סעיף 13(9) לחוק ולאחר מכן לתחולתו בהקשר הקונקרטי הנוגע לרשויות מקומיות. דיון פרשני בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע 6. חשוב להקדים ולציין, כי השאלה הפרשנית שאליה אנו נדרשים כאן טרם זכתה לתשובה של ממש עד כה. סעיף 13(9) לחוק אמנם אוזכר מעת לעת בפסיקתו של בית משפט זה, בין היתר אף ביחס לדיונים המתקיימים ברשויות מקומיות. עם זאת, מעולם לא התחדדה השאלה מהו היקף המצבים שבהם מוצדק להחילו בהקשר לפעילותן של רשויות מקומיות. כך למשל, בבג"ץ 990/92 מורדוב נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מז(1) 474 (1993) הנזכר על-ידי חברי, נדונה שאלת תחולתו של הסעיף ביחס למתן פומבי לפרוטוקול הדיון מטעם העירייה, שעל-פי הדין אכן חלה חובה לפרסמו (סעיף 56 לתוספת השניה לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: התוספת השניה)). ביחס לכך, צוין כי בהתאם לסעיף 13(9) לחוק "לכאורה עשויה לעמוד לעירייה הטענה כי הפירסום מותר" (שם, בעמ' 478), אך בסופו של דבר השאלה הושארה בצריך עיון. מכל מקום, יש להדגיש שתי נקודות בהקשר לכך. ראשית, הערתו של בית המשפט התייחסה לעירייה עצמה, קרי לרשות המקומית. קביעה זו יכולה לשקף את העמדה שלרשות המקומית, המחויבת כאמור בפרסום הפרוטוקול, תעמוד החסינות האמורה, אך לא בהכרח למי שאמר את הדברים באופן אישי. שנית, הגם שפסק הדין אינו מציין במפורש מהי החלופה הרלוונטית לכאורה באותן הנסיבות בגדרי סעיף 13(9) לחוק, יש לזכור שהדברים נקבעו בו בשים לב להוראת חוק מפורשת ביחס לעריכתו של פרוטוקול. בהתחשב בכך, דומה כי תרומת המקרה לבירור השאלה שבפנינו, הממוקדת כאמור בחלופות השניה והשלישית בגדרי סעיף 13(9) לחוק – מצומצמת. 7. למען שלמות התמונה אציין, כי בפסק דין מוקדם הוכרה האפשרות שהשתתפות בדיונים שהייתה חובה לקיימם במועצת העירייה, תיחשב כחוסה תחת החסינות שעניינה דברים שהמפרסם חייב לפרסם בתוקף החוק לפי סעיף 19(1)(ט) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, כנוסחה באותה עת (ראו: ע"א 241/60 תיק נ' קריניצי, פ"ד יד 2489, 2492 (1960)). אולם, הדברים צוינו שם ללא הסבר מלא באשר למהות החובה בנסיבות אותו עניין, ואף פסיקה מאוחרת יותר שאזכרה את פסק הדין לא דנה בהיבט זה שלו (ראו: רע"א 8629/08 עטר נ' אשל, פ"ד סה(1) 709, 733-732 (2011)). מכל מקום, כפי שציינתי, חברי ממילא סמך את פרשנותו על כך שהפרסום נעשה "על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין" או "על פי היתר של רשות כאמור", ולא על החלופה שעניינה קיום חובה על-פי דין. אשאיר אפוא בצריך עיון את השאלה האם יש נסיבות שבהן אמירת דברים מסוימים בישיבת מועצה תיחשב פרסום שקיימת חובה בדין לעשותו. 8. יש מקום אפוא לבחון את שאלת פרשנותו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע מראשיתה, ולכך אפנה כעת. 9. לשון החוק – בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים בשיטתנו אפתח במישור הלשוני. כפי שציין חברי המשנה לנשיאה, נוסחו של סעיף 13(9) לחוק כולל מספר תנאי יסוד הנדרשים להתקיים לצורך תחולתה של ההגנה הניתנת מכוחו. באופן קונקרטי, לשון הסעיף עוסקת בפרסום שנעשה "על-פי" הוראה או היתר של "רשות המוסמכת לכך כדין". נוסח הסעיף טומן בחובו לטעמי מספר דגשים חשובים. ראשית, הוא מצביע על כך שמדובר ברשות המוסמכת לחייב בפרסום או להתירו, ולא ב"רשות מוסמכת" באופן כללי. אם כן, הדגש בעניין זה צריך להיות גם בקשר שבין תפקידה של הרשות על-פי דין לבין תוכן הפרסום הספציפי שנעשה בפועל. שנית, אני סבורה, כי התנאי שעניינו "הוראה" או "היתר" לפרסום משמיע מניה וביה כי הפרסום הקונקרטי הנדון יהיה על פי היתר או הוראה מסוימים, להבדיל מהתרת רסן כללית לומר ללא מגבלה דברים שיחסו תחת חסינות מוחלטת (ראו והשוו: ע"ע (ארצי) 26198-07-13 שוורץ נ' אברמוביץ, פסקה 23 (30.4.2015)). לבסוף, חשוב להטעים כי נוסחו של סעיף 13(9) לחוק אינו מגביל את תחולתו לבעלי תפקידים ברשות המוסמכת. במובן זה, על פני הדברים, לשון הסעיף נוגעת לכל מי שפרסם דבר מכוח היתר או הוראה שניתנו על-ידי הרשות המוסמכת לכך כדין, גם כאשר מדובר בצד שלישי החיצוני לרשות. 10. תכלית החוק – דגשים אלו מתחדדים עוד יותר כאשר פונים לבחינת תכלית הסעיף בראי פסיקותיו הקודמות של בית משפט זה, מעבר למקרים הבודדים שכבר הוזכרו לעיל ועסקו באופן קונקרטי ברשויות מקומיות. כפי שמציין חברי המשנה לנשיאה, הפסיקה בעניינו של סעיף 13(9) לחוק אכן דלה יחסית. אולם, עיון בה מסייע לאפיין את המצבים שעמם מבקש סעיף זה להתמודד. כך, במקרה שנדון בעניין מולקנדוב, התריעה ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות ניירות ערך (להלן: המפקחת), בשיחה טלפונית שקיימה עם צד שלישי, מנכ"ל של קרן השקעות, מפני פעולותיו של מי שניהל את תיק ההשקעות של הקרן. אותו אדם הגיש נגד המפקחת תביעת דיבה בגין דבריה אלו. בפסק דינו של בית משפט זה צוין, ואף לא הייתה על כך מחלוקת, כי הדברים שנאמרו הם בגדר פרסום לשון הרע. עם זאת, הובהר כי "רשות ניירות ערך מופקדת על עניינם של המשקיעים בניירות ערך, וחובתה מכוח הדין לדאוג להגנתם וטובתם של המשקיעים" (פסקה 57 לפסק דינו של השופט דנציגר). על כן, נקבע כי הדברים הם בגדר "פרסום מותר" לפי סעיף 13(9) לחוק וכי המפקחת הייתה רשאית לאומרם "מכוח תפקידה ברשות על פי ההיתר שקיבלה לכך, ולו מכללא מכוח תפקידה הבכיר ברשות" (שם, בפסקה 58). 11. אלה היו פני הדברים גם במקרה אחר שנזכר בחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה פוגלמן ועסק בפרסום של הרשות המוסמכת (המועצה להשכלה גבוהה) כי למכללה מסוימת אין היתר לקיים לימודים אקדמיים (רע"א 8721/21 מכללת באקה נ' המועצה להשכלה גבוהה (22.12.2021) (להלן: עניין מכללת באקה)). אף שם היה מדובר בפרסומים מטעם הרשות המוסמכת אשר פעלה בגדרי סמכויותיה ותפקידיה הסטטוטוריים. פרסומים אלה לא היו חלק משיח פנימי ברשות כי אם קריאה שכוונה כלפי צדדים שלישיים. דוגמה נוספת למקרה מהסוג המתואר היא העניין שנדון בבג"ץ 9452/11 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (11.3.2012). עניין זה נסב על חוות דעת בעלת הערכה שלילית ביחס לאזרחית עובדת צה"ל, אשר נכתבה על-ידי הממונה הישירה עליה. באותו מקרה קבע בית הדין האזורי לעבודה כי חוות הדעת הוכנה במסגרת תפקידה של הממונה ובהתאם לפקודות הרלוונטיות בקשר לכך, ועל-כן היא נכנסת לגדרי סעיף 13(9) לחוק. ערעור שהוגש על כך לבית הדין הארצי לעבודה נדחה, ובהמשך לכך נדחתה אף העתירה הנזכרת. 12. על בסיס זה ניתן לשוב ולשאול: מהי אפוא תכליתו של סעיף 13(9) לחוק ועל אילו מצבים הוא נועד לחול (בחלופות הנוגעות לפרסום על-פי הוראה או היתר מטעם רשות מוסמכת)? הגם שהדברים טרם נקבעו עד כה באופן חד-משמעי, בחינה של המקרים שנדונו בפסיקה בקשר לסעיף זה, כמו גם עיון בדיוני הכנסת בעניינו – לצד הניתוח הלשוני של הסעיף – מסייעים לשרטט את קווי המתאר של המצב הטיפוסי שבו הוא עוסק. אני סבורה, כי הכוונה שביסוד הסעיף היא לתת מענה למצבים הרבים שבהם רשות מוסמכת מתירה (או אף מחייבת) לפרסם דבר מה שאלמלא ההיתר או ההוראה שניתנו היה יכול להיחשב לשון הרע. מדובר במידע המצוי בזיקה ממשית לתפקידיה של הרשות ואשר יש אינטרס קונקרטי לפרסמו, אך עולה צורך להתגבר על חשש אפשרי הן מצד עובדי הרשות עצמה והן של "גורמי הביניים" – כגון כלי תקשורת, ארגונים אזרחיים או אנשים פרטיים – מפני הגשה של תביעת לשון הרע נגדם. בנקודה זו אוסיף כי חברי המשנה לנשיאה מדגיש בחוות דעתו שתכליתו של סעיף 13(9) לחוק היא "להבטיח את תקינות ההליך השלטוני" (ראו גם: עניין מולקנדוב, בפסקה 52 לפסק דינו של השופט דנציגר). אני מסכימה לכך. אולם, לפי גישתי, ההגנה על תכלית זו מושגת על-ידי החלת הסעיף לא רק על אנשי הרשות עצמה, אלא במידה לא פחותה, על כל אדם או גוף שמפרסם דבר מכוח הוראה או היתר שניתנו לו מהרשות המוסמכת לכך כדין. 13. חשוב לשים לב שוב: סעיף 13(9) לחוק מתייחס להיתר שניתן לפרסום מסוים, להבדיל מ"פתיחת הבמה" להשמעת ביטוי שתוכנו אינו ידוע. אותם "הוראה" או "היתר" שבהם עוסק סעיף 13(9) לחוק מקנים למפרסם חסינות מוחלטת, במטרה לאיין את החשש האמור ולאפשר את הפצת המידע, הגם שבפני עצמו הוא עלול לכלול לשון הרע. אלו הם, ככלל, מקרים שבהם הרשות המוסמכת עצמה היא "הפה שהתיר", והמפרסם מהדהד או מעביר את המידע שנמסר לו בעניין מסוים בהתאם להוראה או להיתר לעשות כן. אלו יינתנו אפוא על-ידי הרשות המוסמכת לכך, ביחס לפרסום שהיא עומדת מאחורי התוכן הכלול בו, למשל מתוקף תפקידה כרגולטור או כמופקדת על האינטרס הציבורי, כאשר המפרסם הוא בבחינת "האומר דבר בשם אומרו". 14. נשווה בדעתנו מצב שבו משרד הבריאות, דרך משל, מתיר או אף מורה, בהתאם לסמכויות המוקנות לו, להודיע כי תוצרת של חברה מסוימת "מסוכנת לבריאות הציבור". בנסיבות אלו, הודעת המשרד וכן כל פרסום הנעשה על פיה ומתריע על הסכנה האמורה באותה תוצרת יוכלו ליהנות מהחסינות הרחבה של סעיף 13(9) לחוק (בהקשר זה, ראו את פרוטוקול ישיבה 257 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-5, 7 (2.11.1964), שבו נאמר כי "פרסום על פי צו של רשות מוסמכת דרוש, למשל, לצורך פיקוח על מצרכים ושירותים"). ניתן להעלות על הדעת אף מצבים אחרים, כדוגמת פרסום בדבר הגבלות או סנקציות שהוטלו על-ידי רגולטור מוסמך ביחס למפעל, עסק או בעל מקצוע, או הפצת ידיעה צרכנית בדבר קריאה לתיקון או להשבת מוצר (recall). פרסומים מעין אלו עשויים מעצם טבעם לכלול לשון הרע – אך החוק מעניק לעושיהם חסינות בשל החשיבות שנודעת להם, ובלבד שנעשו על-פי הוראה או היתר מטעם רשות המוסמכת לכך. למותר לציין כי אלו הן אך דוגמאות, ואין באמור כדי למצות את קשת המקרים שבהם ניתן יהיה לעשות שימוש בסעיף 13(9) לחוק. סעיף 13(9) לחוק בהקשרה של רשות מקומית 15. בהתבסס על דיון זה בפרשנותו של סעיף 19(3) לחוק, אפנה עתה לשאלה העומדת במוקד ענייננו – תחולתו של הסעיף ביחס לדברים הנאמרים בישיבותיה של מועצת הרשות המקומית. הלכה למעשה, ובשים לב לעמדתו של חברי המשנה לנשיאה, יש לבחון אם בעצם העלאתו של נושא לסדר היום של ישיבת המועצה, הרשות המקומית נתנה "הוראה" או "היתר" לומר כל דבר בקשר אליו. באופן ספציפי, המקרה שבפנינו ממוקד בדברים שנאמרו כחלק מדיון שנסב על בחינת מועמדותו של המשיב לתפקיד מסוים. אם כן, האם בקביעת סדר היום של הדיון הרשות נתנה הוראה או היתר לומר כל דבר בגנותו של המועמד לתפקיד, שעשוי לכאורה ללמד על מידת התאמתו לתפקיד, כך שלמפרסם תעמוד חסינות מוחלטת? אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית. 16. אכן, לא יכול להיות חולק על כך שרשות מקומית היא רשות מינהלית, וממילא היא אף "רשות מוסמכת" לצורך תחולת עקרונותיו של המשפט המינהלי (ראו למשל: בג"ץ 2838/95 גרינברג נ' המועצה המקומית קצרין, פ"ד נג(1) 1, 16 (1997); בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה, פ"ד נו(6) 900, 911 (2002); ע"א 8956/17 מנסור נ' המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל, פסקה 48 (14.1.2021)). עם זאת, ספק בעיני אם בנסיבות הנדונות ניתן לראות ברשות המקומית כגורם המוסמך להתיר או להורות על הפרסום כמובנם של הדברים בסעיף 13(9) לחוק. במלים אחרות, לטעמי, לא ניתן לראות בפרסומים הנעשים במסגרת דיוניה של מועצת הרשות המקומית כפרסומים שהרשות המקומית עצמה הורתה עליהם או התירה אותם כדין. למעשה, "סדר היום" של דיוני המועצה, שעליו משליך חברי המשנה לנשיאה את יהבו, לא נקבע תמיד על-ידי אותם גורמים שמוסמכים לייצג את הרשות המקומית בפעולותיה כלפי צדדים שלישיים. לצורך בחינת הדברים שומה עלינו לקרב מבטנו אל התוספת השניה. סעיף 24 לתוספת השניה מלמד כי קביעת סדר היום של ישיבות המועצה נעשית על-ידי ראש העירייה (סעיף-קטן (א)), על-פי החלטה של המועצה (סעיף קטן (ב)) או על-פי דרישתם של שליש מחברי המועצה בישיבה שכונסה לפי דרישתם (סעיף קטן (ג)). חלק מחלופות אלה, ובפרט האחרונה שבהן, מעוררות את השאלה האם ניתן לייחס את ההחלטה שעניינה קביעת סדר היום לרשות המקומית עצמה מתוקף סמכויותיה, להבדיל מזיהויה ככזו שניתנה על-ידי כל אחד מהאורגנים הנזכרים. 17. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מכך שה"היתר" שבו מכיר חברי משתרע למעשה על אמירת כל דבר ובתנאי שיש לו קשר ממשי לנושא הדיון. מדובר בהרחבת יתר של המשמעות הטבעית של מושג ההיתר. לטעמי, כאמור, על ההיתר להתייחס בצורה ברורה לפרסום קונקרטי מסוג כזה או אחר – מאפיין שאינו מתקיים במקרה של העלאת נושא לסדר היום. הנסיבות המתוארות חורגות מהמקרה הטיפוסי שאליו מכוון סעיף 13(9) לחוק, כפי שפורט לעיל. זהו מצב שבו לכאורה הרשות המקומית מאפשרת למפרסם להתבטא ביחס לנושא מסוים מבלי לדעת מראש מה הוא צפוי לומר, אף לא בקווים כלליים, כאשר היא אינה מקור הסמכות לתוכן הדברים או הגורם שעומד מאחוריהם. על-כן, אין מדובר במצב שבו המפרסם פועל כנציג הרשות או מהדהד או חוזר על מידע שהרשות הורתה או התירה להפיצו בתוקף סמכותה כדין, בשונה מהנסיבות שנדונו, למשל, בעניין מולקנדוב ובעניין מכללת באקה הנזכרים. 18. המסקנה האמורה מתחזקת על רקע ההשוואה בין סעיף 13(9) לחוק לבין סעיפי משנה סמוכים אחרים, שעניינם דיונים הנערכים בתוך הרשות פנימה. החוק מעניק חסינות מוחלטת רק ביחס לפורומים מסוימים, כדוגמת דיוני הכנסת, דיוני הממשלה או דיונים בבית משפט, המנויים במסגרת חלופות משנה ספציפיות. מדובר בהגנה כוללת על חילופי דברים במהלך דיונים פנימיים המתקיימים ברשות כחלק מתהליך הגיבוש של החלטתה. זאת ועוד, הוראותיהם של סעיפי המשנה הנזכרים אף משתלבות עם דברי חקיקה אחרים, כגון סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 24 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1969. לעומת זאת, ההסדר הקבוע בסעיף 13(9) לחוק מנוסח בצורה כללית ואינו מייחד עצמו לגופים סטטוטוריים מסוימים. כאמור, נוסחו אינו מכוון לדיונים המתנהלים בתוך הרשות המוסמכת או לדברים שפורסמו בהכרח על-ידי עובדיה או חבריה, כי אם גם לפרסומים שנעשו על-פי היתר או הוראה מטעמה (ולפיכך הם עשויים להיות חיצוניים לרשות ולהיעשות על-ידי צד שלישי). הבדלים אלו בנוסחם של הסעיפים אינם מקריים. הם משליכים באופן ישיר על הפרשנות שיש להעניק להם. כך למשל, בהקשר לסעיף 13(5) לחוק צוין בפסיקתו של בית משפט זה כי "ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב)" (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511, 523 (2009) (להלן: עניין חיר)). האם ניתן לגזור מכך גזירה שווה גם ביחס לחסינות המוקנית בסעיף 13(9) לחוק, ולומר שהמחוקק ביקש לחסום כליל את כניסתו של החוק גם לדיוניהן הפנימיים של כלל הרשויות המוסמכות במדינת ישראל? איני סבורה כך. 19. על רקע זה מתחדדת אף המשמעות המעשית המרחיבה של הפרשנות שבה מצדד חברי המשנה לנשיאה פוגלמן. בהתאם לגישתו, לא רק הפורומים המצוינים "ברחל בתך הקטנה" בגדרי החלופות השונות לסעיף 13 לחוק (הכנסת, בתי המשפט וכולי) יחסו, מבחינת המשתתפים בהם, תחת חסינות מוחלטת, אלא כל דיון המתקיים ב"רשות מוסמכת" ייכנס לגדר חסינות זו (ובלבד שמדובר בנושא הנזכר ב"סדר היום" של הדיון). להבנתי, על פני הדברים, המסקנה המתחייבת מכך היא שלפי גישתו של חברי, סעיף 13(9) לחוק יחול במישרין על כלל הרשויות המקומיות, גדולות כקטנות (לכאורה גם ועדים מקומיים), וייתכן שאף על הדיונים הפנימיים בכלל התאגידים הסטטוטוריים – שהרי גם הם עשויים להיחשב ל"רשות מוסמכת". משמעות הדברים היא החלה של חסינות מוחלטת זו, באופן פוטנציאלי, על מספר גדול של פורומים שיהפכו ל"פורומים מיוחדים" מהסוג האמור, שהיריעה תקצר מלפרטם (ובהם רשות שדות התעופה, מועצת תאגיד השידור הישראלי והמוסד לביטוח לאומי, כדוגמאות בלבד). אני סבורה שתוצאה זו אינה תואמת את נוסח החוק ואת תכליתו, ואף אינה מתחייבת מבחינת השיקולים, הנכונים כשלעצמם, שמונה חברי בפסק דינו. 20. הלכה למעשה, פרשנותו של חברי פורסת את החסינות מפני תביעות לשון הרע על פני תחומים נרחבים ביותר, נרחבים מני ים. ככל ש"רשות מוסמכת" היא למעשה כל רשות מינהלית הפועלת על-פי דין – ואין כל דבר בנוסח הסעיף המבחין את הרשויות המקומיות מרשויות מוסמכות אחרות כדין – הרי שמדובר בתחום שסופו מי ישורנו. לכאורה, לפי שיטתו של חברי, די בכך שיתקיים באחת מרשויות אלה דיון בנושא מסוים על מנת להצדיק כל פרסום ביחס אליו. אכן, כאשר מדובר בדיונים המתקיימים במועצת הרשות המקומית הרי שמדובר בהגנה על חופש הביטוי של נבחרי ציבור. אולם, כפי שמציין חברי אין כל בסיס להבחנה בהקשר זה בין נבחרי ציבור לעובדי ציבור. מכל מקום, בלשונו של סעיף 13(9) לחוק לא ניתן למצוא בסיס להרחבה כה ניכרת של תחולתו. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב להלכה הפסוקה שנקבעה בהקשר זה, ונזכרת אף על-ידי חברי, לפיה "יש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני... ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו" (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986). כן ראו: שנהר, בעמ' 192). 21. בהקשר זה אוסיף ואעיר, כי הפרשנות המוצעת על-ידי חברי לסעיף 13(9) לחוק כרוכה בפגיעה קשה במי שדיבתם הוצאה במסגרת דיוני מועצת הרשות המקומית, בהתחשב בכך שדיוניהן של רשויות מקומיות הם פומביים (כפי שמורה סעיף 18 לתוספת השניה), ובהמשך לכך אף הפרוטוקולים שלהם מתפרסמים באופן יזום (כפי שמורה סעיף 56 לתוספת השניה כמפורט לעיל). בהתאם, מתן חסינות מוחלטת לכל דובר ודוברת בישיבות המועצה מהווה אם כן הרחבה יתרה של ההסדרים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, באופן שאינו מוצא עיגון בסעיפיו, ובפרט לא בסעיף 13(9) לו, ועלול להביא לפגיעה נרחבת בזכות לשם טוב. 22. במאמר מוסגר אציין עוד כי נטייתי לעבר פרשנות מצמצמת בסוגיה זו מתחזקת במיוחד באשר לפרסום שנעשה מכוח היתר, להבדיל מכזה שנעשה על-פי חובה. על פני הדברים, ההצדקה הנורמטיבית למתן חסינות מוחלטת לפרסום מקבלת משנה תוקף ביחס לפרסום שהמפרסם היה חייב לעשותו. לעומת זאת, רציונל זה נחלש, ולו במידה מסוימת, כאשר עסקינן בפרסום שקיימת לגביו הרשאה בלבד, קרי, ישנו שיקול דעת ביחס לפרסומו. בהקשר זה יוער כי בספרות המשפטית צוין כבר בעבר כי רצוי היה להבחין בין שני מצבים אלה (ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע: הדין המצוי והדין הרצוי 379 (מהדורה שנייה מורחבת 2019)). מכל מקום, והגם שסעיף 13(9) לחוק לכאורה "כורך" ביחד מצבים אלו וקובע בעניינם דין זהה, אני סבורה כי בשים לב לפער העקרוני שבין "הוראה" לבין "היתר", יש מקום לדבוק בפרשנות מצמצמת, המתחמת את גדרי ההגנה המוחלטת שסעיף 13(9) מעניק לדברים שנאמרו מכוח היתר. משפט השוואתי 23. העמדה הפרשנית המוצגת כאן מקבלת חיזוק נוסף על רקע עיון משווה בשיטות המשפט שמהן צמח המשפט הישראלי בתחום זה. כידוע, דיני לשון הרע במשפט הישראלי התפתחו מהדין המנדטורי שחל בארץ, ועיצובם בחקיקה ובפסיקה הושפע לאורך השנים ממסורת המשפט המקובל (ראו למשל: דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667, 726 (2014). כן ראו: פרוטוקול ישיבה 272 של הכנסת ה-5, דברי הכנסת 36 2403 (16.7.1963); שנהר, בעמ' 29). ואמנם, המשפט המקובל (ובאופן דומה אף הדין הישראלי) מכיר בהבחנה שבין חסינות מוחלטת (absolute privilege, "פרסומים מותרים" כלשונו של חוק איסור לשון הרע) לבין חסינות מסויגת (qualified privilege, "הגנות" בחוק הישראלי) (ראו: ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 799 (1988); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 476-475 (2012); עניין מולקנדוב, בפסקה 1 לפסק דינה של השופטת א' חיות. כן ראו: פרוטוקול ישיבה 274 של הכנסת ה-5, דברי הכנסת 37 2456 (22.7.1963)). 24. באנגליה דיונים במועצת הרשות המקומית חוסים תחת qualified privilege, דהיינו, המשתתפים בהם זוכים להגנה המותנית בתום לב. כך, בעניין Horrocks v Lowe [1975] AC 135 נדון מקרה שבו הוגשה תביעת לשון הרע בעקבות דברי ביקורת שנאמרו במהלך ישיבה של מועצת רשות מקומית על-ידי חבר המועצה, אשר עלו כדי לשון הרע. להגנתו, טען חבר המועצה הנתבע כי עומדת לו חסינות מסויגת (qualified privilege). טענה זו אכן התקבלה בסופו של דבר. וכך הוסבר שם: “The public interest that the law should provide an effective means whereby a man can vindicate his reputation against calumny has nevertheless to be accommodated to the competing public interest in permitting men to communicate frankly and freely with one another about matters in respect of which the law recognises that they have a duty to perform or an interest to protect in doing so. What is published in good faith on matters of these kinds is published on a privileged occasion… the privilege is not absolute but qualified. It is lost if the occasion which gives rise to it is misused” (Ibid., at p. 149). 25. באופן ספציפי, ובהקשר הרלוונטי לענייננו, בפסק הדין הובהר כי דיוניה של מועצה מקומית (ואף של ועדות הפועלות תחתיה) מוגנים בחסינות מסויגת, המותנית באמונה כנה באמיתות הדברים – שהיא למעשה דרישת תום לב: “My Lords, what is said by members of a local council at meetings of the council or of any of its committees is spoken on a privileged occasion… they were chosen by the electors to speak their minds on matters of local concern and so long as they do so honestly they run no risk of liability for defamation of those who are the subjects of their criticism” (Ibid., at p. 152). 26. זהו המצב המשפטי השורר אף בקנדה (באופן כללי, ראו: John P. S. McLaren, The Defamation Action and Municipal Politics, 29 U.N.B. L. J. 123 (1980)). כך, בית המשפט העליון של קנדה הבהיר בעניין Prud'homme v. Prud'homme, [2002] 4 S.C.R. 663 כי דיוניה של מועצת רשות מקומית חוסים תחת כנפיה של החסינות המסויגת, להבדיל מהחסינות המוחלטת שמוקנית, למשל, לדיונים בפרלמנט של קנדה: “Elected municipal officials do not enjoy the parliamentary privilege enjoyed by members of the National Assembly of Quebec or of the federal Parliament... The English and Canadian courts, however, have held that words spoken at a meeting of a municipal council are protected by qualified privilege… Accordingly, the fact that words spoken at a meeting are defamatory does not, in itself, mean that a municipal councillor will be liable therefor. In order to succeed in his or her action, the plaintiff must prove malicious intent or intent to harm on the part of the councillor” (Ibid., at p. 690). יצוין עוד כי דברים ברוח זו נקבעו אף בפסיקתם של בתי המשפט של הפרובינציות השונות בקנדה (ראו למשל: Wells v. Sears, [2007] N.L.C.A. 21; Gutowski v. Clayton, [2014] O.N.S.C. 2908). 27. יוער, כי בטיעון מטעמו ביקש המערער להסתמך על חלק מפסקי הדין הנזכרים דווקא כדי לבסס את עמדתו לפיה גם בשיטות משפט אחרות שלמשפט הישראלי זיקה אליהן מקובל לתת הגנה לדברים הנאמרים במסגרת ישיבה של מועצת רשות מקומית (בפסקאות 83-81 לבקשת רשות הערעור). לאמיתו של דבר, אלה אינם תומכים בעמדה שהציג. אכן, מדובר במקרים שבהם נדונה ההגנה שלה זכאים חברים במועצות של רשויות מקומיות מפני תביעת לשון הרע. אולם, פסקי הדין שניתנו בהם מבהירים כי מדובר בהגנה המותנית בתום לב – ולא בחסינות מוחלטת. ברי אפוא כי הם אינם מתיישבים עם טענתו של המערער לפיה סעיף 13(9) לחוק מעניק לו חסינות מוחלטת, ובמידה רבה אף חותרים תחתיה. 28. למען שלמות התמונה יצוין, כי בארצות הברית ניתן להצביע על התפתחותה של נכונות להעניק גם לחבריהן של מועצות מקומיות חסינות מוחלטת, בדומה לגופים מחוקקים אחרים. אולם, גישה זו אינה נוהגת בכל המדינות, ומכל מקום תחולתה ממוקדת בהליכי חקיקה (הדברים אמורים בדברי ההסבר ל-Restatement (Second) of Torts, § 590). 29. ניתן אפוא להתרשם, כי יש בתפיסות המסורתיות הנוהגות בשיטות המשפט ששימשו השראה לחקיקתו של חוק איסור לשון הרע כדי לתמוך בפרשנות המוצעת כאן. האכסניה המתאימה: הגנת תום לב ולא חסינות מוחלטת 30. כיצד בכל זאת יובטח חופש הביטוי של החברים במועצת הרשות המקומית או של עובדיה לגבי נושא העומד על סדר היום? כפי שציינתי בפתח דבריי, המענה לכך נמצא בהוראות חשובות אחרות של חוק איסור לשון הרע, שמקנות אף הן הגנות בנסיבות ובתנאים המתאימים. כך למשל, סעיף 15(2) לחוק חל על פרסום בנסיבות שבהן היחסים שבין הדובר לבין האדם שאליו הופנה הפרסום "הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". כשלעצמי, אין לי ספק בכך שכאשר נבחר ציבור או עובד רשות מקומית מתבטא בנושא העומד על "סדר היום" – הרי שהוא עושה כן בנסיבות שבהן חלה עליו חובה "חוקית", ולמצער "חברתית" או אף "מוסרית" לדבר, כמובנה בסעיף 15(2) לחוק. מבחן "סדר היום" שהזכיר חברי עשוי להיות בעל חשיבות מסוימת בהקשר זה דווקא – מאחר שהצגת נושא על "סדר היום" של הרשות מעצימה את החובה להתבטא ביחס אליו. בהקשר זה יוער שבספרות המשפטית נטען כי בהתחשב בכך שסעיף 13(9) לחוק מקנה חסינות מוחלטת לפרסום שהמפרסם "חייב לעשות על פי דין", אין טעם להגנה הנוספת הקבועה בסעיף 15(2) לפרסום שנעשה מכוח "חובה חוקית" (ראו: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 380). בנסיבות העניין איני נדרשת לכך. מכל מקום, אני סבורה שסעיף 15(2) לחוק עשוי בהחלט לספק הגנה מתאימה במקרים מן הסוג שעומד במוקד ההליך דנן. 31. כמו כן, יש להוסיף ולהזכיר כי סעיף 15(3) לחוק מקנה הגנה ביחס לפרסום ש"נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". על רקע זה, אני סבורה כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לומר למשל שהתבטאויותיהם של חברי מועצה או עובדי ציבור בדיון נעשו לשם הגנה על אינטרס שהוא בגדר "ענין אישי כשר" שלהם, בתור מי שנדרשו להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות בנושא. נוסף על כך, ניתן לציין בקצרה כי במקרים אחרים – שבהם הפרסום כלל הבעת דעה, להבדיל מטענות שבעובדה – גם סעיף 15(4) לחוק עשוי להעניק הגנה למשתתף בדיוני מועצה. כל מקרה ונסיבותיו הוא, כל מקרה וההגנות המתאימות לו. 32. אם כן, מה הרבותא בעמדתי בהשוואה לזו של חברי המשנה לנשיאה פוגלמן? התשובה פשוטה. ההגנות שאליהן הפניתי בגדרו של סעיף 15 לחוק, מחייבות את הנתבע לעמוד גם בתנאי חשוב נוסף, התנאי של תום לב. לשיטתי, תנאי זה יש להחיל גם בנסיבות שבהן דבריו של הנתבע פורסמו בישיבה של מועצת רשות מקומית. יובהר, כי אני מסכימה עם חברי המשנה לנשיאה שהחסינויות המוקנות בגדרו של סעיף 13 לחוק אינן מותנות בתום לב. כמו כן, אני אף מסכימה לשלילת האפשרות של קריאת התנאי של תום לב אל תוך סעיף 13(9) לחוק. דווקא משום כך, אינני מצטרפת לדעתו של חברי באשר לפרשנות המרחיבה שהוא מבקש ליצוק אל לשונו של סעיף 13(9) לחוק ביחס לסוג הפורומים וההתבטאויות שעליהם הוא חל. עמדתי נשענת על התפיסה כי סעיף זה, המעניק חסינות מוחלטת, כלל אינו הוראת החוק הרלוונטית להגנתו של המערער בנסיבות העניין, ככל שעומדת לו הגנה לפי חוק איסור לשון הרע. 33. אדגיש, כי היתרונות הגלומים לטעמי בעמדתי אינם מתמצים במניעת הרחבת יתר של היקף החסינויות המוקנות בחוק איסור לשון הרע. נוסף על כך, יש בה כדי למנוע מתיחת קו מלאכותי בין "רשות מוסמכת", שעליה חל סעיף 13(9) לחוק, לבין גופים אחרים, שעליהם לכאורה הוא לא יחול. כך למשל, במישור הציבורי החסינות שמקנה הסעיף לא תחול, לפי פרשנותו של חברי, על דיון של דירקטוריון חברת החשמל או ועד מנהל של אוניברסיטה. ניתן לתהות: האם לא חשוב להבטיח התבטאות חופשית לא פחות במקרים אלה, בהשוואה לדיון בפורום של מועצת רשות מקומית? מהיבטם של שיקולי המדיניות הרלוונטיים, לא צריך להיות הבדל בין המקרים. על כך יש להוסיף כי גישתי עשויה להקנות הגנה ראויה, במקרים מתאימים, גם למי שמשתתפים בדיונים בפורומים אחרים, המשתייכים לגופים הפועלים במגזר הפרטי, אשר חופש הביטוי בהם עשוי להיות חשוב אף הוא מהיבטו של האינטרס הציבורי. כך, אפשר להעלות על הדעת דיון בדירקטוריון של בנק או של חברה ציבורית אחרת (בבעלות פרטית) שבה הדירקטורים מתריעים מפני שיתוף פעולה עסקי עם אנשים מסוימים או מפני מינוים לתפקידים בתאגיד. לדעתי, גם במצב דברים מעין זה – בדומה לישיבות מועצה – ראוי שהדירקטורים ייהנו מהגנה מפני תביעה רק אם פעלו ודיברו בתום לב, מתוך חובתם כלפי החברה שבה הם מכהנים. 34. אם כן, הרציונל הנעוץ בהבטחת חופש הביטוי בישיבותיה של מועצת רשות מקומית עומד בעינו, לטעמי, גם ביחס דיונים המתנהלים בפורומים אחרים, שאחדים מהם נזכרו לעיל. במהות, אינני רואה הבדל עקרוני בין מקרים כאלה לבין המצב שבפנינו. באלה ובאלה כאחד יש חשיבות גדולה מבחינת האינטרס הציבורי בשמירה על שיח חופשי, פתוח ומעמיק בקרב מקבלי ההחלטות – אך לא באופן מוחלט, כי אם באופן מסויג, הכפוף לדרישת תום לב לצורך הגנה מפני תביעת דיבה. על רקע האמור, איני מוצאת אפוא כל הצדקה עניינית לראות במועצת הרשות המקומית פורום מיוחד במידה המצדיקה הענקת פטור למשתתפים בישיבותיו אף כאשר אינם עומדים בדרישת תום הלב. 35. לא למותר לציין, כי "מבחן סדר היום", שאותו הציע חברי המשנה לנשיאה כחלק מהתנאים לתחולתו של סעיף 13(9) לחוק – ולגישה זו כאמור אינני מצטרפת – עשוי לשיטתי להיות בעל משקל בבחינת תום הלב הנדרש לצורך תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק במקרים המתאימים. לפיכך, לא מן הנמנע כי במצב שבו אדם הוציא דיבתו של חברו רעה – בין בישיבה של מועצת רשות מקומית ובין בפורום אחר, כגון ישיבת דירקטוריון – כאשר דבריו חרגו במובהק מ"סדר היום" של הדיון ולא נאמרו בקשר לנושא שנמצא על הפרק, תישלל ממנו הגנת תום הלב. אני סבורה כי עמדה זו הולמת יותר את הוראותיו של חוק איסור לשון הרע, ובתוך כך שומרת על ההבחנה המהותית בין הסעיפים הקובעים חסינות מוחלטת לבין סעיפי ההגנה האחרים (ראו והשוו: עניין מולקנדוב, בפסקאות 55-54 לפסק דינו של השופט דנציגר ובפסקה 4 לפסק דינה של השופטת חיות. כן ראו: עניין חיר, בעמ' 523-520). 36. ומהלכה למעשה: כדעת הרוב בבית המשפט המחוזי אף אני סבורה כי לא היה מקום להקנות למערער חסינות מוחלטת בגין דברי הדיבה שהשמיע במועצת הרשות המקומית. זאת, מאחר שישיבות מועצה מסוג זה אינן נכנסות כאמור לגדרי סעיף 13(9) לחוק. יחד עם זאת, בהינתן התוצאה שאליה הגעתי, אני סבורה כי חרף דחיית טענתו העיקרית של המערער ביחס לפרשנות החוק, יש מקום לקבל את ערעורו באופן חלקי, כדי למנוע עיוות דין. זאת, כפי שטען המערער, לנוכח העובדה שבית המשפט המחוזי נמנע מלבחון אם עומדות לזכותו טענות הגנה אחרות שהעלה, ובכלל זה הגנה לפי סעיף 15 לחוק. הגם שבית משפט השלום כן נדרש בפסק דינו לעניין זה, דומה כי בית המשפט המחוזי כלל לא נתן דעתו לכך. הדברים אמורים הן ביחס לדעת המיעוט, אשר קיבלה את הטענה לתחולתו של סעיף 13(9) לחוק ובכך התייתר הצורך לבחון במסגרתה את התקיימות ההגנות הקבועות בסעיף 15 לו, והן ביחס לדעת הרוב, אשר דחתה את טענותיו של המערער אך לא הוסיפה וייחדה דיון מפורש בתחולת סעיף 15 במקרה דנן. כאמור לעיל, בהתאם לעמדתי, דווקא היבטים אלה הם שהיו צריכים לקבל את מרכז הכובד בניתוח המשפטי בסוגיה זו. על רקע זה, ועל מנת למנוע עיוות דין במקרה הקונקרטי, לו תישמע דעתי, אני סבורה כי הפתרון הראוי במצב הדברים שנוצר הוא קבלת הערעור באופן חלקי בלבד, במובן זה שהדיון בעניינם של הצדדים יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שזה יבחן האם בנסיבות העניין הפרסום נעשה בתום לב בגדרן של אחת ההגנות הרלוונטיות לפי סעיף 15 לחוק. 37. לקראת סיום, חוזרת ומתבקשת הבהרה נוספת: כפי שציינתי, אף אני שותפה לעמדה המבקשת להקפיד על פרשנותו של חוק איסור לשון הרע באופן שמבטיח חופש ביטוי בעניינים ציבוריים. אולם, ההגנה על חופש הביטוי אינה מחייבת פתיחת הדלת להרחבה משמעותית של תחומי החסינות המוחלטת למי שנוטלים חלק בדיונים ברשויות ציבוריות, ללא עמידה בדרישת סף של תום לב. לטעמי, התוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה אינה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו של סעיף 13(9) לחוק, כמו גם עם מקורותיו ההיסטוריים. 38. סוף דבר: לו תישמע דעתי, יש לקבל את הערעור בחלקו כמפורט בפסקה 36 לעיל. עם זאת, ומאחר שלא מצאתי לקבל את מרבית טענותיו העקרוניות של המערער, הייתי נמנעת מחיוב המשיב בהוצאות. לפני חתימה 39. בשלב זה הונחו בפני הערותיו המשלימות של חברי המשנה לנשיאה פוגלמן. אגביל את עצמי להתייחסות אך לאותם היבטים שבהם מוסיף חברי על האמור בפסק דינו. מן התוספת האמורה, ובפרט מפסקה 28, עולה כי חברי מסייג את הכרעתו בשלב זה רק ל"דברים שנאמרים בגדר הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת" (כשהוא משאיר את ההכרעה בשאלה הכללית שעניינה התבטאויות בדיונים של מועצת הרשות המקומית בצריך עיון). זאת, בהדגישו את הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן על רקע ההסדר הקבוע בסעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975. בכך חברי מצמצם במידה ניכרת את קביעותיו העקרוניות בפסק דינו אשר אליהן התייחסתי עד כה בחוות דעתי. קביעות אלו נוסחו על פניהן באופן גורף כך שכל "פרסום שנעשה בקשר לנושא שנמצא על סדר יומה של רשות מקומית... חוסה תחת החסינות שבסעיף 13(9)" (פסקה 16 לפסק דינו). היתרון שבצמצום זה הוא הגבלת החשש מפני הענקת חסינות מפליגה בהיקפה, חשש שעליו הצבעתי כאמור בדבריי. אולם, לשיטתי, בשלב הנוכחי ועל רקע הבהרה זו, מתעוררים חששות אחרים. 40. ראשית, אני חוששת שהבהרתו של חברי מטשטשת במידה רבה את ההבחנה בין שלוש החלופות השונות הקבועות בסעיף 13(9) לחוק. למעשה, אף חברי מציין בעצמו כי "בנסיבות שבהן הדיון בנושא מתחייב כחלק מהליך תקין של הפעלת סמכות סטטוטורית, לא מן הנמנע כי יש לראות באמירות שנאמרו במסגרתו ככאלו שנעשו בהתאם לחובה על פי דין". שנית, וזה העיקר מבחינתי, אם מבחן "סדר היום" שהוצע על-ידי חברי אינו תוחם לבדו את היקף תחולתה של החסינות על דברים שנאמרים בישיבות המועצה, הדבר עלול להוביל להערכתי לאי-בהירות במקרים עתידיים בכל הנוגע להכוונת התנהגותם של המשתתפים בישיבות אלה. אחד היתרונות המובהקים של החסינויות המוחלטות המוענקות לפורומים מסוימים המוגדרים בסעיף 13 לחוק נסב על הוודאות שהוא מקנה למשתתפים בדיונים המתקיימים בפורמים אלה (למשל, בבית משפט או בממשלה), ללא הבחנה בין סוגי הדיונים השונים. בשונה מכך, בהתאם לדברים שהוסיף חברי, קיימת אפשרות שהיקף ההגנה הניתנת לחברים במועצת הרשות המקומית ישתנה בהתאם לנושא העומד לדיון ולשאלה האם הוא מעוגן בסמכות סטטוטורית מפורשת. על רקע זה, אני סבורה שיתרון נוסף של הגישה המוצעת על-ידי הוא במתן הגנה ברמה אחידה מפני תביעות לשון הרע למשתתפים בדיונים, ובלבד שפעלו "בתום לב". ש ו פ ט ת הנשיאה א' חיות: עיינתי בחוות הדעת של חבריי, וכחברתי השופטת ד' ברק-ארז אף אני סבורה כי דברי המערער במסגרת הדיון שהתקיים במועצת העיר רמת גן אינם חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וכי יש להחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע באשר לתחולת ההגנות שבסעיף 15 לחוק, על הפרסום האמור. סעיף 13 לחוק מעניק חסינות מוחלטת מפני תביעות לשון הרע בשורה של מצבים, ובכלל זה ביחס לדברים הנאמרים בדיונים המתקיימים בפורומים מסוימים הנמנים בו. כך, בין היתר, חלות הוראות הסעיף על דיוני הכנסת, דיוני הממשלה, דיונים בפני רשות שיפוטית, ודיונים של ועדות חקירה (סעיפים 13(1), 13(2), 13(5) ו-13(6) לחוק בהתאמה). הזכות לחופש ביטוי והאינטרס הציבורי החשוב באשר לקיומו של שיח פתוח בפורומים אלה, מצדיקים חסינות כזו. עם זאת, בהינתן חשיבות הזכות לשם טוב ובשים לב לכך שהסעיף מעניק חסינות מוחלטת – שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום – כבר נקבע בעבר כי יש לפרשו באופן מצמצם ודווקני (ראו: ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986); ע"א 844/12 ‏ ‏מולקנדוב נ' פורוש, פסקה 51 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב)). בענייננו, מדובר בדברים שנאמרו על-ידי חבר מועצת העיר במהלך ישיבת המועצה. בשונה מהפורומים הציבוריים הספציפיים שנמנו בסעיף 13 לחוק, ישיבות של מועצת רשות מקומית אינן נזכרות מפורשות באיזו מן החלופות שבסעיף. חברי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן סבור כי יש לקבל את טענת המערער לפיה בנסיבות העניין דבריו חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, שזו לשונו: פרסומים מותרים 13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – [...] (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור; לגישת חברי, ניתן לאמץ בהקשר זה את מבחן "סדר היום" – "[...] ולקבוע כי פרסום שנעשה בקשר לנושא שנמצא על סדר יומה של רשות מקומית הוא בגדר פרסום שחבר או עובד רשות מקומית 'רשאי' או 'חייב' לעשותו כדין" (פסקה 16 לחוות דעתו). המשנה לנשיאה הוסיף והבהיר, במענה לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז, כי הוא אינו מבקש לטעת מסמרות "במלוא היקפה של השאלה הנוגעת להתבטאות חברי מועצה" וכי הוא מגדר את הכרעתו ל"דברים שנאמרים בגדר הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת". בדומה לחברתי השופטת ברק-ארז, אף אני סבורה כי המבחן שאותו אימץ חברי המשנה לנשיאה – גם לאחר ההבהרה באשר לגדר תחולתו – עשוי להוביל להרחבה ניכרת של החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. הרחבה כזו אינה עולה בקנה אחד עם נקודת המוצא שעליה עמדתי, ולפיה יש לפרש את הוראות סעיף 13 באופן מצמצם ודווקני. ודוקו – סעיף 13(9) לחוק אינו מתייחס לדיונים בפני גופים מסוימים. הוא מציב במוקד החסינות המוקנית על פיו את קיומם של חובה או היתר לפרסם דבר מה. על כן, כדי לחסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) יש להצביע על חובה על פי דין; או חובה על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או היתר של רשות כאמור. כפי שציינה חברתי, כאשר מדובר בפרסום שנעשה מכוח חובה שבדין או חובה שמקורה בהוראה של רשות המוסמכת לכך כדין (שתי החלופות הראשונות הקבועות בסעיף 13(9) לחוק), קל יותר להצדיק מתן חסינות מוחלטת (ראו בפסקה 22 לחוות דעתה וההפניות שם). דברים אלה פחות רלוונטיים ביחס לחלופה השלישית, שעניינה היתר שניתן על ידי רשות המוסמכת לכך. על כן, לגישתי, על מנת לחסות תחת חסינות לפי חלופה זו, יש להצביע על היתר לביצוע פרסום מסוים שניתן מכוח סמכות קונקרטית של רשות. הספציפיות של ההיתר ורמת המסוימות של ידיעת התוכן תיגזר מנסיבות העניין. זאת, מתוך הכרה בכך שדברים הנאמרים על-ידי בעל תפקיד ברשות מנהלית במסגרת מילוי תפקידו אין דינם בהכרח כדין דברים הנאמרים על ידי אדם פרטי (ראו למשל נסיבות עניין מולקנדוב). חברתי מצביעה בהקשר זה על מספר דוגמאות למצבים שבהם תחול החלופה השלישית. היא מתמקדת בעיקר באותם מקרים שבהם המפרסם מהדהד או מעביר מידע שנמסר לו בעניין מסוים על-ידי הרשות, בהתאם להיתר לעשות כן, תוך הדגשה כי אלו הן דוגמאות בלבד, שאינן ממצות "את כל קשת המקרים שבהם ניתן יהיה לעשות שימוש בסעיף 13(9) לחוק" (פסקה 14 לחוות דעתה). לדברים אלה אני מצטרפת. לעומת זאת, מוקשה בעיניי לראות בעצם העמדת נושא על סדר יומה של רשות, היתר ספציפי שניתן מטעם אותה רשות לפרסם כל דבר שנאמר ביחס לאותו נושא. זאת, אף אם הנושא עולה על סדר היום לצורך הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת. קושי זה מתחדד בפרט נוכח פוטנציאל הרחבת החסינות המעוגנת בסעיף 13(9) לחוק, בהינתן נוסחו הגורף, וזאת בשני היבטים: ראשית, הסעיף מתייחס לכל "רשות המוסמכת לכך כדין", ללא הבחנה בין הרשויות המנהליות השונות. שנית, הסעיף מתייחס ל"מפרסם" ואינו כולל כל הגבלה על זהותו או תפקידו. משכך מדובר בנבחרי ציבור, בעובדי ציבור ובגורמים נוספים שעשויים להשתתף בישיבות של רשויות שונות. במילים אחרות, קיים חשש לא מבוטל כי מבחן "סדר היום" יוביל למתן חסינות מוחלטת לכל אמירה שנאמרה על-ידי אדם כלשהו במהלך דיון של רשות מנהלית, ובלבד שמדובר בדברים שנאמרו בנושא שהיה על סדר היום. כאמור, חסינות מוחלטת חלה ללא כל קשר לנחיצות הפרסום, אמיתותו או כוונתו של המפרסם (בתום לב או בזדון). לפיכך, החלת מבחן "סדר היום" עשויה להוביל להפרה של האיזון בין הצורך להגן על חופש הביטוי ולהבטיח שיח ציבורי פתוח ובין הפגיעה בזכות לשם טוב (וראו הערותיי ביחס לדין הרצוי בהקשר זה בפסקה 4 לחוות דעתי בעניין מולקנדוב). עם זאת, כחברתי השופטת ברק-ארז אף אני סבורה כי למבחן "סדר היום" עשוי להיות משקל בבחינת תום הלב לצורך תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. בכך, יש לשיטתי מענה לחשש מפני יצירת "אפקט מצנן" על מי שנושא דברים בדיונים ובישיבות של גופים ציבוריים שאינם נמנים במפורש בחלופות השונות בסעיף 13 לחוק, ובכלל זה דיונים במועצות של רשויות מקומיות. חברתי השופטת ברק-ארז משאירה בצריך עיון את השאלה האם ייתכנו נסיבות שבהן אמירת דברים במהלך דיון של מועצת רשות מקומית תחשב "פרסום שקיימת חובה בדין לעשותו", בהתאם לרישא של סעיף 13(9) לחוק (פסקה 7 לחוות דעתה). שאלה זו אינה טעונה הכרעה במקרה דנן ולכך אוסיף כי לגישתי, אף לא ניתן לשלול כי בנסיבות מסוימות יינתנו הוראה או היתר ספציפיים במהלך דיון כאמור לפרסום דברים שנאמרו בו. זאת, בהתאם לחלופה השנייה או השלישית שבסעיף 13(9) לחוק. ואולם, איני סבורה כי די בכך שמדובר בדברים שנאמרו במהלך דיון במועצה – גם אם הדברים נאמרו בעניין שהיה על סדר היום, ואפילו הייתה חובה לשים עניין זה על סדר היום – כדי להחיל על פרסומם איזו מן החלופות בסעיף 13(9) לחוק. לשון אחר, השאלה הרלוונטית ביחס לסעיף זה איננה טיבו של הפורום ושל הנושא שעל סדר יומו, אלא קיומה של חובה על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לפרסום הדברים או היתר לכך מרשות כאמור. אשר לנסיבות עניינו של המערער – עיון בפרוטוקול דיון מועצת העיר מיום 12.11.2013 מעלה כי נושא מינויו של המשיב לסגן ראש העיר וממלא מקומו הונח על סדר היום, בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות, סגניו וכהונתם), התשל"ה-1975. סעיף זה קובע כי "[...] סגן ראש העיר ייבחר מבין חברי המועצה, על פי הצעת ראש הרשות, שאושרה על ידי המועצה, ברוב חבריה". בהתחשב בפרשנות הדווקנית שעליה עמדתי לעיל, לא נראה כי סעיף כללי זה שנוגע לאופן בחירת סגן ראש העיר, יכול לשמש בסיס לחובה על פי דין לעשות פרסום. בנוסף, עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי המערער לא חויב לפרסם את הדברים שנאמרו על ידו וכי אף לא ניתן לו היתר לפרסומם על ידי "רשות המוסמכת לכך כדין" – להבדיל ממתן רשות הדיבור בנושא שהיה מצוי על סדר היום. זהו ההבדל העיקרי בין פורמים דוגמת ישיבת מועצת העיר ובין הפורומים הנזכרים במפורש בסעיף 13 לחוק (למשל, דיוני הממשלה או דיונים בפני רשות שיפוטית) – אשר לגביהם עצם קבלת רשות הדיבור במהלך הדיון תספיק לצורך תחולת החסינות המוחלטת. אכן, אין חולק כי חשוב לאפשר לנבחר ציבור להשמיע ביקורת באשר להתאמתו ולכישוריו של מי שעתיד לשמש בתפקיד ציבורי, כאשר מינוי כזה עולה לדיון בפורום הרלוונטי. עם זאת, אין בעיניי מקום לכך שדברים אלה יחסו תחת חסינות מוחלטת מכוח סעיף 13(9) לחוק, וזאת להבדיל מכפיפותם להגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 שבו (הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב). סיכומם של דברים: איני סבורה כי העובדה שמועצת העיר נדרשה לאשר את מינוי המשיב לסגן ראש העיר וממלא מקומו והציבה את הנושא על סדר יומה לדיון, הקימו חובה או היתר ל"פרסום" הדברים העומדים במוקד הערעור דנן. על כן, אין הם חוסים תחת החסינות המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק. אך כפי שציינה חברתי השופטת ברק-ארז, משנמנע בית המשפט המחוזי לבחון באופן ממצה האם עומדת לזכות המערער הגנה אחרת מן ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק, יש להחזיר את הדיון בעניינם של הצדדים לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן שאלה זו ויכריע בה. ה נ ש י א ה הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמת הנשיאה א' חיות, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏ט' בטבת התשפ"ג (‏2.1.2023). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ 20042440_M08.docx עת מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1