המפרקים של נאות מרינה בע"מ נ. יוסף מולאור ,עו"ד

פסק-דין בתיק ע"א 4243/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4243/06 ע"א 4313/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער בע"א 4243/06: המפרקים של נאות מרינה בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ ג ד המשיבים בע"א 4243/06: 1. עו"ד יוסף מולאור 2. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ 3. כונס הנכסים הרשמי המערערים בע"א 4313/06 1. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ 2. עו"ד יוסף מולאור נ ג ד המשיבים בע"א 4313/06: 1. המפרקים של נאות מרינה בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפש"ר 1474/86 בש"א 3729/04 שניתן ע"י כב' השופטת ו' אלשיך בשם המערער בע"א 4243/06 והמשיב 1 בע"א 4313/06: עו"ד י' סהר בשם המשיב 1 בע"א 4243/06 והמערער 2 בע"א 4313/06: בעצמו בשם המשיב 2 בע"א 4243/06 והמערער 1 בע"א 4313/06: עו"ד ד' קרני בשם המשיב 3 בע"א 4243/06 והמשיב 2 בע"א 4313/06 עו"ד א' אבני פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו שני ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 27.3.06 (כב' השופטת ו' אלשיך), אשר קיבלה בחלקה בקשה מטעם המערערים בע"א 4243/06 (להלן - המפרקים) להימנע מאישור הוצאות כינוס אשר הוצאו על ידי המערער 2 בע"א 4313/06 (להלן - הכונס). 2. השתלשלות האירועים במקרה דנא הינה נפתלת ורבת פרטים. אנו נפרט אך את אותן עובדות הדרושות לענייננו. בשנת 1985 הגיש המערער 1 בע"א 4313/06 (להלן - הבנק) לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה בסדר דין מקוצר נגד חברת נאות מרינה בת-ים בע"מ (להלן - החברה), נגד בעל השליטה בחברה ומנהלה חיים שיף ז"ל (להלן - שיף) ונגד אחרים. ביום 21.5.86 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בתובענה, בגדרו חויבו הנתבעים בתשלום סכום של כ-1.8 מיליון ש"ח. זמן קצר לאחר מכן, ביום 27.5.86, נענה בית משפט קמא לבקשת הבנק והורה, בין היתר, על אכיפת שיעבודים אשר נתנה החברה לטובת הבנק והמתייחסים למלון אשר בבעלותה (להלן - המלון), וכן על מינוי המערער 2 בע"א 4313/06 ככונס נכסים לשם מימושו של המלון. במסגרת ערעורים על ההחלטות הנזכרות אשר הוגשו על ידי החברה, על ידי שיף ועל ידי אחרים, הורה בית משפט זה ביום 29.10.86 על עיכוב מכירתו של המלון (ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ(4) 126 (1986)). ביום 29.3.89 ביטל בית משפט זה את עיכוב הביצוע האמור, ואילו ביום 16.7.89 דחה הוא את הערעורים (ע"א 424/86, 431/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מג(2) 355 (1989)). בחודש מרץ 1990 חתם הכונס על הסכם למכירת המלון. הסכם המכר אושר על ידי בית המשפט של הכינוס ביום 26.4.90. יצוין, כי עתירתו של שיף לביטול הסכם המכר נדחתה הן על ידי הערכאה דלמטה והן על ידי בית משפט זה. 3. ביום 1.10.90 הגיש הכונס לבית משפט קמא בקשה לאישור דו"ח כספי. בגדר הבקשה פירט הכונס, בין היתר, את הוצאות הכינוס בהן נשא החל מיום מינויו ועד ליום 30.9.90. בהתאם להחלטת בית המשפט, הוגש הדו"ח הכספי בשנית מספר שבועות לאחר מכן. ההוצאות העיקריות אשר נזכרו בדו"ח הינן הוצאות לשמירה על המלון ולביטוחו (להלן - הוצאות שמירה וביטוח) והוצאות שעניינן עמלות וריביות אשר שולמו לבנק עבור ניהול חשבון הכינוס ומתן אשראי לחשבון זה (להלן - הוצאות מימון). אין חולק, כי הכונס לא ביקש את אישורו של בית המשפט של הכינוס טרם שהוציא את ההוצאות הנזכרות. המפרקים, אשר מונו במסגרת הליכי פירוק של החברה, ביקשו מבית המשפט להימנע מאישור הוצאות הכינוס. הדיונים בבקשות הנזכרות נדחו מסיבות שונות. ביום 3.2.04 הגישו המפרקים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, בגדרה עתרו כי בית המשפט יימנע מאישור הוצאות הכינוס ויורה כי הבנק והכונס ישאו בחלק הארי של הוצאות אלה. 4. ביום 27.3.06 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' אלשיך) את הבקשה באופן חלקי. נפסק, כי על הבנק להשיב לקופת הפירוק את מחצית סכום הוצאות המימון בתוספת ריבית והצמדה מיום סיום הכינוס. עם זאת, נדחתה בקשתם של המפרקים ככל שנגעה היא להוצאות השמירה והביטוח, תוך שנקבע כי אין מקום להימנע מאישור הוצאות אלו. עוד פסקה הערכאה דלמטה, כי על הכונס להשיב לקופת הפירוק את שוויין של הטבות מסוימות להן זכה (להלן - ההחלטה הראשונה). ביום 9.4.06 נעתר בית משפט קמא לבקשת הבהרה אשר הוגשה על ידי המפרקים והנוגעת למועד שממנו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לסכום בו חויב הבנק. בהמשך להחלטה זו, אישרה הערכאה דלמטה ביום 25.4.06 פסיקתה בגדרה נקבע, בין היתר, כי סכום החיוב אשר הושת על הבנק עומד על כ-5.8 מיליון ש"ח נכון למועד מתן ההחלטה הראשונה. זאת, על בסיס חישוב לפיו יתווספו לסכום החיוב הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.5.90. ביום 4.5.06 נדחתה בקשה לביטול שתי ההחלטות הנזכרות, אשר ניתנו במעמד צד אחד (שלוש ההחלטות האחרונות יכונו להלן - ההחלטות המאוחרות). מכאן הערעורים שלפנינו. בגדר ע"א 4243/06, משיגים המפרקים על אי חיוב הבנק והכונס בהוצאות השמירה והביטוח ועל חיובם אך במחצית מהוצאות המימון. כן מלינים הם על כך שנפסק להם שכר טרחה נמוך מן הראוי. במסגרת ע"א 4313/06 תוקפים הבנק והכונס את החלטת בית משפט קמא לחייב את הבנק להשיב לקופת הפירוק מחצית מהוצאות המימון וכן את ההחלטות המאוחרות. עוד תוקף הכונס את החיוב הכספי אשר הוטל עליו. במהלך הדיון אשר התנהל בפנינו חזר בו הכונס מערעורו ככל שנוגע הוא לחלק מן הסכום בו חויב. משכך, הסוגיה היחידה אשר נותרה להכרעה בהקשר זה הינה חיובו של הכונס בגין שווי ההטבה הנוגעת לפרמיית הביטוח ששילם. יוער, כי במסגרת הדיון העלינו בפני בעלי הדין הצעה מסוימת לסיום ההליך, אולם הצעתנו לא התקבלה על ידי כל בעלי הדין. משכך, אין מנוס מהכרעה בערעורים. 5. מוכנים אנו לצאת מנקודת הנחה, כי צודקים המפרקים בטענתם לפיה היה על הכונס ל קבל את אישור בית המשפט של הכינוס טרם שהוציא את הוצאות הכינוס נשוא דיוננו. אף אם כך הוא, הרי שנדרשת הכרעה בשאלה האם ההוצאות שבמחלוקת היו דרושות במסגרת הליך הכינוס והאם שיעורן סביר. ברי, כי ככל שההוצאות בהן נשא הכונס היו הכרחיות וסבירות, אזי אין מקום להימנע מאישורן וממילא אין להורות על השבתן לקופת הפירוק. לעניין הוצאות השמירה והביטוח פסק בית משפט קמא, כי "עצם הוצאת הוצאות מסוג זה, והתארכותן על-פני כל התקופה, היתה סבירה - ואין צורך להכביר מילים על-כך, כי היתה זוכה לאישור, לוּ הוגשה כדין לבית המשפט בטרם מעשה". עוד נקבע, כי לא הוכח ששיעורן של הוצאות אלה חרג באופן משמעותי מהשיעור הסביר בנסיבות העניין. לא ראינו מקום להתערב בקביעות הנזכרות. ממילא, דינן של ההשגות בסוגיה זו להידחות. 6. באשר להוצאות המימון: כפי שציינה הערכאה דלמטה, קיימת בעייתיות בכך שמדובר בהוצאות בהן נשא הכונס לטובת הבנק, אשר לבקשתו הוא מונה, וזאת בלא קבלת אישור מראש מבית המשפט של הכינוס. עם זאת, מאחר שלשם ביצוע תפקידו ככונס נכסים דרוש לכונס אשראי, הרי שלא היה מנוס מהוצאות מימון מסוימות. בהקשר זה יש לזכור, כי במשך תקופה של כשנתיים וחצי היה הכונס מנוע ממכירת המלון, וזאת בהתאם להחלטת עיכוב הביצוע אשר ניתנה לבקשת החברה, שיף ואחרים. לאור חלוף הזמן מהמועד בו נשא הכונס בהוצאות המימון, דומה כי קיים קושי ממשי לקבוע מהו שיעור הוצאות המימון אשר נדרש על מנת לאפשר את ביצוע פעולות הכינוס. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו לאשר אך חלק מהוצאות המימון ולהורות לבנק להשיב את יתרת הוצאות המימון לקופת הפירוק. שיעור ההחזר אשר נקבע על ידי בית המשפט דלמטה עומד על חמישים אחוזים מהוצאות המימון. אכן, אפשר שאילו ההליך היה נדון בפנינו כערכאה דיונית, היינו קובעים שיעור שונה מזה שקבע בית משפט קמא. אף על פי כן, איננו סבורים כי יש צידוק להתערבותה של ערכאת הערעור בשיעור האמור. יש לזכור, כי מדובר בסוגיה אשר בנסיבות העניין הוכרעה, ובדין כך, על יסוד של אומדנה. ממילא גדר ההתערבות של ערכאת הערעור הינו מצומצם. נוסיף עוד, כי לא מצאנו ממש בטענות המפרקים באשר לשכר הטרחה אשר נפסק לטובתם וכן בטענות הבנק והכונס נגד ההחלטות המאוחרות. עם זאת, יש מקום לקבל את ערעורו של הכונס באשר לחיובו בגין שווי ההטבה הנוגעת לפרמיית הביטוח. זאת, מאחר שהסוגיה כלל לא נזכרה בבקשתם של המפרקים, וממילא לא הוכח שוויה של ההטבה לה זכה הכונס. 7. התוצאה היא שע"א 4313/06 מתקבל אך במובן זה שחיובו של הכונס בגין שווי ההטבה הנוגעת לפרמיית הביטוח, מבוטל. ע"א 4243/06 נדחה במלואו. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ג בטבת התשס"ח (1.1.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06042430_S05.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il