דניאל צבר נ. בית ספר אזורי שקמה

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 42423-04-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר המבקש: דניאל צבר נגד המשיב: בית ספר אזורי שקמה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 12.3.2025, ברע"א 17200-01-16, שניתן על-ידי סג"נ א' ואגו בשם המבקש: בעצמו פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 12.3.2025, ברע"א 17200-01-16 (סגן הנשיא א' ואגו), שבגדרה נדחתה בקשה מוסכמת לתיקון החלטה לפי סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. גלגוליו של הליך זה – ארוך, סבוך ומפותל – תוארו בהרחבה במקום אחר (רע"א 4952/16 צבר נ' עמותת שקמה מוסד חינוכי אזורי ב'יד מרדכי', פסקאות 5-1 (7.3.2017)). לענייננו, די בתיאור תמציתי זה: הצדדים ניהלו במהלך השנים 2016-2014 מספר הליכים משפטיים, במוֹקדם תשלומי הוצאות שכר טרחה בהליכים שהתנהלו בבית הדין האזורי לעבודה ובלשכות ההוצאה לפועל. בגדרי אותם הליכים, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הבקשה – נדחתה (17.5.2016; הנשיא י' אלון). בפתח ההחלטה נכתב כי מי שייצגה שם את המבקש היא עו"ד אורלי צבר, רעייתו. ביום 3.3.2025, בחלוף 9 שנים ממועד מתן ההחלטה, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה מוסכמת לתיקונה. על-פי המבוקש, "בית המשפט הנכבד [יורה] על מחיקת המילים "ע"י ב"כ עו"ד אורלי צבר" מההחלטה שניתנה ביום 17.5.2016 בתיק שבכותרת"; הסכמת עו"ד צבר צורפה לבקשה. הבקשה – נדחתה. נקבע, כי עו"ד צבר חתומה על חלק מכתבי הטענות, ומשכך "אין די בהסכמה כדי לשנות מציאות עובדתית, העולה מכתבי הטענות. לא ניתן הסבר ולא הוצג נימוק כדין לשינוי התמוה בדיעבד" (11.3.2025). למחרת היום, הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט. הוטעם, כי בקשת התיקון מוגשת עתה בשל העמדתה של עו"ד צבר לדין משמעתי, באשמת עיסוק בעריכת דין במקביל לתפקיד הוראה; זאת, בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך "היתר עבודה פרטית/נוספת לעובדי הוראה" (1.9.2015). עוד נטען, כי בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, הרי שהמבקש ייצג את עצמו בהליך מושא הבקשה, וכי הוא "עשה שימוש במערכת 'נט המשפט', הרשומה על שמה של רעייתו עו"ד אורלי צבר. ודומה שמטעם זה צורף שמה להחלטה מיום 17.5.2016". הבקשה לעיון חוזר – נדחתה גם היא. נקבע, כי "יותר מתמוה ואף מעורר אי נוחות ממשית שטעמיה ונימוקיה האמיתיים של הבקשה הוצנעו עד כה ולא אוסיף. איני מאשר כל שינוי או תיקון שהוא בשום מסמך או כתב טענות בתיק זה". מכאן הבקשה שלפנַי. ככלל, ערעור על החלטה שניתנה לאחר מתן פסק דין יכול שיוגש רק ברשות (בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד(4) 212 (1990)). בבחינה אם יש ליתן רשות ערעור על החלטה שכזו, אין להידרש למבחנים המחמירים המיוּשׂמים בבקשת ערעור 'בגלגול שלישי'; הבקשה נבחנת בראי מספר שיקולים, שאינם בגדר רשימה סגורה, כאשר מבחן סיכויי הערעור הוגדר זה מכבר כ-'שיקול-על'; לוֹ הבכורה (רע"א 4036/14 מסעודין נ' קושניר, פסקאות 21-13 (29.12.2014); רע"א 1619/20 רבקה טכנולוגיות בע"מ נ' חברת כימקלים לישראל בע"מ, פסקה 11 (3.5.2020)). לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, סבורני כי סיכויי הערעור – טובים למדי, בהינתן אופי הטענות העובדתיות. בהתאם לכך, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א). בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, על יסוד כתבי הטענות, כי המבקש יוצג על-ידי עו"ד צבר כבר בשלב הדיון בבקשת הרשות לערער. בשל כך, ראה לנכון לדחות את הבקשה המוסכמת לתיקון פסק הדין. ברם, עיון במערכת 'נט המשפט' מעלה כי המסמך הראשון עליו חתומה עו"ד צבר בתור באת-כוח המבקש, הוגש אך ביום 29.5.2016, כשבועיים לאחר מתן ההחלטה, במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה. לא זו אף זו: בתצהיר שצורף לבקשה לעיון חוזר נכתב, 'ברחל בתך הקטנה', כי "המבקש ייצג את עצמו בתיק, שבכותרת, עד ליום 27.5.2016". ראיות חפציות אלו מלמדות כי אכן עו"ד צבר לא יצגה את המבקש כשניתנה ההחלטה ביום 17.5.2016, אלא הצטרפה לייצוגו בשלב מאוחר יותר, בבקשה לעיון חוזר. לא נעלם מעיני כי החלטת בית המשפט המחוזי נשענה אף על התנהלותו הקלוקלת של המבקש, אשר "מעורר[ת] אי נוחות ממשית". אכן, מוּשׂכּלות יסוד הן, כי על בעל דין לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית. עקרון זה זכה לעיגון פורמלי בתקנה 3(ב) לתקסד"א, הקובעת כי "חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית" (ראו: רע"א 4330/22 אבו עישה נ' סמא נדל"ן בע"מ, פסקה 12 (31.7.2022)). בכלל זאת, נקבע כי פניה לבית המשפט תוך הסתרת רקע עובדתי רלבנטי, יכולה להצדיק את דחייתה על הסף (רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310 (2000)). אכן, צדק בית המשפט המחוזי, התנהלות המבקש מעוררת תמיהה. בעל דין הפונה לבית משפט נדרש להציג את טעמיו ונימוקיו בהזדמנות הראשונה, מבלי להמתין לבקשת הבהרה מטעם בית המשפט. יתרה מכך, נדמה כי חרף החזות התמימה שאותה עוטה המבקש, הלכה למעשה נקט ב'שיטת מצליח'. בד בבד עם הגשת הבקשה מושא החלטה זו, הגיש המבקש בקשה מוסכמת, זהה במהותה, לתיקון פסק הדין של בית משפט השלום בבאר שבע שניתן ביום 24.9.2015. גם באותו עניין התבקש המבקש להבהיר את נימוקיו (החלטה מיום 5.3.2025; עש"א 33188-02-15). אלא ששם, בניגוד לעניין שלפנינו, לא היתה בפי המבקש הצדקה לבקשה לתיקון פסק הדין. אדרבה, עיון באותו הליך מעלה כי שם אכן יוצג המבקש על-ידי רעייתו עו"ד צבר, מתחילת ההליך ועד סופו. התנהלות זו מעוררת אי-נוחות, בלשון המעטה. יחד עם זאת, בשים לב לכך שבכל הנוגע להליך הנוכחי, המבקש הרים את הנטל הנדרש, טענתו בהחלט אוּששה, לא מצאתי כי התנהלותו לקתה בחוסר תום-לב המצדיק, בפעם הזו, את דחיית בקשתו על הסף, אך בשל התנהלותו הדיונית. ההחלטה מיום 17.5.2016 תתוקן, כך שייכתב כי המבקש ייצג את עצמו. אדגיש, כי אין בכך כדי לשנות מן העובדה כי כעולה מכתבי הטענות, לאחר מתן ההחלטה, יוצג המבקש על-ידי עו"ד צבר במסגרת הבקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה. הערעור מתקבל אפוא בזאת. בנסיבות, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ' סיוון תשפ"ה (16 יוני 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת