מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עיזבון המנוחה מרים מוסטפא סלאח חלאילה ו48 אח'

11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4242/20 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נגד המשיבים: עיזבון המנוחה מרים מוסטפא סלאח חלאילה ו-48 אח' ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.5.2020 בת"א 39307-02-15 שניתן על ידי כבוד השופט סארי ג'יוסי תאריך ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); י"ד בכסלו התשפ"ה (15.12.2024); י"ד בשבט התשפ"ה (12.2.2025) בשם המערערת: עו"ד תמוז ארנברג בשם המשיבים: עו"ד איימן אבורייא פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סארי ג'יוסי) מיום 11.5.2020 בת"א 39307-02-15, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019) (להלן: עניין אסדי). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. ביום 17.2.2015 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המדינה, בה עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקם במקרקעין (אותם קיבלו בירושה), אשר היו מצויים בשעתו בסמוך ליישוב מג'ד אל-כרום, והידועים כחלקות 16 ו-31 בגוש 19046 (להלן: החלקות). ההודעה בעניין ההפקעה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 19.3.1976; וביום 1.9.1983 פורסמה הודעה בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמו החלקות על שם המדינה. עוד בראשית ניהולה של התביעה, ביום 12.10.2015 התקיים דיון בפני בית המשפט קמא במעמד הצדדים, בו ביקשו הצדדים כי התביעה תעסוק בשאלת שווי החלקות בלבד, ובהתאם הם יגישו בקשה למתן פסק דין חלקי בנוגע לסכום הפיצוי שאיננו שנוי במחלוקת. עוד באותו היום בית המשפט קמא נתן להסכמות אלה תוקף של החלטה (להלן: ההחלטה מיום 12.10.2015). בהמשך לכך, ביום 23.11.2015 נתן בית המשפט קמא תוקף של פסק דין חלקי להסכמת הצדדים, לפיה המדינה תשלם למשיבים סכום פיצוי שאיננו שנוי במחלוקת, בסך של 1,290,187.5 ש"ח, מהם קוזז 10% המהווים מקדמה עבור תשלום מס שבח (להלן: פסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015, הסכמת הצדדים ו-הפיצוי המוסכם, בהתאמה). כפי שנכתב ברישא בקשת הצדדים למתן פסק דין חלקי, הפיצוי המוסכם חושב על בסיס חוות דעתו של השמאי מטעם המדינה, מר יצחק רוגובין, שהוגשה ביום 14.10.2015 (להלן: חוו"ד רוגובין הראשונה), אשר העריכה את שיעור דמי החכירה האבודים ביחס למלוא שטח החלקות על 5%. כן יוער כי הפיצוי המוסכם, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, שולם ביום 23.12.2015. התביעה התנהלה במשך מספר שנים, במסגרתה תוקן כתב התביעה, לבקשת המשיבים, ובעקבות זאת הוגשו חוות דעת שמאיות מתוקנות על ידי הצדדים, וכן מונה מומחה מטעם בית המשפט. לבסוף, ביום 11.5.2020 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא, בגדרו אומצה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הן לעניין ערכי המקרקעין והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים (אשר הועמדו על שיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה לתקופה שבין השנים 2008-1986, על שיעור של 5% לתקופה שבין השנים 2014-2009, ועל שיעור של 4% עבור התקופה שבין השנים 2017-2015 – ביחס למלוא שטח החלקות. יוער כי החל משנת 2018 (מועד עריכת חוות הדעת) הורה בית המשפט על תוספת הפרשי הצמדה וריבית בלבד). למען תצא התמונה שלמה, יצוין כי המדינה הגישה לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין המשלים, וביום 18.8.2020 בית המשפט קמא נעתר לה (בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה על ידי השופט נעם סולברג במסגרת רע"א 6208/20). ביום 24.6.2020 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין המשלים – הוא הערעור דנן – אשר הופנה כלפי אימוץ קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, הן לעניין שווי המקרקעין והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים; ותוך שהיא תוקפת את חוות הדעת בנוגע לאופן יישומה של ההלכה שנקבעה בעניין אסדי בכל הנוגע לדרך הקיזוז של פיצוי חלקי ששולם בעבר. בשולי הערעור, טענה המדינה גם נגד שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו לטובת המשיבים. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הודיעה המדינה כי היא עומדת על טענותיה באשר לקביעות בית המשפט בעניין שווי המקרקעין, ולצד זאת הגישה תחשיב מטעמה, על פיו התברר כי שולם למשיבים פיצוי ביתר, ועל כן הם נדרשים להשיב סכום של 66,561 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). ביום 24.10.2022, הגישו המשיבים הודעה מטעמם, בה חלקו על תחשיב המדינה, הן בסוגיית אופן שערוך סכום הפיצוי, הן בדרך חישוב שכר הטרחה והן בבחירת המדינה לזקוף את ההוצאות ושכר הטרחה ששולמו למשיבים בהליך קמא על חשבון סכום הפיצוי. בצד זאת, העלו המשיבים טענות הנשענות על פלוגתאות פרטניות, שעניינן כי המדינה מנועה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5%, בין מחמת הודאת בעל דין, בין מחמת מעשה בית דין, בין מחמת הרחבת חזית אסורה ובין בשל קיומו של השתק שיפוטי – וזאת, לנוכח עמדתה העקבית לאורך שנים; חוו"ד רוגובין הראשונה שהוגשה בראשית ההליך; פסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015, אשר המדינה מעולם לא ביקשה את ביטולו; והסכמת הצדדים שעוגנה בהחלטה מיום 12.10.2015 אשר גידרה את היקף המחלוקת ביניהם. עוד נטען, כי קביעת שיעור דמי החכירה האבודים הנמוך מ-5% ביחס לכלל שטח החלקות מהווה פגיעה בעקרון השוויון, בשים לב לכך שמרבית ההליכים שנוהלו נגד המדינה בסוגיות דומות הסתיימו זה מכבר בהכרעה שיפוטית הקובעת שיעור דמי חכירה אבודים של 6% באופן אחיד (ובמקצת המקרים, נקבע שיעור של 5%). כן יצוין כי המשיבים התייחסו בהודעתם גם לתקופה בגינה יש לחשב את דמי החכירה האבודים – אשר כאמור לעיל הוכרעה במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף. כמתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו על המדינה להוסיף ולשלם למשיבים סכום העומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך של 275,867 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). ביום 17.3.2024 הודיעו המשיבים כי אין להם השגות בנוגע לתחשיב, אך הם עומדים על טענותיהם הפרטניות כפי שפורטו בהודעתם מיום 24.10.2022. לאחר מכן, ובהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, ביום 15.10.2024 הודיעה המדינה כי היא עומדת על טענותיה ביחס לערכי שווי החלקות שנקבעו בפסק הדין קמא, וביום 21.11.2024 הגישה את עיקרי נימוקיה. ביום 31.10.2024 ביקשו המשיבים להחריג תיק זה מעניינם של יתר התיקים הנדונים תחת ההליך הדיוני המאוחד, תוך שהם חוזרים על עיקרי טיעוניהם בפלוגתאות הפרטניות שהעלו. לעמדתם, פסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015 הנותן תוקף לסכום הפיצוי המוסכם, שחושב על בסיס חוו"ד רוגובין הראשונה בה הועמד שיעור דמי החכירה האבודים על 5%, מעולם לא נתקף על ידי המדינה – וכך גם לא נתקפה ההחלטה מיום 12.10.2015 המעגנת את הסכמות הצדדים לפיה המחלוקת נוגעת לשווי החלקות בלבד. על רקע זאת, המשיבים גורסים כי לפנינו הודאת בעל דין מצד המדינה לפיה שיעור דמי החכירה האבודים עומד על 5%; כי מתקיים מעשה בית-דין, המונע מהמדינה לטעון לשיעור דמי חכירה אבודים השונה מ-5%; כי כל טענות המדינה בנוגע לשווי החלקות ולשיעור דמי החכירה האבודים מהוות הרחבת חזית אסורה; וכי המדינה עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, עת היא מבקשת לסטות מהסכמות הצדדים שעוגנו בהחלטה מיום 12.10.2015 ומשיעור דמי החכירה שהוסכם עליו ושקיבל תוקף של פסק דין מוסכם ביום 23.11.2015. בתגובה להודעת המשיבים, ביום 8.12.2024 מסרה המדינה כי לעמדתה שיעור דמי החכירה האבודים היה מצוי במחלוקת לאורך שלביו השונים של ההליך בפני בית המשפט קמא, תוך שהיא עומדת על השתלשלות העניינים הדיונית. כך, למשל, ציינה המדינה כי בשל פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה במהלך ניהול ההליך קמא (הכוונה היא לע"א 7060/14 רשות מקרקעי ישראל נ' דבאח (6.12.2016) וע"א 4299/15 אסדי נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2016), שהטיבו עם הנפקעים בהשוואה לחוות הדעת שהוגשו מטעמם. להלן: פסקי הדין החדשים), ביקשו המשיבים את תיקון כתב התביעה, ובהמשך לכך הוגשו חוות דעת מתוקנות על ידי הצדדים. משכך, המדינה טענה כי אין ללמוד מנכונותה לשלם את הפיצוי המוסכם בראשית ההליך על הסכמה או התחייבות לעניין שיעור דמי החכירה האבודים. בתוך כך, נטען כי הצדדים הביעו במסגרת ההליך קמא את רצונם כי בית המשפט קמא יתן ביטוי בהכרעתו לפסקי הדין החדשים, דבר המלמד על כך שהם לא היו כפופים לאמור בחוו"ד רוגובין הראשונה, ולמצער אינו מאפשר להם לברור איזו פסיקה עדכנית תחול על ההליך ואיזו לא; כי בית המשפט קמא אישר למדינה להגיש בשעתו חוות דעת עדכנית מטעמה הסוטה משיעור של 5%, בעוד שהמשיבים לא ערערו על החלטה זו (הגם שהלינו עליה בפני בית המשפט קמא בשעתו) ולכן היא הפכה לחלוטה; כי מבחינה אופרטיבית בית המשפט קמא קבע עבור חלק מהשנים שיעור דמי חכירה אבודים בגובה 4% בלבד, כך שממילא גם לפי הבנתו המדינה לא כפופה לשיעור של 5%; וכי ממילא הסכמות הצדדים בפסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015 נוגעות אך לסכום שהוסכם כי יש לשלם למשיבים, ולא מעבר לכך. ביום 15.12.2024 נערך דיון קדם-ערעור, אשר עסק בפלוגתאות פרטניות שונות, ובהן המחלוקת הפרטנית עליה עמדה המדינה בערעור זה. בסופו של הדיון, המדינה התבקשה להודיע על עמדתה באשר להצעת בית המשפט שהועלתה במהלכו, וביום 7.1.2025 מסרה המדינה כי הגם שהיא הייתה מוכנה לשקול בחיוב את הצעת בית המשפט, הרי שהמשיבים מבקשים כי יינתן פסק דין המכריע בטענות שבהליך. בהמשך להודעת המדינה האמורה, הודיעו המשיבים ביום 19.1.2025 כי הם עומדים על הטענות שהעלו ביום 31.10.2024, וכן שבו על עיקרי הדברים שנטענו שם, תוך שהדגישו כי לעמדתם אין להחיל את הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד על עניינם. למחרת, ביום 20.1.2025 הגישה המדינה הודעה, ובמסגרתה טענה, בין השאר, כי יש לדחות את טענות המשיבים – וזאת בהתאם לנימוקים שהובאו בהודעתה מיום 8.12.2024. ביום 12.2.2025 נערך דיון קדם-ערעור נוסף, ובמהלכו בא-כוח המשיבים חזר על עיקרי טענותיהם לעניין השפעת פסק הדין המוסכם שניתן בהליך קמא ביום 23.11.2015. משהצדדים לא הגיעו להסכמות במהלך הדיון, ומשהמשיבים ביקשו כי יינתן פסק דין המכריע בטענותיהם האמורות, אין מנוס מאשר להכריע בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שיובהר להלן, יש לדחות את טענת המשיבים נגד אפשרות המדינה לסטות משיעור דמי החכירה האבודים שהועמד בחוו"ד רוגובין הראשונה, וכנגזר מכך, ליתן תוקף לתחשיב המדינה המעודכן. כפי שתואר לעיל, הלכה למעשה, המשיבים טוענים כי המדינה כבולה לשיעור דמי החכירה האבודים שהועמד בחוו"ד רוגובין הראשונה (5%), וזאת מאחר שעל בסיס חוות הדעת האמורה גובשה הסכמת הצדדים לתשלום הפיצוי המוסכם, וזו כזכור קיבלה תוקף של פסק דין מוסכם ביום 23.11.2015. אולם, עיון בהסכמת הצדדים הנזכרת, וכן בהשתלשלות האירועים בגדר ההליך קמא, מגלה תמונה שונה מזו שהמשיבים מציגים כעת. אשר להסכמת הצדדים, עיון בהודעת הצדדים אשר שימשה בסיס לפסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015 (הודעה משותפת מיום 19.11.2015) מלמד כי אינה כוללת התייחסות כזאת או אחרת מצד המדינה ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים, ולמעשה כל שהתחייבה המדינה במסגרת זו היה לשאת בתשלום סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לאור חוות הדעת שהוגשה מטעמה. הא ותו לא. ודוק, על אף שנאמר בהודעה המשותפת כי סכום זה חושב על בסיס חוו"ד רוגובין הראשונה כפי שהוגשה לבית המשפט קמא, הסכמת הצדדים, בסופו של יום, לא כוללת כל התייחסות לשיעור דמי החכירה האבודים, לערכי הקרקע או לכל נתון תחשיבי אחר ששימש את הצדדים בהגעה לסכום שאינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בהסכמת המדינה משום הודאת בעל דין בנתון קונקרטי כלשהו, למעט, כמובן, הסכום שאינו שנוי במחלוקת גופו. במילים אחרות – הסכמת הצדדים העומדת בבסיס פסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015, ואשר ממנה המדינה אינה יכולה לחזור, היא שהפיצויים להם זכאים המשיבים אינם נופלים מהסכום שאינו שנוי במחלוקת. לעומת זאת, פסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015 אינו מגבש הסכמות מחייבות ביחס לאופן בו יש לבצע את התחשיב, וממילא אינו מונע, כשלעצמו, חזרה מתחשיבי הצדדים באותה עת (ככל שיש בסיס בדין לחזרה כזו). אף בחינת השתלשלות העניינים בהליך קמא מלמדת בבירור כי הן הצדדים והן בית המשפט לא ראו עצמם כפופים לשיעור דמי חכירה אבודים של 5%. אומנם, בתחילת ההליך הסכימו הצדדים כי התביעה תעסוק בעניין "שווי הקרקע בלבד, זו המחלוקת הקיימת בינינו ואין בלתה" (פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 12.10.2015, עמ' 5 ש' 10). ברם, בעקבות פסקי הדין החדשים חלו שינויים בעמדות הצדדים, אשר ראשיתם בבקשת המשיבים מיום 26.2.2017 לתיקון כתב התביעה (להלן: הבקשה), במסגרתה טענו כי בגין האמור יש לאפשר להם לתקן את כתב התביעה וכן להגיש חוות דעת מתוקנת – כאשר, לדבריהם, "שתי חוות הדעת שהונחו בפני בית המשפט הנכבד, הופכות למעשה ל'לא רלבנטיות', בלשון המעטה או למצער חוות דעת 'חסרות' [...]" (רישא הבקשה). ביום 16.3.2017 בית המשפט קמא קיבל את הבקשה, ובהתאם הורה למדינה להגיש כתב הגנה מתוקן וכן חוות דעת מטעמה. ביום 7.5.2017 המדינה ביקשה לראות בכתב ההגנה המקורי שהגישה ככתב הגנה מתוקן; ולצד זאת הגישה חוות דעת משלימה של המומחה מטעמה, לפיה שיעור דמי החכירה האבודים עבור דונם למגורים הוא 2.5% ועבור דונם חקלאי הוא 1.5% (להלן: חוו"ד רוגובין השנייה). עוד יצוין, כי מעיון במהלך הדיון שנערך במעמד הצדדים ביום 19.11.2017 עולה כי המשיבים אומנם הלינו על השינוי בעמדתה של המדינה בחוו"ד רוגובין השנייה, אך בסופו של הדיון קבע בית המשפט קמא כי בשל תיקון כתב התביעה קמה למדינה הזכות לתקן את חוות הדעת עליה היא נשענת, מבלי שהיא מוגבלת לתיקונו בסוגיה ספציפית. בתוך כך, הבהיר כי "אמנם במסגרת תיק זה נחקרו המומחים מטעם שני הצדדים עוד בטרם התיקון, אולם סבורני כי התיקון משנה את פני התביעה מקצה לקצה ועל כן אין מניעה כי המומחה שימונה יתייחס לכלל ההחלטות ולא רק [ל]אותם החלטות להן טען ב"כ התובעים". בהמשך, ביום 25.3.2018 הגישו המשיבים בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, לה נעתר בית המשפט קמא, כאשר במהלך הדיון שנערך ביום 1.5.2018 הצדדים הסכימו על הנחיות שיינתנו למומחה שימונה, תוך שהובהר ברחל בתך הקטנה כי קיימת בין הצדדים מחלוקת לעניין שיעור דמי החכירה האבודים (פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 1.5.2018, עמ' 48 ש' 14-12) – ובכך הונחה המומחה להכריע (ראו החלטה מיום 1.5.2018). ואכן, במסגרת חוות הדעת שהגיש המומחה מטעם בית המשפט, שוקפה עמדתה העדכנית של המדינה באשר לשיעור דמי החכירה האבודים כפי שבאה לידי ביטוי בחוו"ד רוגובין השנייה (ראו, למשל, סעיפים 11.3.9-11.3.3 וסעיף 12.1.8 לחוות הדעת). בהמשך לכך, התמקדו עיקר סיכומי המשיבים בחוו"ד רוגובין השנייה, ובעמדה שבוטאה בה (כאשר ההתייחסות לפסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015 והשלכותיו זכתה לאזכור שולי בלבד; ראו סעיפים 10, 68, ו-76 לסיכומי המשיבים. עוד ראו תגובת המשיבים מיום 25.9.2019); ובהתאם לכך, גם פסק דינו של בית המשפט קמא מתמקד במחלוקת זו. למעשה, מסקירת ההליך קמא עולה כי הפעם הראשונה בה העלו המשיבים את טענותיהם כפי שהן מוצגות לפנינו כיום – דהיינו, כי המדינה מנועה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5% נוכח האמור בחוו"ד רוגובין הראשונה – היא במסגרת התגובה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין קמא שהוגשה ביום 8.7.2020, ואלו נדחו על ידי בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 18.8.2020 – אותו בית המשפט אשר נתן תוקף של פסק דין מוסכם להסכמת הצדדים. הנה כי כן, בחינת הסכמת הצדדים, ובפרט אופן התנהלותם לאורך ניהול ההליך קמא, מלמדת באופן מובהק כי הסכמת המדינה לתשלום הפיצוי המוסכם אינה יכולה להיתפס כיום כהודאת בעל דין ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים. ואכן, הלכה למעשה, הסכמות הצדדים בראשית ההליך, לא ייתרו את הדיון המקיף בבית המשפט קמא בהוכחת שיעור דמי החכירה האבודים, לא הובילו לצמצום המחלוקות ולא פטרו את המשיבים מלהביא ראיות להוכחת עמדתם בעניין זה – שהרי, במחלוקת זו התמקד ההליך קמא במעלה הדרך, ועל כך נסובו טענות הצדדים. זאת ועוד, אינני סבור כי מתקיים בענייננו מעשה בית דין. כידוע, ישנם שני סוגים של מעשה בית דין: השתק עילה והשתק פלוגתא (לדיון מקיף בכללי מעשה בית דין, ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 678-485 (2015)). שני אלה אינם מתקיים במקרה הנדון. ראשית, הכלל בדבר השתק עילה מבקש, בעיקרו של דבר, למנוע ניהול הליכים משפטיים נוספים בין אותם צדדים או חליפיהם בעילה אשר נדונה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך (ראו, מיני רבים: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584-583 (1968); ע"א 8444/19 גיבור נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פסקה 21 (6.4.2022)). הגם שהשתק עילה עשוי לקום אף כאשר מדובר בפסק דין הנותן תוקף להסכמות הצדדים, הרי שבנסיבות ענייננו, פסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015, שהתייחס רק לסכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת, בוודאי שלא מיצה את הדיון בתביעה לדמי החכירה האבודים, כך אף לפי עמדת המשיבים בהליך קמא (שלא ראו עצמם כבולים לשיעור דמי חכירה אבודים בגובה מסוים), וכנגזר מכך לא יצר השתק עילה כלפי מי מהצדדים (ראו, לעניין כוחו של פסק דין בהסכמה ליצור השתק עילה: ע"א 601/88 עיזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 452-450 (1993); ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, פסקאות 8-7 (4.3.2010) (להלן: עניין מוסקונה). ויוער, בדיון קדם-הערעור מיום 12.2.2025 טען בא-כוח המשיבים, לאור הערות בית המשפט, כי הוא חוזר בו מעמדתו לשיעור דמי חכירה אבודים הגבוה מ-5%, אולם טענה זו הועלתה על ידו לראשונה, ואין מקום להידרש אליה בשלב הנוכחי. ראו פרוטוקול הדיון מיום 12.2.2025, בעמ' 4 ש' 27-19). שנית, על מנת שיתקיים השתק פלוגתא יש להוכיח ארבעה תנאים מצטברים, כאשר אחד מהם הוא שבעל הדין אשר נגדו מועלית טענת ההשתק זכה לקבל את יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא, במובן זה שטענותיו נשמעו ובוררו (להרחבה על ארבעת התנאים ראו ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (12.10.2009); ע"א 3294/08 GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ' S.A KLEPIERRE, פסקה 10 (6.9.2010); רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, פסקה י"א (21.6.2007) (להלן: עניין לבייב)). ואולם, בהינתן שפסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015 ניתן מבלי שטענות הצדדים נדונו לגופן, ולכל הפחות, בהיעדר ביטוי מפורש של שיעור דמי החכירה האבודים לו טוענים המשיבים בהסכמת הצדדים או בפסק הדין האמור, סבורני כי תנאי זה איננו מתקיים (וראו לעניין הקושי להחיל השתק פלוגתא, להבדיל מהשתק עילה, על פסק דין שניתן בפשרה: ע"א 3820/03 דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 10 (5.9.2005); עניין לבייב, בפסקה י"ב(1). והשוו עניין מוסקונה, בפסקה 9. להרחבה ראו יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 883-879 והאסמכתאות שם (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 2024)). יתר על כן, גם התנאי הדורש כי בית המשפט יכריע בפלוגתא על דרך של קביעת ממצא פוזיטיבי לגביה – איננו מתקיים בענייננו, משהוברר כי הסכמת הצדדים לא נוקבת בשיעור דמי חכירה אבודים כלשהו, וממילא בית המשפט קמא לא קבע ממצא כזה או אחר ביחס לעניין זה במסגרת פסק הדין המוסכם מיום 23.11.2015 (השוו ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה ל"א(1) (17.9.2007); ע"א 10117/17 אטראד נ' עיזבון המנוח ח'אלד חסן חוסין גנאיים (טראד) ז"ל, פסקה 7 (17.6.2019)). לפיכך, ברי שלא ניתן לומר כי הסכמת המדינה לתשלום הפיצוי המוסכם, אף לא פסק הדין המוסכם שניתן בעקבותיה, מקימים השתק פלוגתא. בהינתן האמור, הרי שנותרה לפתחנו השאלה האם המדינה הייתה יכולה לשנות מהעמדה המקורית שהציגה בחוו"ד רוגובין הראשונה (אשר על בסיסה כאמור חושב הפיצוי המוסכם) – סוגיה אליה נדרשנו בהרחבה במסגרת בפסק הדין החלקי, אשר ניתן בהליך הדיוני המאוחד. כפי שצוין בפסק הדין החלקי, השינוי בעמדת המדינה נעשה מאחר שהתברר לה כי עמדתה המקורית, אשר שוקפה כאמור בחוו"ד רוגובין הראשונה, בטעות יסודה, וכי היא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי דין. בהמשך לכך, נקבע כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הודגש כי מדיניות העבר של המדינה מחייבת, לכל הפחות, להטיל עליה את הנטל הראשוני להצדיק את השינוי שחל בה. כך, היה על המדינה להראות שהמדיניות שהציגה שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לכך, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר ביחס לדונם הראשון, ולכן בנוגע אליו אומץ שיעור של 5%, בהתאם לעמדת המדינה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי); בעוד שביחס ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה עמדה בנטל האמור ולכן היא רשאית לסטות מהעמדה שהציגה, אך עמדתה לא התקבלה במלואה, אלא שיעור דמי החכירה האבודים ביחס לחלק זה של המקרקעין הועמד על 3.25%, המהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). ויודגש כי הנשיאה אסתר חיות הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שסברה כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים להחיל כלל זה. זאת ועוד, על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה טעם להיעתר לה בסוגיה זו. לפיכך, אף טענות המשיבים בעניין זה לא יכולות לסייע בידם. לסיום, יוער כי המדינה העלתה מצידה טיעונים שונים הנוגעים לאופן קביעת שווי החלקות על ידי המומחה מטעם בית המשפט קמא, ואולם לאור הערות בית המשפט כי מדובר בעניינים שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם, הבהירה כי תהיה נכונה שלא לעמוד עליהם, ככל שידחו טענות המשיבים. משכך, אמנע מלפרט עניינים אלה. סוף דבר: משדחינו את טענת המשיבים, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי המשיבים את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון החיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ה (10 אפריל 2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט