פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עע"מ 42418-09-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין המערער: פלוני נגד המשיבים: 1. שר הפנים 2. בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 3.9.2025 בעת"מ 62626-08-25 בשם המערער: עו"ד אלירן בללי פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 3.9.2025 בעת"מ 62626-08-25, בו נמחקה עתירתו של המערער על הסף. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקתו מישראל עד להכרעה בערעור. ביום 25.8.2025 הגיש המערער עתירה ובקשה לצו ביניים לבית המשפט לעניינים מינהליים בה התבקש להורות למשיב ליתן לו היתר שהייה קבוע בישראל. בעתירה נטען כי המערער היה תושב רצועת עזה ובשנות ה-90 של המאה הקודמת היה סייען שב"כ, והסכם שיקום עליו חתם עם גורמי הביטחון לא קוים על ידם. בשנת 2007 עזב המערער את רצועת עזה ועבר למצרים, ובשנת 2015 חזר לעזה, אך בשל התנכלויות של גורמי חמאס ברח לישראל בשנת 2018, והתגורר בלוד עם בת זוג ישראלית. בקשת המערער לקבלת מעמד בישראל לפי סעיף 9 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 נדחתה בהחלטת מנהלת מרחב מרכז ברשות האוכלוסין וההגירה. ערר פנימי שהגיש המערער על החלטה זו לא נענה עד למועד הגשת העתירה מושא הערעור. בעתירתו הלין המערער על העיכוב המשמעותי במתן החלטה בערר הפנימי שהגיש. לטענתו עיכוב זה עולה כדי חוסר סבירות קיצוני ומהווה "סירוב זוחל" לבקשתו למתן מעמד בישראל. כן נטען כי הופרה הבטחה מנהלית שניתנה לו מגורמי ביטחון להסדרת מעמדו בישראל. בית המשפט נעתר לבקשת המערער, והוציא צו ארעי לפיו לא יגורש המערער מישראל עד למתן עד החלטה אחרת. במקביל, ביום 28.7.2025 הורשע המערער, לאחר הסדר טיעון, בשהייה בלתי חוקית בישראל, בהסעת תושב זר השוהה שלא כדין בישראל וכן בנהיגה ללא היתר (ת"פ 30483-05-25) וריצה מאסר בבית כלא רימונים עד ליום 5.9.2025. ביום 31.8.2025, בסמוך לסיום מאסרו, נשלח לבא-כוח המערער מכתב מהוועדה לבחינת הטענות בדבר מאוימות על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים) שבו נכתב כי יונפק לו היתר שיהיה באזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש) למשך שישה חודשים. בתגובת משרד הפנים לבקשת המערער למתן צו ביניים נטען כי המערער לא צירף לערר הפנימי כל אסמכתא להוכחת טענותיו, ובמסמך שהגיש מהמנהלה הביטחונית לסיוע (להלן: המנהלה) נכתב כי הוא לא טופל מעולם על ידי המנהלה ואינו זכאי לטיפולה. מכל מקום המשיב הצהיר כי הגורמים הרלוונטיים ברשות האוכלוסין יפעלו למתן החלטה בערר הפנימי בתוך 45 ימים ממועד הגשת תגובתם לבית המשפט. בנוסף, החלטת ועדת המאוימים להנפיק למערער היתר שהייה באזור יהודה ושומרון מטה את מאזן הנוחות לעבר דחיית בקשתו לצו ביניים, ומשכך התבקש ביטול הצו הארעי שניתן למערער. בפסק דינו מיום 3.9.2025 מחק בית המשפט המחוזי את העתירה. נקבע כי משניתן למערער היתר שהייה באזור יהודה ושומרון למשך שישה חודשים, התייתר הצורך לאפשר למערער להשתחרר מהמאסר לשטח ישראל. כמו כן, נקבע כי בשים לב להצהרת משרד הפנים כי תינתן החלטה בערר בתוך 45 ימים, העתירה מוצתה והתייתרה. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער, שגה בית המשפט כשקבע כי היתר השהייה שניתן למערער מוועדת המאוימים מייתר את הצורך במתן היתר שהייה בישראל, שכן אף ששהייתו באיו"ש מסוכנת פחות מאשר שהייתו ברצועת עזה, הרי שעדין נשקפת לו סכנה מפני שהוא מוכר כמשתף פעולה עם ישראל. בנוסף, שהייתו באיו"ש פוגעת בצורה משמעותית בזכותו לפרנסה, חיים בכבוד ובזכותו לחיי משפחה עם בת זוגתו הישראלית עימה חי עד למאסרו. גם שגה בית המשפט עת קיבל את הסבר המשיב לעיכוב במתן ההחלטה בערר הפנימי למשך שנה בשל עומס רב לנוכח מלחמת חרבות ברזל, וכי על המשיב לטפל בבקשות של סייעני מערכת הביטחון בזמן סביר בנסיבות העניין. אשר לטענת המשיב שלפיה לא צירף כל אסמכתא להוכחת טענותיו בדבר היותו סייען שב"כ, נטען כי מטבע הדברים אין למערער מסמכים המעידים על כך, והראיות היחידות שמוגשות במקרים של סייענים הן המלצות ממפעילי סייענים. מכל מקום, אין למערער דרך ליצור קשר עם מפעילו, והמשיב לא הכחיש את היותו סייען אלא רק נתלה בעמדת המנהלה. לאחר עיון בערעור ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, החלטנו לדחותו ללא צורך בתשובה. זאת בהתאם לסמכות הנתונה לנו לפי סעיף 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לא מצאנו כל עילה להתערבות במסקנת בית המשפט שלפיה העתירה מיצתה את עצמה והתייתרה. ועדת המאוימים היא הגורם בעל המומחיות והניסיון לבחון את מידת המאוימות הנשקפת לפונה אליה, ובית המשפט לא יתערב בשיקול הדעת הנתון לה אלא רק במקרים חריגים (עע"מ 47608-07-25 פלוני נ' מתאם הפעולות הממשלה בשטחים, פסקה 11 (14.9.2025)). במקרה דנן, עניינו של המערער הובא לפני ועדת המאוימים וזו קבעה כי ניתן לאיין את המאוימות הנטענת בדרך של מתן היתר שהייה זמני באיו"ש. הגם שלטענת המערער אין לו זיקה לאיו"ש ואין די בהיתר השהייה הזמני שניתן לו מוועדת המאוימים, הרי שלמערער אין זכות קנויה לשהייה בישראל, אלא אם קיבל רישיון ישיבה בישראל משר הפנים או מי שהוסמך על ידו (עע"מ 57604-10-24 וחידי נ' מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 14 (20.1.2025)). דברים אלו נכונים במקרה זה על דרך קל וחומר בשים לב להצהרת המשיב שלפיה החלטה בערר הפנימי שהגיש המערער תינתן בתוך 45 ימים. על כן אין מקום להתערב בשיקול הדעת המסור לרשות המנהלית ואף לא לשנות מהחלטת ועדת המאוימים, בדרך של מתן היתר שהייה זמני בישראל. הערעור נדחה אפוא, ועמו גם הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ו (29 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט