פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4239/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4239/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 6.4.06 בתיק פח' 1024/05 שניתן על ידי כבוד השופטים ו' מרוז, כ' רויטל, א' אגו תאריך הישיבה: י"ח באדר התשס"ז (8.3.07) בשם המערער: עו"ד גוסטבו גרפונקל בשם המשיבה: עו"ד מיה חדד פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. המערער הוא אביה של י. ק. קטינה ילידת 2.8.90 (להלן: המתלוננת). הוריה של המתלוננת גרו בנפרד. המתלוננת עצמה שהתה בפנימייה והגיעה לביתו של המערער בסופי שבוע. כתב האישום בתיק זה כלל שני אישומים, בשניהם יוחסו למערער עבירות מין במשפחה, כשהכוונה למעשים מגונים שבוצעו בתאריכים שונים במתלוננת. בית משפט קמא (בית המשפט המחוזי באר-שבע מותב בראשותה של השופטת ר' יפה- כץ, והשופטים ו' מרוז וא' ואגו) הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות באישום השני, וזיכה אותו מן האישום הראשון. על המערער הוטלו ארבע שנות מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. על הכרעת הדין וגזר הדין הערעור בפנינו. 2. להלן עיקרי העובדות באישום השני שבו הורשע המערער: המתלוננת הגיעה לביתו של המערער לסוף שבוע. בדירה שהו גם שני אחיה הקטנים. המערער שלח את שני האחים לישון. משנותר עם המתלוננת, הורה לה לשבת לצידו על הכורסא שעליה ישב. המערער, כך על פי הנטען, חיבק את המתלוננת, נישק את צווארה, הרים את חולצתה וליטף את ביטנה וגבה מתחת לבגדים. לאחר מכן, הפיל המערער את המתלוננת עליו והמשיך ללטפה מתחת לבגדים לרבות בחזה. המתלוננת ניסתה לקום ולעזוב אלא שהמערער דרש ממנה שתישאר עימו. בהמשך, הצמיד המערער את המתלוננת לגופו מקדימה ושפשף את איבר מינו בגופה, כשהוא לבוש. בנוסף, נגע בישבנה מעל הבגדים. למעשים נלוותה אמירה מילולית: "שבי איתי ונעשה אהבה". המתלוננת ניסתה להשתחרר ממנו. בסופו של דבר אמרה כי היא עייפה והלכה לחדרה לישון. המתלוננת היתה אמורה לחזור למחרת בבוקר לקיבוץ בו שהתה בפנימייה. בשל האירועים, שפורטו לעיל, שינתה את תוכניתה ונסעה בשעה מוקדמת בבוקר לאמה המתגוררת בדימונה. מאוחר יותר באותו יום, לאחר שהאם שתמהה על עצם הופעתה הבלתי צפויה, הבחינה גם בהתנהגותה החריגה ושאלה על כך- פרצה בבכי, וכך נחשפה הפרשה והשתיים הלכו יחד להגיש תלונה במשטרה. 3. בית משפט קמא, ביסס את ההרשעה על הנדבכים כדלקמן: א. עדותה של המתלוננת שהיתה מהימנה בעיניו- אליבא דבית משפט קמא "ההתרשמות הברורה למשמע עדותה של המתלוננת כי הינה דוברת אמת והיא מספרת את אשר חוותה על בשרה" בית המשפט היה ער לכך כי עדותה של המתלוננת לא חפפה במלואה את הנאמר בכתב האישום, שמטבע הדברים נשען על דברים שמסרה במשטרה אלא שסבר כי מדובר בהבדלים שאינם מהותיים. הודעת המתלוננת במשטרה לא הוגשה וממילא לא ניתן לבחון את הסתירות לעומקן. באשר לעדות בבית המשפט, סברו השופטים כי מדובר בעדות סדורה וקוהרנטית שלא נסתרה, חרף חקירה נגדית ארוכה. את האמון שנתן בית המשפט במתלוננת נימק גם בשיקולים שבהגיון לצד ההתרשמות כי מדובר בתיאור "חי ממשי וחוויתי". הכרעת הדין נותנת ביטוי "פלסטי" לדרך שבה גוללה המתלוננת את סיפורה, לרבות העובדה שבכתה, תיאוריים פיזיים וכיוצא בזה. ב. תמיכה ראה בית משפט קמא במצב נפשי של המתלוננת סמוך לאחר מעשה- כזכור המתלוננת התלוננת מיד בפני האם. האם העידה כי מצבה היה קשה. היא בכתה, היתה היסטרית, צעקה והודיעה בתוקף שלעולם לא תלך יותר לאביה. מדובר בתלונה מידית שעל כן לתיאור מצבה הנפשי חשיבות ומשמעות רבה. ג. תמיכה נוספת בגרסת המתלוננת ראה בית המשפט גם בדברים שאמר המערער עצמו. חלק נכבד מגרסתה של המתלוננת, באשר למעשים שבוצעו לא היה שנוי במחלוקת אלא שהמערער טען כי המעשים נעשו ללא כל קונוטציה מינית. המערער אישר כי נישק את המתלוננת בצוואר והסביר זאת בכך שהיא נפלה עליו וכך נשיקה שכוונה אל הלחי- הגיעה לצוואר. באשר לטענה כי הרים את חולצתה אמר המערער כי יכול להיות "שעלתה לה החולצה למעלה אבל זה בלי כוונה ואולי נגעתי לה במקומות שאסור שאני אגע אבל זה בלי כוונה". המערער אישר גם כי אולי נגע לה במקומות אחרים בגופה "מקומות שאסור לגעת" לרבות חזה (ר' הודעותיו במשטרה ת/1, ת/2). 4. צירוף הראיות שפורטו לעיל זו לזו, מצביע על כך שמדובר בתשתית ראייתית איתנה שעל פני הדברים- אין מקום להתערב בה. על אלה מלין הסנגור בהודעת הערעור: א. בית משפט קמא זיכה את המערער מהאישום הראשון משום שלא היה בטוח באשר לכוונה המינית שליוותה את המעשים שדובר בהם, מדובר במעשים דומים באופיים לאלה שיוחסו לו באישום השני. לפיכך,אותו נימוק עצמו- חוסר הביטחון בכוונה- היה צריך להביא לזיכוי גם באישום השני. ב. תיאורים מסוימים כגון הרמת החולצה לא מצאו ביטוי בעדותה של המתלוננת בבית המשפט. ג. באשר להתבטאות המילולית- המתלוננת אישר כי סיפרה לעובדת הסוציאלית שטיפלה בה לפני האירועים כי איננה מקבלת מספיק חום ואהבה. עובדה זו הובאה לידיעתו של המערער. למערער שפה דלה ויתכן כי האמירה נובעת מרצונו לתת מענה לצורך זה. ד. המתלוננת נתפסה לסתירות שונות באשר לנדבכים במעשה המיני שמדובר בו. לטענת המערער גם התנוחה שמתארת המתלוננת, שהיא חלק מההוכחה לכך שמדובר במעשים מיניים- אינה אפשרית. המסקנה המתבקשת היא כי מדובר בסיטואציה תמימה ולא מעבר לכך. 5. לא מצאנו ממש בערעור זה. באשר לגרסת המתלוננת: גם מבלי להתייחס למושכלות היסוד באשר להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות קריאת עדות המתלוננת מבססת את מסקנתו של בית משפט קמא. הרושם הוא של עדות אותנטית, מינורית באופייה וזהירה שאינה מלמדת על להיטות להביא להרשעת המערער. תגובותיה, בריחתה המיידית לאמה, ומצבה הנפשי לאחר מכן- אינם מותירים מקום לספקנות. 6. להלן נתייחס בקצרה להשגותיו של המערער: א. עובדות שפורטו בכתב באישום ולא מצאו ביטוי בדברי המתלוננת, די במה שאמרה המתלוננת כדי לבסס את ההרשעה בעבירה שיוחסה לו. ההבדלים בין העובדות שנטענו בכתב האישום לעובדות שעליהן העידה המתלוננת אינם מהותיים, ואין בהם, בפני עצמם, כדי לכרסם באמינותה, או כדי להביא לכלל מסקנה שהמערער הורשע על בסיס עובדות שכנגדן לא התגונן. אם סבר הסנגור כי ההבדלים בין הגרסה הכתובה למושמעת- מהותיים, היה עליו להגיש את ההודעות ולאפשר לבית המשפט לבחון את הדברים אלו מול אלה. משלא עשה נותרה הטענה תלויה על בלימה. ב. באשר לאישום הראשון כמכתיב את התוצאה לענין האישום השני- בית משפט ראה לזכות את המערער מאישום זה משום שהמתלוננת עצמה אמרה כי לא היתה בטוחה אם המעשים נשאו גוון מיני, ורק לאחר מכן בעקבות האישום השני- הבינה מה שהבינה. מטעמי זהירות ראה בית משפט קמא לאמץ את הערכתה הגם שעל פי השקפתו של בית המשפט "הלב נוטה לחשוב... שגם האירוע הראשון היה קרוב לוודאי מתוך כוונה מינית פלילית." באשר לאישום השני לא היה בליבה של המתלוננת מלכתחילה כל ספק בכך שמדובר במעשים מיניים מובהקים, במיוחד כאשר נלוותה אליהם האמירה המילולית שצוטטה לעיל. לפיכך, בניגוד לטענתו של הסנגור דווקא אמת המידה שבה נקט בית משפט קמא באשר לאישום הראשון מכתיבה את ההרשעה באישום השני. גם באישום זה אומצה הערכתה של המתלוננת על משמעות המעשים, אלא שבפעם זו- המשמעות המינית היתה ברורה וגלויה על פניה. ג. אין ממש גם בטענה כאילו האמירה המילולית נועדה לתת מענה לצורך של המתלוננת לחום ואהבה. מדובר באמירה המדברת בעד עצמה. הפרשנות שלה טוען הסנגור היא מלאכותית, ובלתי מתקבלת על הדעת. גם מי ששפתו דלה לא יבחר בהתבטאות זו כדי להעניק חום ואהבה אבהיים. 7. כל הראיות הנוספות שמנה בית משפט קמא משמעותיות ומציירות תמונה ברורה . כך הודאתו החלקית של המערער בכך שהמעשים הפיזיים בוצעו כך תגובותיו המצביעות על תחושת אשמה וכך במיוחד תגובותיה של המתלוננת כפי שהדברים באו לידי ביטוי הן סמוך לאחר מעשה, והן מאוחר יותר בתסקיר הקורבן שהוגש. התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור על ההרשעה. 8. באשר לעונש: בית משפט קמא הטיל על המערער 4 שנות מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. בטיעוניה בפנינו הסכימה גם ב"כ המדינה כי מדובר בעונש לא קל בהתחשב ברף המעשים המיניים שמדובר בהם, ובכך שמדובר באירוע אחד קצר. יחד עם זאת, הביאה המשיבה לידיעתנו כי אורכה של תקופה המאסר שהוטלה על המערער בתיק זה- נלקח בחשבון בענישה בתיקים אחרים, שבהם הורשע לאחר מתן גזר הדין בתיק הנוכחי. הוגש לעיוננו גזר הדין בתיקים 927/03, 43/00 וכן 1974/00 של בתי משפט השלום בקרית-גת ודימונה. מסתבר כי באותם תיקים הגיעו עם המערער להסדר שמכוחו הוטל עונש מאסר וכן הופעלו עונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו מבלי שיאלץ לרצות תקופת מאסר נוספת, דהיינו מלוא התקופה תרוצה באופן חופף למאסר בן 4 השנים בתיק הנוכחי. סך הכל, מדובר ב- 20 חודשי מאסר באותם תיקים מאוחדים (מאסר בפועל של 10 חודשים שהוטל עליו בגין אותם תיקים וכן הפעלת שני מאסרים של תנאי האחד של 3 חודשים והשני של 7 חודשים). בגזר הדין צוין מפורש כי הבסיס להסדר הטיעון הינו "העונש החמור שהושת עליו לאחרונה בגינו נידון ל- 4 שנות מאסר". לאמור לעיל יש להוסיף את תסקיר הקורבן שמצביע על הנזק המסיבי וארוך הטווח שנגרם למתלוננת, שממנו היא מתקשה להשתחרר. אופייה של העבירה שבה מדובר, הכיעור והחומרה האינהרנטיים שבה, לצד הנזק הקונקרטי שנגרם למתלוננת וההתחשבות שלה כבר זכה המערער- מביאים אותנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו. לפיכך - גם הערעור על הענישה נדחה. ניתן היום, י"ח באדר התשס"ז (8.3.07). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06042390_Z03.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il