מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4238/20 ע"א 5152/20 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת בע"א 4238/20 והמשיבה בע"א 5152/20: מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נגד המשיבים בע"א 4238/20 והמערערים בע"א 5152/20: 1. עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה 2. אחמד חיאדרה 3. טאהא חיאדרה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.4.2020 בת"א 4149-06-15 שניתן על ידי סגן הנשיא, כבוד השופט יצחק כהן תאריך ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); י"ד בכסלו התשפ"ה (15.12.2024) בשם המערערת בע"א 4238/20 והמשיבה בע"א 5152/20: עו"ד יואב שחם בשם המשיבים בע"א 4238/20 והמערערים בע"א 5152/20: עו"ד איימן אבורייא פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא, כב' השופט יצחק כהן) מיום 12.4.2020 בת"א 4149-06-15, בו נקבע סכום הפיצויים שעל המדינה לשלם לנפקעים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעורים אלו הם שניים מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעורים שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כאלה הם הערעורים שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעורים שלפנינו. ביום 2.6.2015 הגישו המשיבים בע"א 4238/20 והמערערים בע"א 5152/20 (להלן: התובעים) תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המדינה, בגדרה עתרו לקבלת פיצויים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין שהיו ידועים כחלקות 43 ו-52 בגוש 19297, וכיום מהוות חלק מחלקה 15 בגוש 19237 (להלן: החלקות). ההודעה בעניין הפקעת החלקות, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 30.7.1964; ביום 27.1.1983 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות; והחלקות נרשמו על שם המדינה בפנקס הזכויות במקרקעין ביום 22.2.1983. התביעה התנהלה במשך מספר שנים, ובמהלכה הגיש כל אחד מהצדדים מספר חוות דעת שמאית מטעמו. בסופו של דבר, ביום 12.4.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו עומתו חוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים, ולבסוף התקבלה חוות הדעת מטעם המדינה בכל הנוגע לערכי המקרקעין, אך לעניין שיעור דמי החכירה האבודים אומצה חוות הדעת מטעם התובעים, ובהתאם הוא הועמד על 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה, הן עבור הדונם הראשון המיועד למגורים והן עבור יתר המקרקעין (להלן: פסק הדין). על פסק הדין הוגשו הערעורים שלפנינו: ע"א 4238/20 הוגש על ידי המדינה ביום 24.6.2020 (להלן: ערעור המדינה); וע"א 5152/20 הוגש על ידי התובעים ביום 23.7.2020 (להלן: ערעור התובעים). בערעור המדינה זו הלינה, בעיקרו של דבר, על אופן חישוב דמי החכירה האבודים שקבע בית המשפט קמא, וכן על שיעור ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו על ידי בית המשפט קמא. כפי שתואר לעיל, טענות אלו קיבלו מענה, הלכה למעשה, בפסק הדין החלקי ובהחלטה המשלימה. לאור זאת, הודיעה המדינה ביום 15.10.2024 כי לא קיימות מצדה פלוגתאות פרטניות בערעור המדינה. במסגרת ערעור התובעים, הם קובלים על כך שבית המשפט קמא קיבל את חוות הדעת השמאית מטעם המדינה בנוגע לערכי החלקות, אשר לשיטתם מכילה "פגמים היורדים לשורשו של עניין" (סעיף 15 להודעת הערעור), ומוסיפים וטוענים כי היה עליו למנות מומחה מטעמו שיכריע בין חוות הדעת הסותרות בעניין זה. אף נטען כי יש באי-מינוי מומחה מטעם בית המשפט כדי לסתור את ההלכה שנקבעה בעניין זה בע"א 7730/14 מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' חוסין, פסקה ד' (2.6.2016) (להלן: עניין חוסין), לפיה "[]משרואה לפניו בית המשפט חוות דעת שמאיות סותרות, עליו למנות במקרה מתאים, וכך במקרה דנא, שמאי מטעמו". בנוסף, מלינים התובעים על כך שהכרעת בית המשפט קמא לא נומקה ונעדרה התייחסות לטענות שהעלו התובעים נגד חוות הדעת. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הגישה המדינה תחשיב מטעמה, לפיו יתרת סכום הפיצויים שיש לשלם לתובעים עומדת על 653,832 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). ביום 28.9.2022 הגישו התובעים את התנגדותם לתחשיב המדינה בשני עניינים – אופן שערוך סכום הפיצוי ודרך חישוב שכר הטרחה. בנוסף, עמדו על טענותיהם בערעור, וכן סברו כי יש לדון במספר מחלוקות פרטניות נוספות, שעיקרן בטענה כי המדינה לא הייתה רשאית לחזור בה מעמדתה בדבר שיעור דמי החכירה האבודים, אשר במשך שנים, ואף בראשיתו של ההליך קמא, הועמד על ידה על שיעור של 5%. כפי שתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם, הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו יתרת סכום הפיצויים המגיעה לתובעים עומדת, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך של 1,447,161 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). ביום 17.3.2024 הודיעו התובעים כי הם עומדים על טענותיהם בערעור ובמחלוקות הפרטניות שפורטו על ידם בהודעתם הקודמת, וכי בכפוף לאמור ולתיקון מסוים בתחשיב המדינה המעודכן אין להם כל טענה נגד התחשיב. בהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, הודיעו התובעים ביום 15.9.2024 כי הם עומדים על ערעורם וביום 31.10.2024 הגישו את עיקרי טיעונם בכתב, בהם עמדו רק על טענתם בערעור בדבר אי-מינוי מומחה מטעם בית המשפט (ולא על יתר המחלוקות הפרטניות והשגותיהם על תחשיב המדינה שהעלו בהודעות קודמות). בצד הדברים ציינו כי ככל שערעורם יידחה, הם מסכימים לתחשיב המדינה המעודכן בכפוף לשערוכו. בעיקרי הטיעון שהגישה המדינה ביום 10.12.2024, נטען כי יש לדחות את ערעור התובעים וליתן תוקף לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה ציינה כי במסגרת ההליך קמא התובעים אומנם הגישו לבית המשפט קמא בקשה למינוי מומחה מטעמו, אך בסמוך לכך חזרו בהם מבקשה זו. בהמשך, ורק לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בהליך, הגישו התובעים בקשה נוספת למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אך זו נדחתה. לעמדת המדינה, די בכך כדי לדחות את ערעור התובעים. לגופו של עניין, נטען כי בעניין חוסין (ובפסיקה שבאה אחריו) לא נקבעה כל חובה למנות מומחה מטעם בית המשפט בכל מקרה שבו ישנן חוות דעת סותרות, אלא הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו. לפיכך, לשיטת המדינה, אין פסול בהכרעת בית המשפט קמא שלא למנות מומחה מטעמו. לבסוף, נטען כי צדק בית המשפט קמא כשקיבל את חוות הדעת מטעם המדינה, שהייתה מבוססת ומקיפה, ודחה את חוות הדעת מטעם התובעים, אשר לקתה בכשלים רבים; וממילא, מדובר בהכרעה שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה. ביום 15.12.2024 נערך דיון קדם-ערעור, במהלכו הודיע בא-כוח התובעים כי מרשיו מבקשים כי תינתן הכרעה בערעורם – ומכאן פסק דיננו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 15.12.2024, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר כעת, יש לדחות את טענת התובעים, וכנגזר מכך, ליתן תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. יודגש שנית, כי ערעור המדינה התייתר לאור הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, כך שנותר להכריע אך בערעור התובעים, אשר מלין על אי-מינוי מומחה מטעם בית המשפט קמא – ועל כך בלבד. אקדים אחרית לראשית, ואבהיר כי דין טענת התובעים להידחות. כידוע, החלטה בעניין מינוי מומחה היא החלטה דיונית אשר נמצאת בלב הפררוגטיבה של הערכאה המבררת, ובהתאם מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור בהחלטה כזו הוא מצומצם ביותר (רע"א 1448/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 3 (25.2.2019); רע"א 9070/20 נכסי מלכת שבא אילת נ' לוי, פסקה 8 (7.1.2021); רע"א 6158/22 גינדי אחזקות דירות יוקרה בע"מ נ' נציגות הבית המשותף ברחוב חיים זכאי 10 פתח תקווה, פסקה 7 (18.10.2022)). המקרה שלפנינו אינו נמנה בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטה מעין זו. כפי שצוין בעיקרי הטיעון מטעם המדינה, לאחר שהוגשו חוות הדעת הראשונות מטעם הצדדים והמומחים נחקרו עליהן, ובעקבות פסיקה חדשה שיצאה מבית משפט זה, ביום 15.1.2027 פנו התובעים לבית המשפט קמא בבקשה למינוי מומחה מטעמו. ואולם, בדיון שנערך ביום 23.2.2017 הודיע במפורש בא-כוחם כי הם חוזרים בהם מבקשה זו, וחלף זאת מבקשים להגיש חוות דעת מעודכנת (ראו פרוטוקול דיון מיום 23.2.2017, עמ' 30 ש' 15). ואכן, בסופו של הדיון, נעתר בית המשפט קמא לבקשה לעדכן את חוות הדעת שהוגשו, ומספר חודשים לאחר מכן אלו הוגשו, ובהמשך נחקרו המומחים עליהן. לפיכך, אין כל מקום להלין על בית המשפט קמא כי לא מינה מומחה מטעמו. אמת הדבר, בהמשך, במהלך הדיון שהתקיים ביום 16.5.2019, בו נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה, העלו התובעים בפני בית המשפט קמא בקשה נוספת בנושא, לה התנגדה המדינה, וכן העלו אותה על כתב ביום 8.12.2019. ברם, על אף שנראה כי בית המשפט קמא התחבט בסוגיה (ראו פרוטוקול דיון מיום 16.5.2019, עמ' 6-2), בסופו של דבר הוא לא נעתר לה, וחלף זאת נתן את פסק דינו אשר הכריע בין חוות הדעת, תוך אימוץ רכיב מסוים מאחת ורכיב אחר מהשנייה. החלטה זו לא רק שאינה מגלה עילה להתערבות, אלא שהיא נראית מוצדקת על רקע נסיבות העניין. כך, בהינתן שהבקשה הנוספת הוגשה מבלי לנמק את העיתוי שבו היא הוגשה – לאחר שהצדדים כבר הגישו את סיכומיהם, ומבלי להצדיק את הגשתה בהינתן החזרה מהבקשה הקודמת. נוכח האמור, התובעים לא העמידו עילה מבוררת המצדיקה את החזרת הדיון לבית המשפט קמא כדי שימנה מומחה מטעמו. למעלה מן הצורך, יובהר כי עניין חוסין לא קבע חובה גורפת למינוי מומחה מטעם בית המשפט כאשר ישנן חוות דעת סותרות מטעם הצדדים – אלא רק "במקרה מתאים" (עניין חוסין, בפסקה ד'). כך הייתה דרך הילוכה של הפסיקה עוד לפני פסק הדין בעניין חוסין, אשר הדגישה כי לבית המשפט שיקול דעת רחב בנושא זה, וכי "אין מוטלת עליו כל חובה למנות מומחה מטעמו" (ע"א 974/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה, פ"ד נ(5) 104, 108 (1997). ראו גם ע"א 792/88 ברזילי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "זמורה", פ"ד מד(3) 828, 832 (1990)); וכך גם לאחריה (בש"א 8158/17 גורני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פסקה 11 (26.10.2017); ע"א 3137/15 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (בפירוק), פסקה 19 (21.5.2018)). ודוק, מינוי שמאי מטעם בית המשפט לצורך הכרעה בין חוות דעת שמאיות שהגישו הצדדים היא בוודאי פרקטיקה מקובלת, ובמקרים רבים, אף רצויה ומוצדקת. יחד עם זאת, אין לומר כי היא בגדר דרך אחת ויחידה להכריע בין חוות דעת שמאיות נוגדות. לפיכך, אין כל בסיס לטענה כי בית המשפט קמא פעל בניגוד לדין. סוף דבר: משדחינו את טענת התובעים, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי התובעים את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעורים אלה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התובעים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ה (09 אפריל 2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט