גולן נ' פנים ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 42312-03-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: רפי גולן נגד המשיבים: 1. המשרד לביטחון לאומי 2. המפקח הכללי של משטרת ישראל 3. ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד שלומי גולן בשם המשיבים: עו"ד יעל ברלב פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: עניינה של עתירה זו בבקשת העותר כי נורה למשיבים לשנות מהחלטתם ולאשר את בקשתו לפרוש מהמשטרה טרם הגיעו לגיל הפרישה הקבוע בחוק. לטענת העותר, המשיבים מקיימים מדיניות מפלה לפיה בקשות לפרישה מוקדמת של קצינים בכירים מתקבלות, בעוד בקשות דומות של "שוטרים מן השורה" – נדחות. בתגובה מקדמית "ראשונית" לעתירה, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף לנוכח קיומו של סעד חלופי לעותר, בדרך של פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לעמדת המשיבים, סעיף 5 בצירוף פרט 37(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים) מעגן את סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה מושא ענייננו. כך, בפרט 37(1) לתוספת הראשונה נקבעה סמכות בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעניינים הקשורים ל"שוטרים וסוהרים", וביניהם בהחלטה "בעניין המנוי בסעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 למעט כל החלטה הנוגעת למינוי המפקח הכללי של המשטרה". הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה מונה עניינים אלה: "תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של קצין משטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שירותו מחמת שעת חירום, עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המשטרה, או שחרורו מן השירות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969". לעמדת המשיבים, הסעדים המבוקשים בעתירה, שעניינם בפרישת העותר מהמשטרה, מצויים בגדרי סעיף 93א לפקודת המשטרה, ולפיכך הסמכות לדון בהם מסורה לבית המשפט לענינים מינהליים. בתשובת העותר לתגובה המקדמית מטעם המשיבים, הוא דוחה פרשנות זו. לעמדתו, הביטוי 'שחרור מן השירות' שבסעיף 93א עניינו בהפסקת שירות שלא על דרך הפיטורין, והוא אינו נוגע לפרישה לגמלאות; ומכל מקום, עניינה של עתירתו בהפליה שיטתית במדיניות פרישה, ועל כן מקומה בבית משפט זה בשבתו כבג"ץ. דין העתירה להידחות על הסף מפאת קיומו של סעד חלופי. אף אם נקבל את עמדת העותר, לפיה אין בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון בעתירתו, ולא ראיתי צורך להכריע בכך – הרי שהמסקנה הנובעת מכך אינה כי בית משפט זה בשבתו כבג"ץ, הוא הכתובת לעתירתו; אלא כי על העותר להפנות השגותיו לבית הדין לעבודה. כידוע, טרם כניסתו לתוקף של צו בתי משפט לענינים מינהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשע"א-2010 (להלן: הצו), שבמסגרתו הוסף פרט 37 לתוספת הראשונה – חלוקת הסמכויות בעניינם של שוטרים היתה כזו שבית הדין לעבודה דן בתובענות שוטרים הנובעות מיחסי עובד ומעביד, ואילו בית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, דן בהשגותיהם של שוטרים בעניינים שאינם באים בגדר יחסי עובד ומעביד, כפי שהוגדרו בסעיף 93א לפקודת המשטרה. על מצב דברים זה, בו בג"ץ דן בהשגות אלו – נמתחה ביקורת בפסיקת בית משפט זה, תוך שהובהר כי מדובר במצב בעייתי הרחוק מלהניח את הדעת (ראו למשל: בג"ץ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כח אדם במטה הכללי של צה"ל, פסקה ד' (26.1.2006); בג"ץ 5770/05 ויזל נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 14 (23.8.2006) (להלן: ענין ויזל)). הוסבר כי העניינים שעולים בעתירות אלו מעצם טיבם הם "עניינים הראויים להתברר בבית הדין לענייני עבודה או בית הדין לעניינים מנהליים. טריבונלים אלו הם המתאימים לשמיעת ראיות והעדת עדים, ולבחינה מדוקדקת של כלל הפרטים. בית המשפט הגבוה לצדק אינו המקום הטבעי להליך שכזה, הוא אינו בנוי ומתאים לכך, ועוול עלול להיגרם לצדדים הנוגעים בדבר, מכך שעניינם אינו נידון בפני ערכאה דיונית, תוך שמיעת ראיות ובחינת טענותיהם בכללותן" (ענין ויזל, בפסקה 15). ואכן, המחוקק היטה אוזנו לביקורת, והוסיף במסגרת הצו את פרט 37 לתוספת הראשונה לחוק. כפי שהובהר בדברי ההסבר לצו ובפסיקה: "מטרתו של הצו להשלים את המהלך של העברת עתירות השוטרים והסוהרים, בעניינים אשר בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בהם, לבית המשפט לעניינים מינהליים" (ראו: בג"ץ 2993/22 סבן נ' השר לביטחון פנים, פסקה 9 (12.7.2022); דברי הסבר לצו בתי משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק) התש"ע-2010, העברת עניני שוטרים וסוהרים מסמכות בג"צ לבית משפט לעניינים מינהליים). נמצאנו למדים כי ממה נפשך: אם צודקים המשיבים – ועניינו של העותר בא בגדרי סעיף 93א לפקודת המשטרה – הרי שיש לברר את העתירה בבית המשפט לענינים מינהליים. ואם צודק העותר – ועניינו אינו בא בגדרי הוראה זו – אזי מקומן של טענותיו בבית הדין לעבודה. כך או כך, ומבלי צורך להכריע במחלוקת, עומד לעותר סעד חלופי. לנוכח המפורט לעיל, ובשים לב להלכה לפיה בית משפט זה, ככלל, לא יידרש לעתירה מקום בו קיים לעותר סעד חלופי (ראו למשל: בג"ץ 1052/19 אברהם נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פסקה 5 (19.8.2019) בג"ץ 5065/24 צדוק נ' המפקח על רישום המקרקעין – חולון, פסקה 3 (30.6.2024)) – דין העתירה להידחות על הסף. ניתן היום, י"ד אייר תשפ"ה (12 מאי 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת