בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
4231/97
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערת
והמשיבה
בערעור
שכנגד: צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ
נ
ג ד
המשיב
והמערער
בערעור
שכנגד: נאוה יחיאל
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום
18.5.97 בת"א 593/94 שניתן על ידי כבוד השופט י' עדיאל
בשם
המערערת: עו"ד אילן ירון ועו"ד דניאלה
בן אשר
בשם
המשיב: בעצמו
פסק דין
השופט ת' אור:
1. אלה העובדות הצריכות
לענייננו: ביום 9.9.1988, בעת שנהג ברכבו, נפגע המשיב בתאונת דרכים. בעת קרות
התאונה היה רכבו של המשיב מבוטח כחוק בפוליסה שהוצאה על ידי המערערת. בתקופה שקדמה
לתאונה, החזיק המשיב רשיון נהיגה תקף, אולם תוקפו של הרשיון פג ביום 15.7.88 ולא
חודש עד ליום 14.9.88, קרי: חמישה ימים לאחר התאונה. רשיון הנהיגה של המשיב לא
חודש על ידי רשות הרישוי מכוח סמכותה לפי תקנה 172ב לתקנות התעבורה,
התשכ"א1961- (להלן: תקנה 172ב), דהיינו מאחר שהמשיב לא שילם קנסות
בגין עבירות תנועה שהוטלו עליו.
לאחר התאונה, פנה המשיב למערערת, אצלה היה
מבוטח, בדרישה כי תשלם לו פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים. דרישתו
של המשיב נענתה בשלילה. לפיכך, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המערערת.
השאלה העיקרית בבית המשפט המחוזי אשר עמדה
במחלוקת בין הצדדים, נוגעת להשלכה של אי חידוש רשיון הנהיגה של המשיב, על זכאותו
לקבל פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק
הפיצויים).
2. שאלת חובתה של המערערת לפצות את המשיב דינה
להיות מוכרעת על פי הוראות חוק הפיצויים, ובהתאם לתנאי פוליסת ביטוח חובה שרכש
המשיב מהמערערת (להלן: הפוליסה). ההוראה הרלבנטית בחוק הפיצויים לענייננו,
היא הוראת סעיף 7(3), על פיה:
"נפגעים
אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
...
(3)
מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה".
חלק א' לפוליסת הביטוח
שהוצאה למשיב, שכותרתו "בני אדם הזכאים לנהוג ברכב", מתיר את הנהיגה
בכלי הרכב רק על פי סעיפי חלק א' הנקובים בפוליסה. לעניין זה נקבעה, בין היתר,
הדרישה, כי:
"... האדם הנוהג ... הינו
בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג
ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא
נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, או החלטות בית
המשפט או רשות מוסמכת אחרת" (להלן: ההוראה שבפוליסה).
אשר ליחס בין הוראת החוק לבין הוראות
הפוליסה, מקובל לראות את ההוראה החוקית שבסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, כהוראה שבאה
להנחות את המבטחים בעיצוב תוכנה של פוליסת הביטוח. עמדה על כך השופטת נתניהו:
"החוק הקובע הוראה
נורמטיבית, אינו בנוי על תנאי חוזי הכלול בפוליסת ביטוח ... החוק אינו צריך להיערך
בהתאם לפוליסה, אלא להפך." (ע"א 811/81; 612/82 שעשוע נ' מועלם,
פ"ד לח(4) 588, 583).
כן נקבע, כי מכוח סעיף 7 לחוק
הפיצויים ניתן להוסיף על הגבלת האחריות של המבטח, אך לא להטיל עליו חיובים נוספים
שלא נטל על עצמו במפורש בפוליסה שהוציא. במלים אחרות, מטרתו של סעיף 7 לחוק
הפיצויים היא להוסיף על ההוראות המגבילות את אחריות המבטח מקום בו על פי הפוליסה
עומדת למבוטח הזכות להיות מפוצה בהתאם לחוק הפיצויים. כאשר הפוליסה עצמה קובעת
הסדר בדבר הגבלת תוקף עקב היעדר רשיון נהיגה תקף, ההסדר שקבעה הפוליסה הוא שיחול
(ע"פ 651/88 דניאל שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 49, 55-53).
מכך עולה, כי יש לבחון הן את תחולתו של סעיף
7(3) לחוק, והן את תחולת ההוראה שבפוליסה על ענייננו. אם נגיע למסקנה, כי על פי
אחת מהוראות אלה נשללה זכותו של המשיב כלפי המערערת, פירוש הדבר הוא, כי דין תביעת
הפיצויים של המשיב כנגדה להדחות.
3. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי אי חידוש
רשיונו של המשיב לא עומד לו לרועץ, הן מצד החוק והן מצד הוראות הפוליסה. במישור
החקיקתי קבע בית המשפט, כי תכלית ההסדר שבחוק הפיצויים איננה לשלול את הזכאות מכוח
החוק בשל פקיעתו של רשיון נהיגה מסיבות שאין להן כל קשר לכושרו של בעל הרשיון
לנהוג ברכב. פירוש מצמצם לחריג המצוי בסיפא של סעיף 7(3), המתייחסת לאי תשלום אגרת
רישיון נהיגה בלבד, יחטיא את כוונת המחוקק. פירוש תכליתי של חריג זה, מצדיק להחיל
אותו גם במצב של אי חידוש רשיון מחמת אי תשלום קנס.
במישור ההסכמי, בית המשפט המחוזי דן בשאלה, אם
התקיים במשיב, אשר היה בעל רשיון נהיגה בר תוקף במשך שנים-עשר החודשים שקדמו
לתאונה, התנאי הנוסף - שהמשיב לא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה מכוח החוק או
על פי החלטת רשות מוסמכת. בית המשפט קבע, כי אי חידוש רשיון הנהיגה בשל אי תשלום
קנסות, אינו בא בגדר "פסילה" כמשמעה בפוליסת הביטוח. לפיכך, אין בכך כדי
לפגוע בתוקף הכיסוי הביטוחי.
בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי המשיב זכאי
לפיצויים מאת המערערת בגין הנזקים שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים וחייב את המערערת
בתשלום פיצויים בסכום אותו קבע.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור
אשר בפנינו. ערעור המערערת סב, הן על הקביעה כי המשיב זכאי לפיצויים מכוח חוק
הפיצויים והן על גובה הפיצויים שנפסקו לו. על גובה הפיצויים הוגש גם ערעור שכנגד.
תחילה אדון בשאלת זכאות המשיב לפיצויים לפי
חוק הפיצויים.
4. טענתה העיקרית של המערערת היא, כי סעיף 7(3),
השולל את זכאותו לפיצויים של מי שנהג כשאין לו רשיון נהיגה תקף, חל על ענייננו.
המערערת טוענת, כי הסייג הקבוע בסיפא של סעיף 7(3) חל רק על המקרה של אי תשלום
אגרת חידוש רשיון נהיגה ואין להרחיב את תחולת הסייג גם לאי חידוש רשיון נהיגה על
ידי הרשות המוסמכת, בהסתמך על תקנה 172ב לתקנות התעבורה בגין אי תשלום קנסות.
בהעדר הגדרה בחוק הפיצויים, בפקודת התעבורה ובתקנותיה ואף לא בחוק הפרשנות,
תשמ"א1981-, ובפקודת הפרשנות (נוסח חדש) מפנה בא כוח המערערת להגדרתו
המילונית של המונח "אגרה", דהיינו "תשלום שהממשלה או העיריה גובות
מן האזרחים בעד שירותים מסוימים" (מילון אבן שושן, מהדורה תשמ"ח), או
למובנה של "אגרה" בדיני מיסים.
על פי הטענה, קנס, שאדם חויב בו בשל עבירת
תעבורה או כל עבירה אחרת, אינו יכול להחשב "אגרה" במובן האמור, מאחר
וסכום הקנס הושת כעונש בגין עבירה, ואינו מהווה סכום הנגבה כתמורה בעד שירות. בא
כוח המערערת מוסיף וטוען, כי תכליתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא עונשית
בעיקרה. היא משקפת את רצונו של המחוקק להרתיע אנשים מלנהוג בלא רשיון תקף, על דרך
שלילת זכאותם לפיצויים. תכלית זו תומכת אף היא במסקנה כי אין להרחיב את תחולת
הסיפא למקרים של פקיעת רשיון מחמת עילה שאינה אי תשלום אגרה.
5. דעתי היא, כי אין לקבל את הפרשנות המוצעת על
ידי בא כוח המערערת.
אכן, המונח "אגרה", זכה לפרשנות
במסגרת דיני המיסים. נקבע, כי הוא "משתרע על מגוון של תשלומים שאינם מס טהור
מחד ואינם מחיר טהור מאידך. אגרה נבדלת ממס טהור בכך שהיא משתלמת כתשלום חובה
בזיקה עם שירות מסוים שהשלטון נותן לפרט. לעומתו מס טהור נגבה ללא זיקה לשירות
מסוים. אגרה נבדלת ממחיר טהור בכך ששעורה אינו מותנה בערך השירות שבגינו היא
ניתנת" (דברי השופט ברק בע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור,
פ"ד מו(3) 377, 374, אשר צוטטו בהסכמה בע"א 1934/95 רשות השידור נ'
גיורא שור, דינים עליון, נב', 55).
עם זאת, אין הכרח, להחיל את הפירוש אותו קיבל
המונח "אגרה" בתחום דיני המיסים בבואנו לפרש מונח זה במסגרת סעיף 7(3)
לחוק הפיצויים. החקיקה בדיני המיסים אינה בבחינת in pari materia עם חוק
הפיצויים. השיקולים והמדיניות העומדים בבסיס חקיקת המס, שונים מהשיקולים שעמדו
ביסוד הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא אחת, עמדה הפסיקה על העקרון, שמונח
מסוים יכול לקבל משמעויות רבות, המשתנות מחיקוק לחיקוק ומעניין לעניין. בכל חיקוק,
יש לפרש את המונח לפי הקשר העניין בו הוא מופיע, בהתחשב בתכלית שביסוד אותו חיקוק
(ראו, למשל, ע"א 524/79 אברהם אפשת נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4)
729, 733; ע"פ 94/65 תורג'מן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3)
80, 57).
על כן, בבואנו לפרש את המונח "אגרה"
במסגרת הוראת חוק ספציפית, בתחום מיוחד כתחום הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
לא הפרשנות שניתנה למונח בתחום דיני המיסים תנחנו. יש לקרוא את סעיף 7(3) לחוק
הפיצויים ולפרשו בהתחשב בהקשר החקיקתי בו הוא נמצא, קרי: חוק הפיצויים, שהוא חוק
בעל מגמה סוציאלית (ראו, למשל, ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר, חברה לביטוח
בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 543, 547; רע"א 1193/90 מדינת ישראל
נ' הפול, חברות הביטוח הישראלית בע"מ, פ"ד מה(4) 230, 245; עניין גולדמן
נ' קרנית, בעמוד 519). על כן, יש מקום לצקת להוראה שבסעיף 7(3) תוכן התואם את
תכליתה של הוראה זו ומתיישב עמה. מהי תכלית זאת?
6. המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים,
כאשר רשיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג
זה, ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקלי-פורמלי באופיו,
אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, על כן אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו
לפיצויים. דומה, כי אין כל צידוק ענייני לאבחן בין מצב זה לבין מצב של אי חידוש
רשיון בשל אי תשלום קנסות. בדומה לאי תשלום אגרה, גם אי תשלום קנסות הנו, מטבעו,
עניין פיסקלי. אי תשלום קנסות, כמוהו כאי תשלום אגרת רשיון נהיגה, נובע מסיבות
הקשורות בחסרון כיס או רשלנות. אי חידוש הרשיון, על פי תקנה 172ב לתקנות התעבורה,
אינו אלא סעד סטטוטורי, אשר תכליתו להבטיח גבייתם של קנסות במועדם. אפילו שקיימות
דרכים אחרות לגביית קנסות, אין להקל ראש בתכלית זו. ברם, ככל שהדברים נוגעים
לענייננו, אין היא מצדיקה תוצאה כה מרחיקת לכת של שלילת הזכאות לפיצויים.
על רקע שיקולים אלה, הפרשנות הראויה של סעיף
7(3) היא, לתת לסיפא שעניינה אי תשלום אגרה, פרשנות מרחיבה, כך שתכלול גם אי תשלום
קנס. "אגרה", בהקשר זה, באה להצביע על תשלום חובה אשר אי עמידה בו מביאה
לאי חידוש רישיון נהיגה. פרשנות כזו תביא לכך, שזכאותו לפיצויים של נהג, אשר נהג
ללא רשיון נהיגה מחמת שרשיונו לא חודש עקב אי תשלום קנסות שהוטלו עליו, לא תישלל.
פרשנות מרחיבה כזו תואמת את הגישה הראויה לפרשנות סעיף 7(3). פרשנות מרחיבה לסעיף
7(3) תואמת את גישתו של חברי, השופט אנגלרד, בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים", עדכון משולב, תשנ"ו1996-, שם הוא אומר, בהתייחסו לסיפא של סעיף
7(3):
"המחוקק המתיק את דין
השלילה, כאשר העדר הרשיון נעוץ בדבר פורמלי שאין בו כל מימד מהותי הקשור לבדיקת
כושר ... מן הראוי לעשות מאמץ מיוחד כדי למנוע את הסנקציה החמורה של שלילת זכאות
בשל מחדל פורמלי. ייתכן כי במלאכת פרשנות מרחיבה זו ניתן להיעזר גם בחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו" (ראה בעמודים 105-104).
דברים אחרונים אלה נקשרים להיבט העונשי של
סעיף 7(3), אותו הדגיש בא כוח המערערת בסיכומיו. דומה, כי היבט זה מחייב פרשנות
אשר תיצור הלימה בין הסנקציה בחוק לבין ההפרה. פרשנות זו מחייבת לתחום את הרציונל
הענישתי של סעיף 7(3) לאותם מקרים בהם לא מדובר במחדל בעל אופי פיסקלי או
פורמלי-טכני, כגון אי תשלום אגרת רישוי במועד, אלא מדובר במחדל מהותי, כמו כשירות
לנהוג. אכן, בעובדה שקיים בסעיף אלמנט עונשי, יש כדי לתמוך בפירוש התוחם את שלילת
הזכאות לפיצויים אותה קובע סעיף 7(3) אך לאותם מקרים בהם תגובה עונשית כה חריפה -
שלילה מוחלטת של זכות הפיצויים - הינה מוצדקת והולמת.
בענייננו, אין חולק, כי בעת התאונה, המשיב היה
זכאי לחדש את רשיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס ומבלי שיחוייב על ידי רשות
הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך. דהיינו, בעיני רשות הרישוי,
המשיב היה כשיר לנהוג ברכב בעת שאירעה התאונה. במצב דברים זה, ולאור האמור עד כה,
המסקנה המתבקשת היא, כי אין לשלול את זכאותו של המשיב לפיצויים בשל הוראת סעיף
7(3) לחוק.
משעברנו את המשוכה שהציבה הוראת סעיף 7(3)
לחוק, נותר לבחון אם לא נשללה זכותו לפיצויים מהמערערת בהסתמך על ההוראה שבפוליסה.
6. פוליסת ביטוח החובה אותה רכש המשיב מאת
המערערת, כוללת בתוכה, כמצוטט לעיל, את ההוראה שבפוליסה, הכוללת תנאי מפורש, כי
הנוהג ברכב יהיה בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב או שהיה בעל רשיון כזה
בתאריך כלשהו במהלך שנים-עשר החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל על ידי רשות מוסמכת
מלקבל או להחזיק רשיון כזה.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתאריך כלשהו בשנה
שקדמה לתאונת הדרכים, המשיב החזיק רשיון נהיגה תקף. השאלה שנותרה במחלוקת היא, אם
אכן, כטענת בא כוח המערערת, אי חידוש רשיון הנהיגה על ידי רשות הרישוי מתוקף
סמכותה לפי תקנה 172ב לתקנות התעבורה, מהווה "פסילה" מהחזקת רשיון,
כמובנה בהוראה שבפוליסה.
7. סבורני, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. המונח
"פסילה" אינו מוגדר בפוליסת הביטוח, בפקודת התעבורה על תקנותיה, בחוק
הפרשנות, תשמ"א1981-, או בפקודת הפרשנות (נוסח חדש). על פי מובנה הרגיל והמילוני
של המילה "פסילה", עסקינן בפעולה של קביעת אי כשירות.
מובן זה של המונח "פסילה", כמבטא
מצב של היעדר כשירות, גם עובר כחוט השני בתקנות התעבורה. תקנות אלה כוללות מספר
מקרים, שעניינם כשירותו של האוחז בהגה, בהם הוסמכה רשות הרישוי לפסול רשיונו של
בעל רשיון נהיגה. ראו למשל את הוראות תקנה 212 לתקנות התעבורה, שכותרתה
"הזמנת בעל רשיון נהיגה לבדיקה ולבחינה", הקובעת:
"(א)
רשות הרישוי רשאית בכל עת להזמין בעל רישיון נהיגה
לבדיקה רפואית, לרבות בדיקת כושר ולבחינה עיונית ומעשית ...
(ב)
נכשל בעל רישיון נהיגה בבדיקה או
בבחינה, רשאית רשות הרישוי לפסלו מהחזיק רישיון נהיגה או לכלול ברישיון תנאים ...".
עינינו הרואות, כי המחוקק ראה בכשלונו של
בעל רשיון בבדיקה רפואית או בבחינה עיונית או מעשית אליה זומן מטעם רשות הרישוי,
משום פגם היורד לכשירותו של בעל הרשיון לנהוג ועל כן, הסמיך את רשות הרישוי לפסול
את רשיונו.
דוגמה נוספת ניתן למצוא בהוראות תקנה 549
לתקנות התעבורה, הקובעת:
"(א)
אמצעי תיקון לעניין חלק זה הם אלה, כולם או מקצתם:
(1)
הדרכה ומבחן בנהיגה נכונה;
(2)
מבחן עיוני בנהיגה;
(3)
מבחן מעשי בנהיגה;
(4)
בדיקות רפואיות או בדיקות אחרות שתורה רשות
הרישוי;
(5)
פסילתו של בעל רישיון נהיגה
מהחזיק בו לצמיתות או לתקופה מסויימת".
תקנה 549 מונה את אמצעי התיקון לגביהם קבע
המחוקק, כי ביצועם על ידי בעל רשיון, יביא למחיקת נקודות החובה (כולן או חלקן)
אותן צבר בגין עבירות תעבורה בהן הורשע. בין אמצעי התיקון, שכל מטרתם הבטחת
כשירותו של האוחז בהגה, נמנית פסילת רשיון הנהיגה.
מן המקובץ עולה, שבאותם מקרים בהם סבר המחוקק,
כי ארע מאורע שיש בו כדי להשליך על כשירותו של בעל רשיון לנהוג, רשות הרישוי
הוסמכה לפסול את רשיון הנהיגה שלו. לעומת זאת, במקרה שבו מדובר בפגיעה בתוקפו של
רשיון שלא מחמת אי כשירות, התקנות נוקטות מינוח שונה. דוגמא לכך היא תקנה 172ב בה
אנו דנים:
"רשות הרישוי רשאית שלא
ליתן רשיון נהיגה או שלא לחדש רשיון עד שמבקש הרשיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה,
כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב
- שולם".
תקנה 172ב לתקנות התעבורה, מקנה לרשות הרישוי
סמכות לסרב ליתן או לחדש רשיון נהיגה בשל אי תשלום קנסות על ידי מבקש הרשיון. עיון
בלשון התקנה מעלה, כי התקנה אינה דנה בפסילה. המונח "פסילה" כלל אינו
נזכר בה. נראה, כי שלא כמו בדוגמאות שנזכרו לעיל, בהתקינו את תקנה 172ב, יצא מחוקק
המשנה מנקודת הנחה, שאין באי תשלום קנס משום פגם מהותי שיש בו כדי להשליך על
כשירותו של בעל רשיון לנהוג ועל כן, בחר במקרה כזה שלא להעניק לרשות הרישוי סמכות לפסול
את בעל הרישיון מלהחזיק בו.
8. דברים אלה ראויים להדגשה, כי ככל שמתקיימת
בעייה בכשירותו של נהג - אם מחמת ליקוי נפשי או בריאותי, ואם מחמת נהיגה מסוכנת
אשר מצדיקה את פסילתו מלנהוג - מתחייבת השעייה מיידית של רשיון הנהיגה. אחרת,
הסיכון אשר מצדיק את הפסילה ואי הכשירות עלול להתממש. בתקנה 172ב הוסמכה רשות
הרישוי להשית על נהג שלא שילם קנסות שהוטלו עליו, אחת משתי סנקציות בלבד: האחת, אי
מתן רשיון נהיגה והשניה, אי חידוש רשיון הנהיגה אשר פקע. המועד להפעלת הסנקציה
הראשונה מוגבל לתקופה שלפני מתן רשיון הנהיגה ואילו המועד להפעלת הסנקציה השנייה,
הוא לאחר פקיעת רשיון הנהיגה. דהיינו, הסמכות הקבועה בתקנה 172ב אינה רלבנטית בתוך
התקופה בה רשיון הנהיגה הנו בתוקף. בתוך תקופה זו לא נתונה לרשות הרישוי סמכות
לפסול את בעל הרישיון מלהחזיק בו. על אי תשלום קנסות שנצברו במהלך תקופת הרשיון, ייתן
הנהג את הדין רק לאחר פקיעת רשיון הנהיגה, כאשר יבקש לחדשו. מועד זה יכול לחול
מספר שנים לאחר המועד בו צריך היה לשלם את הקנס. אך בתוך תקופה ארוכה זו, תקופת
קיומו של רישיון נהיגה בר תוקף, אין לעובדה שהקנסות טרם שולמו כל השלכה על היותו
בעל רישיון נהיגה, ועל פי האמור בהוראה שבפוליסה הביטוח תקף גם לשיטתה של המערערת.
סבורני, כי אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה,
שהמחוקק לא ראה באי תשלום קנסות מחדל מהותי הפוגע בכשירותו של בעל הרשיון ואשר יש
בו כדי להצדיק את פסילת רשיונו. שאם לא תאמר כן, ייתכן מצב שבו פסילת רשיונו של
מי אשר נמצא טעם לפסול רשיונו מחמת שלא שילם קנסותיו, תיעשה בפועל רק מספר שנים
לאחר שהתגבש הטעם לפסילת הרשיון. אילו סבר המחוקק, כי יש באי תשלום קנסות כדי
לפגוע בכשירותו של בעל רשיון לנהוג, וכדי להצדיק את פסילת רשיונו, היתה ניתנת
לרשות הרישוי הסמכות לפסול רשיונו על אתר.
אשר על כן, אין לומר כי הסנקציה של אי מתן או
אי חידוש רשיון נהיגה על פי תקנה 172ב כמוה כפסילת רשיון נהיגה במובן ההוראה
שבפוליסה.
9. לסיכום עניין ההוראה שבפוליסה, בהוראה זו נקט
מנסח הפוליסה במונח "נפסל" ובכך גילה עמדתו, כי כוונתו לפקיעת רשיון
מחמת דבר שעניינו פגם בכשירותו המהותית של בעל הרשיון להחזיק ברשיונו. על כן,
ונוכח האמור לעיל, ברי, כי אי חידוש רישיון נהיגה על ידי רשות הרישוי, מכוח סמכותה
לפי תקנה 172ב לתקנות התעבורה בשל אי תשלום קנסות, אינו נכנס לגדר הסיפא של ההוראה
שבפוליסה.
10. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, כי אין
להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע את זכאותו של המשיב לפיצויים לפי חוק
הפיצויים. לשון אחר, זכאותו לפיצויים של המשיב, אשר בעת קרות התאונה לא היה בעל
רשיון נהיגה, מאחר שרשיונו לא חודש בשל אי תשלום קנסות - לא נשללה, לא על ידי
הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ולא על ידי ההוראה שבפוליסה.
11. גם דינם של הערעור והערעור שכנגד, ככל שהם
נוגעים לגובה הפיצויים, להדחות. לכל טענות בעלי הדין בנושא זה באה תשובה משכנעת
בפסק דינו הבהיר והמנומק היטב של בית המשפט המחוזי.
12. על סמך כל האמור לעיל, דין הערעור והערעור
שכנגד להדחות. בנסיבות המקרה, תשלם המערערת למשיב הוצאות ערעור זה בסך 15,000
ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כב' באדר התשנ"ט (10.3.99).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97042310.E06
/עכב