פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 4230/14
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4230/14
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט צ' זילברטל
כבוד השופט א' שהם
המערערת:
המועצה הדתית הדרוזית
נ ג ד
המשיבים:
1. פלונית
2. פלונית
3. פלוני
4. מדינת ישראל, משרד הפנים
5. המועצה המקומית ג'וליס
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 4510-05-09 שניתן ביום 4.5.2014 על ידי כבוד השופטת ב' טאובר
תאריך הישיבה:
ל' בסיון התשע"ה
(17.06.2015)
בשם המערערת:
עו"ד אהוד חטר-ישי ועו"ד דרור חטר-ישי
בשם המשיבים 3-1:
עו"ד ויסאם נבואני
בשם המשיבה 4:
עו"ד יעל בלונדהיים
בשם המשיבה 5:
עו"ד הייתם גבישי
פסק-דין
השופט י' עמית:
1. המשיבה 1 (להלן: המשיבה), קטינה ילידת 24.10.2000, נפגעה ביום 19.4.2007 כאשר נכנסה אל מתחם "כיפת הנביא שועייב" בכפר ג'וליס (להלן: האתר הקדוש או האתר) ואש אחזה בשמלתה מהנרות שדלקו במקום. הכיפה עצמה היא מבנה כיפתי קטנטן בקוטר של כמטר עם פתח צר של כחצי מטר, הממוקם באתר הקדוש. המשיבה יצאה מהכיפה צורחת ובוכה, כאשר כל פלג גופה התחתון עולה באש. עוברי אורח ששמעו את זעקותיה כיבו את האש והיא הועברה לטיפול בבית חולים.
2. תביעת המשיבה והוריה (המשיבים 3-2) הוגשה כנגד משרד הפנים, המועצה הדתית הדרוזית (להלן: המערערת) והמועצה המקומית ג'וליס.
בית משפט קמא מינה שלושה מומחים רפואיים, שהעריכו את נכותה של המשיבה בתחומים הבאים: אורטופדיה –נכות משוקללת 34.4%; כירורגיה פלסטית – 20% והמלצה להגדיל ל-30% בגין גילה של המשיבה; נפשי – 40%. בהמשך, ובעקבות חקירתו של המומחה בתחום הנפשי, העמיד בית המשפט את נכותה של המשיבה בתחום זה על 20%. נכותה הרפואית המשוקללת של המשיבה הועמדה אפוא על 58%, ובית המשפט העריך את נכותה התפקודית (הפסד כושר השתכרותה) על 50%.
המחלוקת העיקרית בבית משפט קמא התמקדה בשאלת החבות ובשאלה מי אחראי לאתר הקדוש. המערערת טענה כי השטח מצוי בבעלותו של הווקף המקומי של ג'וליס ולה עצמה אין כל זיקה או נגיעה למקום. בית משפט קמא סקר את מכלול הראיות בנושא והגיע למסקנה חד-משמעית כי המערערת היא שטיפלה באחזקתו ובניהולו של האתר הקדוש. כן מצא בית משפט קמא כי ניתן היה למנוע את האירוע בנקיטת אמצעי בטיחות פשוטים, כפי שאכן נעשה בעקבות המקרה. לסופו של יום חילק בית משפט את האחריות באופן הבא: 75% - על המערערת, 25% - על המועצה המקומית, 10% - על ההורים (שחוייבו לשפות את המערערת ואת המועצה המקומית מכוח הודעת צד ג' שנשלחה אליהם).
בית המשפט העמיד את נזקה של המשיבה על סך של 3,194,340 ₪. מסכום זה נוכו תגמולי מל"ל בסך של כ-354,000 ₪ ו"הוקפאו" תגמולי מל"ל שעשויה המשיבה לקבל לאחר הגיעה לגיל 18, בסכום של כ-857,000 ₪.
3. על כך נסב ערעורה של המערערת, שתקפה את פסק דינו של בית משפט קמא לאורך כל החזית, הן לעניין האחריות והן בכל רכיב ורכיב של הנזק, לרבות קביעות המומחים, משל היינו ערכאה דיונית.
4. פסק דינו של בית משפט קמא, בבחינת דבר דבור על אופניו, ואנו מאמצים אותו על קרבו ועל כרעיו מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ואידך זיל גמור. עם זאת ולשם הבהירות, מצאנו להורות כי שכר הטרחה שנפסק לזכות המשיבה אינו כולל את הסכום המוקפא, וככל שהסכום המוקפא ישולם, במלואו בחלקו, יתווסף אליו שכר טרחה בשיעור 20%+ מע"מ.
5. למעלה מן הצורך נוסיף ונעיר בקצרה.
א. הערעור מופנה למעשה כנגד קביעות מובהקות של עובדה ומהימנות, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. כך גם לגבי קביעות המומחים הרפואיים, שאותם תקפה המערער, תוך שהיא מייחסת למשיבה ולהוריה הגזמה והתחזות.
ב. קיימות ראיות אובייקטיביות למכביר, המוכיחות את זיקתה האמיצה של המערערת לאתר הקדוש, כפי שעולה מתיק הועדה המקומית לתכנון ובניה. מסמכים רבים הקשורים להיתר בניה באתר הקדוש, מעלים כי המערערת היא מבקשת ההיתר, היא שמינתה את עורך הבקשה ומתכנן שלד המבנה והקבלן, היא שהזמינה בדיקות חוזק בטון (איזוטופ), היא שהצהירה על עצמה כבעלת המקום בפני הועדה המקומית ועל שמה אף הונפק טופס 4. לכן, איננו רואים נפקות לטענה שהעלתה המערערת, ולפיה מבנה המחסן מושא היתר הבניה לא נבנה בסופו של יום. גם טענת המערערת, כביכול נאלצה לחתום על כל המסמכים הקשורים לאתר הקדוש מתוקף סמכותה כאחראית לפיתוח וניהול של המקומות הקדושים, לא הוכחה. אף לא למותר לציין, כי המערערת לא מצאה לשלוח הודעת צד ג' לווקף המקומי.
ג. רכיב הנזק העיקרי (1,784,340 ₪) נפסק למשיבה בגין הפסד השתכרות לעתיד, על פי בסיס של השכר הממוצע במשק. למרות שההלכה בעניין זה ברורה וידועה (הלכת ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)), הקדישה המערערת עמודים רבים בערעורה ובסיכומיה בניסיון לשכנע אותנו כי חישוב השכר היה אמור להיעשות על בסיס נמוך בהרבה, לאור הנתונים המוכיחים לטענת המערערת כי אחוז הנשים הדרוזיות העובדות הוא נמוך, ושכרן עומד על כמחצית השכר הממוצע במשק. לא יכולנו שלא לתהות הכיצד טענה זו נשמעת דווקא מפיה של המערערת, המועצה הדתית הדרוזית.
6. סופו של דבר שהערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיבים 3-1 בסך 50,000 ₪.
ניתן היום, א' בתמוז התשע"ה (18.6.2015).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14042300_E18.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il