בג"ץ 423-10
טרם נותח
טל יגרמן נ. מדינת ישראל
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בג"ץ 423/10
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 423/10
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
טל יגרמן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
תאריכי הישיבות:
י' בניסן תש"ע
(25.03.10)
י"ט באייר תש"ע
(03.05.10)
בשם העותר:
עו"ד דוד פורר; עו"ד לימור לוי
בשם המשיבה:
עו"ד הילה גורני; עו"ד אפרת רוזן
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א. עניינה של העתירה, באלו מקרים חל סעיף 45(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 הקובע ברירת מחדל פרשנית לפיה עונשי מאסר שנגזרו בהליכים שונים באופן חופף.
רקע והליכים קודמים
ב. ביום 19.10.06 נדון העותר בבית משפט השלום בתל אביב (השופטת אמסטרדם), ונגזרו עליו 24 חודשי מאסר בפועל בגין שורת עבירות כלכליות, בכללן הפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר במרמה, פגיעה ביכולת התאגיד לקיים התחייבויותיו וזיוף בנסיבות מחמירות (ת"פ 4546/99; להלן התיק הראשון). ביום 15.7.07 נדון העותר בתיק אחר בבית משפט השלום בתל אביב (השופטת שריזלי), ושוב נגזרו עליו 24 חודשי מאסר בפועל הפעם בגין עבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975 (ת"פ 7701/03; להלן התיק השני). ביום 22.7.07 נתן בית המשפט שדן בתיק השני החלטה (שהוכתרה "השלמה/תיקון לגזר הדין") בה נקבע, כי שני העונשים ירוצו במצטבר. כלפי שני פסקי הדין הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, אלא שההכרעה בהם היתה בסדר הפוך לנתינתם בבית משפט השלום.
ג. דהיינו, ביום 20.2.08 הכריע בית המשפט המחוזי (בהרכב סגנית הנשיא, כתארה אז, ברלינר, סגן הנשיא המר והשופט שוחט) בערעורים הדדיים על התיק השני. בית המשפט דחה את ערעור העותר (ע"פ 71538/07), קיבל את ערעור המדינה (ע"פ 71561/07) והגדיל את העונש בתיק זה ל-30 חודשי מאסר. עוד נקבע, כי החלטת התיקון (מיום 22.7.07) היתה שלא כדין כיון שניתנה לאחר שבית המשפט סיים מלאכתו - אך לגופו של עניין נקבע, כי העונשים בשני ההליכים ירוצו במצטבר. לאחר מכן (ביום 17.11.08) קיבל בית המשפט המחוזי (באותו הרכב) את ערעור העותר על פסק הדין בתיק הראשון (ע"פ 72061/06) והפחית את עונשו שם ל-20 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט לא נדרש הפעם לשאלת ההצטברות. ניתן לתאר את ההליכים באופן הבא (המספרים מבטאים את סדר מתן ההחלטות):
התיק הראשון
התיק השני
שלום
(1) 24 חודשי מאסר
(2) 24 חודשי מאסר
מחוזי
(4) 20 חודשי מאסר (אין התייחסות להצטברות)
(3) 30 חודשי מאסר (הוראת הצטברות)
ביום 28.1.09, ושוב ביום 6.4.09, הנחה חבר ההרכב שדן בערעור בתיק הראשון (סגן הנשיא המר) - ערעור אשר כזכור הוכרע אחרי הערעור בתיק השני - את מזכירות בית המשפט לערוך פקודת מאסר לפיה ירוצו עונשי המאסר במצטבר, כפי שנקבע בתיק השני, שפסק הדין בערעור לגביו ניתן ראשון.
ד. כלפי שתי הנחיות-החלטות אלה של סגן הנשיא המר הוגשה העתירה שלפנינו, וביסודה הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977:
"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתו, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".
לשיטת העותר, כיון שכרונולוגית בית המשפט המחוזי שדן בתיק הראשון הוא "שדן אותו באחרונה", וכיון שפסק הדין שותק בשאלת ההצטברות - הנה חרף האמור בפסק הדין בערעורים בתיק השני, עליו לרצות תקופות מאסר חופפות. עוד נטען, כי לא זו בלבד ששתי החלטותיו של סגן הנשיא המר יישמו באופן שגוי את הוראות הדין, הן גם ניתנו בחוסר סמכות - שכן אין להרכב שדן בתיק סמכות לתת לגורמים מינהליים החלטות "הבהרה" לאחר שסיים את מלאכתו (רע"ב 4017/08 אליהו נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם)).
ה. בשולי הדברים נעיר, כי בשני התיקים הוגשו בקשות רשות ערעור לבית משפט זה. ראשית הוגשה בקשה בתיק השני (רע"פ 1890/08), ובהמשך הוגשה בקשת רשות ערעור בתיק הראשון (רע"פ 10904/08). בבקשה שהוגשה בתיק השני התייחס העותר להצטברות המאסרים כחלק מטיעוניו כלפי חומרת העונש (סעיף 100 לבקשה), אך בשתי הבקשות לא נטען לגבי יישום סעיף 45(ב) לחוק העונשין. זאת, אף שהמועד להגשת נימוקי הבקשה בתיק הראשון הוארך עד ליום 6.4.09 - מועד בו נוסח פקודת המאסר, והנחיות סגן הנשיא המר, כבר היו ידועים לעותר. הבקשה בתיק השני (רע"פ 1890/08) נדחתה ביום 28.10.08 (השופט ג'ובראן) ונאמר בה: "הפגם שנפל בהחלטת בית משפט השלום לעניין נשיאת עונשי המאסר באופן מצטבר אינו מענייננו, כיוון שבית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המבקש מחדש במסגרת ערעורה של המשיבה". הבקשה בתיק הראשון נדחתה ביום 5.5.09 (השופט לוי), ללא התייחסות לאופן ריצוין של תקופות המאסר.
תגובת המשיבה והדיונים בבית משפט זה
ו. בתגובתה המקדמית (מיום 18.2.10) טענה המשיבה, כי דין העתירה להידחות על הסף, כיון שמדובר בטענות כלפי החלטות שיפוטיות, שהיה על העותר להעלותן במסגרת בקשות רשות הערעור שהגיש, וכן נוכח השיהוי בהגשת העתירה (כתשעה חודשים לאחר החלטתו האחרונה של סגן הנשיא המר). הוזכר, כי במסגרת בקשת רשות הערעור בתיק השני התייחס העותר לשאלת ההצטברות - וקביעת בית המשפט המחוזי אושרה בהחלטת השופט ג'ובראן. לגופו של עניין טענה המשיבה, כי הדיבֵּר "ובית המשפט שדן אותו באחרונה" מתייחס לערכאה הדיונית שדנה בעניינו של הנאשם - ולענייננו, בית משפט השלום שדן בתיק השני. כדי לבסס את עמדתה, הצביעה המשיבה על תוצאות אבסורדיות שעלולות להיות לגישת העותר:
"נניח מקרה בו אדם הועמד לדין בשני תיקים פליליים שונים בבית משפט השלום, ובשני התיקים נגזרו עליו עונשי מאסר בשני מועדים שונים (להלן - פסק הדין הראשון בשלום ופסק [ה]דין השני בשלום). נניח עוד, כי בפסק הדין השני בשלום נקבע כי הנאשם ירצה את העונשים במצטבר וכי פסק דין זה הפך לחלוט, בעוד שכנגד פסק הדין הראשון בשלום הוגש ערעור.
נוסיף ונניח, כי הערעור על פסק הדין הראשון בשלום נדחה, וכי בהכרעת ערכאת הערעור לא נקבע דבר לעניין צבירת העונש. מטבע הדברים, פסק הדין בערכאת הערעור ניתן במועד מאוחר יותר לפסק הדין השני בשלום.
לכאורה, מן הפרשנות המוצעת על ידי העותר עולה, כי הואיל ופסק הדין בערכאת הערעור 'שותק' לעניין צבירת העונשים, תגבר שתיקה זו על קביעתו המפורשת של פסק דין השלום השני - פסק דין חלוט, שלא הוגש עליו ערעור, אך בשל כך שעל פסק הדין הראשון בשלום הוגש ערעור (שנדחה) באופן שהביא לכך שפסק הדין הזה ניתן מאוחר יותר.
תוצאה זו היא בלתי הגיונית בעליל - היא תביא לכך שדווקא הוראות פסק הדין עליו אין עוד כל מחלוקת, ואשר לא הוגש לגביו ערעור - לא יקויימו".
עוד נטען, כי התקדימים השונים אליהם מפנה העותר אינם תומכים בשיטתו. ולבסוף, הוזכר כי שני פסקי הדין בבית המשפט המחוזי ניתנו על ידי אותו הרכב, אשר הורה בעצמו (במסגרת פסק הדין בתיק השני) על נשיאת המאסרים במצטבר.
ז. דיון ראשון בעתירה התקיים ביום 25.3.10 (בהרכב השופטים גרוניס, ארבל ודנציגר). הדיון התמקד בעיקר בשאלה האם עתירה מסוג "הביאס קורפוס" (Habeas Corpus) היא ההליך הדיוני המתאים, או שמא היתה חובה להעלות את ההשגות במסגרת ההליך הפלילי. עוד נטען בשאלת כוונתו של ההרכב בבית המשפט המחוזי, ובשאלת סמכותה של ערכאת ערעור להתערב בהוראה בדבר ריצוי מצטבר של עונשים שניתנה בהליך אחר. בעקבות הדיון החליט ההרכב לתת צו על תנאי.
ח. בתגובתה לצו (מיום 12.4.10) חזרה המשיבה, בהרחבה מסוימת, על טענותיה בתגובה המקדמית. בין היתר הודגש, כי בית משפט של ערעור רשאי לדון אך במה שנקבע בפסק הדין נשוא הערעור - ולפיכך, ההרכב שדן בערעור בתיק הראשון לא היה רשאי לדון בשאלה הצבירה שהוכרעה בפסק הדין בתיק השני בלבד. נטען, כי הוראת הצטברות היא חלק מפסק הדין (לענייננו, פסק הדין בתיק השני) וניתן לדון בה רק במסגרת ערעור על אותו פסק דין - ואין מקום ליצירת זכות ערעור ייחודית בעניין זה. העובדה המקרית שמותב מסוים הוא שדן באחרונה בעניינו של נאשם, אינה יכולה - כך נטען - להקנות לו סמכות להתערב בפסקי דין שלא הובאו בפניו. עוד נטען, כי סעיף 45 לחוק העונשין אינו עוסק בסמכות בית משפט ליתן הוראה לגבי אופן נשיאת מאסרים שונים, אלא בשאלה הפרשנית של משמעות פסק דין השותק בעניין זה.
ט. דומה, כי לשיטת המשיבה הסמכות לדון בשאלת ההצטברות מסורה לערכאה הראשונה הדנה בעניינו של נאשם שכבר נגזר עליו עונש מאסר בהליך אחר, ולערכאות הדנות בערעור עליה; אך יתכנו גם מקרים בהם ערכאת הערעור היא שתכריע לראשונה בשאלת ההצטברות (ועל כך נרחיב בהמשך). ביחס לנסיבות המקרה הקונקרטי הודגש, כי אין זה הגיוני שהמותב שדן בתיק הראשון האריך לנמק מדוע הפחית 4 חודשי מאסר מעונשו של העותר, אך למעשה התכוון - באמצעות שתיקתו בשאלת ההצטברות - להפחית 24 חודשי מאסר ללא הנמקה. ולבסוף, הוזכר כי סדר שמיעת הערעורים בבית המשפט המחוזי "שרירותי ונתון לאילוצים שונים ובהם יומן בית המשפט", ואין זה הגיוני לתלות את שאלת הסמכות המהותית באילוצים אלה.
י. בעיקרי טיעון שהגיש העותר (ביום 2.5.10) חזר על עמדתו בעתירה, והדגיש כי סעיף 45 "נועד להקל עם נאשם שעה שמתעוררים ספקות באשר ליחס בין העונשים שהוטלו עליו" (ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 134), כי הכלל הוא נשיאת מאסרים באופן חופף (ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934), וכי מאחר שמדובר בהשגה על אופן יישומו של פסק הדין (במובחן מערעור על העונש שנגזר) עתירת "הביאס קורפוס" היא הליך מתאים. נטען עוד, כי שאלת כוונתו של ההרכב שדן בתיק הראשון אינה רלבנטית ליישום סעיף 45 - אך נאמר, כי במהלך הדיון הציע אותו הרכב לצדדים להסתפק בעונש מאסר אחד של 24 חודש בסך הכל בגין שני התיקים. ולבסוף נטען, כי שתי החלטותיו של סגן הנשיא המר ניתנו בחוסר סמכות, וגם מסיבה זו דינן להיבטל.
יא. דיון בתשובה לצו על תנאי התקיים ביום 3.5.10 (בהרכב הנוכחי). מטעם המשיבה הוטעם, כי למעשה מבקש העותר להפוך את קביעתו המפורשת של בית המשפט המחוזי בתיק השני לפיה ירוצו המאסרים במצטבר, אף שבקשת רשות ערעור שהגיש בעניין נדחתה. עוד הודגש, כי משמעות אימוצה של עמדת העותר היא יצירת זכות ערעור על פסק דין חלוט. מטעם העותר נטען, כי להרכב המאוחר ביותר שדן בעניינו של נאשם (לענייננו, ההרכב שדן בערעור בתיק הראשון שבא לאחר ההכרעה בערעורים בתיק השני) יש סמכות להורות על הצטברות המאסרים, או לשתוק בעניין - ובכך להורות על תקופות מאסר חופפות. בא כוח העותר נשאל מדוע לא נכללו טענותיו בבקשות רשות הערעור שהוגשו על ידי שולחו, אך דומה כי לא היתה בפיו תשובה משכנעת.
דיון והכרעה
יב. לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה. ראשית, כיון שלשיטתי (כפי שתפורט להלן) אין בשתיקת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור בתיק הראשון כדי לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי על הצטברות המאסרים בתיק השני ובנסיבות אין סעיף 45(ב) לחוק העונשין חל. שנית, כיון שהנחיות סגן הנשיא המר ניתנו כדין. שלישית, כיון שדרך המלך לבירור טענות העותר, אילו היה בהן ממש, היא הגשת בקשת רשות ערעור. אף כי אומר כבר כאן, כי מקום שבחירותו של אדם עסקינן, ובנסיבות של "חשש מהותי", נראה כי לא היה המכשול הדיוני חוסם את הדרך. נדון בשלושה נושאים אלה אחד לאחד.
יג. אך אפתח ואומר, כי בעיני אין ספק שההרכב שדן בערעור בתיק הראשון לא התכוון לתוצאה אליה מכוון העותר. קרי, ההרכב שדן בתיק הראשון לא התכון להפוך את קביעתו שלו בערעורים בתיק השני ולהורות על חפיפת תקופות המאסר. בית המשפט דן (במסגרת הכרעתו בתיק הראשון) בהרחבה בטענות הצדדים (פסקאות 77-66), וסיכם את דבריו בשורות אלה:
"במסגרת מכלול שיקולינו עלינו לקחת בחשבון, כי יגרמן ודוד זוכו מעבירה של גניבה בידי מורשה...
יגרמן אמנם יורשע, על-פי הצעתי, בעבירה נוספת של זיוף (ראה פסקה 60 לעיל), אך בנסיבות הענין, הרשעה זו, במסגרת מכלול ההרשעות הקשורות לאישום הרביעי, היא פחות משמעותית מן הזיכוי הנזכר לעיל.
בהתחשב בזיכוי זה, אציע התערבות במידת מה בענישה: להעמיד את עונש המאסר בפועל של יגרמן על 20 חודשים (במקום 24 חודשים)... יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם" (ההדגשות הוספו - א"ר).
בית המשפט החליט איפוא "להעמיד את עונש המאסר בפועל של יגרמן על 20 חודשים (במקום 24 חודשים)". קשה להלום את הטענה, כי הוא ביקש לאיין לחלוטין - בפועל -את עונש המאסר בגין תיק זה, באמצעות שתיקה שמשמעותה נשיאה חופפת של תקופות המאסר. הדבר אינו מתיישב עם השכל הישר.
יד. ודוק: בית המשפט הפחית ארבעה חודשי מאסר בערעור על התיק הראשון, אם תפורש שתיקתו בסוגיית ההצטברות כמורה על תקופות מאסר חופפות, נמצא כי משמעות פסק הדין היא איון עונש המאסר בתיק הראשון ולא הפחתה - לתוצאה כה משמעותית אין ולוא רמז בדיונו המפורט של בית המשפט המחוזי. לשיטתי, כפי שיפורט, ההרכב שדן בערעור בתיק הראשון לא היה מוסמך לדון בערעור על קביעות שמכבר בתיק השני, ולפיכך בדין לא נדרש לסוגיה זו - ואין לשתיקתו השלכה מעשית לגביה.
סעיף 45(ב) לחוק העונשין
טו. סעיף 45(ב) לחוק העונשין, שכותרתו "מאסר חופף", מורה:
"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתו, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".
סעיף זה נועד, בראש וראשונה, להתמודד עם ספק פרשני העלול להיוצר, שעה שבית משפט שדן נאשם, אשר כבר נדון בהליך אחר לעונש מאסר שטרם רוצה במלואו, לתקופת מאסר נוספת - שותק בשאלת היחס בין תקופות המאסר. אין חולק, כי בית המשפט מוסמך להורות כי שתי התקופות ירוצו במצטבר, והשאלה הפרשנית היא מה משמעותו של פסק דין השותק בעניין זה:
"הכלל שנקבע בסעיף 45 לחוק העונשין... הינו כלל של פרשנות. הוא נועד להקל עם נאשם שעה שמתעוררים ספקות באשר ליחס בין העונשים שהוטלו עליו" (עניין מסרוואה, 133 השופט לוי; ההדגשה הוספה - א"ר).
טז. יש שראו בסעיף זה גם משום הנחיה ערכית של המחוקק בשאלת דרך הענישה הראויה, ויש שסברו שמדובר בכלל "פרשני ניטרלי" (כשיטת השופט לוי בעניין מסרוואה; לסקירה ראו, בין היתר, ע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 406, 418-417; ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, 568-569; ע"פ 1601/03 עיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 949, 958; עניין ליבוביץ, 942-940; ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 21; ר' קנאי, "הנחיות לקביעת גזר-הדין בפסיקת בית-המשפט העליון" משפטים כד (תשנ"ד) 97, 127-126) - ברם, בראש וראשונה, הסעיף נועד להתמודד עם משמעותה של שתיקה במקום שנדרשה התייחסות. לא בכל שתיקה מדובר, אלא אך ורק בשתיקתו של המותב ששאלת ההצטברות מונחת להכרעתו והיה חייב להכריע בה.
יז. אוסיף, כי לדידי בסופו של יום המדובר בהכרעה ערכית מצד המחוקק, שהרי גם לשיטת השופט לוי מדובר בהקלה עם נאשם מקום שמתעוררים ספקות. אין זה דומה אלא במראית העין לסיטואציה המוכרת במשפט העברי "קים ליה בדרבה מיניה [עומד בגדול הימנו]" (בבלי גיטין נב ע"ב) שם המדובר במי שנתחייב שני עונשים, חמור וקל, ומסתפקים בהענשתו בחמור (ראו נ' רקובר (בהשתתפות ר' יעקובי) ניבי תלמוד (תשנ"א) 319).
על אלו מקרים חל סעיף 45(ב)
יח. ומיהו אותו מותב שעל שתיקתו חלה ברירת המחדל של סעיף 45(ב)? לדידי מדובר בערכאה הצריכה להכריע בתורה בשאלת היחס בין תקופות המאסר. קרי, הערכאה אשר בשעה שהיא גוזרת עונש מאסר, כבר קיים עונש כזה בתיק אחר. ב"תחרות" בין שתי ערכאות – ולעיתים שלוש ולהלכה גם יותר – הגוזרות עונש מאסר, החובה לקבוע את היחס בין התקופות חלה, בחינת פשיטא, על הערכאה אשר בה ניתן פסק הדין המאוחר ("שדן אותו באחרונה") (ולענייננו בתיק השני), שכן רק בפני זו עומדות אפשרויות הכרעה שונות (הצטברות או חפיפה) - ולפיכך, רק כאשר ערכאה זו שותקת נדרש כלל הכרעה פרשני לגבי כוונתה. נטעים כאן, כי הדברים אינם מצטמצמים לערכאות דיוניות בלבד, כפי שיודגם להלן.
יט. כך, לדוגמה, במקרה של שני תיקים הנדונים בבתי משפט שלום (המספרים מבטאים את סדר ההכרעה; ההדגשה היא של הערכאה הראשונה הנדרשת להכריע בשאלת היחס בין תקופות המאסר ועל שתיקתה חל סעיף 45(ב)):
הליך א'
הליך ב'
שלום
(1) שנה מאסר
(2) שנה מאסר
כ. יתכנו מקרים בהם שאלת היחס בין התקופות תתעורר לראשונה בערכאת הערעור, ואז תחול חובת ההכרעה על ערכאת הערעור - ועל שתיקתה יחול סעיף 45(ב). כך לדוגמה במקרה הבא:
הליך א'
הליך ב'
שלום
(1) זיכוי
(2) שנה מאסר
מחוזי
(3) הרשעה וגזר דין + שנה מאסר
כמובן שסיטואציה זו יכולה להתרחש גם בבית המשפט העליון, ביחס לתיקים שנשמעו לראשונה בבית המשפט המחוזי.
לעיתים יכולים להיות מקרים מורכבים יותר:
הליך א'
הליך ב'
שלום
(1) שנה מאסר
(2) קנס
מחוזי
(3) הערעור נדחה
(4) שנה מאסר
כא. בדוגמאות אלה הערכאה הראשונה שנדרשה להכריע בשאלת היחס בין תקופות המאסר היא הערכאה האחרונה שדנה בתיק; כך לדוגמה ניתן להוסיף על הטבלה הראשונה:
הליך א'
הליך ב'
שלום
(1) שנה מאסר
(2) שנה מאסר
מחוזי
(3) שנה מאסר + קנס
סעיף 45(ב) אמנם מתייחס לבית "המשפט שדן אותו באחרונה", אך דיבֵּר זה מתייחס לערכאה האחרונה מבין אלה שגזרו עונשי מאסר, קרי, זו הצריכה להכריע בעניין ההצטברות. במקרים מורכבים יותר, יכולה להיות יותר מערכאה אחת עליה יחול הסעיף. כך לדוגמה במקרה הבא:
הליך א'
הליך ב'
הליך ג'
שלום
(1) שנה מאסר
(2) קנס
(5) שנה מאסר
מחוזי
(3) הערעור נדחה
(4) שנה מאסר
במקרה זה בית המשפט המחוזי בהליך ב' הוא הראשון שנדרש להכריע בשאלת היחס בין תקופת המאסר שהוא השית לבין תקופת המאסר שהושתה בבית משפט השלום בהליך א' - ולפיכך, ככל שפסק דינו ישתוק בעניין זה, יחול סעיף 45(ב). במקביל, כיון שבית משפט השלום בהליך ג' הוא הראשון שצריך להכריע בדבר היחס בין תקופת המאסר שהוא השית, לבין תקופות המאסר הקיימות בתיקים הקודמים - אף הוא מחויב להכריע בשאלה זו, ואף עליו יחול סעיף 45(ב) ביחס לתקופת המאסר שהוא השית (אך לא לגבי היחס בין התקופות שהושתו בשני ההליכים הקודמים לבין עצמן).
כב. למעלה מן הצורך, נציין כי מצב מורכב מעט יותר מתעורר, שעה שערכאת ערעור משנה מן העונש שנגזר בערכאה הדיונית:
הליך א'
הליך ב'
שלום
(1) שנה מאסר
(2) שנה מאסר במצטבר
מחוזי
(3)
במצב זה ערכאת הערעור בהליך א' אינה מוסמכת לדון בהחלטת בית משפט השלום בהליך ב' בענין עצם ההצטברות או החפיפה. לפיכך, ככל שערכאת הערעור תשנה מן ההכרעה בהליך א' בבית משפט השלום, תצטרף בכל מקרה להכרעתה השנה שנגזרה בהליך ב' בבית משפט השלום. שאלת סעיף 45(ב) תתעורר אז רק אם העונש שתגזור ערכאת הערעור בהליך א' יהיה מעבר לשנת המאסר שנגזרה בבית משפט השלום בהליך א', וששנת המאסר של הליך ב' הצטרפה אליה. במקרה כזה, עליה להורות באשר ליתרה שמעבר לשנה (בהליך א'), לענין ההצטברות, ובידה להורות על ריצוי חופף או מצטבר כרצונה, וממילא על שתיקתה יחול סעיף 45(ב).
כג. והנה, מקום כמו בענייננו, בו ערכאת הערעור נתקלת בנושא (אצלנו בערעור על התיק השני), אין היא פותחת "סדרה חדשה" של יישום סעיף 45(ב), אלא נדרשת למה שמצוי כבר בפניה. ככל שאין צורך בדבר, כגון שאין שאלה של הצטברות נוספת כתוצאה מהכרעתה, אין עליה איפוא לעסוק בכך, ומה שהיה עד אותו שלב הוא שיהיה.
כד. העיקרון ברור איפוא, על הערכאה הראשונה במספר הגוזרת עונש מאסר על מי "שנידון למאסר" וטרם נשא את "כל ענשו" להכריע, אם תקופת המאסר שהיא גוזרת תרוצה בחפיפה או באופן מצטבר עם תקופת המאסר שכבר נגזרה. כאשר ערכאה זו אינה מתייחסת בפסק דינה לשאלה חלה, ככלל, ברירת המחדל הקבועה בסעיף45(ב). כל ערכאה אחרת, למעט הערכאה הראשונה הניצבת בפני הצורך להכריע בשאלה אינה חייבת לעשות זאת (כך לדוגמה ערכאת הערעור באותו ההליך ככל שלא הוסיפה תקופת מאסר), ובמקרים מסוימים, כפי שנראה, אין לה גם סמכות לעשות זאת (לדוגמה, ערכאת ערעור בהליך אחר ככל שלא הוסיפה תקופת מאסר) - ואין מקום להידרש למשמעות שתיקתה. האחריות להכרעה בעניין ההצטברות – ו"מחיר השתיקה" לפי סעיף 45(ב) – מוטלת איפוא על הערכאה שכתוצאה מפסק דינה מתעוררת השאלה.
כה. מסיבה זו סבורני, כשיטת המשיבה, כי אין מקום בנידון דידן ליישם את כלל ההכרעה שבסעיף 45(ב) ביחס לפסק הדין שניתן בערעור בתיק הראשון אף שהרכב זה הוא האחרון (כרונולוגית) שדן בעניינו של העותר בבית המשפט המחוזי. כפי שנראה להלן, הרכב זה גם אינו מוסמך לדון בערעור על קביעות שנעשו במסגרת התיק השני - וקשה להלום את הטענה, כי סעיף 45(ב) מקנה לערכאה המאוחרת בזמן סמכות לדון בערעור על פסק דין שניתן בהליך אחר, דבר זה אינו מתיישב עם עקרונות יסוד בשיטת המשפט.
יישום בנסיבות
כו. בפני בית משפט השלום שדן בתיק השני כבר היה מונח גזר דינו של בית משפט השלום בתיק הראשון ולכן היה עליו לקבוע את היחס בין שתי תקופות המאסר - וכאן משתלב סעיף 45 ומלמדנו, כי שתיקתו (אילו שתק, מה שלא עשה בסופו של יום) תפורש ככוונה להשית תקופות מאסר חופפות. בית משפט השלום אכן לא שתק, והורה (ביום 22.7.07) על תקופות מאסר מצטברות:
"הנאשם ישא את עונש המאסר בפועל, בן 24 החודשים, במצטבר לכל עונש מאסר אחר שנגזר עליו ואשר אותו טרם נשא".
(החלטה זו ניתנה כנקבע שלא כדין, כיון שניתנה מאוחר לגזר הדין, והוראת צבירה עניין מהותי מאוד הוא, שלילת חרות, ואינה - למשל - טעות סופר; אך דבר זה בא על תיקונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעורים בתיק השני, בהנמקה כי נוכח הערך המוגן בעבירות המס, קידום ערכים חברתיים ראויים, יש מקום לצבירה). קביעה זו איפוא בערעורים בתיק השני אינה מתעלמת מכך, שיתכן שערכאת ערעור תפחית את העונש שנגזר בבית משפט השלום בתיק הראשון, ואין בכך גם כדי לפגוע בסמכותה של ערכאת הערעור לשנות מהעונש בערעורים בתיק השני עצמו - כל שהיא מורה הוא, שתקופות המאסר בשני התיקים יצטברו.
סמכות בית המשפט בתיק הראשון לדון בהוראת ההצטברות
כז. דרכו היחידה של העותר להשיג על הוראת בית המשפט בתיק השני בדבר הצטברות תקופות המאסר, היתה הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. ככל שלא היה מוגש ערעור היתה קביעה זו נחלטת, ובמציאות זו כשם שאין ערכאה אחרת - בפירוש או בשתיקה - יכולה לשנות את ההוראה בדבר משך המאסר, אין בידה אף לשנות מההוראה בדבר הצטברות תקופה זו על כל עונש אחר שבמועד גזר הדין טרם רוצה במלואו. ובענייננו, כשם שההרכב שדן בערעור בתיק הראשון לא היה מוסמך להפחית מהתקופה של 30 חודשי מאסר שנגזרו בערעור בתיק השני, כך גם אינו מוסמך - בפירוש או בשתיקה - להתערב בהוראת ההצטברות שניתנה באותו הליך.
כח. נניח לרגע לעובדה, שהעותר דנא אכן עירער לבית המשפט המחוזי בתיק השני, ונבהיר את הסיטואציה בה היינו מצויים בטרם הגשת ערעור זה. כשם שברור שבמסגרת הערעור על פסק הדין בתיק הראשון לא היה העותר יכול לטעון כלפי משך המאסר שהושת עליו בתיק השני, כך גם לא יכול היה לטעון כלפי הצטברות התקופות - ובית המשפט הדן בערעור על התיק הראשון גם לא היה מוסמך לדון בכך. שאלת ההצטברות כלל לא הונחה על שולחנו של בית המשפט המחוזי בתיק הראשון, ואין איפוא צורך להיזקק לכל כללי פרשנות כדי להבין את כוונתו בעניינה.
כט. ברם, כאמור, העותר (כמו גם המדינה ) הגיש ערעור בתיק השני ובית המשפט המחוזי (שהחמיר במידה מסוימת בעונשו) הותיר את הוראת ההצטברות על כנה, ובעצם נתן לה תוקף בשל הטעות שנפלה בבית משפט השלום. בכך נחלטה הוראת ההצטברות, והדרך היחידה לנסות לתקוף אותה היתה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה - אך הבקשה שהוגשה לא נדרשה לסוגיה זו. עוד נדגיש, כי אף שבית המשפט המחוזי שדן בערעור בתיק השני היה מוסמך לשנות מהוראת ההצטברות, אין ליישם בעניינו את הוראת סעיף 45(ב). סעיף זה מתייחס לשתיקת הערכאה הראשונה שהיתה צריכה להכריע ביחס בין התקופות. בכל הנוגע לערכאת הערעור שמובא בפניה גזר דין שכבר מתייחס - בפירוש או בשתיקה - לשאלת היחס בין תקופות המאסר, חל הכלל הרגיל, לפיו כל עוד לא קיבלה ערכאת הערעור בפירוש טענה מסוימת, עומדות על כנן קביעות הערכאה הראשונה. סוגיית נשיאת המאסר שנגזר בתיק השני במצטבר לכל עונש מאסר אחר מעולם לא הונחה איפוא על שולחנו של בית המשפט הדן בערעור בתיק הראשון, ושתיקתו בסוגיה אינה יוצרת ספק פרשני - וסעיף 45(ב) אינו חל איפוא.
ל. פרשנות אחרת מקנה לבית המשפט הדן בערעור המאוחר (לעניינו בתיק הראשון) סמכות לדון בערעור על פסק דין שניתן בהליך אחר, לעיתים על ידי ערכאה בדרג נורמטיבי זהה (כבענייננו, שכן לשיטת העותר גוברת שתיקת בית המשפט המחוזי בערעור בתיק הראשון, על דבריו המפורשים של בית המשפט המחוזי בערעורים בתיק השני), ולעיתים אף על ידי ערכאה בדרג נורמטיבי גבוה יותר. כך לדוגמה במקרה הבא:
הליך א'
הליך ב'
שלום
(1) שנה מאסר
מחוזי
(2) שנה מאסר (מצטברת)
(4) הערעור נדחה
עליון
(3) הערעור נדחה
לא. סוף דבר, כלל ההכרעה שבסעיף 45(ב) לחוק העונשין בא לפרש את שתיקתו של בית משפט ראשון ששאלת ההצטברות הונחה על שולחנו כשאלה טעונת ההכרעה, והוא נמנע מלהתייחס אליה בפסק דינו.
מעמדן של הנחיות סגן הנשיא המר
לב. כזכור, טענה עיקרית בעתירה היתה, שהנחיות סגן הנשיא המר לגבי אופן חישוב תקופת המאסר ניתנו בחוסר סמכות. בעיקר מסתמך העותר על האמור בעניין אליהו. באותו מקרה פנו גורמי שירות בתי הסוהר לבית המשפט, שגזר את דינו של אסיר, בבקשה שיבהיר את אופן חישוב תקופת המאסר. וכך נקבע בבית משפט זה:
"לא היה מקום לפניה ישירה של אנשי שירות בתי הסוהר אל השופטת בן עמי לשם ביאור תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין. פסק הדין מדבר בעד עצמו. בנסיבות בהן קיימת אי בהירות באשר לפירושו הנכון של פסק דין, על אנשי שירות בתי הסוהר להכריע בשאלה בין על פי הייעוץ המשפטי של שירות בתי הסוהר, ובין על פי פרשנות היועץ המשפטי לממשלה. בשלב ריצוי העונש אין לפנות לבית המשפט למעט לצורך תיקון טעות סופר ועל פי הדין. בית המשפט סיים את מלאכתו עם מתן גזר הדין... לפיכך, נתונה פרשנותו של גזר הדין לגורמים האמונים על ביצועו, והם רשאים להתייעץ עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים" (הנשיאה ביניש).
לג. ברם, חוששני כי אין הנדון דומה לראיה. עניין אליהו עסק בשאלה שהועלתה על ידי גורמי שב"ס לאחר שבית המשפט סיים את מלאכתו. בענייננו מדובר באופן ניסוחה של פקודת מאסר, וכך קובעת תקנה 31 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974:
"31. צו ביצוע ופקודת מאסר
ניתן גזר דין - יערוך בית המשפט או הרשם, על פי דרישת בעל הדין, צו אשר יציין את הטעון ביצוע על פי גזר הדין ואם הוטל עונש מאסר תיערך פקודת מאסר לפי טופס 6 שבתוספת; צו ופקודה כאמור ייחתמו בידי בית המשפט או בידי הרשם וישמשו אסמכתה לכל רשות מוסמכת לבצע את העונש".
לד. אכן, במקרה דנא (כמו בבתי משפט אחרים) "פקודת המאסר נערכת על ידי המזכירות אשר מעבירה אותה לחתימת השופט" (ת"א (ירושלים) 6442/04 סבאח נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם ע"פ (מחוזי חיפה) 3314/03 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אך מדובר בפקודה החתומה - לפי הוראת תקנה 31 - על ידי גורם שיפוטי. אין מדובר איפוא בהתייעצות של גורמי הביצוע עם בית המשפט שכבר סיים את מלאכתו בתיק - אלא בתכתובת פנימית בין השופט האמור לחתום על פקודת המאסר, לגורם המינהלי העורך אותה מבחינה טכנית (ואכן הנחיית סגן הנשיא המר מיום 28.1.09 היתה ממוענת "למזכירות"; אין בידי הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע הוכתרה ההנחיה מיום 6.4.09 "החלטה"). מסיבה זו לא נפל פגם בעצם מתן ההנחיות, ואין עילה או משמעות אופרטיבית לביטולן. עוד יובהר, אין מדובר בהחלטה מינהלית של שירות בתי הסוהר, אותה יש לתקוף בהליך של עתירת אסיר (לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב - 1971), אלא בחלקו האחרון של ההליך הפלילי - והמדרג הערעורי הפלילי הרגיל הוא דרך המלך להליך זה.
תקיפת פקודת המאסר
לה. כאמור, למעשה, המסמך אותו היה על העותר לתקוף הוא פקודת המאסר, שכן לדידו זו אינה מיישמת נכון את הנחיות הדין המהותי (לשיטתו, כך נוכח פרשנות פסק הדין בערעור בתיק הראשון יחד עם סעיף 45(ב) לחוק העונשין) בשאלת היחס בין תקופות המאסר. כאמור מעלה, סבורני כי לא נפל פגם באופן בו הנחה סגן הנשיא המר לערוך את פקודת המאסר, שכן על העותר לרצות את תקופות המאסר במצטבר כפי שנקבע מפורשות בפסק הדין בערעורים בתיק השני. מעבר לצורך אומר, ובנסיבות אין צורך לקבוע בכך מסמרות, שניתן לדמות את פקודת המאסר לפסיקתא הניתנת בהליך אזרחי:
"פסיקתא היא תמצית של החלטה שניתנה. עם זאת, פסיקתא יכולה להוות מכשיר לפירושה של ההחלטה (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 1995, בעמוד 523). בשל כך, מקום בו קיימת בין הצדדים מחלוקת על מובנה של החלטה, אשר הפסיקתא מכריעה בה, דינה של פסיקתא הניתנת על ידי השופט שישב בדין עשוי להיות, לצורך ערעור, כדין החלטה המתקנת את פסק הדין או מבהירה אותו... הדברים אמורים מקום בו בעצם מתן הפסיקתא, מכריע בית המשפט במחלוקת פרשנית שבין הצדדים, ובדרך זו יוצק תוכן חדש לתוך הכרעתו המקורית. במקרה כזה, הפסיקתא עשויה להשתלב בהחלטה המקורית, ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנה" (רע"א 1335/04 אבו סולב נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) - הרשם, כתארו אז, שחם; ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד זרח רוזנבלום (לא פורסם); ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש (לא פורסם)).
במקרה של פקודת מאסר הסותרת את תוצאת פסק הדין, "פסק הדין הוא הקובע" (בג"צ 146/50 בנימין נ' שר המשטרה, פ"ד ה(1) 99, 103; ע"פ 608/81 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 477), ולפיכך אם סבור בעל דין, כי פקודת המאסר מוסיפה על גזר הדין, או מפרשת אותו שלא כדין, דרך המלך לתקיפתה היא באותו אופן בו יש לתקוף את גזר הדין - לענייננו, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (אשר לסמכות המקבילה של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ראו בג"צ 691/81 דוד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לו(3) 246). כל זאת, כאמור, מעבר לצורך, שכן לדידי לא נפלה שגגה בקביעה כי את תקופות המאסר יש לרצות במצטבר.
סוף דבר
לו. סוף דבר, אם תישמע דעתי ייקבע, כי כלל ההכרעה הקבוע בסעיף 45(ב) לחוק העונשין חל על פסק דין השותק בשאלת היחס בין תקופות מאסר, שנתנה הערכאה הראשונה ששאלה זו התעוררה אצלה. מסיבה זו אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס:
1. מסכים אני עם חברי השופט א' רובינשטיין ככל שמדובר בניתוח של סעיף 45(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ובפרשנות הניתנת לסעיף. איני מסכים עם חברי, כי דרך המלך לבירור טענותיו של העותר הייתה על דרך הגשת בקשת רשות ערעור. תחילה אביא בתמצית את עמדתי בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 45(ב) לחוק העונשין לגבי המקרה דנא ומקרים קרובים. בהמשך אתייחס לדרך התקיפה.
2. חברי השופט רובינשטיין הציג הן באופן מילולי והן באופן גראפי את השתלשלות העניינים בהליכים הפליליים שהתנהלו נגד העותר. אזכיר בתכלית הקיצור, כי תחילה נדון בבית המשפט המחוזי הערעור על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתיק השני. בערעור בתיק השני הוחלט להחמיר בעונשו של העותר, כך שהושת עליו מאסר של 30 חודשים תחת 24 חודשים. כמו כן הורה בית המשפט המחוזי על הצטברות העונשים. אין ספק, שבערעור על התיק השני רשאית הייתה ערכאת הערעור להורות על הצטברות, בין אם בית משפט השלום קבע הוראה בעניין זה ובין אם הוא שתק. יש לזכור שהיה מדובר בערעור של המדינה על קולת העונש (שנדון יחד עם ערעורו של העותר על חומרת העונש). הדבר פשוט וברור הוא, משום שערכאת הערעור רשאית הייתה לעשות מה שרשאי היה לעשות בית משפט השלום בתיק השני, היינו להורות על הצטברות העונשים. על כן, בעקבות הערעור בתיק השני, שהוכרע לפני הערעור בתיק הראשון, היה על העותר לרצות מאסר בפועל של 54 חודשים (24 חודשים שגזר בית משפט השלום בתיק הראשון ועוד 30 חודשים במצטבר שגזר בית המשפט המחוזי בערעור בתיק השני). עתה באים אנו לערעור בתיק הראשון שהוכרע, כזכור, לאחר הערעור בתיק השני.
3. הערעור בתיק הראשון היה ערעורו של העותר על חומרת העונש והוא נדון יחד עם ערעור המדינה על קולת העונש. בכל הקשור לערעור על חומרת העונש, הייתה סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת במובן זה שהיא הייתה רשאית לדחות את ערעורו של העותר או להפחית מתקופת המאסר של 24 חודשים. ערכאת הערעור בתיק הראשון לא הייתה רשאית לשנות את הוראת ההצטברות שניתנה בערעור בתיק השני. נובע מכך, כי בניגוד לטענת העותר, סעיף 45(ב) לחוק העונשין לא חל על פסק הדין בערעור על חומרת העונש בתיק הראשון.
לגבי הערעור על קולת העונש בתיק הראשון, המצב מעט שונה. נניח, כי בתיק השני (בין בבית משפט השלום ובין בערכאת הערעור) לא הייתה נקבעת הוראת הצטברות. לפיכך, העונשים שהוטלו לפני הדיון בערעור בתיק הראשון היו חופפים. אם ערכאת הערעור לא החמירה בעונש במובן של הטלת מאסר ארוך יותר, אין היא רשאית להורות על הצטברות העונשים, שכן ניתן היה להורות על הצטברות אך בהליך בתיק השני. עם זאת, אם ערכאת הערעור החליטה להחמיר בעונש, כך שהוטל מאסר ארוך יותר מזה שהוטל בבית משפט השלום בתיק הראשון (או שהוטל מאסר בפועל בעוד שבית משפט השלום נמנע מהטלת מאסר כזה), רשאית ערכאת הערעור לקבוע הוראת הצטברות לגבי מרכיב ההחמרה בעונש, ולגביו בלבד. אם ערכאת הערעור בתיק הראשון החמירה בעונש ולא אמרה דבר בעניין ההצטברות יחול הכלל שבסעיף 45(ב) לחוק העונשין על מרכיב ההחמרה, היינו תוספת המאסר תהא בחופף לעונש שהוטל קודם לכן.
4. המסקנה הנובעת היא שעל העותר לרצות מאסר כולל של 50 חודשים (20 חודשים ועוד 30 חודשים). מכאן שדין העתירה להידחות לגופה.
5. חברי השופט א' רובינשטיין סבור, כי הדרך הנכונה בה היה צריך ללכת העותר הייתה הגשתה של בקשת רשות ערעור שאומנם הוגשה ונדחתה. כאמור, דעתי שונה ועתה אנמק.
6. פסק הדין בערעור בתיק הראשון, שכזכור ניתן לאחר פסק הדין בערעור בתיק השני, שומע ביום 17.11.08. בקשת רשות הערעור הוגשה לבית משפט זה ביום 24.12.08 (רע"פ 10904/08). ביום 28.1.09 וכן ביום 6.4.09 הינחה סגן הנשיאה של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' המר) את המזכירות לערוך פקודת מאסר לפיה עונשי המאסר ירוצו במצטבר. ברי, כי לא ניתן היה להשיג על ההנחיה או על פקודת המאסר במסגרת בקשת רשות הערעור. זאת ועוד, הפרקטיקה הנוהגת, כך על פי הידוע לי, היא שהעתק מפקודת המאסר אינו נשלח כלל לנאשם ולסנגורו. אפשר שבמקרה זה נודע לעותר ולפרקליטו על מה שאירע אך בשל העובדה שהוצאה הנחייה כתובה על ידי סגן הנשיאה. מכל מקום, במקרה הנוכחי התעוררה השאלה האם שירות בתי הסוהר רשאי להמשיך ולהחזיק בעותר מעבר לתקופה של 30 חודשים. הרי יש לזכור, שעל פי טענתו של העותר עונשי המאסר שהוטלו עליו – 20 חודשים ו-30 חודשים – אמורים להיות חופפים. אילו ביקש העותר לתקוף את החזקתו בכלא לאחר 30 חודשים, הייתה עתירתו מוגדרת כעתירה מסוג "הביאס קורפוס". נראה שאין סיבה להתייחס לעתירה בצורה שונה כאשר היא מוגשת עוד טרם חלוף תקופת 30 החודשים. השאלה הנשאלת היא, האם עתירה כזו תידון דווקא בבית המשפט הגבוה לצדק.
7. לכאורה, עתירה כנגד החזקה שלא כדין בבית האסורים אמורה אומנם להידון בבית המשפט הגבוה לצדק לפי סעיף 15(ד)(1) לחוק-יסוד: השפיטה (ראו למשל, בג"ץ 154/76 בן-מאיר נ' שר המשטרה, פ"ד ל(2) 671 (1976)). אלא, שבצד מסלול זה קיים מסלול נוסף והוא זה של עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסימן ח'1 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן – הפקודה). אכן, סעיף 62ד לפקודה קובע שההוראות בסימן ח'1 אינן גורעות מסמכותו האמורה של בית המשפט הגבוה לצדק. ברם, הלכה פסוקה היא, שעתירה הנוגעת לחישוב תקופת המאסר באה בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי לפי סימן ח'1 לפקודה (רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה (טרם פורסם, ניתן ביום 28.6.05); רע"ב 4017/08 אליהו נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, ניתן ביום 9.9.08)). משמע, בידי בית המשפט המחוזי נתונה, בהקשר המסוים, סמכות מקבילה לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. על כן, בדרך כלל, יימנע בית המשפט הגבוה לצדק מלדון בעתירה מעין זו בשל קיומו של סעד חלופי. במקרה הנוכחי קיימת הייתה הצדקה לדיון לגוף העתירה ולוּ על מנת להעמיד הלכה על מכונה לגבי סעיף 45(ב) לחוק העונשין. עם זאת, אפשר שאף במקרה זה ראוי היה עוד בשלב קודם של הדיון בעתירה להפנות את העותר להגשתה של עתירת אסיר בבית המשפט המחוזי.
8. לפיכך, הנני מסכים כי דין העתירה להידחות.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, י"ח תמוז תש"ע (30.6.10).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10004230_T06.doc עש+רח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il