נביל אבו חדיר נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4226/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4226/11 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: נביל אבו חדיר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה י' צבן, השופטת מ' מזרחי, השופט ר' כרמל) בפ"ח 658/09 מיום 30.3.11 תאריך הישיבה: ד' בטבת התשע"ו (16.12.15) בשם המערער: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה י' צבן, השופטת מ' מזרחי, השופט ר' כרמל) בפ"ח 658/09 מיום 30.3.11, במסגרתה הורשע המערער ברצח אחותו, תגריד דיאב ע"ה (להלן המנוחה) לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וביום 17.4.11 נגזר עליו מאסר עולם ותשלום פיצוי בסך 300,000 ₪ לשלושת ילדי המנוחה, נפגעי העבירה. רקע ב. המערער הוא אחיה של המנוחה. לשניים שלושה אחים נוספים – עזיז, עיזאת (המכונה וליד; להלן וליד) ומוחמד; ושתי אחיות – פאטמה ועביר. המנוחה היתה אמם של תחריר דיאב (בת 9.5 ביום המעשה, להלן תחריר); ראשד דיאב (בן 8.5 ביום ההוא, להלן ראשד); וויסאם דיאב (בן 6.5 ביום המעשה להלן ויסאם). ג. אביהם של הילדים, עבד אל-חכים דיאב (להלן עבד אל-חכים), ריצה במועד האירוע עונש מאסר בכלא מעשיהו. בראשית אותה שנה ועקב מאסרו, התקיים הליך גירושין בינו ובין המנוחה, והיא חזרה להתגורר עם ילדיה בבית הוריה שבשועפט. הוריה של המנוחה, אשר ככל הנראה בקשו להשיאה מחדש, דרשו כי תישאר בביתם ותמסור את ילדיה לחינוך בבית משפחת דיאב, הורי הגרוש. המנוחה סירבה לדרישתם, וכשבועיים בטרם הרצח עברה עם ילדיה להתגורר בבית משפחת דיאב שבכפר עקב. החלטתה לעבור לבית משפחת דיאב הכעיסה את משפחתה, ונתפסה בעיני המערער כמשפילה ומביישת, שכן – לדבריו בדיון בבית המשפט המחוזי – עבד אל-חכים הוא פושע המכור לסמים. ד. ביום 20.7.1994 יצאה המנוחה עם שלושת ילדיה ועם גיסה ח'אלד (להלן ח'אלד) – בן 13 בשעתו – מבית הורי בעלה שבכפר עקב לירושלים. הם ביקרו בבנק, סעדו במסעדה, וערכו קניות לקראת חג קרוב. במהלך היום הבחינו הילדים כי המערער עוקב אחריהם, והתריעו על כך בפני אמם. ה. כנטען בכתב האישום, סביב השעה 14:45, משביקשו לשוב לכפר עקב ופנו לעבר תחנת האוטובוס אשר בדרך שכם, הגיח אדם מבין האוטובוסים החונים, התנפל על המנוחה ודקרהּ בסכין 23 דקירות בכל חלקי גופה לנגד עיני ילדיה וגיסה. מהודעות שלושת ילדי המנוחה בימים הסמוכים לרצח עולה כי אלה זיהו את המערער, אותו הכירו, כדוקר. שני עדים נוספים, האחים נביל וחוסיין סעו, שמעו את הילדים צועקים "ח'אלי" (בערבית, "דודי מצד האם"), ואת המנוחה צועקת בשמו של המערער, נביל. אמרות העדים נמסרו במשטרה בימים שלאחר הרצח. ו. סמוך לאחר הרצח נמלט המערער ממקום מגוריו בשועפט אל בית לחם, וזאת מבלי לגלות כל עניין ברצח אחותו, לבקר בבית הוריו או ליטול חלק בהלויה ובסוכת האבלים. באותו ערב מצאו השוטרים בחדרו תמונות קרועות של המנוחה. אמם של המנוחה והמערער ציינה כי אינה יודעת מי קרען, ולא ידעה לומר היכן מצוי המערער. מאותו מועד ולמשך 15 השנים שלאחר מכן, הוכרז המערער כעבריין נמלט. לימים התברר כי המערער התגורר בבית לחם, שם עבד ולמד. במהלך שנים אלה נמנע המערער מכניסה לישראל למפגשים משפחתיים ואחרים, למעט מספר מקרים בודדים לטענתו. לאחר כ-8 שנים מיום הרצח, התקיים מפגש בבית לחם בין ראשד וויסאם, בניה של המנוחה, למערער. במפגש זה, לפי עדות השניים, הודה המערער ברצח וטען כי עשה זאת מאחר שאמם עבדה עם השב"כ וכן שירכה דרכיה. בשעתו לא דיוחו הילדים למשטרה על מפגש זה, על הודאתו של המערער בפניהם או על מקום מגוריו. ממפגש זה ואילך לא נוצר כל קשר בין הצדדים. המערער התגורר בבית לחם עד אשר אותר על ידי המשטרה ונעצר ביום 2.11.09. ז. בעקבות המעצר חודשה חקירת הרצח, ונגבו אמרות נוספות מן העדים לאירוע. ביום 26.11.09 הוגש כנגד המערער כתב אישום באשמת רצח המנוחה. המערער כפר בעובדות כתב האישום וטען כי אין לו כל קשר לאירוע, וכי באותו יום לא עזב את שועפט. עוד טען, כי העומד מאחורי הרצח הוא בעלה של המנוחה, עבד אל-חכים או מישהו מטעמו, וגדר המחלוקת נתחמה לזהות הרוצח. ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק דינו ח. במהלך ההליכים בבית המשפט המחוזי העידו שלושת ילדי המנוחה; ח'אלד, גיסה של המנוחה; שני העדים הנוספים מזירת הרצח – נביל וחוסיין סעו; עבד אל-חכים ושלושת אחיו; אחות המערער, פאטמה אבו חדיר; ושורת שוטרים שחקרו את התיק לאורך השנים. מטעם ההגנה העידו המערער ובן אחותו – סעיד אבו חדיר. ט. המשיבה ציינה בהליך, כי הסכין בה נדקרה המנוחה אבדה, וכך גם תמונות הזירה ותמלילים מתוך האזנות סתר שבוצעו למשפחת המערער. במכון לרפואה משפטית גם הושמדו הדגימות הקשורות לתיק, וזאת בהתאם לנוהל כללי במכון, ותיקי הילדים בלשכת הרווחה בוערו אף הם כחלוף השנים. י. כאמור, גדר המחלוקת נתחמה לזהותו של הרוצח. בית המשפט קבע כי הילדים זיהו את דודם, המוכר להם היטב, כרוצח, והזיהוי נתמך גם בזעקת שמו בעת האירוע, וגם בתואר "ח'אלי" אותו צעקו. כן נקבע כי כל אחד מהילדים מסר גרסה ברורה, קוהרנטית והגיונית, וכי עדותם היא עדות אותנטית של ילדים שנאלצו לראות את אמם נרצחת לנגד עיניהם: "עדותם של תחריר, ראשד וויסאם, כל אחד לחוד, הרשימה בכנותה ובכאבה. שלושה ילדים ראו את אמם נרצחת מול עיניהם. הם מסרו אמרות במשטרה יום לאחר הרצח ותארו תיאור מפורט את קורות אותו יום מר. תיאורם, כמו עדותם, אותנטי ומביא לידי ביטוי את החוויה הקשה שעברה. הם חזרו ומסרו אמרות במשטרה בשנת 2009 וקיימו עימותים עם הנאשם שצולמו והוקלטו על ידי המשטרה. המתבונן בעימותים אלה רואה את כאבם האמיתי של ילדים שבגרו, את כעסם הנורא על הנאשם, הדוד נביל, אשר כדבריהם הרס להם את החיים.... כל אחד מהילדים הללו מסר גרסה ברורה, קוהרנטית והגיונית." (פסקה 25 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי) יא. ח'אלד, גיסה של המנוחה (אחיו של עבד אל-חכים), שהתלוה אל המשפחה ביום ההוא, העיד גם הוא על שהתרחש. ח'אלד לא הכיר את המערער קודם לכן, וסיפר כי במהלך היום התריעו הילדים בפני אמם כי המערער עוקב אחריהם ברחובות העיר. ח'אלד תיאר את לבושו ומראהו של המערער באופן התואם את עדויות ילדי המנוחה, העיד כי המנוחה זעקה בשמו – נביל – בעת האירוע, וכי בתה תחריר זעקה "ח'אלי נביל, למה אתה עושה את זה?" נביל וחוסיין סעו (להלן האחים סעו), שנכחו במקום האירוע באקראי, העידו אף הם. נביל העיד כי ראה את האירוע ושמע את זעקת המנוחה: "לא, לא נביל" כמו גם את צעקות הילדים שקראו "ח'אלי, ח'אלי". חוסיין העיד כי שמע את זעקת הילדים המכנים את הדוקר "ח'אלי". יב. מנגד, טען המערער כי היה ביום הרצח בבית המשפחה בשועפט ונודע לו על כך ברדיו ואחר כך מפי אנשים, ובעצת אחיו הבכור עזב לבית לחם. בית המשפט דחה גרסה זו. יג. בית המשפט קיבל את טענת ההגנה, כי היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי באמצעות תמונות בימים שלאחר הרצח לעדים להם לא היתה היכרות מוקדמת עם המערער (הנער ח'אלד והאחים סעו); עם זאת, נקבע כי עדויותיהם של האחים סעו ושל ח'אלד מהוות ראיות עצמאיות וחיצוניות לעדות ילדי המנוחה, והמחדל אינו מעיב עליהן או שולל את משקלן. יד. באשר לטענת ההגנה בדבר סתירות מסוימות בין אמרות העדים, וכן סתירות בין האמרות שנגבו בשנת 1994 לאלה שנגבו בשנת 2009, נקבע כי הללו אינן מכרסמות בסיפור האירוע הבסיסי, ממנו עולה גרסה ברורה ועקבית לפרשת הרצח ולזהות הרוצח. טו. בית המשפט התייחס לטענות בדבר מחדלי חקירה בדמות אבדן כלי הרצח, תמונות הזירה ותמלולי האזנות הסתר, וכן לטענה כי המשטרה לא בדקה את כלי הרכב באמצעותו נמלט הדוקר מהזירה, וקבע כי במקרה דנן חסרון הראיות הפורנזיות אינו מכרסם בראיות הקיימות ובמשקלן, שכן מדובר במחדלים שאינם משמעותיים למול הראיות המוצקות המפלילות את המערער. טז. עוד נקבע, כי הטענות שהאחים סעו הם עדי שקר, ושלאבי הילדים היה מניע לרצח המנוחה, הן חסרות כל בסיס; כי גרסת המערער אינה אמינה ואינה מבוססת; וכי ראיות התביעה קושרות את המערער באופן חד משמעי לאירוע. יז. ביום 30.3.11 הורשע המערער ברצח אחותו לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. הכרעת הדין התבססה ברובה על עדויות הילדים, הדוד ח'אלד והאחים סעו שנשמעו לפני בית המשפט, והתנהגותו המפלילה של המערער לאחר הרצח. נקבע כי שלושת ילדי המנוחה זיהו אותו בודאות; כי שלושה עדים נוספים – ח'אלד והאחים סעו – ראו את הרצח ונתנו עדויות חד משמעיות התומכות בזיהוי שנעשה על ידי הילדים; וכי התנהגותו המפלילה של המערער מהוה ראיה תומכת נוספת לעדויות. בית המשפט נדרש לסתירות שהעלה הסניגור דאז (עו"ד א' עטרי) בטיעונים ובסיכומים (בהם עיינתי) בהודעות העדים ב-1994 להודעות ב-2009 (שהיו בחלקן רחבות יותר). לאחר שמנה את הסתירות, וכן קיבל את עמדת ההגנה כי היו מחדלי חקירה, הכריע חרף זאת כי העדויות שלפניו היו מהימנות, והסתירות והמחדלים אינם מקעקעים אותן, ואילו גרסת המערער – שטען לאליבי אך לא טרח להוכיחו – לא נמצאה מהימנה, והתנהגותו – הבריחה – היתה מפלילה. 23 הדקירות בגוף המנוחה, לרבות שיסוף צווארה, מעידות – כך נקבע – על הכוונה להמית. בהתאם, נגזר על המערער מאסר עולם והושת עליו סך 300,000 ₪ כפיצוי לקרבנות העבירה, ילדי המנוחה. הערעור יח. ביום 2.6.11 הגיש המערער הודעת ערעור (מפי עו"ד רפאת אבו זלאם) לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עו"ד אבו זלאם גם הגיש את עיקרי הטיעון, אך בערעור עצמו ייצג בפנינו עו"ד דוד ברהום. ראשית נטען, כי בית המשפט שגה באשר התעלם מן האפשרות הסבירה שנערך תיאום גרסאות בין ילדי המנוחה, וכי האפשרות שאבי הילדים הוא שעמד מאחורי הרצח לא נבחנה. לטענת המערער, מראשית החקירה חיפש צוות החקירה ראיות הקושרות אותו לרצח, וכיווני חקירה נוספים כלל לא נבדקו. שנית נטען, כי בית המשפט הסתמך על עדויות סותרות שאין בהן כדי להוכיח את אשמתו של המערער במידה הנדרשת במשפט הפלילי. בין היתר הפנה המערער לסתירות בחלקי העדויות הנוגעים למקומות בהם נצפה לכאורה ביום הרצח; סתירות באשר לתוכן הצעקות בזמן הרצח עצמו ובפרט לעניין הקריאה בשמו, "נביל"; וסתירות באשר למיקום הילדים בעת הרצח; שלישית נטען, כי לא ניתן משקל ראוי למחדלי החקירה הרבים, ביניהם איבוד מוצגי חקירה – הסכין ותמונות מן הזירה; ביעור תיקי הרווחה של הילדים והשמדת דגימות הדם שנבדקו במכון לרפואה משפטית. נטען גם, כי לא נבדקה טענת האליבי של המערער (בתחילה טען במשטרה כי היה אצל אחותו עביר), לא נערך מסדר זיהוי באמצעות תמונות, לא נלקחו טביעות אצבעות מן הסכין ולא נבדק כלי הרכב שבאמצעותו נמלט התוקף מן הזירה. לטענת המערער, מחדלים אלה פוגמים ביכולתו להתגונן. כן נטען כי למערער כלל לא היה מניע לרצח המנוחה. נוכח האמור, טען המערער כי יש מקום לזכותו, ולוא מחמת הספק. יט. בסיכום, טען המערער כי התנהגותה המשפילה, לשיטתו, של המנוחה כלפי משפחתה, מבססת באופן מובהק את טענת הקנטור, ועל כן ניתן להרשיעו לכל היותר בעבירת הריגה. כ. דברים ברוח זו באו גם בעיקרי הטיעון המפורט של המערער. בהמשך נידרש לטענה שגויה שעלתה בדברי המערער, כי כתב האישום אינו מייחס לו כוונה להרוג את המנוחה אלא רק לפגוע בה, מה שמביא את ההרשעה למירב לדרגת הריגה. עיקרי טיעונה של המדינה כא. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי הרשעת המערער מבוססת על תשתית ראייתית איתנה שעיקרה זיהויו על ידי שלושת ילדי המנוחה – אחייני המערער – אשר היו כאמור עדים לרצח. לעניין הסתירות בעדויות ח'אלד והאחים סעו נטען, כי אף שאכן קיימות סתירות מסוימות, אלה אינן מכרסמות בסיפור הבסיסי של האירוע שנמסר על ידי הילדים והעדים. לשיטת המשיבה, התרשמות בית המשפט מעדויות הילדים היתה חד משמעית, ואין מקום לחרוג מן הכלל לפיו לא תתערב ערכאת ערעור בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. עוד מוסיפה המשיבה, כי יש להתייחס לעובדה שהעדויות נגבו מילדים בגילאים צעירים מיד לאחר האירוע הטראומטי, וכי סתירות בין עדותם בגילאי 9-7 לבין עדותם 15 שנה מאוחר יותר עם מעצר המערער, היא טבעית ואף מתבקשת. בכל מקרה, מזכירה המשיבה כי גרסתם של הילדים, לרבות זיהויו של המערער כרוצח, היתה עקבית לאורך השנים וההליכים. כב. באשר לאבדן מוצגי חקירה טוענת המשיבה, כי אין במחדלים אלה להביא לזיכוי המערער, וזאת נוכח התשתית הראייתית האיתנה הקיימת ממילא. בהקשר זה נטען כי יש ליתן משקל לעובדה שחלוף השנים נגרם בשל הימלטות המערער לבית לחם ונסיונותיו להתחמק מהליכי חקירה; התנהגותו לא זו בלבד שמטילה עליו אחריות מסוימת בנוגע למוצגים שהושמדו בחלוף השנים, אלא משמשת – לשיטת המשיבה –ראיה מפלילה המחזקת את יתר הראיות כנגדו. ביחס לפעולות שלא בוצעו על ידי המשטרה (מסדר זיהוי באמצעות תמונות ובדיקת הרכב הנמלט מן הזירה), מציינת המשיבה כי אמנם מדובר במחדלי חקירה, אך נוכח הראיות המוצקות הקיימות, ספק בעיניה אם היו עולים ממצאים שיכלו לסייע להגנת המערער. כג. באשר לטענת האליבי לפיה היה המערער אצל אחותו במועד האירוע, טוענת המשיבה ראשית כי המערער עצמו חזר בו מטענה זו כאשר טען בעדותו כי אינו זוכר היכן היה בעת הרצח, וכי "הסתובב בין בתים שונים בשועפט"; ושנית, כי אין מקום לטענה זו משבחר שלא להעיד את אחותו, אצלה טען ששהה בעת האירוע. כד. טענת הקנטור, לשיטת המשיבה, היא טענה מופרכת שנטענה לראשונה בהליך זה. כן נטען, כי העובדה שמעשי המנוחה "ביישו" את המשפחה אינה משמשת הוכחה לקיומו של קנטור סובייקטיבי, בפרט שעה שמעשה הרצח בוצע כשבועיים לאחר עזיבת המנוחה את בית משפחתה אל בית משפחת דיאב. כה. לעניין גזר הדין נטען, כי מאחר שהמערער הורשע ברצח אין בסיס חוקי להפחתה מעונש מאסר העולם שהושת על המערער, וכי אם מבקש הוא להפחית בסכום הפיצוי לנפגעי העבירה, היה עליו לצרפם כמשיבים בהליך. בקשה להגשת ראיות חדשות והדיון בפנינו כו. כשבוע בטרם מועד הדיון בפנינו, הודיע בא כוחו הנוכחי של המערער, עו"ד דוד ברהום, כי קיימות ראיות חדשות שנוצרו לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואשר יש בהן כדי לשפוך אור חדש על התיק, ויתכן שאף להוביל לזיכוי המערער. מדובר בתצהירי שניים מילדי המנוחה בפני בא כוחו הקודם של המערער, עו"ד אבו זלאם, בהם נכתב כי הם "מעוניינים שיחקרו את האמת, וכי ברצונם לסייע לקיום הליך הוגן ולגילוי האמת". בא כוח המערער ביקש כי בית המשפט יורה למשיבה להעביר לידיו את החומרים הקשורים לתצהירים אלה, וכן יורה על השלמת חקירה לילדים. מצדה הודיעה המשיבה כי אינה רואה מקום להוסיף ולחקור בעניין התצהירים, אשר לדבריה אינם כוללים תוכן של ממש או חזרה מזיהוי המערער כמבצע העבירה, ועל כן אינם בעלי פוטנציאל להוביל לזיכויו. לא דחינו את הדיון, אך נאמר כי המערער יוכל להעלות את טענתו בפתח הדיון (החלטה מיום 10.12.15). כז. הדיון בערעור התקיים ביום 16.12.2015; לאחר עיון בהסכמה בתצהירי שני הילדים (כיום כמובן אנשים מבוגרים), בעקבות החלטה לקבלם לעיון שניתנה בדיון (אשר כללה גם חומרים הקשורים לפניות הסניגור הקודם, עו"ד אבו זלאם, ללשכת עורכי הדין), סברנו כי אין מדובר במקרה העומד במבחני הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, ואין מקום להורות על המשך חקירה. נוסיף, כי שמענו גם את עו"ד אבו זלאם עצמו, שהגיע לדיון וטען כי התצהירים נגבו באישור גורמים מלשכת עורכי הדין ומרצוונם החופשי של הילדים. יוזכר, כי כדי שתינתן הרשות להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור נדרש המבקש להצביע כי לא היה באפשרותו להגישן בבית המשפט מסיבה מוצדקת אשר אינה תלויה בו, וכי קיים סיכוי גבוה שהגשתן תוביל לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הדיונית. לעניין זה, הנטל המוטל על המבקש גבוה ביותר, ואל מול בקשתו עומד אינטרס השמירה על עקרון סופיות הדיון (ע"פ 9447/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2014), בפסקאות 20-21 וההפניות שם). לשלמות התמונה, נביא את החלטתנו שניתנה לאחר העיון, במעמד הדיון ב-16.12.15: "לקראת הדיון ובפתח הדיון עורר עו"ד ברהום, המייצג כיום את המערער, טענה שעניינה צורך בחקירה נוספת בתיק. ראשית ראיה או קצה חוט מצא בכך שבשלב מסוים ב-2012, לאחר שהוגש הערעור, נפגש עו"ד אבו זלאם – אשר ייצג בעבר את המערער, והתיצב גם הוא לדיון היום אף שאינו מייצג עוד – עם שניים מעדי המפתח בתיק, בנה ובתה של המנוחה, וקיבל מהם תצהירים (זהים בעיקרם) שלפיהם רוצים הם לדבר על המשפט ולומר את כל האמת, בשל מועקה או יסורי מצפון. יצוין כי עו"ד אבו זלאם ניהל התכתבות עם גורמי לשכת עורכי הדין לגבי פגישה זו וקיבל אישורים מסוימים שהוצגו לפנינו. לגבי תוכן הפגישה עם העדים ילדי המנוחה יש גרסאות שונות של עו"ד אבו זלאם ובן המנוחה, העולות מחקירת משטרה שנפתחה נגד עו"ד אבו זלאם, וכפי שאנו מבינים נסגרה. קיבלנו היום לעיוננו, וכך גם הסניגוריה, את הודעות עו"ד זלאם והבן במשטרה, שניתנו זמן קצר לאחר אותם תצהירים (התצהירים הם מאוקטובר 2012 והחקירות מנובמבר-דצמבר אותה שנה (הבת כנראה לא אותרה לחקירה). עיון בהודעות מעלה לדעתנו מכל כיוון, כי לא היה בפגישת עורך הדין עם הילדים, כדי לקדם את הנטען בערעור לטובת המערער. אנו סבורים איפוא כי אין הדבר עומד במבחני ראיות חדשות בשלב הערעור. אכן, עו"ד ברהום בהעלותו את הנושא הלך בדרך נכונה כסניגור, אך דרך זו אינה מובילה למטרתו, ואיננו רואים מקום לפתוח בהליכים חדשים על-ידי הוראה על המשך חקירה. על כן יישמע הערעור כסדרו." כח. בהמשך הדיון, המשיך וטען בא כוח המערער כי תצהירי הילדים הם ראשית ראיה, וכי בדחיית הבקשה להמשך חקירה נגרם למערער עיוות דין. כן טען, כי מאחר שהתיק מבוסס על מהימנות העדים, יש ליתן משקל רב למחדלים הרבים הקיימים בו, אשר פגעו בהגנת המערער. לשיטתו, העובדה שבתיק קיים מחדל חקירתי מבססת ספק סביר בהרשעת המערער, אשר די בו להוביל לזיכויו. כן טען, כי האחים סעו אשר העידו בבית המשפט המחוזי מכירים את משפחת המנוחה, ונוכח הסתירות בין עדויותיהם לאורך השנים היה צורך לבחון גם את מניעיהם לעדות. הוסף, כי בריחתו של המערער לבית לחם אינה מצביעה על אשמתו, ונבעה מ"מעשה שטות" לאחר שסבר כי הרצח עלול להיקשר אליו בשל הסכסוך בין המשפחות. כט. מנגד, חזרה באת כוח המדינה על הטענות בדבר מהימנות הילדים ועדויותיהם. באשר למחדלי החקירה, טענה כי מדובר בשני סוגים של מחדלים. ביחס למוצגים שנעלמו, לא חלקה על כך שמוטלת על המדינה החובה לשמור את המוצגים, אך חזרה על טענתה כי בבריחתו של המערער יש כדי להטיל גם עליו אחריות לנושא. ואולם לעניין בדיקת כלי הרצח, טענה המשיבה כי לפי עדות איש המחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ) לא ניתן היה לערוך בשעתו בדיקה נוכח חספוס הדם. כן ציינה, כי בשעתו לא ניתן היה לערוך בדיקת DNA אלא בדיקת חלבונים בלבד, היא הבדיקה שנערכה. בנוסף, טענה כי נוכח עדויות שלושת הילדים, לה צורפו חיזוקים, לא היו הממצאים הפורנזיים מסייעים לזיכוי המערער. דיון והכרעה ל. לאחר בחינת חומר הראיות וטיעוני הצדדים, לא מצאתי כי נפלה בפסק הדין שגגה המצדיקה התערבותנו, ולפיכך אין מקום להיעתר לערעור. הרשעת המערער נסמכה – כאמור – על שלוש עדויות הילדים שנכחו במעמד הרצח ועל התימוכין שנמצאו בדברי האחים סעו והעד ח'אלד, וכן בהתנהגותו של המערער מעת הרצח ועד למעצרו. נקבע כי עדותו של המערער אינה מהימנה, ומחדלי החקירה אשר אמנם קיימים, אינם מכרסמים בגרסה העקבית והמוצקה שהציגה התביעה. עסקינן בתיק מהימנות מובהק. לא. מושכלות יסוד הן כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים שבעובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. זאת, נוכח העדיפות המובנית של הערכאה הדיונית כמי שהתרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים והראיות (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 219 (2002), בפסקה 16; ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (2006), בפסקה ו' (להלן עניין אלחורטי); ע"פ 2902/07 עראר נ' מדינת ישראל (2008), בפסקה 4; ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (2011) בפסקה 13; ע"פ 8080/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2013), בפסקה 26; ע"פ 5933/11 איטל נ' מדינת ישראל (2014), בפסקה 60). להלכה זו מספר מצומצם של חריגים, ביניהם מקרים בהם הגרסה העובדתית שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, מקרים בהם נראה שהערכאה הדיונית שגתה באופן בולט בהערכת מהימנות העדים והתעלמה מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או כאשר קיימת סתירה בולטת בין הגרסה העובדתית עליה הושתתה הכרעת הדין, לבין יתר הראיות (ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2009), בפסקה 8 וההפניות שם; ע"פ 7477/08 איתן גץ נ' מדינת ישראל (2011), בפסקאות 27-26 וההפניות שם (להלן עניין גץ)). אין איפוא לנעול את הדלת בפני התערבות במקרים מסוימים, אך כפי שיפורט, מקרה זה אינו בא בגדר חריגים אלה. יתר על כן, נזכיר כי אין מקומנו לבוא בנעלי הערכאה הדיונית; תפקידנו להעביר את פסק הדין שלה תחת שבט הביקורת הערעורית לעניין אופן קביעתם של הממצאים והסקת המסקנות. לב. בענייננו, הסניגור המלומד עמד בפני משימה קשה, טיפוס על הר גבוה, ואם נרצה על קירות – התמודדות עם הכרעות מובהקות של בית המשפט קמא לעניין מהימנות עדי הראיה. עסקינן בפרשת רצח שהוכרעה בראיות ישירות ולא נסיבתיות, על פי עדי ראיה ועדים "מזמן אמיתי", הגם שהעידו כתום שנים רבות; קעקוע עדויות אלה הוא משימה קשה. לא בכדי ניסה הסניגור לחתור לדרכים חדשות להפרכתן של עדויות עדי הראיה, ומכאן המאמץ להיאחז בפרשה התמוהה של תצהירי בנה ובתה של המנוחה שתיארנו בהחלטתנו הנזכרת מיום הדיון – מאמץ שלא צלח, משלא נמצא בהם קצה חוט של תוכן קונקרטי העשוי להצדיק קבלת ראיות חדשות בכגון דא. וככל שבעדי הראיה עסקינן, ומבלי למעט מעדויותיהם בבית המשפט המאפשרות לבית המשפט התרשמות ישירה, בעיניי דרך ראויה היא לבחון את אמרותיהם הסמוכות למעשה הרצח, אף שגם העידו במשפט עצמו. הודעותיהם ב-1994 וב-2009 הוגשו במשפט על ידי ההגנה כדי לעמוד על סתירות ביניהן, אך הן מאפשרות לנו פתיחת צוהר לגרסאות הראשונות. לטעמי, יהא כלל זה נקוט בידינו: הבוחן מערכת ראיות וגרסאות, יבדוק היטב את הגרסאות הראשונות שהן בקרבה למעשה העבירה; זהו צו השכל הישר, וגם אם כמובן אמינות הגרסאות הללו ניתנת להפרכה, הדבר טעון הסבר מדוקדק ומחייב זהירות. המקרה דנא הוא מובהק בהקשר זה; דעת לנבון נקל, כי בבוא בית המשפט לבדוק גרסאות "מזמן אמיתי" אל מול גרסאות שניתנו כתום חמש עשרה שנה, ובבני אנוש עסקינן, ברי כי העדפתו הבסיסית היא לחומר המקורי, מימי העבירה, ולעניין סתירות (שכאן לא היו עמוקות) בין גרסאות ראשונות לבין מהדורות מאוחרות, בודאי כתום שנים רבות, הדעת נוטה לכיוון הקודמות בזמן. לג. עסקינן בילדי המנוחה, שהיו ילדים בני שש וחצי עד תשע וחצי, גיל המאפשר תובנות, ואשר הכירו את המערער היכרות אישית, שאין חולק עליה, נוכח מגוריהם המשותפים בבית הורי המנוחה. שלושת הילדים נכחו במקום האירוע, והיו כה סמוכים לזירה עד כדי כך שעל בגדי האחת, תגריד, ניתז – למרבה היגון – דם אמה המנוחה. הילדים חזרו וטענו, הן מיד לאחר הרצח והן לאורך השנים, כי המערער הוא שדקר את אמם לנגד עיניהם, וכן ידעו לספר על הרקע המשפחתי שכמסתבר הוביל לרצח ושימש המניע. אקדים ואציין כבר עתה, כי איני מתכון לדון בנושא זיהוי הסכין בה נרצחה המנוחה על ידי הילדים, שכן אין לכך נפקות לעניין זיהוי המערער כרוצח, השאלה העומדת בליבו של תיק זה. לד. נבחן את הודעות הילדים שנמסרו בסמוך לרצח; אין עסקינן לעת ההיא בחוקרי ילדים אלא בחוקרים "רגילים". עד 2002 חלה חובת חוקרי ילדים לפי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 בעבירות מין בלבד. תחריר, בת 9.5 כאמור, מסרה הודעתה במשטרה ביום שלמחרת הרצח – 21.7.94. בהודעתה פירטה את מאורעות היום, וסיפרה כי זיהתה את המערער בצאתם מן המסעדה: "בזמן שכולנו יצאנו מהמסעדה אני ראיתי את הדוד שלי אחיה של אמא שלי ששמו נביל חסן אבו חדר שהוא יותר קטן מאמא שלי. נביל לא דיבר איתנו בכלל גם לא עם אחותו שהיא אמא שלי. אני אמרתי לאמא שלי אמא הנה נביל אחיך ואמא שלי אמרה לי תשתקי אל תדברי כלום, נביל הלך לדרכו ואנחנו הלכנו משם לחנות ממתקים...". כך המשיכה וסיפרה, כי בעלייתם לאוטובוס שמעה את אמה צועקת "יא נביל יא נביל, אל תהרוג אותי, עזוב אותי", וסיפרה כי נביל משך את המנוחה, הפילה לקרקע ודקר אותה כאשר היא שכובה על גבה. תחריר ראתה את אמה הנדקרת ומסרה שבאותם רגעים צעקה על המערער, אשר איים גם עליה: "הוא רצה לדקור גם אותי אמר לי לכי מכאן תסתמי את הפה אם לא אני אהרוג אותך". תחריר זיהתה את דודה נביל, וציינה כי לבש חולצת טריקו קצרה עם פסים לרחבה בצבעי לבן וירוק, וכן מכנסי ג'ינס בהירות. עינינו הרואות, כי עסקינן בתיאור מפורט ובהיר, והחוקר רשם כי הילדה "שיתפה פעולה באופן רצוף ומלא, עירנית מאוד"; הדברים תורגמו לה לערבית. לה. גם ראשד מסר הודעתו במשטרה יום לאחר הרצח (21.7.94). ראשד סיפר, כי ראה את נביל בטרם נכנסו לבנק, וכי בהמשך היום נכנס נביל למסעדה בה ישבו. עוד מסר, כי כאשר הגיעו לתחנת האוטובוס יצא נביל מאחורי האוטובוס "וכולנו ראינו אותו אני והאחים שלי ודוד ח'אלד וגם אמא שלי ראתה אותו" ואז החל לדקור את אמם לנגד עיניהם. ראשד זיהה את נביל דודו וציין שהיה לבוש בחולצה עם פסים לרוחבה בצבעי כחול ולבן, ומכנסי ג'ינס בצבע תכלת (אציין כאן כי הוא דיבר על צבע כחול בפסי החולצה והאחרים על ירוק, אך איני רואה ליחס חשיבות להבחנה זו). לו. ביום 27.7.94 מסר ויסאם – בן 6.5 – את הודעתו במשטרה, וסיפר בפירוט על מאורעות היום. בהודעתו סיפר שזיהה את דודו נביל במספר מקומות בעיר, ביניהם השוק והבנק, וכי כאשר ח'אלד, אחיו, אמר לאמו שנביל עוקב אחריהם ענתה "בוז עליו". ויסאם זיהה את המערער הדוקר את אמו כנביל, ומסר תיאור של שלבי הרצח, שתאם את תיאורי יתר העדים: "כאשר הגענו ליד האוטובוס דודי נביל קפץ מאחורי האוטובוס והיה בידו סכין והתחיל לדקור אותו. האמא שלי אני ראיתי אותו דוקר את האמא שלי בחזה שלה וראיתי שהוא שוחט אותה בצוואר ודקר אותה בצווארה וכל זה בסכין שהיה לו ביד... אני בטוח שהדוד שלי נביל הוא זה שבא ודקר את האמא שלי והמית אותה... נביל היה לבדו כאשר דקר את האמא שלי כן האמא שלי נפלה על הכביש כאשר דודי נביל קפץ עליה ושחט אותה בסכין וכן כאשר היא נפלה הוא המשיך לדקור אותה...". ויסאם ציין כי נביל לבש חולצה בצבע לבן עם פסים בצבע ירוק לרוחבה, וכן מכנסי ג'ינס בהירים. גובה ההודעה ציין לגבי ויסאם כי "הוא מבין את השאלות ועונה לעניין, בתשובות ברורות, ועושה רושם שהוא ילד מבין את מה שהוא אומר." לז. כך, כלל הודעות הילדים הסמוכות לרצח הצביעו על המערער כרוצח, תיארו את לבושו, את מהלך היום ואת רגעי הרצח באופן אחיד. הילדים ראו את המערער ב"תחנות" שונות במהלך היום וזיהו אותו בשמו ובמראהו. כן מסרו תיאורים תואמים למדי על לבושו בעת האירוע. לח. כתום כחמש עשרה שנה, לאחר שנעצר המערער, מסרו הילדים פעם נוספת הודעות במשטרה. תחריר מסרה גם בפעם זו כי זיהתה את המערער כרוצח אמה, וכי אמה זעקה "לא יא נביל מספיק יא נביל". ראשד מסר הודעה ארוכה ומפורטת, בה גם פירט את היחסים המשפחתיים בטרם הרצח. לדבריו, אחיה של אמו היו מכים אותה, מאחר שרצו כי תנתק קשר עם בעלה, אבי הילדים. ראשד זכר כי ראה ביום הרצח את נביל יושב ליד הבנק, ואף כי צעק לו "ח'אלי ח'אלי". גם בהמשך היום הבחין בדודו נביל העוקב אחריהם, וציין כי כאשר הפנו את תשומת לבה של אמם לדבר, זירזה אותם בדרכם – דבר אותו פירש כפחד מפניו של המערער. באשר לרצח עצמו, תיאר ראשד בפירוט את מהלך הדקירות, את העובדה שסביבם היה קהל גדול אשר לא התערב בנעשה, ואת נסיונותיו של ח'אלד לאסוף את הילדים ולהרחיקם מהמקום. עוד סיפר, כי כחצי שנה לאחר הרצח הגיעו הילדים לבית הורי המנוחה, תוך שהנוכחים, לרבות אמם של המנוחה ושל המערער, בוכים ומקללים את המערער. לאורך כל הודעתו השניה חזר ראשד על כך שנביל הוא שרצח את אמו. לט. בהודעתו משנת 2009 סיפר ויסאם על המצב המשפחתי בטרם הרצח, וטען כי זוכר הוא שבמשפחת אמו היו מדברים על אביו ומספרים כי הוא משתף פעולה עם השב"כ. ויסאם סיפר כי זכור לו שאחיה של המנוחה היו מכים אותה, מאחר שרצתה לחזור לאביו לכשישתחרר מן הכלא. עוד סיפר כי זוכר הוא שביום הרצח, בעת שהסתובבו בעיר העתיקה, ראה את דודו נביל וכאשר סיפר זאת לאמו - ביקשה ממנו להתעלם מדודו. ויסאם מסר כי במהלך אותו בוקר הבחין בנביל מספר פעמים. על אירוע הדקירה סיפר: "דוד שלי נביל יצא מבין האוטובוסים. אני ראיתי אותו יוצא מבין האוטובוסים והוא היה שולף סכין ביד ודחף אותה על הרצפה ואז אמא שלי אמרה תברח עכשיו (...) ואני נשארתי יעני קרוב אולי איזה שלוש ארבע מטר והוא נביל היה דוקר אותה בחזה בבטן בראש. הוא דוקר אותה והיא אומרת לי לך תברח". ויסאם זיהה את דודו נביל, וסיפר כי עמד בקרבתו בעת האירוע וזרק עליו כוס מיץ שהיתה בידו, ואף נוצר בין השניים קשר עין בתוך שהמערער ממשיך ודוקר את אמו. בהודעתו זו גם סיפר ויסאם על המפגש שקיימו הוא ואחיו, ראשד, עם המערער בבית לחם; לדבריו, במפגש זה סיפר המערער שרצח את אמם מאחר שעבדה עם השב"כ ושירכה דרכיה, כנזכר מעלה. מ. ביום 18.4.10 העידו תחריר וראשד בבית המשפט המחוזי. תחריר העידה כי מספר ימים בטרם הרצח שמעה את המערער מאיים על המנוחה כי ירצח אותה אם תחזור לבעלה. כן העידה כי במהלך יום האירוע ראתה את המערער וזיהתה אותו, וכי בהגיעם לתחנת האוטובוס דקר המערער את המנוחה אל מול עיניה, תוך שהמנוחה, שכבה על הרצפה וצעקה "נביל לא". תחריר זיהתה את המערער, דודה, כדוקר ודבקה בגרסה זו בעדותה. על פי עדותו של ראשד, במהלך יום האירוע ראה את המערער עוקב אחריהם בשיטוטם, וכאשר אמרו זאת לאמם, זו בקשה לזרזם ונראתה מפוחדת. לפי עדותו, משהגיעו לתחנה וחפשו את האוטובוס עליו יעלו, קפץ נביל על המנוחה והחל לדקור אותה בכל חלקי גופה, כאשר היא צועקת "נביל, נביל, לא, נביל לא". ראשד זיהה את המערער בודאות כדוקר. ביום 21.4.10 העיד ויסאם בבית המשפט המחוזי. גם הוא העיד כי במהלך יום האירוע ראה את המערער והתריע על כך בפני המנוחה, והיא ביקשה כי לא יתייחס לדבר. ויסאם העיד כי משפנו לחזור לכפר עקב, קפץ המערער מבין שני אוטובוסים, השכיב את המנוחה על הרצפה ודקר אותה. על פי עדותו, המנוחה זעקה לעברו שיברח, והמערער דקר אותה בחזהּ ובגרונהּ. ויסאם זיהה את המערער כתוקף, והעיד כי בזמן התקיפה עמד מרחק מטרים בודדים ממנו ואף זרק לעברו כוס עם מיץ. בעדותו גם סיפר ויסאם על שיחה ששמע בין הוריו קודם לרצח בעת שהיה עמם ברכב. בשיחה זו, על פי עדותו, סיפרה המנוחה לעבד אל-חכים כי משפחתה אסרה עליה להתראות עמו, וכי צפויה היא להיענש אם תמרה את פיהם. מא. מקריאת הגרסאות הללו והעדויות בבית המשפט מצטיירת תמונה ברורה של אירועי אותו יום. תמונה זו, מפי הילדים, היא אחידה וברורה הן באשר נאמר מיד לאחר הרצח, והן שנים רבות לאחר מכן. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שלושת הילדים זיהו את המערער הן בעת המעשה והן לאחריו, כרוצח אמם, והתמידו בעמדה זו. הטענה בדבר אפשרות שגרסאות הילדים תואמו נטענה בעלמא, ובלא הצגת כל אינדיקציה לכך. מבלי לטעת מסמרות סבורני כי בנסיבות העניין, תיאום גרסאות בין ילדים בגילאים כה צעירים, שראו את אמם נרצחת לנגד עיניהם ונחקרו למחרת היום, אינו מתקבל על הדעת, כל שכן כאשר עדותם נמסרה ברמת פירוט כבענייננו מיד למחרת המקרה, ובדומה גם חמש עשרה שנה מאוחר יותר. המערער אף לא הצליח להצביע על מניע אפשרי לתיאום להפללתו, לבד מן הטענה כי הקטינים בקשו שלא להפליל את אביהם. מטבע הדברים, קשה לייחס לילדים בגילאים האמורים רמת תחכום שכזו. "הצעת" המערער להניח כי היה מי מבני משפחת אביהם שביקש לשנות בזכרונם את תמונת התוקף, הרוצח את אמם לנגד עיניהם, לתמונתו של המערער, היא בכל הכבוד מן הסוג הספקולטיבי בעליל, ללא אחיזה או שמץ הוכחה לכך, והדברים גם אינם מתיישבים עם יתר העדויות בתיק, כמו גם עם התנהגותו של המערער לאחר הרצח וגרסאותיו השונות למעשיו באותו היום. אבי הילדים ריצה מאסרו בבית הסוהר באותו מועד, ולא היתה לו כל אפשרות להגיע לזירה בעצמו. אם כך, מתאיין הסברו של המערער כי הילדים לא רצו להפליל את אביהם ובדו את מעורבות המערער. ועוד: אך טבעי, כי אילו ראו אדם שאינם מכירים (אדם שלכאורה היה שליחו של אביהם), הדבר היה ניכר בעדותם למחרת הרצח, ולא היו נבנים תלי תלים של שקרים כדי להגן על אדם זה, ולהעליל על המערער. מב. למעשה, די היה בעדויות הללו לביסוס הרשעתו של המערער, שכן ככלל, ובלא תלות בחומרת העבירה, אין מניעה לבסס הרשעה בפלילים אף על עדות יחידה, ככל שמשקלה הסגולי של זו משמעותי ואף כאשר עדות זו משמשת בסיס לזיהויו של מבצע העבירה (ע"פ 758/78 בן עדאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 150, 159 (1979) בפסקה 10; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (1994) בפסקה 5(ה); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2009), בפסקה 24 וההפניות שם (וראו החריגים לכלל זה בסעיפים 55-54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971)). לא כל שכן, כאשר עסקינן בשלושה עדים. ואולם בענייננו לא הורשע המערער על בסיס עדויותיהם של שלושת ילדי המנוחה בלבד, אלא גם על יסוד עדויות נוספות ועל סמך התנהגותו שלו. אלה יחד יצרו מארג ראייתי מוצק, המבסס הרשעה ואינו מותיר מקום לספק. מג. הסתירות בהודעות הילדים, אליהן מפנה המערער, אינן יורדות לשורשו של עניין ואינן פוגמות באמינות העדויות או בתמונה הכוללת העולה מהן. גרסתם הבסיסית של הילדים נותרה אחידה לאורך הדרך, והסתירות הנטענות אינן מהותיות, ומקורן ככל הנראה בניסיון לשחזר לפרטי פרטים לאחר 15 שנים את אירועי אותו יום איום בו איבדו את אמם. במצב זה אך טבעי, כי "תהיינה עובדות שתישכחנה או תתעמעמנה, תהיינה עובדות שתשובנה ותצופנה מתהומות הנשיה, אך עיקרי הדברים כפי שחווה אותם העד יוותרו על כנם" (עניין גץ, בפסקה 31). כבר נקבע כי ככל שבחינה כוללת של העדות יחד עם כלל הראיות והנסיבות מלמדת כי גרסתו של העד אמת, אין מניעה ליתן בה אמון אף אם יש בה סתירות או אי דיוקים מסוימים (שם, בפסקה 36). זה טיבו של הזכרון האנושי; ינסה כל אחד מאתנו להיזכר בפרטים מלפני זמן קצר, לא כל שכן מלפני שנים רבות, ויעמוד על הקושי אלא אם כן מדובר בנושא מובהק שבו הפרט הנדון כרוך במיוחד במעשה בו מדובר. הדברים נכונים שבעתיים, כאשר מדובר במי שחוו את האירוע כילדים בני 9-6 לערך, והעידו בשנית כאנשים בוגרים: "לאור המאפיינים הייחודיים לעדותם של קטינים, דומה כי אין ליתן משקל משמעותי לסתירות, לפרכות, או ל"חללים" המתגלים בעדויותיהם. זאת, כל עוד הערכאה הדיונית השכילה לבחון בקפדנות רבה את עדותו של הקרבן הרך בשנים, ואיתרה בה "גרעין אמת" מבוסס ואמין" (ע"פ 4583/13 בנימין סץ נ' מדינת ישראל (2015) בפסקה 26 מפי השופט א' שהם). מד. בשל כך, איני רואה מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי באשר למהימנות העדים. מה. משקל לא מבוטל יש להעניק אף להודעתו של ח'אלד, גיסה של המנוחה אשר טייל עמה ועם ילדיה באותו יום, וזאת חרף העובדה שלא הכיר את המערער במראהו קודם למקרה. למחרת יום הרצח, ב-21.7.94, מסר ח'אלד בהודעתו כי המנוחה זעקה בשמו של המערער כאשר זה תקף אותה. ח'אלד מסר כי ראה את המערער במהלך היום, וכי הילדים הם שאמרו לו שמדובר בנביל, דודם, שתקף את אמם. ח'אלד הכיר את אחיה של המנוחה, עזיז, ומאחר שאחיה מוחמד התגורר בארצות הברית ושם שהה באותה תקופה, ואחיה וליד ריצה עונש מאסר באותה תקופה, הנה ככל שצעקו הילדים "ח'אלי" – דודי – נותרה בפניו רק האפשרות להסיק כי התוקף שמולו הוא המערער. זאת, בהינתן העובדה שזיהה כי התוקף הוא אותו אדם שעקב אחריהם במהלך היום, ואשר הילדים ציינו בפניו את שמו – נביל. כך או כך, המערער לא טען כי אחד מאחיו הוא שרצח. יצוין, כי גם ח'אלד תיאר את לבושו של המערער באופן התואם את יתר ההודעות, ומסר כי לבש חולצת טריקו בעלת פסים לרוחב בצבעי ירוק ולבן ומכנס ג'ינס בהיר. הודעות האחים סעו מו. הודעות נוספות על אלה של הילדים, שהן עדות "מכלי ראשון" ובזמן אמת מן המאורע הקשה, הן הודעותיהם של האחים נביל וחוסיין סעו, התומכות בתמונה אשר עולה מהודעות הילדים. הודעות אלה מאמתות את אמירותיהם הספונטניות של הילדים, שנאמרו בתגובה לאסון אליו נחשפו. עדים אלה היו במקום באופן אקראי, כל אחד בשל עבודתו, ובלא כל קשר קודם למשפחה ולסכסוך. חוסיין סעו – שהיה במקום מתוקף תפקידו כנהג אוטובוס וככזה, מן הנסיעות, הכיר כללית את המשפחה – מסר הודעתו במשטרה כבר ביום הרצח. כשנשאל בהודעתו ב-2009 לגבי פרטים שלא הביא הפעם ענה, "כי מה שהיה חשוב זה הרצח, ואת הפרטים הקטנים שוכחים". לפי גרסתו ביום הרצח, בעת שדקר התוקף את המנוחה, צעקו הילדים לעברו "מספיק ח'אלי" ועל כן הבין באותו רגע כי הדוקר הוא דודם ואחיה של המנוחה. חוסיין מסר גם כי התוקף הוא בחור כבן 30-25, בגובה כ-1.80 מטר, בעל מבנה גוף בריא. מז. נביל סעו מסר הודעתו במשטרה מספר ימים לאחר הרצח (24.7.94). נביל עבר במקום במהלך עבודתו. גם הוא ציין, כי ראה את הילדים בוכים וצועקים אל דודם אחי אמם. גם נביל מתאר את דמותו של התוקף כגבר כבן שלושים, בעל מבנה גוף מלא בגובה 1.80 מטר, וכן מתאר כי לבש חולצה קצרה ומכנסי ג'ינס בצבע תכלת. בהודעות אמר כי לא הכיר איש ממשפחת אבו חדיר (משפחת המנוחה). מח. באשר להודעות האחים סעו, מצביע המערער על סתירות בין הגרסאות שנמסרו בשנת 1994 לאלה של שנת 2009. כך למשל, בהודעתו הראשונה של נביל סעו מספר שהיה בדרכו לרכבו, אך בהודעתו משנת 2009 סיפר כי עמד ליד דלת "כנסיית הלבנות" מאחר שנדרש לחלק בלוני גז במקום. מקריאת ההודעות עולה כי אין ממש בסתירה עליה מבקש המערער להצביע. בשנת 1994 סיפר נביל סעו כי: "ביום רביעי שבוע שעבר בין השעות 14:30-15:00 אני הלכתי רגלית בדרך שכם על מנת להגיע לרכב שלי שחנה ליד משרד הפנים כאשר הגעתי למנזר נזירות הלבנות פתאום יצא בחור צעיר בין אוטובוסים ואמר לי לזוז ואיתו בחורה שהייתה עם שלושה ילדים..." לעומת זאת בשנת 2009 מסר בהודעתו כי: "זה היה בשעות הצהריים, ילדים בדיוק חזרו מבית ספר, אני הייתי צריך לעבור שם לכנסיה לתת להם גז כי אני עובד כמחלק גז, עמדתי שם ליד הדלת של הכנסיה כדי שיפתחו לי את הדלת, קוראים לכנסיה כנסיית הלבנות, ואז ראיתי בחור יורד מרכב מסוג מיצובישי בצבע לבן או סובארו אני לא זוכר בדיוק, הוא ירד מהמושב שליד הנהג, תפס אותי קצת מהכתף שלי הזיז אותי (...) ואז ראיתי אותו נותן לבחורה סכין פה מאחורה..." מט. עינינו הרואות, כי מדובר בשתי גרסאות המתארות אותה התרחשות – נביל סעו, שהיה באזור בעבודתו, נתקל בתוקף מספר שניות בטרם האירוע, וראה אותו ניגש למנוחה ולילדיה ומתחיל לדקור. מדובר בסופו של יום בתיאור המתיישב היטב עם דברי הילדים באשר לאירוע ואין בו סתירות של ממש. גם אם שנים לאחר מכן הוסיף העד כי שמע בעת האירוע את המנוחה צועקת בשמו של המערער, אין בכך כדי לפגום במשקלה של האמירה שנמסרה מיד לאחר הרצח, והמספרת מכל מקום על הילדים הזועקים כלפי דודם – זיהוי שכאמור, בנסיבות העניין אינו מותיר ספק בדבר זהות התוקף. בעדותו של האח חוסיין סעו, אכן קיימים הבדלים – בתיאור משנת 1994 מתאר חוסיין כי ישב באוטובוס ואחיו, נביל, הוא שהגיע וסיפר לו כי דוקרים את המנוחה, דבר שהתרחש כ-150 מטרים מן המקום בו נמצא; וכאשר הגיע למקום ראה את התוקף ואת המנוחה, וכן את שלושת הילדים שבכו וצעקו "ח'אלי" לעבר התוקף; מנגד, בשנת 2009 תיאר חוסיין כי ראה את התוקף מושך את המנוחה, שעמדה לעלות על האוטובוס יחד עם ילדיה, ומתחיל לדקור אותה. ואולם, הסתירה בעדותו מצטמצמת בעיקרה לעניין מיקומו של העד עצמו בעת הרצח והשאלה האם אחיו היה מי שסיפר לו על כך, או שמא ראה את האירוע מתחילתו. טענת המערער כי עדות האחים תואמה, אינה נסמכת על דבר, והמערער אף לא הצביע על מניע אפשרי שיש בו כדי לגרום לעדים אלה לשקר. שני העדים, בהודעותיהם סמוך לאחר הרצח, ואלה בעיניי עיקר, ציירו תמונה ברורה של תקיפת המנוחה לעיני הילדים הצועקים לדודם, ושניהם תיארו באופן דומה את התוקף אשר דקר את המנוחה, תיאור התואם את עדויות הילדים כמו גם את מראהו של המערער. מחדלי החקירה נ. כאמור, טוען המערער כי החוקרים ריכזו את מאמציהם בו ולא בדקו כיווני חקירה נוספים, דבר שפגע ביכולתו להתגונן. ואולם, לעיני המשטרה הצטיירה תמונה ברורה של רצח לאור יום, אל מול קהל רב של עדים שאינם חלוקים באשר לנסיבות המקרה, לרבות בשאלת זיהוי התוקף. האדם עליו הצביעו כלל העדים, המערער, נמלט בשעתו מביתו בלא כל הסבר מניח את הדעת לא לרשויות החוק ולא למשפחתו – דבר המאשש את החשדות כנגדו, ובאופן זה אף מעניק במידת מה חותמת של סופיות לשאלה היחידה שבמחלוקת כביכול – זהות הרוצח. בשעתו לא הושמעו קולות המעידים כי הגרסה לפיה המערער הוא הרוצח, אינה תואמת את שהתרחש, וכל החומר שהגיע לידי החוקרים אך אישש את הדברים. הטענה כי על המשטרה לבדוק כיווני חקירה שונים כדי להביא לגילוי האמת היא ציונו של המובן מאליו, ודבר זה צריך להיות טבוע בצופן הגנטי של המשטרה; ואולם, על המשטרה מוטלת החובה לבחון את האפשרויות הסבירות והמתקבלות על הדעת. השקעת משאבים רבים ויקרים לבדיקתן של גרסאות חלופיות שנהגו במוחם של חוקרים רק כדי לצאת ידי חובה, כאשר אין לגרסאות אלה כל אחיזה במציאות ואף אחד מן העדים לא ציינן, אף לא ברמז, אינה מצויה בגדר חובותיה המקצועיות של המשטרה. אשר על כן, בענייננו איני רואה כי שגתה המשטרה באשר ביקשה לבסס באמצעות עדויות וראיות את התמונה הלכאורית שהוצגה בפניה, ולהביא ללכידתו למעצרו של המערער. נא. טען המערער, כי שגה בית המשפט משלא ייחס חשיבות מספקת למחדלי החקירה השונים, וביניהם אבדן הסכין; אי בדיקת טביעות אצבע; אי ביצוע מסדר זיהוי תמונות לאחים סעו ולח'אלד; אי בדיקת טענת האליבי אותה העלה; אי בדיקת הרכב הנמלט מן הזירה; ואיבוד צילומי הזירה. נב. טענה מעין זו על אודות מחדלי חקירה מחייבת את בית המשפט לבחון האם קופחה הגנתו של נאשם באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות העומד כנגדו (עניין אלחורטי, בפסקה ז(2); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (2006), בפסקה 20; ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (2006) בפסקה 35 וההפניות שם; ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (2006) בפסקה 13 וההפניות שם). יובהר, כי עצם קיומו של מחדל חקירה כשלעצמו אינו מבסס ספק סביר אשר יוביל לזיכויו האוטומטי של נאשם, אלא נדרש כי יהא זה מחדל מהותי היורד לשורשו של עניין, והכל בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות (ע"פ 6040/05 פלוני נ' מדינת ישראל (2006) בפסקה 10; ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (2009) בפסקה 16 וההפניות שם). כבר נזדמן לי לציין בעבר כי "השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת" (עניין אלחורטי בפסקה ז; ע"פ 9613/04 ציון בן סימון נ' מדינת ישראל (2006), בפסקה כ"ט). נג. בענייננו, כפי שציינה המשיבה, נטען כנגד שני סוגים של מחדלי חקירה: (1) הימנעות מביצוע פעולות חקירה (מסדר זיהוי באמצעות תמונות, לקיחת טביעת אצבעות ובדיקת הרכב הנמלט מהזירה) ו- (2) אבדן מוצגים. העניין האחרון, ככל שיש להצטער עליו כמובן, נובע מן הסתם מחלוף הזמן בין המקרה הטראגי למעצר המערער; אך על המשטרה לבחון עצמה בכגון דא, והרי עסקינן בתיק שלא היה אמור להיסגר. נד. באשר לאי לקיחת טביעות האצבעות מן הסכין בה בוצע הרצח, נוכח הדברים העולים ממזכר חוקרת המז"פ מיום 21.7.94 שהגישה המשיבה, עולה כי אין מדובר במחדל חקירתי, אלא בהחלטה מקצועית אשר התקבלה בהתאם לנסיבות המקרה: "היום סמוך לשעה 0830 ביקש ממני סמ"ש (סמל שני - א"ר) מני ישי לבדוק טא (טביעות אצבעות - א"ר) מעל סכין אשר היתה קשורה לאירוע רצח מאתמול. פתחתי את המעטפה ובדקתי את הסכין. לפי דעתי אין אפשרות לבדוק טא מכוון שהסכין מחוספסת וכמו כן על הסכין יש קרישי דם". נה. עם זאת, מצטרף אני לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לפחות היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי באמצעות תמונות לאותם עדים שלא היו בעלי היכרות מוקדמת עם המערער. על חוקרי המשטרה לזכור, כי החובה למצות עד תום את הליכי החקירה נגזרת מזכותו של הנאשם להליך הוגן (עניין אלחורטי בפסקה ז'(2); ע"פ 8140/11 סעד אבו עסא נ' מדינת ישראל (2015) בפסקה 54), ועליהם לעשות כל שביכולתם על מנת שזכות זו לא תיפגע, וכך על מנגנוני ההדרכה במשטרה להנחותם; דברים אלה נאמרו גם בעבר וראוי לחזור עליהם. בידי החוקרים היתה מצויה תמונתו של המערער כבר ביום 24.7.94, ולא היתה כל מניעה לערוך מסדר זיהוי באמצעות תמונות אלה, כנדרש וכמתבקש. גם לעניין זה כבר נאמר בעניין אלחורטי כי: "כלל גדול הוא, ויפה הוא בכל עת, "לא תעשו עוול במשפט (ויקרא יט, טו) ומצווים אנו להזהר שמא לא נגיע לידי מצב של גרימת עוול (...) נזכור: בסופו של יום, התוצאה עלולה להיות כליאתו של אדם, ואף בעולמה של היהדות עקרון חירות האדם הוא עקרון יסוד, ששימש כמורה דרך להלכות רבות, ושלאורו יש לנהוג: והרי חירות האדם בגופו הוא הכלל הגדול שבמערכת משפטנו ובעולמה של יהדות (ב"ש 15/86 מדינת ישראל נ' אבי צור, פ"ד מ(1) 706, 713 (השופט – כתארו אז – אלון)); חכמינו הורונו: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג', יד). ערך יסוד זה שבעולמה של יהדות הוא התשתית, לב לבו של עקרון חירות האדם. חביבותה של חירות כל יחיד ויחיד, של חופש כל אדם באשר הוא אדם, ממנה פינה וממנה יתד לחביבותם של חירות הביטוי וחופש ההפגנה (ב"ש 1,6,16/87 אברהם דננאשוילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 281, 289 (השופט – כתארו אז – אלון)). דברים אלה, הגם שנאמרו לעניין מעצרו של אדם טרם משפט, יפים גם לענייננו, ומהם פינה ויתד לכל עניין העשוי להביא לכליאתו של אדם, מן הראוי שהרשויות ישוו לנגד עיניהן בעת ניהול החקירות, שכן טענות מן הסוג האמור נטענות חדשות לבקרים, וגם אם לא אחת אין לטענות בסיס, יארע גם אחרת". (פסקה ח') נו. כך, פשיטא שעל רשויות החקירה מוטלת החובה למצות את מלוא האפשרויות העומדות בפניהן כדי להביא את כלל המידע הרלבנטי אל בית המשפט, ובכלל זה עריכת מסדרי זיהוי. דבר זה צריך היה להתקיים בענייננו במסדר תמונות (משנמלט החשוד עצמו), ומשלא התקיים, מדובר במחדל. ואולם, כאמור, יש לבחון האם מחדל פלוני הביא לפגיעה משמעותית בהגנתו של הנאשם באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו. איני סבור כי בכך מדובר בנידון דידן. גם אם נניח שהעדים ה"חיצוניים" לא היו מזהים את המערער במסדר התמונות, עדיין היו בפני בית המשפט עדויות הילדים העקביות והברורות; צעקותיהם בתיאורו של המערער "ח'אלי"'; ותיאורו הפיסי של המערער – ראיות המצביעות כולן על המערער, ומתוספות להתנהגותו המפלילה, ובראשה הימלטותו. מחדלי החקירה בענייננו, כל אחד בפני עצמו ואף בהצטברם יחד, אינם מעוררים איפוא ספק של ממש באשמת המערער. כפי שצוין, אין כאן צורך בשימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי במשפט הפלילי, שכן השאלה היא האם מצבור הראיות הקיים, ה"יש" לעומת ה"אין", בהינתן המחדל הנטען, מוביל להרשעה (שם, בפסקה ז'). הדבר מתקיים בענייננו במובהק. מחדלי החקירה לא היו בנסיבות חמורים עד כדי חשש כי קופחה הגנתו של המערער או כי נגרם לו עוול מהותי, המערער לא הצליח לעורר ספק סביר באשמתו. נז. ספק סביר נוצר, אם מצליח נאשם לבסס תרחיש אפשרי ממנו עולה כי הוא חף מפשע. תרחיש זה, אשר נדרש להיות כמובן הגיוני וסביר, לא הוצג בענייננו – לא בפני בית המשפט המחוזי ולא בפנינו. הגרסה היחידה שטוה המערער, מושתתת על הטענה, כי העומד מאחורי הרצח הוא בעלה של המנוחה, עבד אל-חכים דיאב. ואולם, בשום שלב לא נתמכה גרסה חלופית זו בהוכחות, ולא פורטה מעבר לאמירה כללית שאינה מעוגנת במציאות (לעניין זה ראו ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (2006) בפסקה ט; ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל, בעמוד 7 לפסק הדין); ובלשון פשוטה – ספקולציה כדי להיחלץ מן הרשת. דבר זה, כמו גם הצבעה על סתירות מסוימות בהודעות העדים, אינו יכול להקים ספק סביר, ואינו מאפשר את זיכויו של המערער (וראו ע"פ 8739/12 מחאמיד מוחמד נ' מדינת ישראל (2015), בפסקה 14 וההפניות שם). בהקשר זה אציין, כי לא די אך בהעלאת תמיהות כנגד ממצאי הערכאה הדיונית, אלא יש להצביע על עובדות העומדות בסתירה לממצאים שנקבעו (ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (2008) בפסקה 34 וההפניות שם). הדברים נכונים גם לעניין הטענה, שנטענה בענייננו בשפה רפה, כי האליבי אשר העלה המערער לא נבדק. ראשית יוזכר, כי בעדותו בבית המשפט המחוזי טען המערער, שאין לו אליבי לשעת הרצח (עמ' 416). אמנם, בעדותו במשטרה מסר כי שהה באותו יום אצל אחותו עביר ובבית הוריו, ועל כן יתכן שהיה מקום כי המשטרה תחקור זאת על ידי זימונה של עביר. ואולם, גם מחדל זה לא פגע בהגנתו, שכן חזקה עליו כי אם סבר שיש בכוחה של עביר לבסס את חפותו, היה מזמנה כעדת הגנה. בא כוחו של המערער בחר שלא לעשות כן, מטעמים השמורים עמו, ומכל מקום, כאמור, העיד המערער שאין לו אליבי. בריחתו של המערער אינה מועילה, כמובן, להתיחס באהדה לטענותיו. על דרך ההיקש נציין, כי במשפט העברי בריחתו של אדם – אמנם לאחר משפט – אינה פוטרת אותו מן הדין; ראו משנה מכות א', י': "מי שנגמר דינו וברח, ובאו לפני אותו בית דין אין סותרים את דינו" (כלומר אין מבטלים את פסק הדין אלא מבצעים אותו), וכך גם אם מעידים עליו שנגמר דינו; וראו בבלי מכות ז' א' וכן רמב"ם סנהדרין י"ג, ז'; וכדברי הרב עדין שטינזלץ בפירושו לבבלי גיטין כ"ח ע"ב, לענין בורח "ויש לומר שטעמו של דבר שמפני שברח מבית הדין – שוב אין בית הדין דנים בו עוד להפוך בזכותו... ועוד יש לומר, שעצם העובדה שברח מוכיחה שאינו סבור שיש צד זכות ללמד עליו". היסוד הנפשי נח. המערער הורשע כאמור ברצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2). סעיף זה דורש התקיימותו של יסוד הכוונה תחילה, הכולל את ההחלטה להמית, ההכנה, והיעדר הקנטור. יסוד ה"החלטה להמית" טומן בחובו דרישה כפולה - הן לצפיית התוצאה הקטלנית, והן לרצון הנאשם בהתרחשותה (ע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל (2013) בפסקה 24 וההפניות שם). ההחלטה להמית אינה חייבת להתגבש לאורך זמן, אלא עשויה להתגבש בסמוך ממש להוצאתה לפועל (ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496, 502 (1991) בפסקה 10). כדי להוכיח את יסוד הכוונה, עומדת לרשות בתי המשפט החזקה הראייתית לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (ע"פ 2316/98 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 797 814 (2001) בפסקה 12; ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49 54 (2002) בפסקה 6), ולכך מצטרפים מבחני עזר המסייעים להסיק האם התקיימה ההחלטה להמית על פי מכלול הנסיבות. במסגרת אלה יש לבחון מהו הכלי אשר שימש לביצוע המעשה; אופן ביצוע המעשה; מספר הפגיעות ומקומן; אופן התקרית וחילופי דברים שקדמו לה, והכל על פי הנסיבות, השכל הישר ונסיון החיים (ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, 365 (1988); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (2007) בפסקה 11 וההפניות שם). נט. בענייננו, עקב המערער אחר המנוחה וילדיה לאורך מספר שעות, וכאשר הגיע המועד – לא "הסתפק" בדקירה אחת, אלא שב ודקר את המנוחה 23 פעמים באזורים רגישים כגון הצוואר והחזה. בנסיבות אלה אין צורך להכביר מלים, וברי כי לא יכלה להיות בלבו של המערער כל כוונה מלבד להביא למותה של המנוחה. צפיית התוצאה הטראגית גם היא כמובן אך מתבקשת בנסיבות אלה, ולא נטען אחרת. בזהירות המתבקשת אציין, כי אל הדברים הללו מצטרפות גם עדויות הילדים, מהן עולה כי המנוחה ומשפחתה היו מסוכסכים עקב רצונה לשוב ולהתגורר בבית משפחת בעלה; כי בני משפחתה הכו אותה לא אחת; וכי המערער אף איים עליה לבל תשוב לבית משפחת בעלה. ס. בשלב זה, ולשם הזהירות, אתייחס לטענתו של המערער, אשר הועלתה באריכות בכתבי הטענות, כי מכתב האישום עולה שהתעוררה בלבו אך כוונה לפגוע במנוחה, ולא להמיתה. המערער טען איפוא, כי אף לשיטת המשיבה לא התגבשה הכוונה להמית את המנוחה. המערער אף הגדיל לעשות וציטט לכאורה מתוך שורות כתב האישום את המילים הבאות: "במהלך חודש אוקטובר 2003 או בסמוך לו, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לפגוע במנוחה, על רקע התרשמותו כי בהתנהגותה, היא פגעה בכבוד המשפחה." כך, המשיך ופרס המערער מסכת שלמה המתייחסת לכתב האישום כמצוטט, תוך שהפליג וטען כי מאחר שכתב האישום לא שיקף נאמנה את שאירע, נוטה הכף לזיכויו מעבירת הרצח, ולהאשמתו בעבירת ההריגה בלבד. סא. כפי שברור למערער ללא ספק, נדמה כי הושחתו מילותיו לריק, שכן כתב האישום המצוטט אינו כתב האישום בענייננו. שגגה מעין זו אין מקומה בבית משפט, וודאי לא בתיק מעין זה; כך גם לעניין השגגה המצויה בסעיפים 113-110 לעיקרי הטיעון וסעיפים 90-87 לנימוקי ערעור, לפיהם "המערער פתח את סגור ליבו לפני החוקרים וספר כי לא חפץ במותה של המנוחה רואה"'. לשורות אלה, אשר נדמה כי הועתקו כמות שהם מכתבים אחרים, בשם שונה של הקרבן, אין דבר עם ענייננו. למען ההגינות אציין כי הן לא נכתבו על ידי הסניגור הנוכחי. סב. המערער התמיד בטענה כי הוא כופר בעובדות כתב האישום וכי לא היה לו כל קשר לאירוע, ואף לא היה במקום כלל. בגדר זה, אין לקבל את טענת הקנטור שהעלה בעיקרי הטיעון מטעמו, שהרי טענה זו מבוססת מטבעה על מעין הודאה בעובדות, ומשמעה כי המערער משנה את גרסתו ומודה כי אמנם היה במקום ונטל את חייה של המנוחה, אולם מתקיימות נסיבות מקלות אשר הובילו אותו לביצוע פשע זה. לטענה זו אין מקום להיענות, משני טעמים. הראשון, בעל אופי דיוני הנוגע לשאלת העלאתן של טענות עובדתיות חלופיות, והשני עקרוני-מהותי, היורד לשורש טענת הקנטור ולנסיבות בהן זו תתקבל. סג. ראשית, כלל בסיסי הוא כי נאשם אינו יכול לטעון טענות עובדתיות חלופיות (ע"פ 8498/07 רג'בי נ' מדינת ישראל (2008), בפסקה 5), לא כל שכן שאין מקום להצגתה של גרסה עובדתית חלופית בפני ערכאת הערעור, שעה שגרסה זו לא הועלתה בפני הערכאה הדיונית ולא עמדה לבירור ולחקירה נגדית (עניין גץ, בפסקה 55; וכן ראו הדיון בע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל (2010)). לעניין זה נזדמן לי לציין בעבר כלהלן: "מטבע הדברים, והדעת נותנת כי כך גם לגבי בעלי הדעות המקלות לעניין בדיקתה של גרסה חלופית בשלב הערעור (וראו לסקירה פסקה 18 בחוות דעת חברי והאסמכתאות), יתייחס בית משפט שלערעור בזהירות, שלא לומר בחשדנות, כלפי גרסאות חלופיות. אכן, גם לטעמי אין לנעול את הדלת במקרים מסוימים. אף אם מעטים וחריגים, לגרסאות חלופיות; אין חקר לנבכי הנפש ולמאמציו של מי שמפרפר ברשת המשפט ומחפש כל דרך להציל עצמו. על כן יהיו מי שיספרו שקר בבית המשפט הדיוני מתוך הערכה של סיכוייהם שתתברר לימים כמוטעית, ואז, משלא צלחה דרכם, וכדברי הילדים במשחקיהם, יאמרו "פוס", יש לי גרסה חלופית: אם לא הצלחתי להחלץ מן הרשת בפעם הקודמת, אולי אצליח הפעם, ובמשפט הפלילי עסקינן, ודי לעורר ספק סביר, והקב"ה יעזור, והפריץ ימות או הכלב ימות ואולי יקנו את סיפורי החדש. כמובן, יתכן שלעתים נדירות הסיפור החדש גם יהיה נכון; יתכן, אך נדיר, יתכן – אך מחשיד. עיקר המסר הוא איפוא זהירות יתרה, כפולה ומכופלת של בית המשפט בבדיקת הטענה." (ע"פ 122/08 יורי טומבק נ' מדינת ישראל (2014), בפסקה ג) סד. גם בענייננו, ניכר כי המערער מבקש להציל עצמו תוך שהוא "מפרפר" ברשת המשפט, ומעלה טענות מן הגורן ומן היקב - פעם טוען כי קיימים תצהירים חדשים שיוכלו לסייע לזיכויו, פעם כי לא נבדקו טענותיו לעומקן ופעם כי היה במקום, רצח את המנוחה, אך עשה זאת בשל ההשפלה העזה שחוו הוא ומשפחתו, תוך שאינו שולט על מעשיו. לטענה אחרונה זו, שנטענה לראשונה, אין מקום בשלב הערעור. לעניין זה יפים דבריו של השופט א"א לוי בע"פ 848/09 צרור נ' מדינת ישראל (2010) בפסקה 11: "לא אחת הובהר, כי ניהול עניינו של בעל דין בפני ערכאת הדיון, אינו בבחינת 'חזרה גנראלית' לקראת הדיון המתקיים בשלב הערעור. בהתייצבו בפני הערכאה הראשונה על בעל הדין להביא את כל ראיותיו, ובהסתמך עליהן לנסות לשכנע בצדקת השקפתו. מכך עולה כי בעל דין חייב לחשב מלכתחילה אילו מהלכים ישיגו עבורו את התוצאה המיטבית, ולהביא בחשבון כי ככל שאלה יתבררו בדיעבד כבלתי מוצלחים, לא תעמוד לרשותו זכות קנויה לשוב מהם ולפתוח בחזית אחרת". סה. המערער חזר וטען בפני בית המשפט המחוזי כי אין לו קשר לאירוע, כי לא נכח במקום הרצח, ואף כי לא יצא את גבולות שועפט. על בסיס טענות אלה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ושינוי גרסתו של המערער בשלב זה, מצטייר כמהלך נואש של מי שנתפס בקלקלתו. דרך זו לא תצלח. סו. אף לגופם של דברים, ונוכח נסיבות המקרה, ברי כי אין מקום לקבל את טענת הקנטור, על הבעייתיות הקיימת בה כאשר נטען בכגון דא למעין 'הגנה תרבותית' (ע"פ 8828/08 מיכאל ניאזוב נ' מדינת ישראל (2011), בפסקה 25). טענת הקנטור נבחנת במבחן משולב: סובייקטיבי – הבוחן האם ההתגרות היא שגרמה לנאשם לאבד את שליטתו ולבצע את המעשה הקטלני; ואובייקטיבי – הבוחן האם "אדם מן היישוב", בנסיבות המקרה, היה מאבד את שליטתו ופועל באופן שבו פעל המערער (ע"פ 339/84 אליעזר רבינוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד לט(4) 253, 260 (1985); ע"פ 597/88 שמעיה אנג'ל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5) 221, 238 (1992); ע"פ 3071/92 מוריס אזואלוס נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 573 578)). לקביעת קיומו של קנטור, נדרשת צמידות בזמן בין מעשה ההתגרות לבין ההמתה (ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל פ"ד כד(1) 561, 581 (1970); ע"פ 686/80 שלמה סימן טוב נ' מדינת ישראל פ"ד לו (2) 253, 267 (1982); ע"פ 3768/08 אנואר סלאמה נ' מדינת ישראל (2010) בפסקה 15). דבר זה נובע מנסיון החיים ומן ההגיון. המתה בשל קנטור מניחה הרגזה יתרה המעלה את חמתו של הנאשם להשחית, הוא "מתחמם" ועושה את המעשה הנורא. בענייננו, אין המערער עומד באלה. אין מדובר באיבוד שליטה מיידי ורגעי ובאיבוד עשתונות נוכח היחשפות למעשה התגרות וקנטור. המערער אף אינו טוען זאת, אלא טוען כי אירוע שהתקיים כשבועיים קודם לכן, הוא שהוביל אותו לביצוע המעשה. קשה מאוד להלום "קנטור" מעין זה. המערער פעל בצורה קרה ומחושבת, עקב אחר המנוחה וחיכה למועד המתאים לתקוף, תוך שמצדה של המנוחה לא נרשמה כל התגרות. בין השניים לא התקיים כל שיח ומפגש משמעותי במהלך אותו יום, ואין איפוא בנסיבות כדי לבסס את טענת הקנטור. טוען המערער, כי השאלה הנדרשת להישאל במקרה זה, היא "האם 'אח מן הישוב', שחשוף ליחס מבזה ומשפיל שפוגע בכבוד משפחתו עלול לאבד את עשתונותיו ולנהוג כפי שנהג המערער?" לשאלתו זו נענה בלא שיהיה כל מקום לספק – מי שנטל חיי אדם, בדם קר מתוך החלטה ברורה ומודעת לעשות כן ובלא שהתקיים כל יסוד של התגרות מצד הקרבן בתכוף למעשה, הוא רוצח. כך דורש החוק וכך דורש הצדק. בנידון דידן אין עסקינן באיבוד עשתונות, ולא בחוסר יישוב הדעת, ועל כן אין לקבל את טענת הקנטור. סז. תגריד דיאב המנוחה קיפחה את חייה לשווא, בגלל "השפלה", כביכול, שחוותה משפחתה בשל רצונה להמשיך לחיות עם בעלה שלא היה מקובל עליהם, במעמד רבים העומדים מנגד. עוד קרבן טראגי של "כבוד המשפחה", תפיסה מעוותת אשר "...רבים חללים הפילה ועצֻמים כל הרֻגיה" (משלי ז', כ"ו). לפני למעלה מעשור נדרשתי באריכות-מה לטענת ה"יחסיות התרבותית"; בע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל (2005) נאמר (פסקה ד(3)): "אכן, בחברה רבת גוונים ותרבויות כחברה הישראלית יהיו תחומים שבהם תינתן הדעת, ויינתן הלב, לגוני אוכלוסיה שונים. ואולם, אין כל מקום ליתן לכך משמעות במסגרת הדין הפלילי, בודאי בגילוייו החמורים, ולא כל שכן כשמדובר בנטילת חייו של הזולת על רקע הקרוי כבוד המשפחה. השיקול הוא בראש וראשונה ערכי: קדושת החיים (ראו סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו)". וראו ההפניות שם בהמשך. ולהלן נאמר (פסקה ד(6)): "... אך ברור הוא כי טיעון בדבר שונות ויחסיות תרבותית אינו יכול להיות מעטה להכפפתה של קבוצה באוכלוסיה ולדיכויה, לענייננו נשים, בשם הערך של כבוד המשפחה, ובודאי לא להוות הצדקה לקלות הבלתי נסבלת של נטילת חיי אדם בשמו של ערך זה. אין מנוס מהטעמה בפני כולי עלמא: אין מקום לטענה של 'כבוד המשפחה', כמניע לנטילת חייו של הזולת, בן משפחה או אחר. שום מעשה של נטילת חיים בנימוק שחולל כבוד המשפחה אינו יכול לזכות להבנתו של בית המשפט בישראל. אין לעניין זה הבדל בין רצח כזה לכל רצח אחר; קודם לכבוד המשפחה כבוד האדם של הקרבן, שחולל לבלי שוב". הובעה שם גם המשאלה לשירוש תופעה זו, גם אם לא ייקל הדבר על-ידי מערכת החינוך, הנהגה מגזרית ועוד, שכן "מה שנטען כי הוא חלק ממערכת ערכים אינו גזירה משמים, גם אם לא יקל לשנותו". סח. חברי השופט ג'ובראן ציין בע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל (2010): "מנהגים אלימים, כגון נקמת דם, רצח 'על רקע כבוד המשפחה' וכדומה יוצאים אל מחוץ ל'מגרש' הרב תרבותי. אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חרמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף. מנהג תרבותי שיש בו פגיעה בערכי יסוד בסיסיים אלה אינו מקובל בחברה ליברלית רב תרבותית ויש לנהוג לגביו בגישה של אפס סובלנות" (פסקה 8). סט. לא אמנה כרוכל את ההתיחסות בפסיקתנו ל"כבוד המשפחה" – "השם המגונה והמטעה", "הקשה והמפוקפק", "הרקע הידוע בשם הנורא", "הידוע לשמצה", ולאחרונה "בשם המכובס 'כבוד המשפחה' שאין לו סוף ושאחריתו לא אחת מרה" (ע"פ 1621/15 בילאל כלייב נ. מדינת ישראל (2016), בפסקה ט'). ע. די לקרוא בענייננו את הודעת הבן רשאד מיום 9.11.09 על הטלטולים הקשים ומכמירי הלב שעברו הילדים לאחר הרצח, בעברם מסבם וסבתם, לדוד אחד, ולדוד שני, ולדוד רבא, ולפנימיה, עד שהאב נשא אשה אחרת ולקח אותם הביתה. ומה על הטראומה האיומה, ומה על הילדות העשוקה. ועל מה ולמה? פסקי הדין המשיכו להיכתב, ו"כבוד המשפחה" גם כיום בעינו, ואין מזור. האין דרך שמנהיגים, מורים ונציגי ציבור יעשו למיגור התופעה? עא. כללם של דברים, לא מצאנו כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. איננו נעתרים לערעור ופסק הדין יוותר על כנו. המשנה-לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים לפסק דינו הממצה של חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. הרשעתו של המערער ברציחתה של אחותו מבוססת היטב: שלושת ילדיה, זיהו היטב בזמן אמת את דודם. לפי גילאיהם אז - 6 וחצי, 8 ו-9 וחצי, היו תמימים ורכים בשנים מכדי לתאם גרסאות, גם לא היה מניע לעשות כן. הם קראו בשמו של דודם המערער בשעת מעשה הרצח, על מנת שיחדל. סמוך לאחר הרצח, סוערים ונרגשים סיפרו לסבתם ולדוד אחר על הנורא אשר אירע. בימים שלאחר מכן מסרו הודעות מפורטות במשטרה על אירועי אותו יום, על כך שהבחינו במערער הולך בעקבותיהם, על הרצח עצמו, ועל הנסיבות שאפפו אותו. עדי ראיה אובייקטיביים שנזדמנו למקום הרצח תמכו בזיהוי הספונטאני של הילדים על אתר, ומסרו גם הם תיאור של הרוצח, התואם למערער. והמערער – נשא את רגליו ונמלט לבית לחם לשנים ארוכות. גרסתו, על כך שאביהם של הילדים הוא הרוצח – היא מופרכת. האב ישב אז מאחורי סורג ובריח, ריצה עונש של מאסר. הכרעת הדין מבוססת היטב על ראיות ישירות ונסיבתיות, הכל כמפורט בחוות דעתו של חברי. כדבריו – דינו של הערעור להידחות מכל וכל. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏ו' באדר א התשע"ו (‏15.2.2016). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11042260_T13.doc יב/רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il