פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4223/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4223/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 10.4.07 בת.פ.ח. 103/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' פלפל – נשיא, נ' הנדל – סג"נ, ור' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: י"ב בתשרי התשס"ח (24.9.2007) בשם המערער: עו"ד דוד גולן בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 103/02 (כבוד הנשיא השופט י' פלפל, כבוד סגן הנשיא השופט נ' הנדל וכבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) מיום 10.4.2007, אשר הרשיע את המערער בביצוע עבירות של מעשי סדום לפי סעיפים 347 (ב) +סעיף 345 (ב) (1) בנסיבות של סעיף 345 (א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין) והטיל עליו עונש של 5 שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר ושנה אחת על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו לבל יעבור עבירות המפורטות בסימן ה' של פרק י' לחוק העונשין, למעט עבירה לפי סעיף 349 לחוק הנ"ל. העובדות הצריכות לעניין 2. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום (פ"ח 103/02) המייחס לו עבירות של מעשי סדום, עבירה לפי סעיף 347 (ב) + סעיף 345 (ב) (1) בנסיבות המנויות בסעיף 345 (א) (1) לחוק העונשין. בכתב האישום נטען, כי החל מחודש אוגוסט 1999 ועד חודש אוגוסט 2000 או בסמוך לכך, במועדים בלתי ידועים, בכ- 20 הזדמנויות, ביצע המערער בקטין י.צ (להלן: המתלונן), יליד 23.11.89, מעשי סדום תוך שימוש בכוח ובאיומים בניגוד להסכמתו. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער נהג לקחת את המתלונן אל מתחת למדרגות הבניין או בסמוך לכך, שם הורה לו לפשוט את בגדיו, השכיבו על הבטן, הפשיל את מכנסיו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלו. כמו כן, נהג המערער להחדיר את איבר מינו לפיו של המתלונן בניגוד להסכמתו כשהוא תופס את ראשו של המתלונן בכוח ומקרבו לאיבר מינו. בנוסף, פגש המערער במתלונן במועד בלתי ידוע, במהלך חודש אוגוסט 2000 או בסמוך לכך, כאשר שיחק סמוך לבניין מגוריו, הלך עימו לשתות מים ולאחר מכן הורה לו לפשוט את בגדיו, תפס אותו, פיסק את ישבנו בידיו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלו, חרף צעקותיו של המתלונן ואמירתו "אני אגיד אותך להורים שלי", כאשר האחרון זז מצד לצד על מנת שהמערער לא יצליח להחדיר את איבר מינו לגופו. המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען, כי עסקינן בעלילה שיסודה בנקמה מצד אביו של המתלונן בגין תלונה שהוגשה למשטרה על ידי המערער נגדו על רקע אלימות כלפיו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו, כי הוא מאמין מעבר לכל ספק לעדותו ולגרסתו של המתלונן. בית המשפט מצא אותה מהימנה ולה מצא חיזוקים נוספים וראיות תומכות. זאת, אל מול גרסתו של הנאשם. בפני בית המשפט העידו הוריו של המתלונן. בית המשפט, בהתייחס לעדותם קבע, כי עדותה של האם מחזקת את עדותו של בנה, שכן, היא מספרת בעדותה את עיקרי הדברים, שסיפר הבן לעניין האירוע, שהוביל אותו לשתף את המשפחה ואת ההשתלשלות שבאה לאחר מכן. עוד הוסיף, כי המתלונן שיתף אותה בנוגע למעשיו של המערער במספר מקומות שונים בשכונה. בית המשפט קבע, כי עדות המתלונן מחזקת את עדותו של האב, לגבי אופי המעשים והמקומות שבהם אירעו - דברים שיכול היה לשמוע רק מבנו. בית המשפט קבע כי ניכרים דברי אמת הן אצל האב והן אצל האם. זאת ועוד. בית המשפט דחה בעליל את טענת המערער לפיה המתלונן רקם עלילה נגדו בשל רצונו של אביו "לנקום" במערער על שהגיש כנגדו תלונה במשטרה על מעשי אלימות. באשר לגרסתו של המערער, לפיה תלונתו של המתלונן הגיעה בעקבות תלונתו שלו על אבי המתלונן, קבע בית המשפט כי גרסה זו אינה מתקבלת וכי דבריו באמרותיו מחזקות את חוסר האפשרות שהדברים נבדו לאחר הגשת התלונה של המערער כנגד האב. בית המשפט העיר, כי האב הודה במעשיו והתלונה שהוגשה נגדו הסתיימה בלא הרשעה ובלא קנס, ומשכך, המניע או הנזק שנגרם שבעקבותיו יבקש האב לנקום במערער בצורה חמורה שכזו - לא מן הנמצא. עוד הוסיף, כי סביר יותר שהמתלונן יתאר אירוע אחד בלבד ולא "יסבך" עצמו, כלשונו, באירועים שהתרחשו לאורך זמן, באם אכן מטרתו להעליל על המערער בגין התלונה שהגיש נגד אביו. לאחר צפייה בקלטת צילום של מקום האירוע, קבע בית המשפט כי לא נותר בעינו ספק, כי היכולת הפיזית להתרחשותם של חלק מהאירועים בחדר המדרגות, הייתה קיימת באותה תקופה רלוונטית לביצוע המעשים. כך גם באשר לאזור הברזייה. בית המשפט דחה את טענת בא-כוח המערער באשר למשקל העדות נוכח כבישתה. הסבריו של המתלונן, כך קבע, הינם הסברים ראויים ומניחים את הדעת לשם קביעת מהימנות דבריו הן של המתלונן והן של אביו וזאת חרף טענותיו של בא-כוח המערער כי הסתירות במספר המקרים שעליהם העיד המתלונן אף הם מעידים על כבישת העדות. בית המשפט התייחס לסתירות עליהן הצביע בא-כוח המערער בגרסתו של המתלונן המערערות את מהימנותו ודחה אותן אחת לאחת. בית המשפט קבע כי יש להתחשב בנסיבות בהן היה מצוי המתלונן, גילו הרך, החששות ותפיסת עולמו באותה עת. בית המשפט מסכם את ממצאיו לאמור: "מכלל הראיות שהובאו בפני מצאתי ליתן אמון בגרסתו של המתלונן וזאת על אף קיומן של סתירות כאלו ואחרות ועל אף הזמן שחלף ממועד הארוע ועד הגשת התלונה, אשר נידונו לעיל. העדר המניע להפליל הנאשם, כפי שהוסבר לעיל והחיזוקים שהובאו מוסיפים משקל לאמינות גרסת המתלונן. ומנגד, אינני נותן כל אמון בגרסתו של הנאשם, ובכל מקום שיש סתירה בעניין מהותי בין גרסת הנאשם לגרסת המתלונן אני מאמין לגרסת המתלונן ומבק [כ] ר אותה על פני גרסת הנאשם, שהינה גרסה שקרית ולא נועדה אלא לחלץ אותו מהרשעה בפלילים" (ראו עמ' 104 להכרעת הדין). לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו בכתב-האישום. 4. בבואו לגזור את דינו, התחשב בית המשפט בכמה נסיבות מקלות, כגון, העדר הרשעות קודמות וגילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העבירות. בית המשפט התייחס לתסקירי שירות המבחן בעניינו של המערער וכן לטיעוני בא-כוח המערער וחרף זאת קבע, כי נוכח הנסיבות המיוחדות המאפיינות את האירועים, מספרן הרב של העבירות שבהן הורשע המערער וכן חובתו של בית המשפט ליתן הגנה לקורבנות מפני הנוהגים נגדם באלימות, יש להטיל על המערער תקופת מאסר בפועל אשר תשקלל את כל הנסיבות לקולא ולחומרא. בית המשפט הדגיש, כי נוכח המציאות הקשה של ימינו באשר לעבירות המין בכלל ועבירות הנעברות על ידי צעירים בפרט, גוברים השיקולים המצדדים בענישה מרתיעה על פני שיקולים אישיים לרבות שיקום העבריין. בשולי גזר הדין העיר בית המשפט, כי בא-כוח המערער לא ביקש לסיים את התיק על ידי אי הרשעתו של המערער, שהיה קטין בעת ביצוע העבירות, לא התנגד להרשעתו וכן שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית או כל המלצה אחרת של עונש המאפשרת אי הרשעתו של המערער. בית המשפט הטיל על המערער עונש מאסר לתקופה של 5 שנים, מהן 4 שנים לריצוי בפועל ושנה אחת על-תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מבית-הסוהר, לבל יעבור את העבירות המפורטות בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, למעט עבירה לפי סעיף 349 לחוק הנ"ל וכן חייב אותו לפצות את המתלונן בסך של 20,000 ש"ח. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. טענות הצדדים 5. המערער טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי, עת קבע כי יש ליתן אמון בעדות הקטין, נוכח גרסאותיו הסותרות ללא הסבר המניח את הדעת. לטענתו, לא ייתכן שבמקרים כה רבים לא נראו מעשיו הלכאוריים בקטין. התרשלות החוקרים בכך שלא הנציחו בתמונה את השיחים והחצר יש בה מחדל העשוי לתמוך בגרסתו. עוד הוסיף, כי כבישת העדות על ידי הקטין והוריו וכן התלונה שבאה בעקבות תלונת המערער נגד אביו של הקטין, יש בהם כדי להטיל ספק במהימנות הקטין. זאת ועוד. שגה בית המשפט המחוזי עת קיבל את עדותו של העובד הסוציאלי, ללא הגשת חוות דעת מומחה והתייחס אליה כאל סיוע לגרסת הילד. בטיעוניו בעל פה, הוסיף בא-כוח המערער כי בית המשפט בהכרעת דינו, מבלי להכריע בין הגרסאות, קבע שעל סמך עדותו של המתלונן ויתר העובדות, ביצע המערער מספר בלתי ידוע של עבירות סדום, דבר שיש בו מן האבסורד. יש ליתן משקל רב לעובדה שתלונת הוריו של הקטין באה בעקבות תלונה של המערער בגין תקיפתו על ידי אבי הקטין. אביו של המתלונן לא אמר במשטרה דבר באשר למעשים שנעשו בבנו. לחילופין, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הטיל על המערער עונש המופלג בחומרתו ולא התחשב דיה בגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות, עברו הנקי ונסיבותיו האישיות. בטיעוניו בעל פה, טען בא-כוח המערער, כי על פניו נראה כי בית המשפט לא שקל כלל וכלל את הפן השיקומי. זאת, שעה שהשיקול הדומיננטי בענישה של קטינים הוא דרכי השיקום. מנגד, תומכים באי-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את הערעור. לטענתם, הכרעת הדין וגזר הדין מתבססים על עדותו של הקטין. רוב רובן של טענות הערעור מכוונות נגד קביעות עובדתיות, השלובות בקביעות מהימנות ברורות וחד משמעיות של בית המשפט המחוזי. בית המשפט הוסיף לעדותו של הקטין חיזוקים. עדות הורי הקטין נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט. לכך יש להוסיף את עדות חוקרת הילדים ועדות העובד הסוציאלי, אשר כל אלה גם יחד מחזקים את גרסתו של המתלונן. גרסתו של המערער בדבר עלילה אינה מתיישבת עם גרסת ההגנה. עוד הוסיפו, כי עסקינן בעונש סביר. בית המשפט התחשב בעברו הנקי של המערער ומשכך, החליט שלא למצות עימו את הדין וגזר עליו תקופת מאסר קצרה יחסית לעבירות החמורות בהן הוא הורשע. אכן, כאשר עסקינן בקטינים, יש לשקול דרכי שיקום. דא עקא, המערער ממשיך להכחיש את מעורבותו באירועים המיוחסים לו ומשכך, לא ניתן להמשיך ולטפל בו. לגבי חומרת המעשים, תסקיר הקורבן מעיד על הסבל שעבר המתלונן אף שנים לאחר קרות האירועים. עוד הוסיפו, כי השיהוי בתיק נגרם כתוצאה מאופן התנהלותו של המערער. דיון התערבות בממצאי הערכאה הראשונה 6. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב, למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. טענותיו של המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. צא וראה, כי ההכרעה בעניינו של המערער לא עסקה בשאלות סבוכות של דין, אלא בהתלבטות בין שתי גרסאות עובדתיות. ברי, כי לערכאה הראשונה ישנה שליטה מלאה בחומר הראיות על דקויותיו. הלכה ידועה מקדמת דנא היא, כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא על נקלה יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. אכן, אין עסקינן בכלל בל יעבור. ברם, רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם (ראו ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2006); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.3.2007); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.12.2004); ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.1993)). אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותה כמו גם את חובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם, מקום בו נתעורר ספק סביר באשמתו, אולם הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (1) 1 (2004). להלן: ע"פ 7595/03). קיומן של סתירות 7. כלל הוא, כי כאשר בית המשפט ניצב אל מול גרסאות סותרות, והאפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע, היא מועטה, או אז, בנסיבות אלה, התרשמות בית המשפט באמצעות החושים וסימני האמת העולים במשפט, מקבלת חשיבות וערך מיוחדים (ראו עפ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.4.2007)). לסתירות ולאי-ההתאמות עשויים להיות הסברים שונים. אפשר שחלקם נובעים מחלוף הזמן מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה ואפשר שחלקם נבע מעומס נפשי שרבץ על המתלונן ושהיה עשוי להביאה לעיתים לידי בלבול, אי דיוק ואף לחוסר עקביות (ראו: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4) 249 (2001) ; ע"פ 7595/03 הנ"ל). גם במקרה בו קיימים כמה תמיהות וחללים עובדתיים, כך למשל, בנוגע להתנהגות לא מוסברת של המתלונן עליה מצביע המערער בכך שהמשיך לשהות בקרבתו, או בסתירות מסוימות בגרסאותיו, הרי שאין בטענות אלו כדי לקעקע את אמינותו של המתלונן (והשוו: רע"פ 3904/96 סימן טוב מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 385 (1997). להלן: רע"פ 3904/96). 8. בענייננו, גרסתו של המתלונן נמצאה אמינה על ידי שלושת שופטי ההרכב. שלושת שופטי ההרכב היו ערים לעובדה, כי גרסתו של המתלונן, מטבע הדברים, לא הייתה תמיד נקייה מסתירות או משוללת תמיהות. בית המשפט האמין לדברי האב ולדברי האם. בית המשפט קבע, כי בעדות אמו של המתלונן ובעדות אביו של המתלונן יש קווים משיקים לעדות המתלונן, באשר לעיקרי הדברים שהובילו את המתלונן לשתף את בני המשפחה וההשתלשלות שבאה לאחר מכן, וכן באשר לאופי המעשים שבוצעו בו, כמו גם המקומות שבהם התרחשו האירועים. פרטים אלו יכולים היו להישמע רק מהמתלונן. 9. ככל שהדברים האמורים ב"סתירות" לכאורה בעדותו של המתלונן, נראה לי, כי "סתירות" אלו אינן אלא אי דיוקים, בפרטים שאינם בהכרח רלוונטיים לתמונה הכוללת ולפרטי העבירה. כך למשל, באשר למספר המעשים המיוחסים למערער כפי שציין המתלונן בגרסה שמסר לחוקרת הילדים אל מול הגרסה שמסר בעדותו בבית המשפט. לטענת המערער, יש בכך כדי לקעקע את מהימנותו של המערער. עם כל הכבוד, איני מוצא בכך משמעות של ממש. בית המשפט נתן דעתו לסתירה זו והסבריו משכנעים בעיניי. אוסיף, כי המתלונן טען בדבר ריבוי המקרים שבהם פגע בו המערער כאמור גם בעדותו בפני חוקרת הילדים וגם בעדותו בבית המשפט ונראה לי כמעט בלתי אפשרי שהמתלונן שהיה אך ילד קטן בעת קרות האירועים, יזכור את המספר המדוייק של האירועים שהתרחשו, ניתן לומר, על דרך של שגרה וכפי שהמתלונן העיד: "זה היה קורה בערך פעם בשבוע. ככה בערך פעם בשבועיים" (ראו עמ' 13 לפרוטוקול הדיון). מה גם, שלא ניתן להתעלם מהזמן הרב שעבר. המתלונן העיד כי המערער ביצע בו מספר מעשים מיניים. גם אם נניח כי מספר המעשים היה נמוך יותר ממספר הפעמים שאותם הזכיר המתלונן, עדיין עסקינן במספר לא מבוטל של מקרים, בהם ביצע המערער במתלונן מעשי סדום. בענייננו, גרסת המתלונן עקבית ואף אם ניתן לומר כי קיימות סתירות מסוימות, הרי שאלה אינן מגיעות לדרגה של הטלת ספק בעדותו. ברגע שבית המשפט האמין לעדות המתלונן כי המערער ביצע בו את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומשנמצאו לעדותו תימוכין בעדויות אמו ואביו, הוכח במידה הנדרשת בפלילים, כי המערער ביצע במתלונן מעשים מיניים יותר מפעם אחת. ודוק; סתירות בעדותם של עדים, אין בהן כשלעצמן כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות שלגביהן חלו הסתירות (ראו סעיף 57 לפקודת הראיות). שמע מינה, כי קיומן של סתירות אינו מאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר. אכן, סתירות ישנן, אולם כאמור בית המשפט המחוזי שהיה ער להן וציין זאת בהכרעת דינו, בחר לקבל את גירסת המתלונן באשר למעורבות המערער באירועים. 10. ויודגש; בית המשפט דחה את טענתו של המערער בדבר "התנהגות בלתי סבירה" בכך, שהמתלונן פחד מהמערער וכי במשך תקופה ארוכה לא הבין את פשר מעשיו של המערער כ"אונס" אלא כהכאה לשמה. עוד הוסיף, כי בעניין זה יש לבאר "התנהגות סבירה" תוך התחשבות בנסיבות בהם היה מצוי המתלונן, גילו הרך, החששות ותפיסת עולמו באותה עת. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי. האמון שניתן לעדותו של המתלונן היה מוחלט וחוזק כאמור בעדויות של עדים אחרים. מסקנותיו באשר למהימנות עדותו הם ברורים ונחרצים. בית המשפט המחוזי בחן את העדויות שהוצגו לפניו באופן מעמיק, לכאן ולכאן, התייחס בפסק דינו לטענת המערער בדבר היות עדות המתלונן עדות כבושה, ודחה אותה, כמו גם את טענתו, כי היות והמתלונן מבקש לנקום בו בשם אביו, רקם נגדו עלילת שקר - והעדיף על פניה את עדות המתלונן. 11. כך או אחרת, אין באותם אי דיוקים לטעמי כדי להשמיט הקרקע תחת עדותו של המתלונן ולהביא לשינוי בתוצאה, בהינתן שההרשעה נשענת על מהימנותה של גרסת המתלונן וחוסר אמינותה של גרסת המערער. עסקינן בממצאים עובדתיים המבוססים על התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מהעדויות והראיות שהוצגו בפניו. התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של השופט מהעדים המעידים בפניו, היא לרוב מהווה מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו, וחזקה עליו, כי בהרשיעו את המערער על יסוד עדותו של המתלונן, עמדה לנגד עיניו מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי. משוכנע אני, כי שופטי ההרכב התמודדו עם אי ההתאמות, בחנו אותן ואיזנו באיזמל ניתוח דק, תוך שהם מתחקים אחר גרעין האמת שבגירסת המתלונן, ובסופו של יום, מצאו אותה פה אחד אמינה נוכח, בין היתר, קיומן של ראיות שונות לחיזוק. אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב במימצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ושוכנעתי, כי יש וראוי לאמץ את התרשמותו מעדות המתלונן כפי שהוצגה בפניו, כמו גם את ממצאיו בדבר חוסר אמינותו של המערער. דו"ח הערכת מהימנות 12. בית המשפט בחן את עדותה של חוקרת הילדים ואת התרשמותה לפיה תיאורו של הקטין את האירוע נשמע אותנטי למצבו והאופן בו תיאר את פרטי האירוע מחזקים מהימנות עדותו ומעלים סבירות שהוא אכן מתאר אירועים אותם חווה. בית המשפט המחוזי אימץ את דו"ח הערכת המהימנות ודחה את התנגדותו של בא-כוח המערער לקבלת הערכת המהימנות שערכה חוקרת הילדים, תוך שהוא מעיר כי מקובל להסתמך על הערכת מהימנותו של מתלונן על ידי חוקרת ילדים אף אם הקטין העיד בבית המשפט. בא-כוח המערער מלין על כך בפנינו. בעניין זה, שותף אני לקביעתו של בית המשפט. אכן, אין מן הנמנע להסתמך על הערכת מהימנותו של מתלונן על ידי חוקרת ילדים אף אם העיד הוא בבית המשפט. התרשמותו של חוקר ילדים מעדותו של הילד היא ראיה קבילה אשר בית המשפט רשאי להביא אותה בחשבון על מנת לקבוע את מהימנות העדות. גישה זו אינה חדשה עמנו (ראו, למשל, רע"פ 3904/96 דלעיל; ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 353 (1996)). לעניין זה אוסיף, כי במקרה דנא, המתלונן העיד בטרם הגיעו לגיל 14 שנה. הווה אומר, כי המתלונן היה עדיין "ילד" לעניין החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 ס"ח 184. בשולי הדברים אעיר, כי לאחר צפייה בקלטת חקירתו של המתלונן בפני חוקרת הילדים, קבע בית המשפט כי לא נותר ספק בדבר אמינות דבריו והדגיש, מיניה וביה, כי "ניכר במתלונן שדבריו אמת הם" (ראו עמ' 89 להכרעת הדין). בית המשפט הטעים כי ניתן היה להבחין בבירור, כי המתלונן חווה את האירועים בעצמו. עדותו של העובד הסוציאלי 13. באשר לעדותו של העובד הסוציאלי, מר דני וקס, בדבר התרשמותו כי המתלונן היה קורבן לפגיעה מינית, דחה בית המשפט את התנגדותו של בא-כוח המערער לתוכן העדות של העובד הסוציאלי שנפגש עם המתלונן בתחנה לטיפול בילדים שעברו פגיעה מינית. בית המשפט מתייחס לטיעוניו בנוגע לכך שעדותו לא לוותה בחוות דעת, לא הונחו ראיות עליהן ביסס את מסקנותיו וכן לא הוגש התיק הרפואי של המתלונן. בית המשפט העיר כי לבא-כוח המערער הייתה זכות לחקור את העד חקירה נגדית בכל נושא שבמומחיות. בא-כוח המערער הודיע בפני בית המשפט כי יגיש בקשה לעיין במסמכים שערך העד. דא עקא, הוא לא בחר לעשות כן. בקשה זו לא הוגשה ותיקו של המתלונן המצוי בתחנה לטיפול בילדים שעברו פגיעה מינית לא נתבקש על ידו. משכך, קבע בית המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. כך או אחרת, קבע כי עדותו של העובד הסוציאלי מהווה חיזוק רק באשר לתיאור מצבו הנפשי של המתלונן. 14. מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי. מה גם, מקביעתו של בית המשפט עולה, כי העד נדרש להעיד על מצבו הנפשי של המתלונן כגורם טיפולי. יש ועדותו של העובד הסוציאלי כגורם מקצועי טיפולי עשויה להיות ראיה נחוצה, הגם והקטין העיד. כך למשל, כאשר עדות זו נדרשת להאיר עיני בית המשפט בדבר מצבו הנפשי של הקטין וזו תיחשב ראיה קבילה. בית המשפט המחוזי אכן נדרש לעדות זו כחיזוק אך באשר לתיאור מצבו הנפשי של המתלונן באותה תקופה בהיבט העובדתי, ותו לא. ודוק; בית המשפט לא קבע שעדות זו שימשה כסיוע לגרסת המתלונן, כטענת המערער. אי לכך, טענתו של המערער כי שגה בית משפט קמא בקבלו את עדותו של העובד הסוציאלי - מתייתרת. יושם-אל-לב, כי בעניין זה, אין כל צורך בחוות דעת מומחה או בחינת תיקו הרפואי של המתלונן. בעניין זה, עדותו של העובד הסוציאלי שטיפל אותה עת במתלונן כדין כל עדות וזו תשמש תוספת ראייתית במקום שנדרשים לה. מהדברים האמורים עולה, כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אי צילום השיחים והחצר- מחדל?! 15. המערער טוען כי לא ייתכן שמקרים כה רבים אשר התרחשו לכאורה בשכונת המגורים נעלמו מעיני העוברים והשבים. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו ודחה אותה מכל וכל. בעניין זה יודגש, כי המתלונן העיד בפני בית המשפט שהאירועים התרחשו מתחת למדרגות הבניין בו התגורר, מתחת למדרגות של בניינים סמוכים לבניין מגוריו ואף בביתו של המערער עצמו. באשר למקרה שהתרחש ליד הבירזיה, המתלונן העיד: "פעם אחת זה היה במדרגות של הבלוק, מתחת למדרגות. והיתה שורה של בלוקים אחרים וגם אחרים וגם שם מתחת למדרגות. היתה פעם אחת בבית שלו" (ראו עמ' 13 לפרוטוקול הדיון). "..היינו ליד הברז והכל עצים והם הסתירו הכל.." (ראו עמ' 79 להכרעת הדין). "זה היה, כאילו יש לנו שמה בלוקים, בלוקים, בלוקים, פעם אחת זה היה בבלוק, כאילו יש לנו, יש מדרגות ויש כניסה ככה ואז מהכאילו מתחת למדרגות שאף אחד לא רואה, ולפעמים בבלוק שלנו הוא עשה לי ככה..." (ראו ת/3 ג', בעמ' 13). "זה היה כל הזמן באותו מקום, לפעמים בבלוק מתחת למדרגות ולפעמים בבלוק שלנו (ראו ת/3 ד', בעמ' 3) ובפני חוקרת הילדים העיד (ת/3 (א)): "..יש עצים כאלה והיו אנשים..". 16. צא וראה, כי המתלונן בעדותו הצביע על מקומות מוסתרים. הוא לא מתאר את האירועים בחדר המדרגות אלא מתחת לחדר המדרגות. בעניין זה יוער, כי אף המערער מתייחס למקום עליו הצביע המתלונן בחדר המדרגות של בניין המגורים כ"כוך", מקום "נורא קטן" (ראו ת/2, כפי שמצוין בהכרעת הדין בעמ' 96). 17. כך או אחרת, בית המשפט נתן דעתו לטענת המערער. הוא מציין בהכרעת דינו כי צילום זירת האירוע במועד הרלוונטי על ידי המשטרה יכול היה להועיל להבנת האזור טוב יותר. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשת בא-כוח המערער לערוך ביקור במקום. בעניין זה, נחה דעתי כי ניתן היה להסתפק בקלטת הצילום של מקום האירוע כדי להכריע בעניין ומשכך, אי היעתרות בית המשפט לבקשת בא-כוח המערער אין בה כדי להעלות או להוריד. יוצא אפוא, כי הנצחת השיחים והחצר לא מובילה בהכרח לתמיכה בגרסתו של המערער, ככל שעסקינן בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לתמונה הכוללת ולפרטי העבירה. 18. יתר על כן: בית המשפט צפה בקלטת ולא קיבל את גרסת המערער לפיה יש בדבר כדי להזים את טענותיו של המתלונן. בית המשפט התרשם שחדר המדרגות, בו התרחשו חלק מן האירועים המיוחסים למערער, בנוי בצורה כזו, שניתן להתחבא מפני הכניסה לבניין ובעקבות כך קבע, מיניה וביה, כי "מצפייה בקלטת לא נותר בעיני ספק, כי היכולת הפיזית (להיכנס לאותו "כוך" אותו תיאר בעדותו-ס.ג) הייתה קיימת באותה תקופה רלוונטית לביצוע המעשים" (ראו עמ' 98 להכרעת הדין). כמו כן, באשר לאזור הברזייה, קבע בזו הלשון: "מן הקלטת ניתן לראות, שכפי שהעיד המתלונן ושרטט בת/1 הברזייה ממוקמת במקום שמוקף עצים גבוהים, כשאר מעברם מצוי שביל ואזור חניה. על פי הקלטת ניתן לראות, שבמאמץ ובהתקרבות ייתרה אל השיחים המקיפים את הבניין, לעבר איזור הברזייה, ניתן לראות את המתרחש בסביבתה, אך לא כאשר מצויים במרחק מה, אפילו קטן, מן הברזייה, מעברה השני. כאשר העיד המתלונן, כי ראה שבחניה הייתה משפחת חג'ג, כאשר נאמר לו על ידי הנאשם לא לצעוק שמא יתפסו אותם, אין לומר שמשפחת חג'ג בהכרח הייתה צריכה לראות את השניים" (ראו עמ' 99 להכרעת דינו). בהבעת התרשמות זו, ביכר בית המשפט המחוזי את גרסת המתלונן בעניין זה על פני גרסתו של המערער. זאת, חרף היעדר תצלום של החצר והשיחים. אי לכך, אין במחדל, שספק בעיני אם ניתן לראותו כמחדל, כדי לפגום בממצאי בית המשפט על פיהם הרשיע את המערער. 19. לא זו אף זו. אפילו תמצי לומר, כי החוקרים התרשלו בכך שלא הנציחו בתמונה את השיחים והחצר, הרי שאין בדבר כדי לתמוך בגרסת המערער, כטענתו. הלכה היא, כי המשיבה אינה חייבת בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביאו ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליה ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג ראיה 'טובה' הימנה. אי הצגת ראיות טובות יותר, במידה ואכן היה דרוש הדבר, אינו מהווה גורם בעל משקל ראייתי לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, אלא רק סיכון שראיות פחות טובות לא תספקנה להרים את הנטל (וראו לעניין זה, ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 208 (1995); ע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.1995)). 20. כך או אחרת, יש לבחון מהי הנפקות של מחדל זה, באם אכן ייקרא מחדל. האם יש במחדל החקירה כדי לתמוך בגרסת המערער? על כך אשיב בשלילה. ואבהיר את דבריי. השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה למערער עוול. מטרת החקירה המשטרתית היא למצוא ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (והשוו: ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 466 (1981)). ככלל, אין לומר שמחדלי חקירה יובילו בהכרח לזיכויו של המערער. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (והשוו: ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007); ע"פ 3793/06 דלעיל; ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.1993)). 21. ומן הכלל אל הפרט. איני סבור, כי במחדל שעליו מצביע המערער, אם בכלל היה מחדל כזה, יש כדי לסייע למערער וכי נגרם לו עוול בגינו. לטעמי, אין בו כדי לקעקע את חומר הראיות המצוי בתיק. לא שוכנעתי כי אי קיום פעולת חקירה זו כשלעצמה פגעה בהגנת המערער באופן שיש בו כדי להטיל פסול בהרשעה כל עיקר. בסופו של יום, הרשעתו נסמכת בראש ובראשונה, בצירוף חיזוקים, על עדותו של המתלונן. משהאמין בית המשפט המחוזי לעדותו וזה העיקר - הרי שאין אפוא באותו מחדל כדי לפגוע במסקנה זו. לא שוכנעתי מחומר הראיות שבתיק, כי זכויותיו של המערער נפגעו ולטעמי, לא מתקיים החשש ששורת הצדק נפגעה. כבישת העדות ואמינות המתלונן 22. המתלונן סיפר על קרות האירועים בחלוף 3 שנים מאז התרחשותם. המערער שבפנינו טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי, עת לא ייחס משמעות מהותית לכבישת עדות המתלונן במשך זמן רב כנתון הפוגע במהימנות גירסתו. טענותיו של המערער בעניין השיהוי בהגשת התלונה אינן מביאות, בהכרח, לפגיעה במהימנות המתלונן. ואבהיר עמדתי. סוגיית כבישתה של עדות, בכלל, נדונה רבות בפסיקה. אכן, לכבישת עדות במהלך תקופה ארוכה עשויה להתלוות משמעות ראייתית, המפחיתה את משקלה וממהימנותה, שכן אך טבעי הדבר כי לרוב, מי שכובש את עדותו חשוד בדבר אמיתותה. ברם, הדבר נכון, שעה שאין הסבר סביר בפי העד על סיבת שתיקתו למשך תקופה כה ארוכה, ומדוע גמל בליבו לחושפה דווקא בעיתוי מסויים. זאת, היות ורק חלק מקורבנות עבירות המין נוטים להתלונן בכלל, אצל אחרים עשוי לחלוף לעיתים זמן של היסוס עד שמספרים למקורבים על אשר אירע או עד שמגישים תלונה למשטרה (והשוו: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח (1) 302, 361 (1993). להלן: ע"פ 5612/92). קיומו של הסבר סביר ומשכנע לטעם שבכבישת העדות ולגורם שהביא לנתינתה בזמן נתון, מאפשר ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא, ככל עדות אחרת (ראו לעניין זה, י' קדמי על הראיות (כרך א, תשנ"ט), בעמ' 373, 375; ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 294 (1988)). 23. כבישת עדויותיהם של קורבנות עבירות מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה. במצבים אלה, עצם ההשתהות בהגשת התלונה לא תפחית בהכרח מאמינותה. בית משפט זה קבע לא אחת, כי רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה. לעיתים נוצר קשר או תלות רגשית בתוקף ודיווח פירושו שבירת סוד הקשר ובגידה (והשוו: ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.4.2007)). התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קורבנות עבירה, ומשכך, קבעה הפסיקה לאורך כל הדרך, כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פסיבית של קורבן עבירת המין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ראו ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2004); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.9.2005) ; ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2000); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684 (1999). לגיל הקורבן בעת הפגיעה יש השלכה לעניין השיהוי בדיווח- ראו אורלי פישמן "עבירות מין בשנים 1996-2006: נתונים, סקירת תקופות ההתיישנות בהן וסוגיית השיהוי בדיווח עליהן" הכנסת-מרכז המחקר והמידע). די בטעמים אלה על מנת להסביר את אי גילוי האירועים על ידי המתלונן אף לאורך שנים לאחר שחדלו (ראו ע"פ 2677/06 דלעיל; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684 (2001); ע"פ 5612/92 דלעיל). 24. ניתן לומר, כי במקרה דנן, מתווספת לכך גם אי ההכרה בסיווגה של העבירה שבוצעה בגופו של המתלונן כעבירת מין, ומדיניות ההבלגה לאור יחסי השכנות והמפגשים היומיומיים בין המפגע לבין הקורבן ובני משפחתו. עסקינן במערכת יחסים מורכבת, כאשר מימד נוסף נלווה לכך שעה שקורבן העבירה הינו קטין אשר אינו תופס את מלוא משמעות מעשה העבירה, בסמוך להתרחשותו. המתלונן בעדותו מסר, כי הוא סיפר לראשונה על מעשיו של המערער כלפיו לאחר כתקופה של 3 שנים, היות ורק כאשר גדל החל להבין את משמעות הדברים (ראו עמ' 14 לפרוטוקול הדיון; ראו עמ' 79-80 להכרעת הדין). גם בפני אמו הגדיר את מעשיו של המערער כ"דברים לא טובים" (ראו הודעה מיום 6.3.2001, נ/1). 25. ולגופו של עניין. המתלונן אומנם כבש את עדותו, אולם אין מדובר בשיהוי שנמשך שנים ארוכות. המתלונן העיד כי רק כאשר גדל החל להבין משמעותם של דברים. בתחילה שיתף את בני משפחתו, אולם אלה לא האמינו לדבריו, היות והמדובר בשכן שביקר בביתם מידי יום ביומו ורק אחרי כשנה, אביו הבין שהוא דובר אמת והוחלט להגיש תלונה. זאת, אך לאחר שבהיתקלות בין המערער לאב, איים המערער על אביו של המתלונן כי יעשה לו מה שעשה לבנו. בית המשפט מציין, כי גם מעדות אבי המתלונן עולה, כי המתלונן ביקש לגשת למשטרה והוא זה אשר מנע זאת ממנו. האב העיד בפני בית המשפט כי השתהה בהגשת התלונה היות וחשש "מהכתמת" שם בנו, וכלשונו: "פחדתי מהשם של הבן שלי. הוא למד בישיבה" (ראו עמ' 35 לפרוטוקול הדיון). האב לקח על עצמו את האחריות לאי הגשת התלונה על ידי בנו. הוא אף סיפר כי המתלונן ביקש ממנו לגשת למשטרה והוא זה אשר הניא אותו מכך. הוא מדגיש כי הוא לא האמין ולא ידע "איך לעק[כ]ל את זה" (ראו עמ' 36 לפרוטוקול הדיון). גם אמו של המערער העידה. לדבריה, היא לא עיכלה זאת ותחילה לא האמינה שזה קרה. משכך, לא מצאו לנכון היא ובעלה להגיש את התלונה. 26. בקליפת אגוז אעיר, כי בית המשפט ראה בשתיקה הממושכת של הורי המתלונן והזמן הרב שחלף מאז היוודע להם מעשי המערער בבנם ועד אשר החליטו להתלונן במשטרה, ככזו המלמדת על יושרם דווקא. אלה לא רצו להיחפז ולהתלונן כנגד המערער תלונה שהם לא היו משוכנעים מעל לכל ספק בדבר אמיתותה. גם העובדה, שהורי המתלונן הודו בכך שהיה ספק בליבם, מעידה על אמינות דבריהם, שכן, הם לא ניסו להסתיר את העובדה שהטילו ספק בדברי המתלונן. בית המשפט הטעים, כי "אילו היה מדובר באנשים שהיו חפצים, סתם כך בעלמא, להתלונן כנגד הנאשם, היו עושים זאת ללא כל לבטים וללא השתהות ארוכה, המלמדת על יושרם" (ראו עמ' 85 להכרעת הדין). 27. בית המשפט המחוזי סיכם את הסיבות שהביא המתלונן לכבישת עדותו, כדלקמן: ראשית, המערער אסר על המתלונן לגלות את אשר קורה ביניהם. שנית; המתלונן סיפר שלאורך זמן לא הבין את משמעות הדברים והתייחס לכך כפי שהתייחס למכות ולהתנהגות של המערער אל יתר הילדים בשכונה ולא ראה בכך דבר חריג עד לכשגדל. שלישית; לפי עדות המתלונן ואביו בעדותו חיזק את דבריו, הוא רצה לגשת למשטרה להתלונן אך אביו מנע ממנו לעשות כן. רביעית; אביו של המתלונן ואמו העידו, כי נמנעו מלעשות דבר מה עם תלונת המתלונן בפניהם שכן היה להם ספק בתחילה בדבר אמיתותם של הדברים. חמישית; המערער ואמו העידו כי במשך כל התקופה היה אביו של המתלונן מאיים להתלונן על מעשי המערער במשטרה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הסבריו של המתלונן, המתחשבים בגילו בעת קרות האירועים הנטענים ובמצב בו היה שרוי וכן בעובדה שמדובר בנאשם שהיה שכן של המתלונן ומשפחתו, הינם הסברים ראויים ומניחים את הדעת לשם קביעת מהימנות דבריו הן של המתלונן והן של אביו, וזאת חרף טענותיו של בא-כוח המערער בדבר הסתירות במספר המקרים שעליהם העיד המתלונן שיש בהם משום כבישת עדות. בית המשפט המחוזי תמך יתדותיו בע"פ 5612/92 דלעיל וקבע, כי יש לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת וכי לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה. 28. צא וראה, כי הסבריו של המתלונן הניחו את דעתו של בית המשפט לכבישת עדותו ומשכך, רשאי הוא ליתן בהם אמון ולהעניק להם את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות. הסבריו של המתלונן, הגיוניים ומשכנעים גם בעיניי. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לראות בכבישת עדותו ובנסיבות שהביאו אותו לחשוף את הפרשה משום עילה לערעור מהימנות גירסתו או לפגיעה באמינות עדותו ובמשקלה. 29. באשר לגרסתו של המערער בדבר קיומו של מניע בעטיו המתלונן העליל עליו עלילת שקר – דחה בית המשפט גרסה זו. קביעה זו מקובלת עליי. בית המשפט התרשם, כי אף מדברי המערער ניתן להסיק, כי הדברים לא נבדו לאחר הגשת התלונה של המערער כנגד האב. בעניין זה, בית המשפט המחוזי הטיל ספק במהימנות דברי המערער, לאור סתירות שהתגלו בעדותו והודעותיו במשטרה, שם בחר שלא לספר את גרסתו לפיה תלונתו כנגד אבי המתלונן היא אשר הניעה את המתלונן והוריו להגיש נגדו תלונה. בית המשפט ציין כי ישנם הסברים אותם העלה המערער לראשונה בבית המשפט, כך גם למשל באשר לתיאורו שלו את האירועים שהתרחשו בין השניים. משכך, נראה לי, כי ניתן לומר אפוא, שהסברים אלו חלקם הינם בבחינת עדות כבושה וחלקם גרסאות מאוחרות הסותרות גרסאות קודמות, ומאחר שהמערער לא סיפק כל הסבר סביר לכבישת גרסתו, אלא טען בעלמא כי דבריו לא נרשמו על ידי החוקר המשטרתי, יש להעמיד אפוא את גרסתו וכן את הסבריו המאוחרים בחזקת ספק לפחות. לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה. כמו-כן, אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט אשר דחה את גרסת המערער באשר לדברים שכבש. 30. ודוק; המתלונן והוריו אינם מכחישים את העובדה שתלונת הבן הוגשה לאחר תלונת המערער כנגד אבי המתלונן. הם אף מאשרים כי הדבר שימש כ"טריגר" להגשת התלונה. עם זאת, אין בכך כדי לערער את המסקנות בדבר עצם התרחשות האירועים, עובדותיהם ונסיבותיהם ולהביא לשינוי בתוצאה, בהינתן שההרשעה נשענת על מהימנותו של גרסת המתלונן הנתמכת כאמור בחיזוקים שונים אל מול חוסר אמינותה של גרסת המערער, מאידך. גזר הדין 31. על בית המשפט, בבואו לגזור דינו של נאשם, מוטלת החובה להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת הנאשם ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. במסגרת שיקוליו, כאחד מהשיקולים החשובים, ישים על כפות המאזניים גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם. 32. התכלית החברתית והמוסרית ביסוד דיני העונשין היא להגן על הערכים שהחברה מבקשת להגן עליהם, ובראש ובראשונה על שלומם של הקטינים, חסרי הישע, על שלמות גופם ונפשם. העונשים שבית המשפט גוזר על נאשמים צריכים לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים המבחילים ולהרתיע כאמור עבריינים פוטנצייאלים אחרים (ראו ע"פ 2677/06 דלעיל; ע"פ 241/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2005) ; ע"פ 6214/92 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.1993) ; ע"פ 77/92 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.12.1992)). לית מאן דפליג, כי מעשי המערער רמסו את כבודו של המתלונן, שמוהו לבוז ופגעו בזכותו לאוטונומיה על גופו. עסקינן בילד רך בשנים בעת קרות האירועים. נראה לי, כי מעשיו של המערער חמורים פי כמה, שכן המערער ניצל את היכרותם המוקדמת מכוח יחסי השכנות ששררו ביניהם ומכוח היותו מכר המשפחה. המתלונן שימש עבור המערער אובייקט נוח וזמין לפרי מעלליו. הוא קיפח את ילדותו ועשק את נעוריו. הוא טימא את גופו וחילל את נפשו. מעשיו מעוררים שאט נפש וסלידה. 33. ודוק; אין מדובר במעשה חד פעמי, אלא בהתנהגות שנמשכה כפרק זמן של שנה. נחזור למושכלות היסוד. ההתמקדות בביצוע עבירה פלילית הינה בעבריין: מה עשה ומה היתה כוונתו. מטרת המעשים וכוונתם הייתה להביא לסיפוק יצריו של המערער, תוך התייחסות משפילה, ברוטאלית ומשולחת רסן. זאת, כאשר עשה במתלונן כבשלו, כחפץ הנתון למרותו המוחלטת - כחומר ביד היוצר. מעשה המערער חתה גחלים על ראשו של המתלונן והאחרון מתקשה לתפקד בחיי היומיום (והשוו: ע"פ 2677/06 דלעיל). מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינו עולה, כי דימויו העצמי נפגע באופן ממשי, הלה איבד את אמונו בעצמו ובאחרים. 34. דומני שאין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המערער. המעשים המיוחסים למערער הינם חמורים שיודע אתה את תחילתם ואין אתה יודע את סופם, שראשיתן מצער ואחריתן מי ישורן בסיכון נפש (והשוו: ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2005)). על כך אף הצביע בית המשפט המחוזי, אשר התרשם מהתנהגותו של המערער כי הלה לא הפנים את חומרת מעשיו ואת הסכנה הטמונה בו כלפי אחרים וניתן לראות בכך סכנה לחזרתו על מעשיו בעתיד. היות המערער קטין בעת ביצוע המעשים, אין בה כשלעצמה כדי להוות לו חסינות וצידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. אל מול זאת, מצויים קורבן העבירה והאינטרס הציבורי, ואיזון בין כל השיקולים מחייב גם מחייב הטלת עונש ממשי. אי ריצוי מאסר בפועל של מי שהורשע בעבירות מין פוגע במידה רבה באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק וכן בהרתעת הרבים. בכלל, נראה לי, שאי אפשר לדון בעניינו של המערער במנותק מאירוע הזמן והתקופה. אלימות בכלל ועבירות מין בפרט היא הרעה החולה של תקופתנו. בזמנים אלה, יש לנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך, הציבור צריך לכך, כמו גם השעה צריכה לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל"מען יראו וייראו". הסכנה לאופייה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב ואחת דינם להיענש במאסר שיש עימו כליאה בפועל. 35. חשוב מכך: במציאות חברתית שבה צעירים רבים אינם מהססים לפגע בגוף ונפש, מוטל על בתי המשפט אף להעדיף את שיקולי ההרתעה וההגנה על הציבור וככלל, אין לפטור את המערער מריצוי מאסר. תופעה זו של עבריינות מין בכלל ובפרט בקרב בני נוער - יש להדביר. חייב להיות ברור, וזאת יעשה בדרך הענישה, כי מי שעובר עבירות כגון דא, דינו יוחמר ומי שמתיר לעצמו לסכן נפשו וגופו של אדם, ידע גם ידע, כי בית המשפט לא יירתע מלמצות את הדין עם עברייני מין, כל שכן כאשר עסקינן בעבריינות מין כלפי קטינים וכי עבירה מעין זו תהיה ראויה להתייחסות מחמירה של בית המשפט, בין אם לשם הרתעה ובין אם לשם בהירות המסר מצד בית המשפט והעושה אותה ישא בעונש קשה (והשוו: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007)). 36. העולה מהמקובץ, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי משקף גם משקף לטעמי את המגמה הראוייה של החמרה בעונשם של עברייני מין ושל הטלת עונשים כבדים המשקפים את סלידתה של החברה מעבירות אלה. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער. צא ולמד, כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש מתון וראוי, אשר בוודאי אינו מצדיק את התערבות בית משפט זה. 37. סוף דבר, הכל נשמע. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשען על אדנים יציבים והינו מנומק כדבעי. נתתי דעתי על טענות המערער ובאתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך הוא לגבי קביעותיו העובדתיות וכך הוא לגבי המסקנות שהסיק מהן, אשר אלה גם אלה, יש להן יסוד ושורש בחומר הראיות . אי לכך, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' אלון: מצטרף אני לתוצאת פסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן, ולפיה דין הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין – להדחות. חומרתן הקשה עד למאוד של עבירות המין הבוטות והאלימות שבוצעו על ידי המערער, התמדתו בביצוען בקורבנו עשרות פעמים משך שנה תמימה ופגיעות הגוף והנפש שגרמו המעשים לקטין קורבן העבירות מציבות את המעשים במרומי רף הענישה. לעומת זאת, העובדה שבעת ביצוע המעשים היה המערער בשנתו השש עשרה, מהווה על פני הדברים שיקול מאבחן ומשמעותי. העונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא נמצא גם בעיני מאזן בין שני היבטים אלו של שיקולי הענישה במקרה זה. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני שותף לדעתם של חברי כי דינו של הערעור, על שני חלקיו, להידחות. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ט בכסלו תשס"ח (29.11.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07042230_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il