פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ער"א 4222/23
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
המערער:
עו"ד עמוס גבעון
נ ג ד
המשיב:
עזבון המנוח עו"ד זאב וייל ז"ל – ע"י היורשת נעמי וייל
ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי ברע"א 1345/23 מיום 30.3.2023
בשם המערער:
עו"ד סתיו גבעון
בשם המשיב:
עו"ד עמוס וון-אמדן; עו"ד שלומית הראל-שוורץ
בשם המדינה:
עו"ד מלי אומיד ברגר
פסק-דין
ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי ברע"א 1345/23 מיום 30.3.2023, בה נדחתה בקשת המערער למחיקת בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" שהגיש המשיב.
הרקע לערעור
ביום 16.2.2023 הגיש המשיב בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 8413-06-22), בה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (רער"צ 49463-06-12; רער"צ 49518-06-21), אשר דחה ערעורים הדדיים שהגישו הצדדים זה נגד זה על החלטת רשמת הוצאה לפועל (תיק 505299-02-19).
המערער הגיש בקשה למחיקת ההליך בטענה שהמשיב שלא שילם את מלוא סכום האגרה שהוא מחויב לשלמו ולא הפקיד את מלוא סכום הערובה הנדרש ממנו בהליך מעין זה. לטענתו במקרה זה בכל הנוגע לתשלום האגרה, חל פרט 26 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות בתי המשפט), ובכל הנוגע להפקדת הערובה, חל פרט 7 לתוספת השלישית לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). זאת מפני שמדובר בהגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור.
בהחלטתה מיום 30.3.2023 דחתה הרשמת את הבקשה. נקבע כי המערער לא הבהיר מדוע לגישתו בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב היא בקשת רשות ערעור על "פסק דין" של בית משפט מחוזי, כדרישת פרט 26 לתקנות בתי המשפט ופרט 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת במיוחד נוכח העובדה שבפסיקה נקבע כי בקשה הדוחה בקשת רשות ערעור היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות.
על ההחלטה האמורה הוגש הערעור שלפנַי. יצוין כי ביני לביני, בהחלטת השופט י' כשר מיום 9.5.2023 נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב מבלי להידרש לתשובת המערער וללא צו להוצאות. מכאן שמתן הכרעה בשאלת סכום הערובה אינו דרוש עוד, ונתמקד אך בשאלת סכום האגרה שהיה על המשיב לשלם.
המערער טען בערעורו כי על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" וב"גלגול רביעי" חל פרט 26 לתקנות בתי המשפט, הקובע סכום גבוה יותר מהסכום הקבוע בפרט 25 החל על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שני". לטענתו, זו ההנחיה שקיבל ממזכירות בית משפט זה בנוגע להליכים רבים אחרים בהם נקט לאורך השנים, והדבר גם מתיישב עם ההיגיון לפיו ככל שמדובר בהליך ב"גלגול" גבוה יותר, כך על בעל הדין לשלם סכום גבוה יותר. לטענתו הפסיקה עליה הסמיכה הרשמת את החלטתה רלוונטית רק לעניין סיווגם של הליכי השגה על החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור ולא לעניין גובה האגרה והערובה, וכי קביעת הרשמת אינה ישימה מפני שבכל תשלום אגרה והפקדת ערובה תידרש המזכירות לניתוח משפטי בשאלה אם מדובר ב"פסק דין" או ב"החלטה".
בתשובתו לערעור טען המשיב כי יש לדחות את הערעור על הסף מפני שהסעדים המבוקשים בו הם תיאורטיים שעה שההליך שבגינו שולמה האגרה והופקדה הערובה הסתיים זה מכבר. על כן, אין כל יריבות בין הצדדים לגבי סוגיית האגרה, מפני שזו קשורה בזכותו של בעל הדין שכנגד שלא יתנהל נגדו הליך אם לא שולמה בגינו מלוא האגרה, אך היא אינה רלוונטית עוד לאחר סיום ההליך. בכל מקרה המשיב נשא בתשלום מלוא האגרה הנדרשת, שכן החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור לא נחשבת כ"פסק דין". משכך לא חל עליה פרט 26 לתוספת לתקנות בתי המשפט, כי אם פרט 25.
הואיל ובשאלות הנוגעות לענייני אגרה המדינה הינה צד מעוניין (ראו למשל: ע"א 5120/16 מדינת ישראל נ' קווי אשראי לישראל, שירותים פיננסיים משלימים בע"מ, פסקה 13 (4.2.2019); ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פסקה 16 (12.4.2015)), הוריתי על הגשת עמדתה בסוגיה. בתגובתה היא טענה כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי במקרה זה אכן חל פרט 25 לתקנות בתי המשפט. זאת מפני שבפסיקה נקבע שהחלטה הדוחה בקשת רשות ערעור היא בבחינת "החלטה אחרת", ואין הבחנה מוחלטת בין מושג זה לבין המונח "החלטת ביניים". כן נטען כי טענת המערער בנוגע להיגיון לפיו ככל שמדובר ב"גלגול" בערכאה גבוהה יותר כך סכום האגרה גבוה יותר, שגויה ואינה עולה בקנה אחד עם סכומי האגרות המשולמים בהליכים אחרים.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, כמו גם בתשובות שהוגשו לו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.
אכן נוסח התוספת לתקנות בתי המשפט איננו לגמרי ברור, וקיים קושי מסוים להבין כיצד נכון להחילו במקרה דנן. כך, פרט 25 לתוספת קובע שבגין "בר"ע על החלטת ביניים של בית משפט מחוזי" תשולם אגרה בסך של 535 ש"ח. לעומת זאת, פרט 26 לתוספת קובע כי בגין "בר"ע על פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור" תשולם אגרה בסך של 1,079 ש"ח. בפסיקה נקבע כי החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור היא החלטה אחרת (ראו למשל: רע"א 4570/13 הרפו נ' מושב טל שחר, פסקה 6 (9.7.2013); ה"מ 342/75 הכטר נ' קורץ, פ"ד ל(1) 277 (1976)). משכך, נראה לכאורה כי בקשת רשות ערעור שמוגשת על החלטה הדוחה בקשה למתן רשות ערעור אינה נכנסת בגדרי אף אחת מן ההגדרות האמורות בתוספת.
עמדת המערער, כאמור, היא כי על מקרה זה חל פרט 26 לתוספת. לטענתו, באופן זה ייווצר מצב שבו ככל שמדובר בהליך ב"גלגול" גבוה יותר, כך סכום האגרה שתשולם בעבור הגשתו יהיה גבוה יותר. אלא שעמדה זו למעשה מבקשת לקרוא אל תוך המילים "פסק דין" שבפרט 26 גם את המילים "החלטה אחרת", כך שהסכום הנקוב בו ישולם בגין "בר"ע על פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בערעור". פרשנות מעין זו מרחיקת לכת מלשונו הפשוטה של הפרט, ומשכך לא מצאתי לנכון לקבלה. לעומת זאת, העמדה לפיה במקרה זה חל פרט 25 לתוספת, מבקשת להכליל בתוך המונח "החלטת ביניים" גם את המונח "החלטה אחרת". אמנם, אין בהכרח חפיפה בין שני מושגים אלו, ובפרט במקרה זה בו מדובר בהחלטה שסיימה את ההליך ולא בהחלטת ביניים. עם זאת, עמדה זו קרובה יותר ללשונו הפשוטה של הפרט, וזאת במיוחד נוכח העובדה שבפסיקת בית משפט זה במקרים מעין אלו לא נעשתה הבחנה מוחלטת בין המונחים "החלטת ביניים" ו-"החלטה אחרת" (ראו למשל: ע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1) 329, 332 (1989); וראו גם בספרות: יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש 678 (מהדורה שלישית 2023); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1040 (מהדורה שלוש עשרה 2020)).
אמנם צודק המערער כי הפסיקה עליה עמדה הרשמת עסקה בשאלת סיווג ההליך, אולם הבחנה זו בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" עומדת בעינה גם בכל הנוגע לקביעת גובה האגרה. כמו כן, לא מצאתי כי יש בטענה בדבר אי-הישימות של החלטת הרשמת, כמו גם בטענה בנוגע להנחיות שקיבל המערער בעבר ממזכירות בית משפט זה, כדי לשנות מן המסקנה האמורה. לכל היותר, יש בטענות אלו כדי ללמד כי טוב היה עושה מחוקק המשנה לוּ היה נותן דעתו לאי-הבהירות האמורה בנוסח התוספת לתקנות, ומתקנה כנדרש.
הערעור נדחה אפוא. נוכח אי הבהירות שבתקנות, איני רואה מקום לחייב את המערער בהוצאות.
ניתן היום, כ"ג באב התשפ"ג (10.8.2023).
ש ו פ ט
_________________________
23042220_N02.docx מע
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il