אמת ליעקב בע"מ נ' ועדת המחירים- כהגדרתה בחוק פיקוח על מחירי מצרכים ו ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4218/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותרת: אמת ליעקב בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. ועדת המחירים - כהגדרתה בחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 2. שרת התחבורה והבטיחות בדרכים 3. שר האוצר עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרת: עו"ד ד"ר יחיאל וינרוט; עו"ד מאיר אברהם; עו"ד יגל דוד פסק-דין השופט ח' כבוב: במוקד העתירה שלפנינו ניצבת "רפורמת דרך שווה" שמטרתה הסדרת השירותים בתחבורה הציבורית בישראל. במסגרת העתירה התבקשנו להורות בצו על-תנאי המופנה למשיבה 1, היא ועדת המחירים המשותפת למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים ולמשרד האוצר (להלן: ועדת המחירים), לבוא וליתן טעם: "מדוע לא יבוטלו המלצותיה ו/או החלטותיה בדיונה מיום ה' בניסן התשפ"ב (6.4.2022) (להלן: החלטות ועדת המחירים), העומדות בבסיס צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה בקווי שירות באוטובוסים ומחירי נסיעה ברכבת מקומית), תשפ"ב-2022 וכן צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (דמי נסיעה ברכבת וברכבל), תשפ"ב-2022 (להלן: הצווים)". כמו כן התבקשנו ליתן צו על-תנאי המופנה למשיבים 3-2, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים ושר האוצר, בהתאמה, לבוא וליתן טעם: "מדוע לא יבוטלו הצווים". בד בבד התבקשנו להוציא מלפנינו צו ביניים "שיורה למשיבים להימנע מכל פעולה ליישום הצווים", וכן להורות "על קביעת הדיון בעתירה למועד קרוב ככל הניתן". על-פי האמור בכתב העתירה, "ביום 6.4.2022 התכנסה ועדת המחירים לדיון, והמליצה למשיבים 2 ו-3 את ההמלצות העומדות בבסיס הצווים. [...] ביום 2.5.2022 פורסמו הצווים בקובץ התקנות שברשומות, כאשר הם חתומים על ידי שרת התחבורה והבטיחות בדרכים וכן על ידי שר האוצר. [...] הצווים מבקשים לעגן את מה שמכנה המשיבה 2 'מהפכת השירות בתחבורה הציבורית – דרך שווה' [...] הרפורמה נועדה ליישם החלטת ממשלה קודמת מספר 259 [...] שזו תמציתה: 'מחליטים: נוכח הרצון לייצר מדיניות מחירים פשוטה ושקופה לנוסעות ונוסעי התחבורה הציבורית ... שיביאו בין היתר ליצירת מדיניות מחירים, כלל ארצית, אחידה ופשוטה'". בהמשך לכך, מעלה העותרת טענות מן הגורן ומן היקב ביחס לרפורמה. כך, בתמצית, נטען ל"פגיעה בזכויות מכוח חוקי יסוד; הפרות של חובת ההיוועצות; יצירת אפליה פסולה; קבלת הכרעות פוגעניות באופן בלתי מידתי ובלתי סביר בעליל", והרפורמה תוארה, לא אחת, כ"מיטת סדום" ש"חוטאת בחוסר סבירות קיצונית" שביסודה "שיקולים זרים". על יסוד כל אלה ועוד נטען כי דין המלצות והחלטות ועדת המחירים, צווי הפיקוח והרפורמה בכללותה - בטלות. בשים לב לכך שהעתירה שבכותרת היא עתירה ציבורית-כללית הנוגעת לעניין מרכזי אחד - הרפורמה; עניין אשר נוגע לקבוצה רחבה של נפגעים, ונוכח הטענה בעתירה לפגיעה כללית המשפיעה על הרבים, סברתי כי מקום בו הוגשה כבר עתירה מוקדמת (בג"ץ 3989/22) בעניין הרפורמה והעומד ביסודה, חל במקרה דנא הכלל שנקבע בבג"ץ 5322/21 מתי כספי נ' ממשלת ישראל, פסקאות 3-2 (14.09.2021) (להלן: עניין מתי כספי), ונשנה בבג"ץ 546/22 אלימלך נ' משטרת ישראל (26.01.2022) (להלן: עניין אלימלך), ואושרר בבג"ץ 4031/22 ועדת הרבנים לענייני תקשורת נ' שר התקשורת (22.06.2022), לפיו: "כאשר הסוגיה שעל הפרק נוגעת למדיניות ציבורית כללית, או כבענייננו – להחלטה עקרונית המשפיעה על רבים, משעה שהוגשה העתירה הראשונה, לא ניתן לפנות בעתירות חדשות באותו עניין. חלף זאת, אדם המבקש ליטול חלק באותו הליך תלוי ועומד, נדרש להגיש בקשת הצטרפות ולהטעים במסגרתה את הצירוף המבוקש, ובין היתר את תרומת הצירוף לבירור ההליך. המותב שאליו הוגשה הבקשה יחליט אם הצירוף מוצדק, אם לאו" (עניין אלימלך פסקה 6). על כן, בהחלטתי מיום 22.06.2022, התבקשה העותרת להודיע מדוע לא תדחה עתירתה על הסף, משיש באפשרותה לפנות בבקשה להצטרפות לעתירה המוקדמת. עתה מונחת לפניי הודעת העותרת, בגדרה נימקה טעמיה מדוע יש לדון בעתירתה בד בבד עם העתירה המוקדמת, חלף דחייתה והפנייתה להגשת בקשה להצטרפות כאמור. טעמיה לכך הם, בקצירת האמור, שניים: הראשון הוא כי בעתירתה, בשונה מהעתירה המוקדמת, ועדת המחירים נמנית על המשיבים, והחלטותיה "שבסופו של יום היו ערש היוולדם של צווי הפיקוח", כך לטענת העותרת, נתקפות במישרין; תוך שהוער כי "מדובר בטענות ליבה של העתירה דנא". הטעם השני הוא, כי "בעוד שהעתירה המוקדמת למעשה משמיעה את קולם של שלוש עיריות ספציפיות ועותרים שהם נפגעים ספציפיים, מבקשת העותרת הציבורית (חל"צ) כאן, להדהד את האינטרס הציבורי הרחב". לאחר ששבתי ובחנתי את מלוא הטיעונים ונסיבות המקרה, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומה של עתירה מוקדמת, העוסקת באותה סוגיה ציבורית רחבה; ובשים לב לאפשרותה של העותרת לפנות בבקשת הצטרפות לעתירה המוקדמת – שעודנה תלויה ועומדת, ואף נמצאת בראשיתה. כפי שהיטיב לקבוע השופט נ' סולברג בעניין מתי כספי: "כידוע, צד שלישי המעוניין להצטרף לעתירה ציבורית-כללית שהוגשה על-ידי אחר, נדרש להגיש בקשה להצטרף לעתירה הקיימת, ולהצביע בגדרה על הערך המוסף שיש בצירופו להליך הקיים, ועל התועלת שתצמח מכך. במסגרת בחינת הבקשה, יבחן בית המשפט, במסגרת שיקול הדעת הרחב המסור לו בכגון דא, אם יש טעם בצירוף המבוקש, כנטען, או שמא לא יהא בו כדי לתרום להליך, ולהוסיף על הקיים. אך מובן הוא, כי המבקשים להצטרף אינם רשאים להעמיד את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת, ו'לדלג' מעל משוכה זו, באמצעות הגשת עתירות נוספות, העוסקות באותו עניין, ובכך לחמוק מן הצורך להגיש בקשת הצטרפות, על כל המשתמע מכך. אמנם, כאשר מדובר בעותרים פרטניים, שבעניינו של כל אחד מהם ניתנה החלטה פרטנית, גם אם באותו עניין ממש, וכל עותר ועותר מבקש להעמיד את ההחלטה שניתנה בעניינו-שלו לביקורת שיפוטית, יוכל כל אחד מהם לפנות בעתירה משלו, והוא יזכה לקבל את יומו בבית המשפט, בכפוף לכללים המשפטיים המקובלים. שונים הם פני הדברים מקום שבו הסוגיה שעל הפרק נוגעת למדיניות ציבורית-כללית; להחלטה עקרונית המשפיעה על רבים. במצב דברים מעין זה, מעת שהוגשה העתירה הראשונה, לא ניתן עוד לפנות בעתירות חדשות, נוספות, באותו עניין. מכאן ואילך, אדם המעוניין להצטרף גם הוא לאותו הליך, ולהשמיע את קולו, ידרֵש להגיש בקשת הצטרפות, ולשטוח בה את הטעמים העשויים להצדיק את הצירוף המבוקש: את תרומת הצירוף לבירור ההליך, ואת החיסרון שבאי-הצירוף. [...] ומכלל הן אתה שומע לאו: אם הוגשה עתירה ציבורית-כללית, בעניין החורג מדל"ת אמותיו של עותר פרטני זה או אחר, מוטל על כל אדם נוסף המבקש להצטרף להליך, לפנות לבית המשפט בבקשת הצטרפות, בגדרי אותה עתירה. הגשת עתירה נוספת, חלף הגשת בקשה כאמור, נוגדת את העקרונות האמורים, והיא מציבה, הלכה למעשה, את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת. התנהלות שכזו, עשויה להביא לדחיית העתירה הנוספת על הסף, ולוּ מטעם זה בלבד, ולחייב את מגישיה בהוצאות." דברים נכוחים אלה חלים במובהק גם בענייננו. כך, ביסוד העתירה דנא וביסוד העתירה המוקדמת ניצבת "רפורמת דרך שווה", על תולדותיה; כך גם נכתב בהודעת העותרת, "אמת, נכונה הקביעה כי שתי העתירות עוסקות ברפורמת 'דרך שווה'". בנוסף, דעת לנבון נקל כי מדובר בסוגיה ציבורית-כללית, המשפיעה על הרבים; כך גם נכתב בעתירה, "תוצאותיה של הרפורמה הן אפוא, פגיעה באוכלוסיות חלשות". זאת ועוד נלקחה בחשבון העובדה, כי מדובר בעתירה מאוחרת שהוגשה על-ידי עותרת ציבורית, המבקשת, כאמור, "להדהד את האינטרס הציבורי הרחב". בהינתן כל אלה, שומה על העותרת לפנות בבקשה להצטרפות לעתירה המוקדמת. זה הכלל. זו דרך המלך. בטרם סיום אעיר, כי בשים לב לכך שעל-פי הכלל שמנחנו לדחות את העתירה דנא, המותב שדן בעתירה המוקדמת הוא זה שצריך להחליט בבקשת ההצטרפות כחוכמתו, סבורני כי אין זה נכון שאדון בטענות העותרת המפורטות בהודעתה לגופן. מכיוון שענייננו בעילת סף, ובהינתן הנסיבות המפורטת לעיל, קביעתי היא כי אין בטענות האמורות כדי להצדיק את מסקנת העותרת, לפיה "טענות הליבה המייחדות אותה מן העתירה המוקדמת – מקימות לעתירה דנא מעמד משל עצמה להידון לצד העתירה המוקדמת במסגרת 'דיון מאוחד'". העתירה נדחית על הסף אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים שהוגשה עמה. בשים לב לאמור בסעיף 14 להודעת העותרת, היא תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ברף הנמוך, בסך כולל של 3,500 ש"ח. ניתן היום, ‏א' בתמוז התשפ"ב (‏30.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22042180_C02.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il