מ.ע.ג.ן. ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ. מיכאל מרסה

פסק-דין בתיק ע"א 4218/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4218/11 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. מ.ע.ג.ן. ייעוץ וניהול נכסים בע"מ 2. נילי וינברג נ ג ד המשיבים: 1. מיכאל מרסה 2. אור ברכה מרסה ערעור על החלטת בית הדין לשכירות בתל-אביב-יפו (השופטת ע' ברקוביץ) מיום 24.5.2011 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים בש' 18045-04-10 בשם המערערים: עו"ד אופיר פוקס בשם המשיבים: עו"ד דוד שוב פסק-דין ערעור על החלטת בית הדין לשכירות בתל אביב-יפו (השופטת ע' ברקוביץ, להלן: בית הדין או השופטת), מיום 24.5.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים בש 18045-04-10. 1. המשיבים, דיירים בדיירות מוגנת, הגישו ביום 18.4.2010 תביעה לבית הדין לשכירות במסגרתה ביקשו להעניק להם סעד הצהרתי המתיר בניית סוכה בגג או בחצר הבניין אשר בבעלות המערערים. ביום 15.9.2010 התקיים דיון בבקשה לסעד זמני שהגישו המשיבים, המצהירים נחקרו ולאחר מכן אף הוגשו סיכומים בכתב. בית הדין נתן ביום 20.9.2010 צו המונע מהמערערים לנקוט פעולות המונעות מהמשיבים להקים סוכה במהלך חג הסוכות בתאריכים שבין 20.9.2010 ועד 1.10.2010 בחצר הבניין, בכפוף לתנאים שקבע. ביום 9.2.2011 התקיים דיון מקדמי בתביעה. ביום 30.3.2011 הגישו המערערים את בקשת הפסלות, בה טענו כי בתחילת הדיון המקדמי מיום 9.2.2011 הביע בית הדין את דעתו הנחרצת בעניין, ואף התפלא שהמערערים לא הגישו בקשת רשות לערער על החלטתו. המערערים טענו עוד כי בית הדין הוסיף שאינו מתכוון לשנות את החלטתו, וכי פסק הדין שייתן יתבסס ויושתת על האמור בהחלטה בבקשה לסעד זמני. המערערים טענו גם כי החלטות השופטת מבוססות על עקרונות דתיים וכי שיקוליה נובעים מאמונתה ומהלך חייה, תוך התעלמות מן הדין. המשיבים התנגדו לבקשה. 2. בית הדין דחה את הבקשה בקובעו כי זו הוגשה נוכח חוסר שביעות רצון המערערים מן ההחלטה שניתנה בבקשה לסעד הזמני. בית הדין הוסיף כי אכן העלה תמיהה לעניין אי הגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו בסעד הזמני, אולם קבע כי מעבר לתמיהתו לא אמר כל אמירה שיש בה כדי להוות נקיטת עמדה לגבי סיכויי ההצלחה של מי מבעלי הדין בתביעה העיקרית. בית הדין הדגיש כי לא היה בתמיהתו כדי להביע דעה החורצת דין בנוגע לתביעה העיקרית, וכי קביעותיו בהחלטה בסעד הזמני היו לכאוריות, על יסוד הראיות שהובאו לצורך אותו הליך ועל פי המבחנים הרלוונטיים לדיון בבקשה מסוג זה. השופטת התייחסה גם לטענה לפיה יש משוא פנים נגד המערערים הנובע מ"אמונתה והלך חייה של היושבת בדין", בקובעה כי למערערים היתה התרשמות מהופעתה החיצונית כבר בדיון הראשון ועוד קודם להחלטה בבקשה לסעד הזמני, ולכן, קיים שיהוי רב בהעלאת הטענה. השופטת התייחסה גם לפנייתה למקורות המשפט העברי בהחלטה לסעד זמני, וקבעה כי לגיטימי וראוי לעשות כן. השופטת הוסיפה כי ככל שהיו למערערים השגות על כך פתוחה היתה הדרך לפניהם לנקוט בהליך ערעורי. עוד קבעה השופטת כי נימוקי החלטתה ניתנו תוך הסתמכות על חקיקה ופסיקה בנושא הנדון וכן התייחסות למקורות המשפט העברי. לפיכך דחתה את הטיעון כאילו פסקה על סמך דין תורה. השופטת הוסיפה כי אין לפסול שופט שהוא אדם דתי מלדון בעניין בעל משמעות דתית רק משום שהוא אדם דתי, וכי כל עניין שמובא לפניה מוכרע על-ידה בהתאם לדיני מדינת ישראל. לפיכך, נדחתה כאמור, הבקשה. על החלטה זו הוגשה הערעור שלפניי. 3. המערערים טוענים כי מדובר במקרה ייחודי, בו השופטת, שהיא אשה דתית, לא יכולה היתה אלא להתיר קיומה של מצווה דתית להקים סוכה. לטענתן, השופטת לא התייחסה לטענותיהם בבקשת הפסלות, לפיהן אמונתה הדתית מנעה ממנה את האפשרות לבחון את הפסיקה והחקיקה לאשורן, וכי החלטתה בבקשה לסעד זמני מנוגדת לדין הנוהג ולזכות הקניין שלהם. לפיכך, לדעתם, דעתה של השופטת נעולה עד כי לא היתה מלכתחילה בידיהם אפשרות לשכנעה בצדקת טענותיהם, ולכן אין בידי השופטת כדי לשמור על האובייקטיביות הדרושה לניהול ההליך השיפוטי. המערערים מציינים כי אינם מלינים על השקפת עולמה או על הלך חייה של השופטת, אלא טענתם היא כי החלטותיה ניתנו בניגוד לדין הנוהג ולכן מן הדין לפסול אותה מלהמשיך ולדון בעניינם. 4. המשיבים הגישו תשובתם לערעור ובמסגרתה טענו כי מדובר בערעור סרק, על בקשת סרק שהוגשה לבית הדין בשיהוי כבד. לטענתם, מטרת הגשת בקשת הפסלות היתה לגרום לדחיית מועד דיון ההוכחות שהיה קבוע לסוף חודש יוני 2011. המשיבים מכחישים כי השופטת אמרה את האמירות המיוחסות לה, בנוגע לאי שינוי החלטתה בסעד הזמני, בדיון מיום 9.2.2011. המשיבים טוענים כי השופטת אכן שאלה מדוע לא הוגשה בקשת רשות ערעור על ההחלטה בסעד הזמני, באופן שהתבקש מנסיבות העניין: בעלי הדין הודיעו שהם מבקשים להתבסס בתביעה גופה על החומר שהוגש במסגרת הבקשה לסעד זמני. בעקבות זאת ביקש בא-כח המשיבים כי פסק-הדין יינתן על בסיס סיכומים בכתב בלבד, לאור חקירות ארוכות וממצות על התצהירים במסגרת הבקשה לסעד זמני. בהקשר זה שאלה השופטת - בכנות - את בא-כח המערערים ביחס להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתה. לדעת המשיבים, בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצון המערערים מהחלטת השופטת בסעד הזמני, שהמערערים משערים כי מקורה בהשקפת עולמה. מכל מקום, מקומן של ההשגות בערכאת הערעור, לדעתם. המשיבים טוענים עוד כי הטענה לפיה ישנן תביעות ששופט דתי מנוע מלדון בהן מקוממת, וכי הגשת הערעור חמורה במיוחד בהתחשב בפערי הכוחות שבין בעלי הדין. המשיבים מבקשים לדחות את הערעור תוך חיוב המערערים בהוצאות ריאליות בגין שני ההליכים. 5. בהתאם להחלטת כב' המשנה לנשיאה, השופט א' רבלין מיום 12.7.2011, הגישו המערערים תשובתם לתשובת המשיבים, בה הם מוחים על השפה בה השתמשו המשיבים בתשובתם. המערערים חוזרים על הטענה לפיה החלטת השופטת בסעד הזמני, המנוגדת, לדעתם, לדין ולפסיקה, מקימה עילה מספקת לפסילתה. המערערים מוסיפים כי לא השתהו בהגשת בקשת הפסלות, וכי לא הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה בסעד הזמני בהתחשב בלוח הזמנים הקצר בין מועד מתן ההחלטה למועד חג הסוכות. המערערים חוזרים על טענתם לפיה אמירת בית המשפט בדיון מעידה על נעילת דעתו, והם מבקשים כי המחלוקת תידון על-פי הדין הנוהג ובאופן שוויוני. 6. דין הערעור להידחות מכל וכל. עיון במכלול החומר מעלה כי בקשת הפסלות וערעור הפסלות נובעים מחוסר שביעות רצון המערערים מהחלטת השופטת בסעד הזמני. ואולם, הלכה פסוקה היא כי השגות על הדרך בה בוחר בית המשפט לנהל את הדיון ועל החלטותיו בהקשר זה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 8626/10 י.ד. מילניום בע"מ נ' אברהם שטרנג (לא פורסם, 4.1.2011; ע"א 2354/11 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 17.4.2011)), לפיכך די בטעם זה כדי לדחות את הערעור. 7. מעבר לאמור ולמעלה מן הנדרש אוסיף כי טענת המערערים בנוגע להשקפת עולמה של השופטת אשר, לדעתם, השפיעה על תוכן החלטתה, מוטב היה שלא היתה נטענת. כבר נפסק בעבר כי אין פוסלים שופט שהוא אדם דתי מלדון בעניין בעל משמעות דתית רק משום שהוא אדם דתי, והדברים ידועים. כך קבע השופט מ' לנדוי בהמ' 525/63 ראובן וזלפה שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3) 452, 466 (1964): "כל הקורא מלים אלו כלשונן אינו יכול שלא להבין, שכאן נעשה נסיון לפסול שופט מלשבת בדין בגלל השקפת עולמו – במקרה זה השקפת עולמו החרדית. ... מוטב היה אילו מלכתחילה לא היה מעלה דברים חסרי טעם אלה על הכתב. כסבור הייתי, שאין צורך להבהיר, כי מותר לשופט שתהיה לו השקפת עולם משלו. בוודאי שומה עליו לשמור ולהישמר שאמונותיו ודעותיו על הוויות העולם והחברה, בהם הוא חי, לא יעוותו את נאמנותו לחוקי המדינה, ככתבם וכרוחם. חזקה על שופטי ישראל, שהם יודעים לעמוד בחובתם זו. בשום אופן אין לתת מהלכים לרעיון שבעל-דין יישפט רק בפני שופט שהשקפת עולמו רצויה לו. שום מערכת שיפוט לא תוכל לפעול בתנאים כאלה". למרות שעברו יותר מארבעים שנה מאז פרסום פסק-דין זה, נדמה, כי עדיין לא נס ליחו והאמור בו יפה גם לענייננו. גם הנשיא (בדימוס) מאיר שמגר התייחס לסוגיה וכתב כי: "שופט בעל השקפות עולם דתיות אינו פסול בשל כך לדון בעניינו של בעל דין דתי או בלתי דתי. השתייכות כללית – שאין בה כנדבך נפרד או נוסף גם זיקה אישית למשפט המסוים שנדון בפני השופט – אינה צריכה לפסול שופט כי אצל שופט מקצועי אין בכך כדי ליצור אפשרות ממשית למשוא פנים. האמור כאן חל גם אם סוג המשפטים הוא בעל זיקה כללית לתפיסת העולם או החיים של השופט, כגון משפט של מי שעובר עבירה מטעמי קנאות דתית הנשפט בפני שופט דתי או בלתי דתי, לפי העניין" (מאיר שמגר, "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 109 (1987)). על יסוד כל האמור לעיל, כאמור, דין הערעור להידחות. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪. ניתן היום, כ"ט בתמוז התשע"א (31.7.2011). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11042180_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il