אודליה לירן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4210/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4210/09 ע"פ 4043/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערערת בע"פ 4210/09 והמשיבה בע"פ 4043/09: אודליה לירן נ ג ד המשיבה בע"פ 4210/09 והמערערת בע"פ 4043/09: מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.4.09 בתיק פ' 3041/07 שניתן על ידי כבוד השופט חבש תאריך הישיבה: ט"ו בחשון התש"ע (2.11.09) בשם המערערת בע"פ 4210/09 והמשיבה בע"פ 4043/09: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה בע"פ 4210/09 והמערערת בע"פ 4043/09: עו"ד יעל שרף בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' הנדל 1. לאחר שמיעת ראיות הורשעה המערערת בביצוע עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ונדונה ל-6 חודשי מאסר בפועל, מתוכם חודשיים מאחורי סורג ובריח ו-4 חודשים בעבודות שירות. בנוסף, נגזרו על המערערת 6 חודשי מאסר על תנאי לבל תבצע עבירה דומה תוך שנתיים מיום השחרור ופיצוי בסך 80,000 ₪. כן הורה בית המשפט המחוזי למערערת להשיב את סכום ההלוואה שנטלה מהמתלוננת בסך 220,000 ₪ בתשלומים חודשים של 1,000 ₪ ולשלם קנס סמלי בסך 500 ₪. הואיל והכרעת הדין לא ייחסה למערערת כל עבירה פלילית בעניין ההלוואה בסך 220,000 ₪, הוראה זו של גזר הדין נמחקה בהסכמת הצדדים על ידי בית המשפט המחוזי טרם הגשת הערעור. הוגשו ערעורים על ידי שני הצדדים. ערעור המערערת מופנה נגד פסק הדין על שני חלקיו וערעור המדינה מופנה כנגד קולת העונש. העובדות הנדרשות לעניין 2. בהכרעת דינו קבע בית משפט המחוזי את המסכת העובדתית הבאה : בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עבדו יחדיו המתלוננת והמערערת במשרד הרווחה בירושלים. המערערת ידעה שהמתלוננת ירשה ממון רב מאמה שנפטרה. במהלך שנת 2002, אמרה המערערת למתלוננת כי היא נתונה לאיומים בשל חובותיה הכבדים למלווים בשוק האפור וביקשה הלוואה בסך 25,000 ₪. המתלוננת נעתרה לבקשה ובהזדמנויות שונות במהלך השנים 2002 עד 2003 הלוותה למערערת סך כולל של כ-220,000 ₪. בשנת 2004 סיפרה המתלוננת למנהלת במקום עבודתה על דבר ההלוואה. כתוצאה מכך, דיווחה המנהלת על המקרה לגורמים בכירים במשרד הרווחה. על רקע האמור פנתה המערערת למתלוננת בדרישה לפיצוי כספי בשל היוודע דבר ההלוואה ברבים. המערערת אף איימה על המתלוננת שאם לא תעביר לה את הפיצוי הכספי היא תפנה לרבנים, אשר יטילו על המתלוננת קללות וימיטו עליה אסונות. כן איימה כי תפנה לבעלה של המתלוננת ותגלה לו שהמתלוננת הלוותה לה כספים. המתלוננת, אשר חששה שהמערערת תממש את איומיה התכופים, העבירה למערערת במועדים שונים מתאריך 9/04 ועד לתאריך 7/06 סכומי כסף שונים בסך כולל של כ-124,000 ₪. זאת, בנוסף להלוואה בסך 220,000 ₪. טענות הצדדים 3. המערערת מדגישה את קשרי הידידות הטובים שנרקמו בינה לבין המתלוננת. היא מתארת את המתלוננת כגומלת חסדים, אשר הסכימה במספר הזדמנויות להלוות לה כספים - לרבות הכספים אותם הגדיר בית המשפט המחוזי כפיצוי כספי. לטענת המערערת, עולה מהעדויות שהמתלוננת הוגדרה כחלשה, לחיצה, נתונה להשפעה ועלולה לחוש מאוימת אף במקום בו אדם סביר לא היה מרגיש כך. המערערת מטעימה כי רכיב עובדתי הכרחי להרשעת נאשם בעבירת סחיטה באיומים הוא כי האדם הסביר יחוש מאוים נוכח המעשים הנדונים. לדבריה, אישיותה של המתלוננת אף יכולה ללמד כי קל ללחוץ עליה ולהשפיע עליה למסור עדות לא נכונה כפי שקרה כאן. בית המשפט המחוזי, בהסתמך על סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971, קיבל כראיה את אמרות המתלוננת בנציבות המדינה ובמשטרה והעדיפן על פני עדותה בבית המשפט, במסגרתה חזרה בה מהן. לטענת המערערת שימוש בסעיף 10א במקרה דנא חוטא לכוונת המחוקק ומוביל לגרימת עוול. סעיף 10א נועד למנוע הפעלת לחצים פסולים על עדים לחזור בהם מדברים שמסרו בעדותם במשטרה ואילו כאן מסירת ההודעה במשטרה לוקה בפגמים רבים. במקרה זה שלוש עובדות, אשר הפעילו על המתלוננת לחצים רבים על מנת שתגיש את התלונה, חברו יחדיו, הסיעו והובילו את המתלוננת למסירת העדות בנציבות – המקום הראשון בו נחקרה. שתיים מהנשים אף היו נוכחות בפועל בחדר החקירות והתערבו בחקירה. הן חתמו על טופס החקירה כפי שנהוג להחתים חוקרים נוספים הנוכחים בחדר החקירות. לנוכח האמור סבורה המערערת כי העדות אינה קבילה וכי משקלה אפסי, ואילו עדותה של המתלוננת במשפט היא העדות האותנטית ומתיישבת עם פניותיה החוזרות ונשנות של המתלוננת לבטל את אמרותיה. גורסת המערערת כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הכספים שניתנו למערערת בין השנים 2004 עד 2006 הינם פרי סחיטה וכי לא מדובר בכספי הלוואה. לדבריה, נוכח הלחצים שהופעלו, כאמור, על המתלוננת לא די בעדותה ומשכך לא ניתן למצוא בעדויות התביעה תימוכין להיות הכספים האמורים כספי סחיטה. בנוסף, מסתמכת המערערת על ת/14, בו תיעדה המתלוננת את העברות הכספים למערערת. כך למשל ציינה: "העברתי לחשבונה של אודליה שתחיה". המערערת מעוררת את השאלה - אם המדובר בכספי סחיטה, כיצד זה מברכת המתלוננת אותה. לפי קו זה, עסקינן באינדיקציה ברורה לכך שמדובר בכספי הלוואה. המערערת מבליטה אמרות שונות בתיעוד האמור, המובילות לשיטתה למסקנה שמדובר בהלוואה (כן ראה ת/10). כמו כן, מבקשת המערערת להסתמך על שני עדים נוספים, אשר העידו שהמתלוננת סיפרה להם בשנים הרלוונטיות על כספי ההלוואה והם לא התרשמו כי הכספים הוצאו ממנה בניגוד לרצונה תוך שימוש באמצעי לחץ. עוד מפנה המערערת לת/2 ות/15 - מכתבים של המתלוננת לרב - המובילים לשיטתה למסקנה אחרת מהמסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כן נטען כי העובדה שהמערערת החזירה למתלוננת כספים בתקופת הסחיטה הנטענת - אף היא תומכת בגרסתה כי מדובר בהלוואה. המערערת סבורה כי התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי אינה עונה על ההגדרה המשפטית של סחיטה באיומים. המבחן הינו מבחן האדם הסביר. דהיינו, האם אדם סביר היה חש מאוים לו היו אומרים לו: "אם לא תיתן לי כסף אפנה לרב ואבקש שיקלל אותך או אתפלל שתהיה חולה". התשובה לכך, להשקפתה, היא לאו רבתי. מה ההבדל בין המקרה בתיק זה לבין מצב בו אדם מאיים שיתפלל שהאחר יהא חולה. הכנסת אמונות אישיות לעבירת האיומים יוצרת מדרון חלקלק. אדם סביר אינו חושש מקללות של רבנים ולפיכך לא התקיימו כאן יסודות העבירה. לא הרגשתה הסובייקטיבית של המתלוננת, אפוא, היא הקובעת. 4. מנגד, מדגישה המדינה כי לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, בשל התרשמותה הישירה מהעדים. בית המשפט המחוזי נימק באופן משכנע מדוע העדיף את האמרה שנמסרה במשטרה על פני האמרה בבית משפט. עדויותיה של המתלוננת בנציבות ובמשטרה היו מפורטות וניתנו באופן שוטף, בניגוד לעדותה המהוססת בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט ציין כי הוא חש שהמתלוננת חוששת מהמערערת. בית המשפט המחוזי התרשם שהמתלוננת איננה מסוגלת להרע לאיש ואין בה את "התחכום" להגיד בחקירה דברים שאינם אמת. לשיטת המדינה הוכח מעבר לכל ספק סביר כי יש לקבל את עדות המתלוננת בחקירה, שנתמכה בעדויות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. בכל מקרה, מציינת המדינה כי בחקירתה במשטרה נחקרה המתלוננת לבדה, ללא נוכחות עובדות נוספות וחזרה באופן מלא על גרסתה. בית המשפט המחוזי נתן משקל לעדויות מטעם התביעה, לפיהן נערכו שיחות טלפון בהן איימה המערערת על המתלוננת. באשר ליסודות העבירה גורסת המדינה כי מבחן האדם הסביר בעבירת איום כולל את בחינת המאוים על פי נסיבותיו. בעניין ערעור המדינה על קולת העונש, נטען כי העונש אינו הולם את חומרת העבירה. המערערת ניצלה את שבריריות המתלוננת. ולראיה – במשך תקופות ארוכות שילמה המתלוננת למערערת מדי חודש 5,500 ₪, שעה שמשכורתה נמוכה מסכום זה באופן משמעותי. המדינה מצביעה על כך שפחדה הרב של המתלוננת מפני המערערת ניכר גם במהלך המשפט. לתפישתה, נסיבות העבירה דנא מחייבות את בית המשפט לשגר מסר לציבור שעליו להתלונן, אחרת יוכל הסוחט להמשיך במעשיו. לעומת זאת, סבורה המערערת כי גם אם ערעורה על הכרעת הדין יידחה - אין מקום להחמיר בעונש ואף יש מקום להקל בו בנסיבות העניין. דיון 5. מרבית טענות המערערת לעניין הכרעת הדין הינן במישור העובדתי. כלל מושרש הוא: "בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה (ראו: ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.2007); ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.2.2008); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.1.2006)). קביעת ממצאים עובדתיים ראוי שתהיה נתונה לערכאה שבפניה נשמעו העדויות ובפניה הוצגו הראיות (ראו: ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.10.2007)). בית המשפט יסטה מהלכה זו רק במקרים חריגים בהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית לא היו מעוגנות בחומר הראיות או במקרים בהם נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה, לגורמים רלוונטיים (ראו: ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.11.2007); וכן עניין אלרז, לעיל)". (ע"פ 10423/07 - מדינת ישראל נ' שמשון סיטרין, תק-על 2008(2), 3321, עמ' 3327). זאת ועוד. עיון בעיקר הטענות של המערערת מוביל למסקנה כי היא מנסה לשכנע את ערכאת הערעור מדוע היה מקום לזכותה, תוך מתן משקל שונה לראיות אשר הוצגו. כב' השופט א' לוי עמד לא מכבר על הנושא האמור תוך חזרה על מושכלות היסוד שנשתרשו בפסיקה (ע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 4260 ,עמ' 4294): "מטבע הדברים, אין ערכאת הערעור נדרשת להכריע את דינם של המערערים מחדש על-פי הראיות שהביאו הצדדים, הואיל ובעניין זה בדיוק עסק בית-המשפט המחוזי בהרחבה. תפקידנו הוא ביקורתי באופיו, כפי שנקבע כבר בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952): 'אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את - כשרותו או פסלותו של פסק-דין! ואין זה משחק מילים בעלמא, כי רב ההבדל וגדול השוני: בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, לבין בחינת נכונות הדרכים בהם הלך בית-המשפט דלמטה, בדונו את המעשים ההם'." 6. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק, מפורט ומבוסס על התרשמותו הישירה מהעדים, תוך ניתוח מושכל של הראיות שבפניו. לא מצאתי טעות היורדת לשורשו של עניין, המאפשרת התערבות בנפסק. באשר לטענה כי לא היה מקום להעדיף את אמרותיה של המתלוננת בשלב החקירה על פני עדותה בבית המשפט, נוכח הלחצים אשר הופעלו עליה שם על ידי עדים הנוגעים בדבר, אשיב כדלהלן: בית המשפט המחוזי היה ער לקושי האמור וביסס את מסקנתו כדבעי. צוין כי הגרסה בחקירה הייתה קוהרנטית, שוטפת ומלאת פרטים עקביים. לגבי גרסה זו ציין בית המשפט המחוזי:"על פי התרשמותי ממנה לא יכולה הייתה לבדות, ניכרת בה הן האמינות והן החשש הממשי מהנאשמת" (עמ' 6 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי לא התעלם מהשפעתה של המערערת על המתלוננת, אך בכל זאת הגיע למסקנה כי האמור לא גרם למתלוננת "לספר דבר מה שאינו אמת, או להגזים בתיאור הדברים". חיזוקים למסקנה זו מצויים בהתרשמות בית המשפט מהמתלוננת ומהעדויות שבפניו ודי להפנות לנימוקי בית המשפט המחוזי שלא מצאתי בהם כל דופי. המערערת מציגה ראיות שונות ומבקשת ליתן להן משקל שונה, אולם לא מצאתי טעות במסקנתו של בית המשפט המחוזי, אשר מבוססת היטב על התרשמותו הישירה. גם אם ראיה זו או אחרת יכולה להיבחן בראייה שונה, אין בכך די כדי להפוך את התוצאה על כנה. יש להדגיש שהיתרון של הערכאה המבררת על ערכאה זו נכון גם בבואה לבחון את משקלן של האמרות שנגבו מחוץ לכותלי בית המשפט. זאת בניגוד לעמדת הסנגוריה. הטעם בדבר הוא כי בית המשפט המחוזי ורק הוא זכה להתרשם ישירות מהמתלוננת בעת מסירת גרסתה בבית המשפט. רוצה לומר שאין כאן מלאכה של השוואת אמרות כתובות שונות. בית משפט, המתבקש להעדיף אמרה מחוץ לכותלי בית המשפט שעומדת בתנאים של סעיף 10א לפקודת הראיות על פני עדות בבית משפט, מחויב להתרשם מהעדות החיה כשיקול בין שיקולים שונים טרם הכרעתו. זוהי מצוות המחוקק. סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות קובע כי בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה לפי הסעיף באופן מלא או חלקי :"והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו". התרשמותו של בית משפט מהעדות שנמסרה בבית משפט מהווה בפועל ובאופן מעשי חוליה חשובה בשרשרת מלאכת ההכרעה. מקרה דנא הינו דוגמא טובה ליישום הכללים האמורים. בית המשפט המחוזי התרשם מטוב ליבה של המתלוננת, מפחדה להעיד במהלך המשפט וממורכבות היחסים שבינה לבין המערערת. הכרעת הדין אף מתייחסת לאמרות שונות של המתלוננת שמצביעות על "ראשית חזרה מן חזרתה" מעדותה מחוץ לכותלי בית המשפט. למשל, היא העידה כי "הדברים עכשיו יותר רגועים תודה לאל" (עמ' 156 לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי). כך תיאר בית המשפט המחוזי את הקונפליקט הפנימי עימו מתמודדת המתלוננת - "המתלוננת חיה ונאבקת ברגשות סותרים מחד – הרצון לומר את האמת ולהיפטר מעולה של הנאשמת, ומצד שני, הפחד הגדול שמא תסתבך אתה" (עמ' 14 להכרעת הדין). מכאן מתבקשת המסקנה שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, המבוססים על ניתוח הראיות, הגיון הדברים והתרשמות מהעדים שהעידו בפניו, לרבות המתלוננת והמערערת עצמה. 7. יש לעבור לטענה המשפטית של המערערת כי גם על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אין מקום להרשיעה. סעיף 428 לחוק העונשין בו הורשעה המערערת קובע: "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו...". הסעיף טומן בחובו את עבירת האיום כלשונה בסעיף 192 לחוק העונשין. מהו איום? האם די בכך שאדם חש מאוים מאמרת הזולת – מבחן סובייקטיבי טהור? הלכת ליכטמן קובעת שלא די ברגישותו של מי שהדברים מכוונים כלפיו כדי לקבוע שיש באמרה משום איום. המבחן הוא: "הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה" (ע"פ 103/88 - משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 373). כאמור, טוענת הסנגוריה שהאמרה במקרה זה, לפנות לרב מקובל, אין בה כדי להשפיע על האדם הסביר. מענה לטענה מעין זו ניתן על ידי כב' הנשיאה ביניש בעניין חמדני (ע"פ 3779/94 - חמדני משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 408): "כבר נפסק לא אחת כי יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת מידה אובייקטיבית, היינו, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן הישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום". אמת המידה אינה האדם הסביר בתור אידיאל אפלטוני. הוא ממילא לעולם אינו מתרשל וייתכן גם שאינו מאוים בקלות. האדם מן הישוב הינו יצור מסוג אחר. הוא חי בחברה ונושא על גבו מטענים שונים. בכל מקרה, לא ייתכן שעבירת איום תתקיים רק אם חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסייה יחושו מאוימים כתוצאה מאמירה מסוימת. ראייה כזו כללית מדי בשני מובנים. הלכת ליכטמן למדתנו שיש לבחון את נסיבות המעשה ושאין לקבוע כלל גורף רק על סמך סוג האמרה. הלכת חמדני למדתנו שיש לבחון את נסיבות המאוים על פי מבחן כולל יותר של האדם מן הישוב. יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות. אמת היא שהמבחן לאיום אינו רק סובייקטיבי. נדמה כי תוצאה אחרת עלולה להרחיב את עבירת האיום מעבר לגבולות סבירים ולפגוע בערך המוגן שלה ואף בשיקולים מתחרים כגון חופש הביטוי. מהצד האחר, בל נשכח כי החומרה הגלומה בעבירת האיום על פי תכליתה היא רצונו של האחד לשלול את הבחירה החופשית של הזולת על ידי איום בפגיעה בו שלא כדין (וראה רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (4) 96, 105). לדעתי, יש לאמץ את הגישה לפיה כוונה לפגוע באופן כזה בחירותו של הזולת מהווה גם פגיעה באוטונומיה שלו. זהו רובד מרכזי בחומרת המעשה (השווה Leo Katz, Bad Acts and Guilty Minds, Conundrums of the Criminal Law, 69-70 (Chicago, 1987)). גישה זו תואמת את הפסיקה האמריקאית ביחס לעבירת הטרדה מאיימת (stalking). שם, סעיף החוק דורש כוונה לפגוע באחר על ידי הפחדתו. בתי המשפט במדינות שונות קבעו שיש לבחון את התנהגות הנאשם הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית. על חבר המושבעים לבדוק את המצב העובדתי מנקודת ראותו של הקורבן, בכפוף לכך שפחדיו הם סבירים (State v. Culmo, 43 Conn. Supp. 46, 642 A.2d 90 (Super. Ct. 1993); State v. Limbrecht, 600 N.W. 2d 316 (Iowa 1999); People v. Payton, 161 Misc. 2d 170, 612 N.Y.S.2d 815 (City Crim. Ct. 1994)). ומן הכלל אל הפרט. קביעת ביצוע עבירת איום דורשת התייחסות לנסיבות המעשה כמו גם לנסיבותיו של המאוים המסוים כאדם מן היישוב. השאלה העומדת להכרעה אינה, אפוא, האם איום לפנות לאיש דת על מנת שהלה יקלל אחר מהווה איום. השאלה הנדרשת ניתנת להצגה דווקא במובן ההפוך: האם יש לשלול את האפשרות כי בנסיבות מסוימות של המעשה ושל הקורבן הפוטנציאלי אמרה מעין זו תהווה איום לצורך עבירת סחיטה באיומים לפי דרישות המשפט הפלילי. באשר לסוג האיום - אף הסנגור אינו מכחיש שקיים ציבור המייחס אמינות ויכולת לרבנים מסוימים לברך ולקלל והרי העניין ידוע ומוכר. תיתכנה נסיבות בהן עלול אדם לפחד יותר מפני איום שכזה מאשר מאיום בפגיעה פיזית מסוימת. כאן, מצטרפים מספר גורמים המרכיבים את תמונת המקרה: המערערת הכירה היטב את המתלוננת. על פי הראיות שנקבעו הכרות זו נסבה, בין היתר, סביב אורח חיים שכלל אמונה מסוימת ברבנים. המערערת הייתה מודעת היטב לפן הזה באישיותה של המתלוננת. כאמור, איימה המערערת גם לספר לבעלה של המתלוננת על נושא ההלוואה הראשונה אם לא תפוצה. ואולם, בראש ובראשונה היא איימה שוב ושוב לפנות לרבנים מקובלים שיקללו וימיטו אסון על ראשה של המתלוננת ועל משפחתה. זאת, בידעה את הקשר של המתלוננת לרבנים מקובלים מסוימים ואמונתה הרבה בכוחם. המערערת עשתה זאת באיימה על המתלוננת שתשלם כספים כדי למנוע את הקללות האמורות. ואכן, שולמו סכומים מכובדים ביותר למשך תקופת זמן ממושכת. במהלך תקופה זו המשיכה המערערת להפעיל את נשק האיום. ראוי לציון שהדרישה בעבירת האיום בתיק זה הייתה לתשלום כספי, לאמור לא רק פנייה לרב אלא גם היכולת למנוע פנייה כזו תמורת תשלום, שאף ניתן בפועל. הן מעשה האיום והן מעשה הסחיטה בוצעו באופן מוחשי: באשר לעבירת האיום – הייתה הפנייה לבשר ודם כדי שזה יעשה מעשה מוגדר ובר ביצוע. בכל הנוגע לעבירת הסחיטה – הדרישה הייתה לתשלום כספי. עולה כי עבירת האיום בוצעה הן בהתחשב בנסיבות המקרה והן בהתחשב בנסיבות הקורבן. המתלוננת, הקורבן, גם היא אדם מהישוב בנסיבותיה לעניין ביצוע עבירת האיום. יושם דגש חזק שמטרתו של המבחן המשפטי – אדם מן היישוב בנסיבותיו – להגדיר את הקורבן ולא את מבצע העבירה. נדמה כי אם זוהי המטרה, אזי אין מקום להגדיר את המונח בצמצום יתר. זאת, כל עוד שאין בהגדרה כדי להסיט את המבט מסוגיית כוונת הנאשם, דהיינו דרישת ההוכחה שהמאיים אכן התכוון לאיים. ברם, קושי מסוג זה אינו מתעורר במקרנו. בית המשפט אינו מביע עמדה בדבר אמונת המתלוננת בכוחם של רבנים מסוימים. זהו כמובן אינו תפקידו של בית המשפט. מטרתו לבחון אם בוצעה עבירת איום. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בחיוב. הערת בית המשפט המחוזי שהמתלוננת פחדה מהמערערת גם במהלך עדותה מלמדת על כוחו של איום מסוג זה וממחישה את האמור לעיל. אומנם, עולה שאישיותה של המתלוננת תרמה ליעילות האיום. ואולם, יכולת המאיים לבחור קורבן נוח אינה שוללת בהכרח את המימד האובייקטיבי במעשה. בשולי הדברים יצוין כי נטענה על ידי המערערת טענת אפליה בכך שלא הוגש כתב אישום נגד אישה אחרת שקיבלה הלוואה מהמתלוננת. ברם, היא הנותנת. כפי שהבהיר בא כוח התביעה לא התקיימה תשתית לביסוס המסקנה שהאחרת איימה או סחטה את המתלוננת ובנסיבות אלו, בניגוד למקרה של המערערת, לא נעברה כלל עבירה. 8. כאמור, כל צד הגיש ערעור נגד התוצאה העונשית. בית המשפט המחוזי התייחס למצבה של המתלוננת, אך לא התעלם מנסיבותיה האישיות של המערערת: הרשעתה הראשונה, "נסיבותיה האישיות הקשות... כשם שפורטו בתסקיר המבחן... החרטה שהביעה והמלצתו של שירות המבחן" להסתפק בעבודות שירות (עמוד 6 לגזר הדין). לא אסתיר שלדעתי בית המשפט המחוזי הקל עם המערערת ואילו הייתי יושב כערכאה ראשונה נטייתי הייתה לגזור על המערערת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה יותר ולו כדי להשיג את השקול של הרתעת הכלל. ברם, בהתחשב בכך שבית משפט זה דן בעניינה של המערערת כערכאת ערעור שאינה נוהגת למצות את חומרת הדין וכן שנגזר על המערערת בת ה-50 עונש מאסר בפועל גם מאחורי סורג ובריח חרף הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה - הגעתי למסקנה, לא בלי לבטים, כי נכון לדחות גם את ערעור המדינה על קולת העונש. הייתי מציע לחברי לדחות את שני הערעורים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ח' בכסלו התש"ע (25.11.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09042100_Z05.doc /אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il