בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4209/99
ע"פ 1642/00
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
כב'
השופט א' א' לוי
המערער: מחמוד ג'ברין
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 25.4.1999 ועל החלטתו מיום
17.1.2000 בת"פ 354/98 שניתן על-ידי
כבוד
השופט ע' גרשון
תאריך הישיבה: כב' בכסלו
תשס"א (19.12.2000)
בשם
המערער: עו"ד א' ליכט
בשם
המשיבה: עו"ד ר' מטר
בשם
שירות המבחן: גב' פ' אברהם
פ
ס ק - ד י ן
השופט א' א' לוי:
1. האישום
בתאריך 27.10.98, סיכם המערער עם סוכן משטרה
למכור לו סם מסוג הרואין. בשעות הלילה של אותו יום, הסיע המערער את הסוכן ברכב
וולבו למקום כלשהו, וממקום מסתור הוציא שקית ומסרה לסוכן. בדיעבד התברר, כי השקית
הכילה 199.9 גרם של הרואין, ותמורת הסם שילם הסוכן למערער סכום של 25,000
ש"ח.
בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה,
עתרה המשיבה לחלט לטובת ה"קרן" שהוקמה מכוח סעיף 36ח של פקודת הסמים
המסוכנים, את מכונית הוולבו בה נהג המערער, וזאת מכוח סעיף 36א ו31-(6) של הפקודה.
המשיבה טענה, כי מכונית זו שימשה בביצוע העבירה נשוא כתב האישום, והינה רכוש שהושג
כתוצאה מביצוע עבירות של סחר בסמים.
2. הדיון בבית המשפט המחוזי
בתאריך 4.3.99 הודיעו באי-כוחם של בעלי הדין
לבית המשפט המחוזי, כי גיבשו הסכם טיעון אשר במסגרתו הודה המערער בעובדות שיוחסו
לו, ובעקבות כך הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים
המסוכנים, והוכרז כסוחר בסמים. המשיבה עתרה מכוח הסכם הטיעון לעונש מאסר של 4 וחצי
שנים, בעוד שההגנה ביקשה להסתפק בשנתיים וחצי. כמו כן הודיעו הצדדים, כי אין
ביניהם הסכמה לעניין חילוט הרכב, וביקשו שהדבר יידון בנפרד.
בטרם גזר בית המשפט את העונש, הוא ביקש וקיבל
תסקיר של שרות המבחן, ממנו עלה כי המערער הביע חרטה וצער על המעשה בו היה מעורב,
אך הוא לא ביטא צורך בתהליך טיפולי, ועל כן נמנע שרות המבחן מהמלצות בתחום זה.
3. עיון בגיליון הרשעותיו של המערער מלמד, כי
בחודש מרץ 1998, הוא ביצע מספר עבירות, אחת מהן לפי סעיף 13 מפקודת הסמים
המסוכנים, ובית המשפט גזר לו קנס, מאסר לחודשיים ו10- חודשי מאסר על תנאי. אותו
גזר דין ניתן בחודש יוני 1998, וכפי שעינינו רואות, לא חלפו אלא חודשים ספורים עד
שהמערער חזר לסורו, והפעם ביצע עבירה שעל חומרתה אין צורך להרבות מלים.
לנוכח כל אלה, גזר בית משפט קמא למערער 44
חודשי מאסר, מאסר על תנאי, וכן הורה על הפעלתו של עונש מאסר על תנאי, בן 10
חודשים, במצטבר, כך שהתוצאה הייתה שהמערער נכלא ל54- חודשים.
4. המערער מלין בע"פ 4209/99 על חומרת
העונש. לטענתו, לא נתן בית המשפט משקל ראוי להודאתו ולחרטה שהביע, ומכל מקום לא
היה נכון להשית עליו עונש מאסר שיהיה זהה לרף העליון שהומלץ על ידי המשיבה מכוח
הסכם הטיעון. המערער הוסיף וטען, כי בית משפט קמא החמיר עמו בהשוואה לעונשים שגזר
על נאשמים אחרים, שפעילותם בתחום הסמים נחשפה במהלך פעילותו של אותו סוכן משטרתי.
לא מצאתי בטענות אלו ממש. עיינתי בגזרי הדין
של אותם נאשמים נוספים אשר נחשפו על ידי הסוכן, ונתתי את דעתי לעונשים שהושתו
עליהם, אך לא סברתי כי בית משפט קמא נהג במערער בחומרה יתרה. אדרבא, אני שותף
לדעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה העונש שהומלץ על ידי המשיבה, הינו מתון, וספק אם
יש בו ביטוי הולם לחומרת העבירה.
מכאן דעתי, שדינו של הערעור על העונש להידחות.
5. חילוט הרכב
כאמור, כבר בכתב האישום הודיעה המשיבה על
כוונתה לעתור לחילוט הרכב בו השתמש המערער במהלך מכירת הסם לסוכן המשטרתי. ההכרעה
בסוגיה זו לא נכללה בגזר דינו של בית המשפט, אשר ניתן בתאריך 25.4.1999, והיה זה
לאחר שבאי-כוחם של בעלי הדין עתרו לדחות את הדיון למועד אחר, אליו יוזמן גם מי שעל
שמו רשום הרכב, פוואז אגברייה.
מכאן ואילך נדחה הדיון שוב ושוב, ובחרתי
להדגיש את דבריה של באת-כוחו דאז של המערער, מחודש מאי 1999, הואיל והיה בהם יותר
מאשר רמז על הקו בו עתיד לנקוט המערער בסוגיית החילוט. וכך נרשם מפיה של עו"ד
אולמן :
"מרשי
מבקש שלא להביאו לישיבות הבאות האמורות להתקיים בקשר לעניין חילוט הרכב, מאחר
והרכב אינו רשום על שמו, הוא אינו קשור לרכב הזה, הוא יושב בבית מעצר ניצן,
הנסיעות מקשות עליו, ולכן אבקש לשחררו מהענין וגם אין לו צד בענין".
(ראה עמ' 15 לפרוטוקול הדיון של בית משפט
קמא).
בהמשך לדבריה של עו"ד אולמן, הוסיף
המערער מלים משלו : "האוטו הזה הוא לא שלי אלא של משפחת סעיד אגברייה,
שיחזירו להם את הרכב" (ראה עמ' 19).
להשלמת התמונה אוסיף, כי בית משפט קמא דחה
בקשה זו, והורה על הבאתו של המערער ממקום מעצרו להמשך הדיון בשאלת חילוט הרכב.
בסופו של דבר נערך הדיון בסוגיית החילוט רק
בחודש ספטמבר 1999, והגרסה שהציגה ההגנה הייתה, שהרכב אמנם רשום על שמו של פואז
אגברייה, אך מאחר ובאותה עת לא היה לו רשיון נהיגה, מי שהשתמש בו בפועל היה אחיו,
סעיד אגברייה. כשלושה שבועות לפני שהמערער נעצר בתיק הנוכחי, מכר לו סעיד את הרכב
כנגד סכום של 80,000 ש"ח. מתוך סכום זה שילם המערער 20,000 ש"ח במזומן,
ואת היתרה היה אמור להשלים תוך "יומיים שלושה" (ראה דבריה של עו"ד
אולמן בעמ' 18). אלא שהמערער לא עמד בהתחייבותו, ומספר ימים לפני מעצרו הודיע
לסעיד אגברייה, כי לא יוכל לשלם את יתרת המחיר, ועל כן הוסכם שהרכב יוחזר לבעליו.
אך בטרם הספיק סעיד אגברייה להחזיר את הרכב לחזקתו, נעצר המערער.
במהלך הדיון בשאלת החילוט, העידו בפני בית
המשפט פואז וסעיד אגברייה, והם חזרו על טענתם שהרכב שייך לסעיד. אך בית המשפט לא
נתן אמון בגרסה זו, בין היתר, משום שכאשר נחקר סעיד אגברייה במשטרה (בתאריך
28.10.98), והוא נשאל על הבעלות ברכב, תשובתו הייתה נחרצת, לאמור, שהרכב שייך
למערער. יותר מכך, ובניגוד לטענתם של האחים אגברייה בבית המשפט, גרסתו של סעיד
במשטרה הייתה שאת הרכב הוא מכר למערער לפני "שלושה או ארבעה חודשים לערך"
(עמ' 2 של ההודעה), ולא שלושה שבועות כטענת ההגנה בבית המשפט. באותה הודעה
לא נאמר דבר על יתרה של התמורה שלא שולמה על ידי המערער, ולא על הדרישה להחזיר את
הרכב לחזקתו של סעיד אגברייה.
לנוכח כל אלה קבע בית משפט קמא, כי הוכחו
התנאים המסמיכים אותו לחלט את הרכב, היינו, שהרכב שימש את מי שהוכרז כסוחר סמים
כאמצעי לביצוע העבירה, ושהרכב שייך למערער. בכך עוסק הערעור הנוסף שהגיש המערער
לבית משפט זה (ע"פ 1642/00).
6. נימוקי הערעור
בא-כוחו הקודם של המערער, עו"ד יוסף
עאמר, אשר הגיש את הערעור לבית משפט זה, טען כי בית משפט קמא שגה כאשר לא נתן אמון
בגרסתם של המערער והאחים אגברייה, לפיה הרכב שייך לסעיד. עו"ד עאמר עתר
לחלופין, להסתפק בהשתתו של קנס על מנת שניתן יהיה לבטל את החילוט.
מי שייצג את המערער בערעור היה פרקליט שלישי,
עו"ד ליכט, ובפיו של זה הייתה טענה נוספת, לאמור, הערכאה הראשונה לא נתנה את
דעתה לסייג הקבוע בסעיף 36ג(ב) של פקודת הסמים המסוכנים, שזו לשונו :
"בית
המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש
שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר".
7. דיון - הערה בתחום סדרי הדין
פקודת הסמים המסוכנים עושה אבחנה בין שני סוגי
חילוט, האחד פלילי והשני אזרחי. המשיבה בחרה לבסס את עתירתה לחילוט הרכב במקרה
הנוכחי, על הוראתו של סעיף 36א(א)(1) של הפקודה הקובע :
"הורשע
אדם בעבירה של עסקת סמים יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים
מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש שהוא -
(1)רכוש
ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את
ביצוע העבירה".
הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי צריך להתקיים
בטרם הבאתן של ראיות לקביעת העונש על ידי התובע, ובמהלך הדיון שומע בית המשפט את
טענותיו של הנאשם וגם של מי שטוען לזכות ברכוש. החלטת בית המשפט בבקשה לצו חילוט
פלילי תיכלל בגזר הדין, אלא אם כן החליט בית המשפט להעביר את הדיון להליך אזרחי,
כאמור בסעיף 36א(ד) לפקודה [ראה גם תקנה 4 של תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין
לענין חילוט רכוש), תש"ן - 1990], ובית המשפט יעשה שימוש בהוראה זו כאשר
בירור הטענות של מי שטוען לזכות ברכוש (והוא אינו הנאשם), עלול להקשות על המשך
הדיון בהליך הפלילי.
במקרה הנוכחי, לא כרך בית המשפט המחוזי את צו
החילוט במסגרת גזר הדין, והדיון בסוגייה זו נדחה והתקיים לאחר מספר חודשים, ולאחר
שניתנה לטוענים לזכות ברכב האפשרות להגיש תצהירים ולהיחקר עליהם. לפיכך, וגם אם
הדבר לא נקבע בהחלטה מפורשת של בית משפט קמא, כאמור בסעיף 36א של פקודת הסמים
המסוכנים, זה שוב אינו חילוט פלילי, אלא חילוט רכוש בהליך אזרחי, ובו עוסק סעיף
36ב של הפקודה. מכאן גם ברור, כי הערעור הנוכחי היה אמור להיות מוגש ונדון בדרך
שמערערים על החלטה בעניין אזרחי (ראה סעיף 36ב(ד) לפקודה).
חרף השיבוש שחל בסדרי הדין בעניין החילוט,
בסופו של דבר נתקיימו הוראותיה של הפקודה והתקנות שהותקנו על פיה, ועל כן לא היה
באותו שיבוש כדי לפגום בהליך או לגרום לתוצאה שגויה או לעיוות דין, למעט עניין אחד
אליו אגיע בהמשך.
8. השימוש שעשה המערער ברכב במהלך ביצוע עבירת
הסמים, לא היה שנוי במחלוקת בין בעלי הדין, ואת יהבה השליכה ההגנה על הטענה כי
המערער אינו בעליו של הרכב. אלא ששאלת הבעלות ברכב אינה תנאי מוקדם לחילוטו על פי
פקודת הסמים המסוכנים (ע"פ 546/92, מלול נגד מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך
92(3), 237). ואם בכך לא די, הרי מי אשר בוחר להתגונן נגד בקשת החילוט בטענה שהרכב
שייך לאחר, חייב להתמודד עם החזקה הקבועה בסעיף 31(6)(ב) של הפקודה, לאמור, מי
שנקבע כי הינו סוחר סמים, "כל רכוש שנמצא בחזקתו... ייראה כרכוש שלו אלא אם
כן הוכיח שהרכוש הוא של זולתו, שאינו אחד האנשים המפורטים בפסקה (א) של
הסעיף".
ההגנה נכשלה בניסיונה לסתור חזקה זו, הואיל
ואת הטענה כי הרכב הינו רכושו של סעיד אגברייה, דחה בית המשפט המחוזי. בית המשפט
הגיע לאותה מסקנה לאור התרשמותו ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניו, וכידוע אין
דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים מסוג זה. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי הסתירות
המהותיות שנתגלו בין עדותו של סעיד אגברייה בבית המשפט, לדבריו בהודעתו במשטרה
מתאריך 28.10.98, חייבו את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ומכאן התוצאה,
שהרכב אשר שימש את המערער לביצוע העבירה, הוא רכושו.
9. הרעיון הגלום בהוספתם של סעיפים 36א ו36-ב של
פקודת הסמים המסוכנים (תיקון מס' 3, התשמ"ט1989-) היה לייעל את המלחמה
בעברייני הסמים, על ידי נישולם מרכוש שהושג בעבירה, ומניעתן של טובות הנאה בהן זכו
כתוצאה מעיסוקם האסור. אך מאחר והיקף הגדרתו של רכוש בר-חילוט הוא רחב ביותר, ביקש
המחוקק לוודא, שבגין החילוט לא ייפגעו יתר על המידה, גם מי שלא חטאו - בני משפחתו
של העבריין. לאלה ביקש המחוקק להבטיח אמצעי מחייה סבירים ומקום מגורים, ואת זאת
הוא עשה, בין היתר, גם בסעיף 36ג(ב). מכאן מתבקש, שגם לאחר ששוכנע בית המשפט כי
המערער הינו סוחר סמים, ושהרכב בו בוצעה העבירה שייך לו, עדיין מצווה הוא לתת את
הדעת על הוראתו של סעיף 36ג(ב), ומבלי שעשה זאת, מלאכתו לא תהיה שלמה.
אכן, המייחד את המקרה הנוכחי היא העובדה, כי
המערער טען שהרכב אשר חולט אינו שייך לו, ושאין לו בו עניין, וממילא נופלת, כמו
מאליה, האפשרות שחילוט הרכב עלול לפגוע במשפחתו של המערער. אך ממצאו של בית המשפט,
והוא החשוב לענייננו, היה שונה, לאמור, הרכב הוא רכושו של המערער, וגם אם גרסתו
הייתה שונה, אין בית המשפט פטור מלבחון את אותן סוגיות בהן עוסק סעיף 36ג(ב) של
הפקודה.
כאמור, בית המשפט המחוזי לא עסק בכל אלה, ולכך
תרמו גם באי-כוחם של הצדדים, כשלא הביאו ראיות לעניין זה, וגם לא התייחסו לכך
בסיכומיהם. והואיל ומדובר בסוגייה עובדתית מובהקת, שלבית משפט של ערעור אין את
הכלים לעסוק בה, לא ראיתי מנוס מלהמליץ לחברי כי נורה על ביטול צו החילוט, והחזרת
הדיון לבית משפט קמא, על מנת שיתן את דעתו להוראתו של סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים,
ולצורך זה יהיו בעלי הדין רשאים להביא ראיות נוספות ולסכם שוב את טענותיהם, ולאחר
זאת יפסוק בית המשפט פעם נוספת בסוגיית החילוט.
ש ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים למסקנת חברי, השופט לוי, בדבר דחיית
הערעור על חומרת העונש, ואולם אין בידי להסכים למסקנתו בדבר ההכרעה בערעור על צו
החילוט. דעתי היא, כי גם ערעור זה דינו להידחות.
2. קורות ההליך, שבסיומו הורה בית המשפט קמא על
חילוט המכונית, פורטו בפסק-דינו של השופט לוי. אחזור ואזכיר, כי משהועיד בית המשפט
(לאחר מתן גזר הדין) את הדיון בבקשת המאשימה לחילוט המכונית, הורה לזמן לדיון את
פואז אגבריה, בעליה הרשום של המכונית. סניגוריתו של המערער ביקשה לפטור את המערער
מן הנוכחות בדיון זה, באשר המכונית אינה שלו ואין לו כל עניין בבקשה לחילוטה. חרף
פנייה זו, הורה השופט המלומד להביא את המערער ממקום מאסרו, במועד הדיון בבקשת
החילוט. ומשהובא המערער, ביקשה סניגוריתו לשחררה מייצוגו. עורך-דין יוסף עאמר,
בא-כוחם של האחים סעיד ופואז אגבריה, הודיע לבית המשפט כי ייצג בדיון גם את
המערער, ולאחר שנוכח כי המערער אכן מינה את עורך-דין עאמר כבא-כוחו, נעתר השופט
לבקשת הסניגורית ושחרר אותה מהמשך ייצוגו של המערער.
המערער נכח אפוא בדיון, אך המחלוקת בדבר צדקת
הבקשה לחילוט המכונית לא הייתה בין המאשימה לבינו, אלא בין המאשימה לבין האחים
אגבריה. הללו, שמסרו תצהירים ונחקרו עליהם, חתרו לשכנע את בית המשפט, כי אף שסעיד
מכר את המכונית למערער, שבועות אחדים לפני שהמערער נעצר, הרי שעוד לפני מעצרו -
ומשלא עלה בידי המערער לשלם להם את יתרת מחירה של המכונית - נענו לבקשתו והסכימו
לביטול המכר. על רקע זה טענו, כי משלא העבירו למערער את זכות הבעלות על המכונית,
ובעצמם לא היו מעורבים בעבירות שבוצעו על-ידי המערער תוך שהשתמש במכוניתם, מן הדין
להחזיר להם את המכונית. המערער, שלא מסר תצהיר ולא העיד, התחיל וסיים את חלקו
בהליך במסירת הצהרה סתמית ממקומו, לאמור:
"האוטו
הזה הוא לא שלי אלא של משפחת סעיד אגבריה. שיחזירו להם את הרכב".
3. באת-כוח המאשימה ביקשה לדחות גירסה זו, בטענה
כי היא נבנתה רק לצורך הדיון בבקשה, במטרה לחלץ את רכבו של המערער מגורל החילוט.
בית המשפט קיבל את עמדתה. חקירתו על דוכן העדים של סעיד אגבריה העלתה, כי הגירסה
שנכללה בתצהירו ניצבה בסתירה מוחלטת לגירסה אותה מסר באימרה שנגבתה מפיו בשלב
החקירה ואשר ממנה עלה, כי מכר את המכונית למערער שהפך בכך לבעליה. לנוכח סתירה זו
דחה בית המשפט את גירסת אגבריה כבלתי-מהימנה. בהחלטתו נקבע, כי המכונית נמכרה
על-ידי אגבריה למערער, וכי בעת תפיסתה ברשותו של המערער, והגם שטרם נרשמה על שמו,
כבר הייתה המכונית בבעלותו. בית המשפט לא האמין לטענת אגבריה, כי המערער נותר חייב
לו כסף על חשבון רכישת המכונית. עם זאת קבע, כי גם אם גירסה זו נכונה, אין בה כדי
למנוע את החילוט, אלא אך להעמיד לאגבריה זכות לתבוע מן המערער את יתרת חובו.
4. האחים אגבריה הצטרפו להליך החילוט כטוענים
לזכות בעלות במכונית. משדחה בית המשפט את גירסתם, וציווה לחלט את המכונית, קמה להם
זכות להגיש ערעור אזרחי על הצו (תקנה 5 לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין
חילוט רכוש), תש"ן1990-). איש מהם לא השתמש בזכות זו; ואילו המערער - שבעת
הדיון בבקשת החילוט (לאחר שנדחה ניסיונו להשתחרר מעצם הנוכחות בדיון) הצהיר במפורש
כי לו עצמו אין כל זכות להחזיק במכונית - הוא המערער עתה לפנינו על צו החילוט. בפי
המערער, כפי שנוכחנו, טענה אחת ויחידה, לאמור, כי גם משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה
כי המכונית אינה בבעלות אגבריה אלא בבעלות המערער, לא היה בית המשפט רשאי לצוות על
חילוטה כל עוד לא בדק ונוכח, כמצוות סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים המסוכנים,
"שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום
מגורים סביר". חברי, השופט לוי, איננו מתעלם מקשיותה של טענה זו, כשהיא
מועלית על-ידי המערער, אך חרף קשיותה, מציע הוא לקבלה; כדבריו:
"אכן,
המייחד את המקרה הנוכחי היא העובדה, כי המערער טען שהרכב אשר חולט אינו שייך לו,
ושאין לו בו עניין, וממילא נופלת, כמו מאליה, האפשרות שחילוט הרכב עלול לפגוע
במשפחתו של המערער. אך ממצאו של בית המשפט, והוא החשוב לענייננו, היה שונה, לאמור,
הרכב הוא רכושו של המערער, וגם אם גרסתו הייתה שונה, אין בית המשפט פטור מלבחון את
אותן סוגיות בהן עוסק סעיף 36ג(ב) לפקודה".
מדברים אלה עולה, כי לגישת השופט לוי, חובת
בית המשפט לבחון אם חילוט רכוש יותיר את בעליו ואת בני משפחתו הגרים עמו בלא אמצעי
מחיה ומקום מגורים סבירים, נגזרת מהכרעתו הוא בשאלת הבעלות על הרכוש. לגירסת
המחזיק ברכוש, שלגביו מבוקש צו החילוט, אין כל משמעות לעניין זה; והחובה לבחון את
השפעת הצו על אמצעיהם של בעל הרכוש ובני משפחתו, מוטלת על בית המשפט גם כאשר מחזיק
הרכוש, שלגביו מבוקש החילוט, מתכחש לבעלות עליו, מבקש לפטרו מהשתתפות בדיון בבקשה
לחילוטו ואף מצהיר במפורש כי הרכוש הוא של אדם אחר.
5. גישה זו, בכל הכבוד, אינה מקובלת עליי. אני
סבור, כי דחיית טענתו של המערער מתחייבת, כפועל-יוצא, מן העמדה שנקט לפני בית
המשפט קמא, לקראת ובעת הדיון בבקשת החילוט. משהצהיר כי אין לו עניין בבקשת
החילוט, באשר המכונית אינה שלו אלא של סעיד אגבריה, ומשתמך בתביעת אגבריה לקבלת
המכונית ואף הציע להחזירה לידיו, ממילא הודה כי חילוטה של המכונית אינו עלול לגרוע
מאמצעי המחיה שלו ושל בני משפחתו הגרים עמו. המימצא שנקבע בהחלטת בית המשפט, כי
המכונית אינה של אגבריה אלא שהיא בבעלות המערער, לא גרע מכוחה של ההודיה שהסתברה
מעמדת המערער, ובית המשפט היה רשאי לצוות על החילוט מבלי להידרש לבירור השפעתו על
אמצעי מחייתם ומקום מגוריהם של המערער ובני משפחתו.
השאלה אם, בנסיבות העניין, קמה למערער עילה
(מהותית) להגשת ערעור - להבדיל מזכות (דיונית) להגישו - לא נתעוררה בדיון שלפנינו.
כשלעצמי, נוטה הייתי להשיב לשאלה זו בשלילה. אילו קיבל בית המשפט את תביעת אגבריה,
והורה להחזיר את המכונית לידיהם, פשיטא שלא היה למערער פתחון-פה לערער על ההחלטה,
לאחר שהוא עצמו הצהיר כי אין לו עניין בבקשת החילוט, באשר המכונית אינה שלו אלא של
אגבריה. וקשה להלום, על שום מה יוכל המערער להישמע בערעור על החלטה המורה על
החילוט עקב דחיית תביעתם של אגבריה, בה תמך המערער לפני הערכאה הראשונה, בעוד
אגבריה עצמם אינם מערערים על ההחלטה לדחות את תביעתם. הלוא לפני בית המשפט המחוזי
הייתה רק תביעת אגבריה להחזרת המכונית לחזקתם. המערער לא תבע כל זכות לעצמו;
וקביעת בית המשפט, כי המכונית היא של המערער, התבססה על דחיית הגירסה בה תמך גם
המערער, כי המכונית היא בבעלות אגבריה.
6. סניגורו של המערער טען לפנינו, כי נטל ההוכחה
לעניין קיומם של אמצעי מחיה ומקום מגורים סבירים לבעל הרכוש המועמד לחילוט ולבני
משפחתו, כדרישת סעיף 36ג(ב) לפקודה, רובץ על שכמה של התביעה. בע"פ 4142/99 אלקדיים
נ' מדינת ישראל [טרם פורסם], בו נדונה שאלה זו, לא נתעורר צורך להכריע בה. אך
אגב אורחא ציין שם בית המשפט (מפי השופט אור), "שנוסח הסעיף תומך לכאורה
בפרשנות, על פיה הנטל הוא על התביעה", אלא שלעניין כמות ההוכחה שתידרש התביעה
להביא, "בית המשפט בוודאי ייתן משקל לעובדה שהעובדות הנוגעות לכך הן, בעיקרן,
בידיעת הנאשמים ובני משפחתם, ולא בידי התביעה". אף בענייננו, מן הטעמים
שהסברתי, לא מתעורר צורך להכריע בשאלה על מי מוטל להוכיח את דבר התקיימותם של תנאי
סעיף 36ג(ב) לפקודה. ברם, גם בהנחה שהנטל לכך רובץ על התביעה, הייתי נוטה לקבוע כי
התביעה אינה נדרשת להביא את הוכחותיה לעניין זה, אלא מקום בו הנאשם - או הטוען
לבעלות ברכוש - טוען לפני בית המשפט, כי חילוט הרכוש יותיר אותו ואת בני משפחתו
הגרים עמו ללא אמצעי מחיה סבירים, או ללא מקום מגורים סביר. אף עניין זה ניתן
להניח בצריך עיון; שכן, על כל פנים ברי, כי אין התביעה נדרשת להביא ראיות
להתקיימות תנאיו של סעיף 36ג(ב) לפקודה, מקום שבו הנאשם (או בעל הרכוש) מודה - או
שהודאה כזאת נלמדת מגירסתו - כי חילוט הרכוש לא יפגע בתנאי המחיה והמגורים שלו ושל
בני משפחתו. וכפי שכבר הסברתי, מן הגירסה בה תמך המערער בדיון לפני הערכאה
הראשונה, אכן מתחייבת הודיה כזאת.
7. דעתי היא, אפוא, כי יש לדחות את שני הערעורים.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה לדעתו של השופט לוי - לה מסכים גם
השופט מצא - כי דינו של הערעור על העונש להידחות.
במחלוקת שנפלה בין חברי השופטים לענין חילוט
המכונית, אני מצטרפת לדעתו של חברי, השופט מצא, לפיה יש לדחות גם את הערעור בשאלה
זו.
ש
ו פ ט ת
הוחלט פה אחד לדחות את הערעור
בע"פ 4209/99.
הוחלט ברוב דעות (בניגוד לדעתו החולקת של
השופט לוי) לדחות את הערעור גם בע"פ 1642/00.
ניתנה היום, טז' בטבת תשס"א (11.1.2001).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99042090.O02