בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
4204/98
רע"א 2248/98
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערת בע"א 4204/98: המוסד לביטוח לאומי
המבקשת
ברע"א 2248/98: אררט חב' לביטוח בע"מ
נ
ג ד
המשיבים: 1.
מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון
2.
סולל בונה בע"מ
3.
יעקב גרושקו
4.
עזריאל רינגורט
5.
אורקום בניין בע"מ
6.
עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל
7.
פלורה מנשה
בע"א
4204/98: ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
בת.א. 1083/96 שניתן על ידי
כבוד
השופטת י' צור
ברע"א
2246/98: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של
בית
המשפט
המחוזי בירושלים בת.א. 1083/96
שניתן
על ידי כבוד השופטת י' צור
בשם
המערערת בע"א 4204/98: עו"ד ע' פלדמן
בשם
המבקשת ברע"א 2246/98: עו"ד א' נוביק
בשם
המשיבה מס' 2: עו"ד ע' אמגור
בשם
המשיב מס' 3: עו"ד ג' ראובינוף
בשם
המשיב מס' 4: עו"ד א' שטיין
בשם
המשיבה מס' 5: עו"ד י' פסטינגר
בשם
המשיבים 6 ו7-: עו"ד י' זאגא
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
הרקע
1. ביום 16.3.1994 נהג המנוח שמואל מנשה
ז"ל, במכוניתו, בכביש המהיר המוביל מתל-אביב לירושלים. באותה עת בוצעו בכביש,
בסמוך לישוב שפירים, עבודות הקמה של גשר שנועד לשאת עליו מחלף כבישים. בעת שחלף
המנוח ברכבו מתחת לגשר, ומבלי שהיה מגע בין המכונית לבין הגשר, קרסו לפתע התומכות
הזמניות שתמכו בו, וקורות הבטון אשר נשענו עליהן נפלו על מכוניתו של המנוח ומחצו
אותה. המנוח נהרג במקום.
עיזבון המנוח והאלמנה שהיתה תלויה בו, על פי
הנטען, לפרנסתה, תבעו את נזקיהם, ממקימי הגשר בשל שהיו אחראים, לטענתם, לביצוע
עוולות המנויות בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). את מבטחת השימוש ברכב הם תבעו בעילה
חלופית, במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק
הפיצויים). המערער כאן, המוסד לביטוח לאומי, צורף בבית המשפט המחוזי כתובע נוסף,
אולם חזר בו, במהלך הדיון שם, מתביעת השיבוב שלו, ככל שהיא מופנית כנגד מבטחת
השימוש ברכב. היום הוא מערער כנגד קביעת בית המשפט המחוזי כי המנוח מצא את מותו
ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. קביעה זו נטלה ממנו, על פי
טענתו, את האפשרות לתבוע את המשיבים 1 עד 5, מקימי הגשר, בתביעת שיבוב, בגין
הגמלאות ששילם, ובגין הגמלאות שעתיד הוא לשלם לאלמנת המנוח. מבטחת השימוש ברכב
עתרה, מצידה, בבקשה ליתן לה רשות לערער על קביעותיו של בית המשפט קמא. רשות זו
נחוצה לה כיוון שבעניינה אין בהחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי כדי לסיים את הדיון.
המשיבים, בבקשתה, לא התנגדו לכך כי נדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על
פי הרשות שניתנה. משאוחד הדיון בבקשה זו ובערעור שהוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי
אנו דנים בבקשה כבערעור ופוסקים באחת בשני הערעורים.
2. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' צור), קבע
בנסיבות המקרה, כי "המדובר בנסיעה ברכב המהוה 'שימוש' ברכב מנועי" וכי
"המנוח נהג ברכב ל'מטרות תחבורה' ונגרם לו 'נזק גוף' עקב המאורע". בית
המשפט קמא מצא כי, בפועל, "המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם המאורע נגרם
'עקב' שימוש ברכב מנועי למטרות התחבורה". על שאלה זו השיב בית המשפט בחיוב.
אלמלא נסע המנוח במכונית תחת אותו גשר, קובע בית המשפט, לא היה נפגע מהתמוטטות
הגשר וכתוצאה מכך נהרג. בכך התקיים הקשר הסיבתי העובדתי. כיוון שכך, עבר בית המשפט
המחוזי לבחון את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי. בעניין זה קבע בית המשפט כי מבחן הסיכון
- תוך שילובו במבחן השכל הישר - ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי המשפטי גם
היום. הסיכונים שלהם חשוף מי שנוסע על כביש, מציין בית המשפט המחוזי, כוללים גם
תקלות, שיבושים ופגעים מן הסוג בהם נתקל המנוח. "המדובר בסיכון תעבורה הקשור
קשר הדוק לנסיעה ברכב אשר אירע במהלך אותה נסיעה". גם לפי 'מבחן השכל הישר' -
מדגיש בית המשפט - נגיע לאותה תוצאה שכן בענייננו "קיימת קירבה בין השימוש
שנעשה ברכב לבין הנזק שנגרם שהרי מדובר בנזק שארע למערכת הכבישים ובנזק גוף שנגרם
במהלך הנסיעה במכונית עקב אותו אירוע".
3. המערערים משיגים כנגד מסקנותיו של בית המשפט
המחוזי וכנגד הקביעה כי המנוח מצא את מותו בתאונת דרכים. הם סבורים כי לא נתקיים,
במקרה זה, קשר סיבתי-משפטי בין השימוש שעשה המנוח ברכב לבין התוצאה. תומכות הגשר
התמוטטו, כך הם מדגישים, בלא כל קשר לנסיעת המכונית. השימוש שעשה המנוח ברכב נקשר
לתאונה, להשקפתם, רק במושגים של זמן ומרחב. הנזק שנגרם למנוח היה נגרם לו גם אילו
שהה מחוץ למכונית "והשימוש ברכב לא היה גורם בלעדיו אין לנזק". המערערים
סבורים כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות משלא הבחין בין המקרה בו נופל רכב אל
תוך בור או נתקל במכשול קיים בכביש לבין המקרה בו קורס גשר מעל מכונית הנוסעת
מתחתיו. קריסתו של הגשר, כך הם מדגישים, "התרחשה ללא תרומה כלשהי של הרכב,
אלא אך בשל התרשלות מתכנני הגשר ובוניו". המערערים מבקשים, לפיכך, לקבל את
הערעור ולקבוע כי התאונה בה מצא המנוח את מותו אינה "תאונת דרכים"
כמשמעותה בחוק הפיצויים; האחראים לבניית הגשר הם אשר צריכים לשאת, לטענת המערערים,
בנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהתאונה.
המשיבים לעומתם, סומכים ידם על פסק הדין אשר
ניתן בבית המשפט המחוזי. הכללים שנקבעו בפסיקה קודם לתיקון מס' 8, ממשיכים, לדעתם,
לחול גם היום. המכונית לא שמשה במקרה זה רק זירה לתאונה, כך הם סבורים. התאונה
התרחשה בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות.
המשיבים מצביעים על מקרים שונים בהם נקבע בפסיקה קשר סיבתי משפטי בין התרחשויות
חריגות לבין התוצאה, והם מבקשים ללמוד מכך גזירה שווה.
התאונה
4. התאונה נשוא הערעור התרחשה לאחר שהוחק בשנת
תשנ"א1990- התיקון השמיני לחוק הפיצויים. סעיף 1 לחוק מציע היום הגדרה מורכבת
ל"תאונת הדרכים". ביסודו - הגדרה בסיסית שזו לשונה:
"'תאונת
דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
בהגדרה ששה מרכיבים. שניים מהם זכו להגדרה
מפורשת בחוק: "נזק-גוף" ו"שימוש ברכב"; האחרים, ובהם מרכיב
הקשר הסיבתי ("עקב"), פורשו בפסיקה. בצד ההגדרה הבסיסית הביא החוק
המתוקן לגדריו שלושה מאורעות אשר יוצרים בהתרחשותם חזקה חלוטה בדבר קיומה של
"תאונת דרכים" אפילו לא נתקיימו בהם כל יסודות ההגדרה הבסיסית:
(רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד
נ(3) 532). מן הצד האחר, החוק מפרש, כי לא תהא לו תחולה, אפילו נתקיימו יסודות
ההגדרה הבסיסית, ואפילו קמה חזקה חלוטה מרבה כאמור, וזאת, באותם מקרים בהם נגרמה
הפגיעה בתובע כתוצאה ישירה "ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או
לרכושו של אותו אדם", או כתוצאה מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי
פעולות איבה, התש"ל1970-.
5. התאונה בה מצא המנוח את מותו אינה באה בגדר
האירועים המקימים חזקה חלוטה להתרחשותה של תאונת דרכים. היא גם אינה באה בגדר
החזקה הממעטת. אין היום בפי המערערים טענה כאילו התוצאה המזיקה באה בשל מעשה
מכוון. טענה מעין זו עלתה אומנם במהלך הדיון בערכאה הראשונה, אך היא נדחתה ובצדק
משלא הונח לה בסיס ומשאינה מתיישבת עם העובדות המוסכמות שהוצגו במשפט.
את התאונה בה נספה המנוח יש לבחון, איפוא,
בראי ההגדרה הבסיסית. לא יכולה להיות מחלוקת במקרה זה כי המנוח עשה שימוש ברכבו
בעת שארעה התאונה. לא יכולה להיות גם מחלוקת כי השימוש שעשה ברכב היה שימוש
"למטרות תחבורה". השימוש שעשה, שימוש של נסיעה, הוא מטבעו השימוש
התחבורתי הרגיל שעושה אדם ברכב. "רעיון התחבורה הוא הובלת אנשים או מטענים
ממקום למקום" (המחבר י' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים" הוצאת יהלום, תש"ן, מהדורה שניה, בעמ' 24); הגדרת המונח
"רכב" בחוק הפיצויים כוללת, היא עצמה, בבסיסה, את התנאי שעיקר ייעודו
לשמש לתחבורה "יבשתית". וכבר נפסק, כי תחבורה יבשתית "עניינה הובלת
אנשים או מטען ('תחבורה') ממקום 'יבשתי' אחד למקום 'יבשתי' אחר" (ע"א
5847/96, רע"א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח ואח',
פ"ד נ(3) 819 בעמ' 831 - מפי הנשיא א' ברק; רע"א 613/95 קרנית, קרן
לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום, דינים עליון, כרך נב, 667 מפי השופט
ת' אור).
הייעוד הזה של הרכב, לשמש לתחבורה יבשתית,
יוצר הוא עצמו סיכון תעבורתי. שימוש תעבורתי עיקרי ברכב הוא בנסיעה בו. עמד על כך
הנשיא א' ברק בעניין עוזר הנ"ל:
"המבחן
התעבורתי ('למטרות תחבורה') מכוון כלפי השאלה, אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של
סיכון תעבורתי. על פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר
עולה עתה גם מהגדרת הביטוי 'רכב' - הוא לשמש לתחבורה יבשתית. ייעוד זה יוצר, מעצם
טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי
זה הוא "למטרות תחבורה". כך למשל, שימוש תעבורתי עיקרי ברכב הוא בנסיעה
בו. נזק גוף הנגרם עקב נסיעה הוא נזק הנגרם עקב שימוש 'למטרות' תחבורה" (שם
בעמ' 564).
משעשה המנוח שימוש ברכבו "לנסיעה",
עשה בו שימוש "למטרות תחבורה", ומשאין מחלוקת כי התרחש באותה עת מאורע
שהסב נזק-גוף נותר אך לבחון אם נתקיים קשר סיבתי בין השימוש שעשה המנוח ברכב לבין
התוצאה המזיקה.
הקשר הסיבתי
6. הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון
מס' 8) תש"ן1989- מפרשת, בדברי ההסבר שנלוו לה, כי המטרה שהונחה ביסוד ההצעה
היתה לקבוע כי חוק הפיצויים חל רק במקום בו השימוש ברכב הוא למטרות של תחבורה.
מגמה מצמצמת זו, שצלחה אך בחלקה, מצאה לה ביטוי בתיקון מס' 8 בשלושה: ראשית,
בקביעת גדריו של המושג "שימוש ברכב". נקבעה בחוק המתקן רשימה קזואיסטית
של מצבים שיש לראותם כשימוש ברכב מנועי ורשימה אחרת של מצבים, אף היא קזואיסטית,
שאין לראותם כתאונת דרכים (רע"א 1061/95 הנ"ל בעמ' 551). שנית, בהתניית
ההכרה בדרכי השימוש, המקימות תחולה לחוק, בקיומן של "מטרות תחבורה".
"ביסוד ההגדרה הבסיסית מונח העיקרון כי השימוש ברכב אשר גרם לנזק הגוף צריך
להיות 'למטרות תחבורה'" (ענין עוזר הנ"ל בעמ' 563). "על פי
ההגדרה הבסיסית, הדרישה ל'שימוש' ברכב, והדרישה כי השימוש יעשה 'למטרות תחבורה',
הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות" (רע"א 8548/96, פדידה יחיאל נ' סהר
חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך נב, 538, מפי השופט ת' אור).
דרישות אלה מוציאות מגדרו של החוק דרכי שימוש שמימושן לא בא למטרות תחבורה.
שלישית, בקביעת החזקה החלוטה הממעטת, ובהוראה
המוציאה מגדריו של החוק את מי שניזוק כתוצאה מפגיעת איבה. לכל אלה השלכה על הצביון
שלובש מבחן הקשר הסיבתי-המשפטי. החזקה הממעטת קובעת, כאמור, כי לא יראו כתאונת
דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק והנזק נגרם על-ידי
המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. הוראה זו מצרה את
תחום פעולתו של מבחן הסיכון שנבחר כמבחן של קשר סיבתי-משפטי לעניין חוק הפיצויים
קודם לתיקון מס' 8 (ע"א 358/83 ר' שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ,
פ"ד מב(2) 844). היום, על פי לשונה של החזקה הממעטת, שוב לא תהיה תחולה לחוק
הפיצויים בנסיבות שנבחנו בפרשת שולמן הנ"ל, מקום בו הנזק נגרם על ידי
המעשה המכוון עצמו, ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.
תחימת דרכי השימוש והדרישה המצטברת כי השימוש
יעשה למטרות תחבורה (רע"א 8548/96 בענין פדידה הנ"ל), גם הן
עשויות לשנות מתוצאותיו של מבחן הסיכון. אכן, מבחן הסיכון - תוך שילובו במבחן השכל
הישר - ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי גם לאחר תיקון מס' 8 (ע"א
6000/93 עזבון המנוח קאוסמה ואח' נ' רג'בי ואח', פ"ד נ(3) 661). הוצאת
המעשה המכוון, בסייגים מסויימים, מגדר "תאונת הדרכים" מבטאת אמנם צמצום
מסויים של מבחן הסיכון (ע"א 6000/93 הנ"ל) אך אין בה בשום פנים כדי לשמש
אינדיקציה להנחה כי המחוקק אימץ בתיקון מס' 8 את מבחן "השכל הישר".
במובנים רבים יש בתיקון השמיני דווקא משום ווינדיקציה לבחירה במבחן הסיכון. עמד
על התוצאה הזו הנשיא א' ברק בעניין קאוסמה הנ"ל:
"אין
בחזקה זו, או בהסדריו האחרים של תיקון מס' 8, כדי למנוע את תחולת מבחן הסיכון, או
כדי להחליפו במבחן סיבתי אחר. נהפוך הוא: נראה לנו כי דוקא בגדריו של תיקון מס' 8
יש חשיבות מיוחדת לאימוץ מבחן הסיכון, וזאת מהטעם הבא:
תיקון
מס' 8 קובע מספר מבחנים למצבים שבהם יראו תאונה 'כתאונת דרכים'. מבחנים אלה
מבוססים על סיכונים שונים שחוק הפיצויים בא לפצות בגינם. נדרש איפוא מבחן
סיבתי-משפטי אשר מחד גיסא ייתן ביטוי לעקרון הסיכון שאותו מבטאים המבחנים השונים,
ומאידך גיסא יהיה גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על פי מהות הפעילות ברכב,
שהחוק רואה אותה כ'תאונת דרכים'. מבחן סיבתי-משפטי הממלא דרישות אלה הוא מבחן
הסיכון, ובו משתלב גם מבחן השכל הישר" (שם בעמ' 671).
על פי מבחן הסיכון "שימוש בכלי רכב הוא
גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) בהם יוצר
ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי" (הנשיא א' ברק בע"א 358/83
הנ"ל, בעמ' 867). סיכון זה משתנה על פי ההגדרות השונות של 'תאונת דרכים'
שנקבעו בתיקון מס' 8. לענין ההגדרה הבסיסית, שבתחומיה נופל, כאמור, המקרה כאן,
הסיכון שהוראה זו באה ליתן פיצוי בגינו, הוא סיכון הנובע משימוש ברכב למטרות
תחבורה. "במסגרת ההגדרה הבסיסית, השאלה שעלינו לשאול מעתה הינה, אם נזק הגוף
שנגרם נופל למסגרת השימוש (העיקרי או המשני) של הרכב למטרות תחבורה"
(רע"א 6000/93 הנ"ל בעמ' 673). מבחן הסיכון במסגרת זו יהא זה הבוחן את
הסיכונים שהשימוש התעבורתי ברכב יוצר.
לעניין החזקה החלוטה הנוגעת לניצול הכוח
המיכני של הרכב הסיכון הרלונטי הוא זה שנוצר עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב ליעודו
הלא תעבורתי. מבחן הסיכון משנה, בהקשרים השונים של הגדרת התאונה, את פניו, אך אין
הוא משנה מטבעו. כאז כן עתה, הוא מתייחס לעצם הסיכון של ארוע הנזק הראשוני יותר
מאשר לסיכון כי יתרחש בדרך מסויימת דווקא. "הסיכון שהתרחש בפועל יפול למסגרת
החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי-רכב כרגיל יוצר והחוק בא לפצות בגינו. לענין זה,
אין חשיבות לדרך המיוחדת שבה התרחש הנזק, כלומר לתהליך הגרימה" (הנשיא א' ברק
בע"א 358/83 הנ"ל בעמ' 869); חוק הפיצויים משקיף על ההתנהגות כפי שהיא
נראית בדיעבד (שם בעמ' 866). דברים אלה יפים גם היום.
7. מבחן הסיכון אינו מבחן בעל אופי טכני
והפתרונות שהוא מציע אינם תמיד חד משמעיים, "זהו מבחן סבוך, המבוסס על
שיקולים של מדיניות משפטית והמבוסס על השכל הישר. לעתים קיים בגדריו שיקול-דעת
שיפוטי בבחירה בין מספר אפשרויות" (ע"א 6000/93 הנ"ל בעמ' 672).
במקרי גבול ההכרעה על פיו אינה קלה והמקרה הנוכחי יוכיח. המנוח מצא את מותו,
משנקלע ברכבו למחלף כבישים ההולך ונבנה, כתוצאה מקריסת גשר המחלף, ונפילת הקורות,
שהוצבו בו, על מכוניתו. בעבר נתנה הפסיקה דעתה לסיטואציות אפשריות דומות, אך אין
הכרח למתוח קו של שוויון ביניהן. ראוי לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות תוך
שאנו נמנעים מלהציב מראש גבולות גורפים להגדרת "תאונת דרכים". השאלה
הניצבת להכרעה כאן היא אם הסיכון לו נחשף המנוח הוא סיכון הנובע משימוש ברכב
למטרות תחבורה.
בעניין שולמן הנ"ל מציין הנשיא א'
ברק, בהידרשו לסיכוני הדרך, כי:
"אינני
רואה כל הבדל בין מוקש, המוטמן מתחת למכונית, או רימון, הנזרק לעבר המכונית, לבין
עץ המצוי בשולי הדרך והנופל על נוסעי המכונית ופוגע בהם, או בור, הנפער בכביש או
גשר המתמוטט והורס כביש".
השקפה זו בטאה את דעת הרוב בפרשת שולמן.
השופט א' גולדברג, אשר סבר כי מבחן הסיכון אינו המבחן הראוי לבחינתו של הקשר
הסיבתי-משפטי, במסגרת חוק הפיצויים, וכי ראוי להעדיף על פניו את מבחן "השכל
הישר", בא לכלל מסקנה אחרת. בהתייחסו לאותן דוגמאות עצמן - עץ הנופל על נוסעי
מכונית, מוקש המתפוצץ בשולי הדרך, בעת שהמכונית עוברת בקרבתו, ורימונים או אבנים
הנזרקים על הנוסעים ברכב - הוא מצא כי - "הסיכונים האלה אינם חבויים ב'שימוש'
ואינם אינהרנטיים לו. נקודת המגע בין השימוש והסיכון - כך הוא מציין - היתה
ההזדמנות בלבד שכן אותו סיכון ממש קיים כלפי כל מי שהיה נקלע אותה שעה למקום
האירוע, ואך מקרה הוא שהניזוק היה ברכב. הולך רגל, שהיה מזדמן למקום נפילת העץ,
היה גם הוא נפגע כשם שהיה ניזוק מרסיסיו של המוקש שהופעל בצד הדרך, או מן האבנים
והרימונים שהיו נזרקים לעברו" (ע"א 358/83 הנ"ל בעמ' 877-876). אלא
שהשקפה זו לא אומצה באותו ענין ומבחן הקשר הסיבתי שנבחר היה מבחן הסיכון. אכן ניתן
וראוי לשלב מבחן זה במבחן השכל הישר, אך שילוב זה לא בא כדי להמיר את מבחן הסיכון
במבחן אחר כי אם להוסיף לו גמישות שתאפשר את הפעלתו בנסיבות המשתנות (ע"א
358/83 הנ"ל בעמ' 868).
בפרשת שולמן מביא הנשיא א' ברק, מתוך
הסכמה, את דבריו הבאים של השופט טלגם:
"העובדה
שפלוני פגע בנהג פגיעה מכוונת באמצעות מטען חומר נפץ, אינה שונה בעיני מאשר אילו
התמוטט חלק מהכביש בעת נסיעת הרכב, נפל חפץ או עץ על מסלול הנסיעה או אילו פוצץ
מאן דהוא גשר על דרכו של הרכב וכיוצא באלה פעולות שיש בהן בין רשלנות בין זדון
ובין פגיעה מכוונת" (ת"א (ת"א) 152/83 פ"מ תשמ"ו(1)
214).
דברים אלה נכתבו קודם לתיקון מס' 8. כיום אין
דינם של מאורעות שאירעו כתוצאה ממעשה מכוון כדין מעשים בלתי מכוונים. כיום, עשויים
הראשונים - מוקש המוטמן מתחת למכונית או רימון הנזרק לעברה - לצאת, בנסיבות
מסויימות, מגדרו של החוק, בשל פניו המשתנות של מבחן הסיכון; אולם האחרונים -
קריסתו של עץ על יושבי המכונית או בור הנפער בכביש או גשר המתמוטט והורס את הכביש
- נופלים כולם בגדרם של הסיכונים שהשימוש התחבורתי ברכב יוצר. נזק הגוף שנגרם, בכל
אותם מקרים, נופל למסגרת השימוש של הרכב למטרות תחבורה.
8. המערערים מבקשים להבחין בין נזק שנגרם כתוצאה
מנפילת הרכב לתוך בור, ואף נזק שנגרם כתוצאה מפגיעת הרכב במכשול שנוצר בכביש, לבין
הנזק שנגרם כתוצאה מקריסת הגשר שממעל. הבחנות אלה אין לקבל. אין להבחין בין עץ
הנופל על נוסעי מכונית ופוגע בהם לבין גשר כבישים המתמוטט עליהם ופוגע בהם. קרבתו
של גשר הכבישים שקרס לסיכוני התעבורה אינה פחותה מזו של העץ שניטע בצדי הדרך. בצדק
אמרה השופטת צור כי הגשר שנועד לשאת את מחלף הכבישים "אינו אלמנט זר לכביש בו
נסעה מכונית המנוח אלא חלק ממערכת הכבישים והסיכון התעבורתי הנובע מהשימוש
ברכב". הקשר הסיבתי העובדתי מתקיים כאן בשל שנוסעי המכונית נסעו ברכבם אל
מקום התאונה. הקשר הסיבתי-משפטי מתקיים בשל שסיכונים הנובעים מסלילה, הרחבה, שיפוץ
ושיפור של מערכת הכבישים הם סיכונים טבעיים לשימוש ברכב למטרות תחבורה.
ההבחנה בין סיכוני הדרך הנובעים מנסיעה על גבי
כביש שהתמוטט לבין אלה הנובעים מנסיעה בבסיסו של כביש עליון שקרס, אין בה ממש, כשם
שההבחנה בין נזק שהתרחש בשל התנגשות המכונית בגשר שקרס סמוך לפני הגיעה למקום,
לבין נזק שהתרחש מנפילת אותו גשר ברגע הגיעה לשם אינה מבוססת על מבחן רלבנטי של
סיכון. אין גם מקום להבחנה בין גשר שקרס בעת שנבנה לבין גשר שהושלם והתמוטט לאחר
זמן.
איני רואה שוני בין המקרה הזה לבין המקרה בו
נגרם נזק גוף לנוסעי רכב בשל נפילתו של שלט כבישים, התלוי כגשר מעל לכביש, על
רכבם. זהו נזק הנופל בגדר הסיכונים הכלליים שהשימוש ברכב יוצר. כך גם מקום בו נגרם
הנזק בשל נפילתו של תמרור או רמזור. שכיחות האירוע כשלעצמה אינה יכולה לשמש מבחן
סיבתי מספיק. גם התרחשויות יוצאות דופן ונסיבות עשויים להיחשב כסיכונים טבעיים
הכרוכים בשימוש ברכב (י' אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 46). העובדה שלא היה מגע
בין הרכב לבין שילוט הדרכים שקרס אין בה כדי לשנות מן התוצאה, כשם שהעובדה שקריסתו
באה בשל התקנה רשלנית - אינה מוציאה את האירוע מגדר הסיכונים הכרוכים בשימוש ברכב
למטרות תחבורה. אכן, מאורע שאירע כתוצאה ישירה ממעשה שנעשה במכוון עשוי לצאת היום
מגדריו של החוק, אך אין די בהתערבות אחרת של גורם זר - התערבות רשלנית או בלתי
צפויה - כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי לענין חוק הפיצויים. "מקום שהסיכון
הוא 'כפול' באופן שקיים גם סיכון מהשימוש בכלי הרכב וגם סיכון אחר, אין כל מניעה
להחלת החוק" (הנשיא א' ברק בע"א 358/83 הנ"ל בעמ' 858).
"השימוש ברכב אינו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע, די בכך
אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו" (השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 5971/95 עובד
לוי ואח' נ' ימין שמחון ואח', דינים עליון כרך נד 930) גם העובדה שהטלת
האחריות על מבטחת הרכב עשויה להחצין את תוצאות מעשה הרשלנות של אחרים אינה משנה מן
ההסדר המשפטי הקיים. הטלת העלויות הנובעות מנזקים שנגרמו ברשלנות, על ידי מי שאינם
אחראים על פי חוק הפיצויים, בדרך של השתתפות אותם גורמים במימון הביטוח, מחייבת
שינוי חקיקתי (ראו י' אנגלרד, בספרו הנ"ל בעמ' 227 ואת דברי השופט ת' אור
ברע"א 3765/95 חוסיין ואח' נ' טורם ואח', פ"ד נ(5) 573.
9. לעניין הסיכונים הכרוכים בשימוש העיקרי של
הנסיעה קבע כבר בית המשפט העליון בענין שולמן כי:
"אלה
כוללים בוודאי, בראש ובראשונה, סיכונים תעבורתיים, כגון פגיעה באדם או ברכוש
כתוצאה מצורת הנהיגה, מתכונות הקרקע שעליה נוהגים, ומשאר הנסיבות, הסובבות את
הנהיגה והמשפיעות על דרכי הגשמתה" (שם בעמ' 870).
ההגדרה הבסיסית של "תאונת הדרכים"
תחמה את גדר הסיכונים שהחוק בא לפצות בגינם לסיכונים הנובעים מן השימוש ברכב
למטרות תחבורה. אולם מקום בו נבחנת הזכאות לפיצויים במסגרת ההגדרה הזו ונמצא כי
אכן נעשה שימוש ברכב למטרות התחבורה ומקום בו הקשר הסיבתי נבדק על פי מבחן הסיכון
התחבורתי אין כל הצדקה ליתן פרשנות מצומצמת למושג של סיכון תחבורתי. אין גם מקום
להבחנות העשויות להקשות על מתן מענה במצבי גבול. "יש לבחור עד כמה שאפשר,
בפתרון פשוט, שניתן יהא להפעילו בקלות יחסית, בלא שיהא צורך ליצור הבחנות דקות
ודקיקות, השוללות כל בטחון משפטי והמתרחקות מהתמונה הכוללת" (הנשיא ברק
בע"א 358/83 הנ"ל בעמ' 855) הקביעה כי הנזק שנגרם במקרה זה נופל למסגרת
הסיכון שהנסיעה יוצרת מתיישבת עם התמונה הכוללת. הסיכון שיצרה כאן הנהיגה הוא
סיכון טיפוסי שחוק הפיצויים בא לפצות בגינו במסגרת ההגדרה הבסיסית של "תאונת
הדרכים". הנסיעה בכביש כרוכה במעבר על גבי גשרים ומתחת למחלפים. סלילתם של
כבישים חדשים נעשית חדשות לבקרים. מערכת כבישים מודרנית כוללת לא רק גשרי קרקע כי
אם גם גשרים תלויים והסיכונים הנובעים מעצם הקמתם הם חלק מן הסיכונים שיוצר השימוש
ברכב למטרות תחבורה. התאונה בה מצא המנוח שמואל מנשה ז"ל את מותו ארעה עקב
השימוש שעשה ברכבו למטרות תחבורה. משנתקיימו כל יסודות ההגדרה הבסיסית של
"תאונת הדרכים", שבסעיף 1 לחוק הפיצויים צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע
כי התובעים זכאים לפיצויים במסגרת החוק ואין להם עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין.
כיוון שכך הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיבים בסכום
כולל של 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כ"ג בתשרי תש"ס
(3.10.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98042040.W03/אמ