יניב סוויסה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4204/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4204/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: יניב סוויסה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40127/06 שניתנו ביום 18.2.2007 וביום 14.3.2007 על-ידי כב' השופט ג' קרא תאריך הישיבה: י"ז באדר ב' התשס"ח (24.03.08) בשם המערער: עו"ד גד זילברשלג בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) אשר הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, וגזר עליו בגין כך חמש שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין. כתב האישום וגרסת המערער 1. המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות הצריכות לעניין כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: במועד הרלוונטי לאירוע נשוא האישום עבד שי הוריש (להלן: שי) כשליח בסניף מטרו-מרקט ברחוב ויצמן בנתניה וציון ארביב (להלן: ציון) שימש כמנהל הסניף. ביום 11.4.2006 סמוך לשעה 11:15 נפגשו שי וציון כשבידי ציון הפדיון היומי של שני סניפי מטרו-מרקט בסך 150,000 ש"ח. שי הסיע את ציון לבנק על מנת לפרוט כסף ולהפקיד חלק מן הפדיון ומשם נסעו השניים לסניף מטרו-מרקט בשדרות בנימין בנתניה כשבאמתחתם שני שקים – האחד הכיל 6,400 ש"ח ויועד לסניף בשדרות בנימין (להלן: השק הראשון) ואילו השני הכיל 4,600 ש"ח ויועד לסניף שברחוב ויצמן (להלן: השק השני). בהגיעם לסניף בשדרות בנימין ירד ציון מן הרכב ומסר את השק הראשון למחסנאי שבמקום. ציון חזר אל הרכב ושי החל בנסיעה לכיוון החניון התת-קרקעי כדי לצאת לרחוב. בהגיעם לקצה החניון עצר שי את הרכב על מנת לאפשר לרכב אחר לעבור, כשלפתע הגיח לעברו המערער ואקדח בידו. המערער פנה אל שי ומבעד לחלון הרכב שלצידו שהיה פתוח למחצה הצמיד את הנשק לרקתו ודרש את מפתחות הרכב ואת הכסף. ציון הוציא את השק השני שהיה מונח מתחת למושבו ומסר אותו למערער דרך החלון שליד שי, בעוד המערער מצמיד את האקדח לרקתו של שי וצועק לעברו "תכבה את האוטו ותן לי את המפתח"; "תביא את הכסף" ו-"תביא את הפלאפון". כאשר כיבה שי את מנוע הרכב פתח ציון את דלת הרכב והוציא את חצי פלג גופו העליון החוצה. באותו שלב הגיח אדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר) ומנע מציון לצאת מן הרכב. המערער שהבחין במתרחש צעק לעבר ציון "כנס, כנס או שאני יורה בו" בעוד האקדח צמוד לרקתו של שי. המערער אף הושיט את ידו לעבר הדיבורית שבתוך הרכב ולקח את מכשיר הטלפון הנייד של שי ולאחר מכן ברחו המערער והאחר מן המקום כשבידיהם השק ובו 4,600 ש"ח וכן מכשיר הטלפון הנייד של שי. 2. המערער כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום, וטען כי לא הוא זה שביצע את השוד. על פי גרסת המערער, בשעה שבה אירע השוד הוא ישן בבית אימו וביחס לטביעת האצבע שלו שנמצאה על שמשת חלון הרכב טען המערער בעדותו כי מספר ימים לפני השוד הוא פגש בשי, התעניין באפשרות לרכוש את רכבו ובתוך כך נגע ברכב. במלים אחרות, המערער טען כי האשמתו בביצוע השוד (שבעצם התרחשותו לא כפר) נסמכת על טעות בזיהוי. השאלה המרכזית אשר לה נדרש בית המשפט המחוזי הייתה, אפוא, שאלת זיהויו של המערער כמי שביצע את השוד. הכרעת הדין 3. בנתחו את מכלול הראיות שהוצגו בפניו קבע בית משפט קמא כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער הוא זה אשר ביצע את השוד ואת גרסת המערער דחה כבלתי מהימנה. הראיות עליהן ביסס בית המשפט את מסקנותיו הן טביעת האצבע של המערער שנמצאה על שמשת חלון הנהג ברכבו של שי; עדותם של שי וציון; וכן עדותו של קב"ט רשת מטרו-מרקט, מר יצחק אריה (להלן: אריה), אשר סיפר כי זמן קצר לאחר השוד הגיע למקום האירוע ושאל את שי האם הוא מזהה את השודד. על כך, לדבריו, השיב לו שי כי מדובר ב"בחור בשם יניב סוויסה", הוא המערער. עוד קבע בית המשפט כי מעדויותיהם של שי וציון עולה שהשודד הגיח אל עבר שי שישב בכיסא הנהג; כי הצמיד את האקדח שהחזיק ביד ימין לראשו של שי ואילו ביד שמאל נשען על צידה החיצוני של שמשת חלון הנהג; כי טביעת אצבע מידו השמאלית של המערער נמצאה בחלק האמצעי בצד החיצוני של שמשת חלון הנהג ומיקום זה מתיישב עם התיאור שמסרו שי וציון לגבי אופן ביצוע השוד. עוד קבע בית המשפט כי משקלה של טביעת האצבע מתחזק נוכח קיומו של מעתק נוסף שניטל משמשת הרכב בו זוהו חמש עד שש נקודות השוואה התואמות אף הן לכף ידו השמאלית של המערער. בחקירה הראשית טען שי כי אינו מכיר את השודד ואף הכחיש כי אמר לאריה שהמערער הוא השודד אלא שבחקירתו הנגדית סיפר שי כי בסמוך לאחר השוד התקשר לעובד במטרו-פולג בשם גל (להלן: גל) ואמר לו ש"כמעט בטוח" שהוא מזהה את החשוד ומשנשאל על סמך מה נאמרו הדברים סיפר כי כשבוע לפני השוד עצר אותו המערער בקיוסק בשיכון הוותיקים, שאל אם הוא מעוניין למכור את הרכב ונכנס לרכב להסתכל על המערכת. כשנשאל שי עוד במהלך החקירה הנגדית האם הוא מזהה את המערער כמי שביצע את השוד אמר כי הוא "כמעט בטוח" בכך. בית משפט קמא לא קיבל את הגרסה שהציג שי בחקירה הראשית בהכחישו את השיחה עם אריה, וקבע כי הוא מאמץ בעניין זה את עדותו של אריה אף שהיא עדות מפי השמועה. לצורך כך נסמך בית המשפט על הוראת סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) המאפשרת, בין היתר, קבלת עדות על אימרה שנאמרה סמוך לאחר המעשה והאומר הוא עד במשפט, בהדגישו כי אריה הוא עד אובייקטיבי ומהימן שאין לו היכרות קודמת עם המערער. לעומת זאת סבר בית המשפט כי דבריו של שי בחקירה הראשית בהם הכחיש היכרות עם השודד וכן הכחיש את השיחה עם אריה אינם מתיישבים עם דברים שאמר בחקירה הנגדית, שם אישר כי בשיחה שקיים עם גל סמוך לאחר האירוע זיהה את המערער כמי ש"כמעט בטוח" ביצע את השוד. בכך מצא בית המשפט אינדיקציה נוספת למהימנות דבריו של אריה והוא הוסיף וקבע כי החשש והפחד מפני המערער הם, ככל הנראה, הסיבה לכך ששי הכחיש תחילה את דבר זיהויו של השודד בשיחתו עם אריה. עוד קבע בית המשפט כי נוכח העמדה שהציג שי בעדותו מן הראוי היה להכריז עליו כעד עוין והוא הוסיף וקבע כי אינו מאמין לסיפור ההיכרות המוקדמת בין שי למערער שעלה בחקירתו הנגדית של שי, בציינו כי "העובדה שגרסה זו עלתה מפיו של עד התביעה בשלבים מאוחרים ובעיתוי המותאם לצרכיו של הנאשם מלמדת על היותה גרסה כבושה החשודה מעצם כבישתה על אמיתות תוכנה". בית משפט קמא דחה אפוא את אותו החלק בעדות שי הנוגע למפגש המוקדם בינו לבין המערער לעניין רכישת הרכב אך אימץ את יתר חלקי העדות בדבר אופן ביצוע השוד ובדבר שיחתו עם גל סמוך לאחר האירוע בה מצא, כאמור, תמיכה לעדותו של אריה. תמיכה נוספת לקביעתו כי המערער הוא מי שביצע את השוד מצא בית המשפט בעדותו של ציון, אשר הוכרז כעד עוין לפי סעיף 10א לפקודת הראיות לאחר שטען כי אולץ לחתום על ההודעה שמסר במשטרה וכי היא אינה משקפת את האמת כולה. באותה הודעה מסר ציון כי פניו של השודד "היו נראים מקומטים לא חלקים, עם פצעים, גוון עור כהה..." וכי הוא יכול לזהותו בתמונות, אך יומיים לאחר מכן סירב לבצע מסדר זיהוי בטענה כי הוא "לא רוצה לאבד את החיים שלו" וכי אין ביכולתו לזהות את השודד. גם לאחר קבלת הודעתו כראיה דבק ציון בטענה כי אינו יכול לזהות את השודד, אך אישר כי התיאור שמסר בהודעתו באשר למראהו הוא תיאור נכון. בהשוותו את מראהו של המערער לאותו התיאור קבע בית המשפט כי "ככל שיכול אני להתרשם ממראה עיני, אכן פניו של הנאשם נראו מקומטים, לא חלקים ומחורצים, כפי שתיאר ציון בהודעתו..." ועוד קבע כי התיאור שמסר ציון כאמור תומך בזיהויו של המערער על-ידי שי. 4. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי הימנעות המשטרה מחקירת טענת האליבי שהעלה מהווה מחדל חקירה בציינו כי טענת אליבי משמעותה "במקום אחר הייתי ובידי להוכיח זאת", ומשהמערער לא הציג עדות כלשהי לאימות טענת האליבי שמסר אין מקום לדון בה. בית המשפט הוסיף ופירט את הסתירות שעלו בעדותו של המערער לעומת ההודעה שמסר במשטרה ואף זקף לחובתו את הימנעותו מלהשיב לשאלות שונות שעלו במהלך חקירתו באשר לטיב היכרותו עם שי ובאשר לאפשרות כי שהה ברכבו של שי במועד שקדם לאירוע השוד. בית המשפט ציין כי על פי התרשמותו המערער הוא "אדם חלקלק, מתוחכם, שאינו דובר אמת" וכי גרסתו לפיה התעניין טרם השוד ברכישת הרכב באה לעולם רק לאחר עדותו של שי שאיפשרה לו להתאים את גרסתו לדבריו של שי במהלך העדות ולנסות לספק בכך הסבר להימצאות טביעת האצבע שלו על שמשת הרכב. העובדה שהמערער נמנע מלמסור באופן מיידי "הסבר תמים" זה לטביעת האצבע חיזקה בעיני בית המשפט את המסקנה כי גרסתו של המערער בהקשר זה כמו גם הסבריו לכבישת הגרסה אינם מהימנים ואין לקבלם. בית המשפט הוסיף והדגיש כי טביעת האצבע נמצאה בחלק החיצוני של שמשת חלון הרכב אך בהסבר שסיפק שי צוין כי המערער נכנס לתוך הרכב פנימה והסתכל על המערכת שברכב. זאת ועוד, טביעת האצבע הועתקה מיד לאחר אירוע השוד ומבלי שהשמשה הועלתה או הורדה ממועד השוד ועד להעתקה, כך שלא הייתה כל אפשרות לפגוע בה או לטשטשה. על רקע כל אלה דחה כאמור בית המשפט את ההסבר שניתן על-ידי המערער להימצאות טביעת האצבע על שמשת חלון הרכב. כמו כן דחה בית המשפט את טענותיו של המערער באשר למחדלים בחקירת המשטרה בשל אי עריכת מסדר זיהוי ואי נטילת טביעות אצבע ממקומות נוספים ברכב. בית המשפט קיבל את טענת המערער כי מן הראוי היה לערוך עימות בינו ובין שי במהלך החקירה אך קבע כי אי-עריכת העימות לא פגעה בהגנת המערער ולא מנעה ממנו את האפשרות לטעון להתקיימותו של מפגש עם שי קודם לאירוע השוד. טענות הצדדים 5. בערעור שלפנינו משיג המערער על הרשעתו ולחלופין על העונש שנגזר עליו. לטענת המערער שגה בית משפט קמא בהתעלמו מן העובדה שפרט לטביעת האצבע שלו נמצאו על שמשת חלון הנהג טביעות אצבע נוספות שלא זוהו כשייכות לו או למתלוננים, ויש בכך לטענתו כדי לעורר ספק סביר בדבר זיהויו כמבצע השוד במיוחד נוכח ההסבר שניתן על-ידו להימצאות טביעת האצבע שלו על חלון הרכב. עוד טוען המערער כי שי לא הוכרז כעד עוין ולא נחקר בחקירה נגדית על ידי באת-כוח המשיבה, ומשכך לא היה מקום לקביעתו של בית המשפט כי גרסתו של שי בדבר המפגש בינו ובין המערער קודם לאירוע השוד היא שקרית ונועדה לסייע למערער להיחלץ מן האשמה. כמו כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מכך ששי העיד כי מיד לאחר השוד התקשר לחברו גל ומסר לו כי נשדד וכי הוא מזהה כמעט בוודאות את השודד על סמך מפגש שהיה לו עימו כמה ימים קודם לכן. מדברים אלה עולה, כך טוען המערער, שכבר בסמוך לאחר השוד העלה שי את נושא המפגש המוקדם בינו לבין המערער בקשר לרכישת הרכב וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט לפיה העניין הועלה כגרסה כבושה רק במהלך עדותו של שי. לטענת המערער, הקביעה כי הגרסה שהעלה שי בעדותו נובעת מן המורא שהוא מטיל עליו אין לה כל בסיס מה גם שהגרסה שהעלו שי והמערער בדבר המפגש המוקדם ביניהם כלל לא נסתרה ולכן אין זה מן הנמנע לגישתו שבמהלך בדיקת הרכב נגע בצידה החיצוני של שמשת חלון הנהג. עוד טוען המערער כי המחדל החקירתי שבאי עריכת עימות בינו לבין שי מאפיל על העובדה שלא הזכיר את המפגש המוקדם עם שי בעת חקירתו במשטרה. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהוא זוהה על ידי שי ועל ידי ציון כמי שביצע את השוד. לטענתו, שי סיפר בעדותו כי השודד חבש כובע והרכיב משקפי שמש ובכך יש כדי להפחית באופן משמעותי מאיכות הזיהוי. כמו כן טוען המערער כי הפרטים שמסר ציון בדבר מראה פניו של השודד אינם תואמים כלל את מראה פניו שלו והוא מציין בהקשר זה כי בפתח חקירתו הראשית אמר ציון שהוא אינו מזהה איש מן הנוכחים באולם אך בית המשפט התעלם מכך. עוד טוען המערער כי לא היה מקום לקבל את עדותו של אריה על פי סעיף 9 לפקודת הראיות, שכן אריה סיפר ש"תיחקר" את שי ומכאן שאמירתו של שי לאריה איננה אמירה ספונטאנית ונוסח דבריו של שי כפי שצוטטו על-ידי אריה ("יש בחור בשם יניב סוויסה") אף הוא אינו ברור כל צרכו. בהקשר זה מדגיש המערער כי אף שאריה הגיע לתחנת המשטרה ביום האירוע ואף שהוא היה שוטר בעברו, הוא לא מצא לנכון לספר למי מהשוטרים את המידע שמסר לו שי ועשה כן רק לאחר כשבוע ימים עת זומן לתחנת המשטרה למסירת עדות. עוד טוען המערער כי שי מכחיש שאמר את הדברים לאריה וגם מטעם זה לא היה מקום לקבל את עדותו של אריה לפי סעיף 9 לפקודת הראיות ולכל הפחות מן הראוי היה שלא לייחס לה כל משקל ראייתי. לטענת המערער, סעיף 9 לפקודה נועד לאפשר קבלתה של אימרה שנאמרה באופן ספונטאני סמוך להתרחשות העבירה לצורך חיזוק עדותו של עד כחריג לכלל האוסר על "סיוע עצמי", ומשכך קבלת אימרה כזו כאשר העד עצמו מכחיש שאמר את הדברים עומדת בסתירה לתכלית הסעיף. המערער מוסיף וטוען כי שיקולי מדיניות משפטית אף הם אינם תומכים בקבלת עדותו של אדם אשר שמע כביכול דברים מעד אחר תוך העדפת עדות זו על פני עדותו של אותו העד המכחיש את עצם האמירה. טענה נוספת בפי המערער היא כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משמעות למחדלי חקירת המשטרה בעניינו, ובראשם ההימנעות מעריכת עימות בינו לבין שי אף שהמערער ביקש לקיימו וכן ההימנעות מעריכת מסדר זיהוי אף שציון ציין בחקירתו כי יוכל ככל הנראה לזהות את השודד בתמונות. המערער סבור כי יש לייחס למחדל אחרון זה משמעות ראייתית ניכרת משל בוצע המסדר והוא לא זוהה בו. 6. המשיבה מצידה טוענת כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות המעוגנים היטב בחומר הראיות ובעדויות שנשמעו במהלך המשפט ואין כל עילה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בו. לטענת המשיבה, בדין נסמך בית משפט קמא על עדותו של אריה בכל הנוגע לזיהויו של המערער על-ידי שי כמי שביצע את השוד והיא מדגישה כי אין לחשוד בשי, הפוחד מן המערער, כי העליל עליו עלילת שווא, ואף אריה אינו חשוד בכך. לטענת המשיבה מדובר באמרה של עד (שי) שנאמרה בסמוך לאירוע בעת שהיה המום ומפוחד, כפי שהעיד על כך אריה, ומכאן שבדין התקבלה העדות כקבילה לפי סעיף 9 לפקודת הראיות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בית משפט קמא התרשם בעצמו ממראה פניו של המערער והשווה אותו לתיאור שמסר ציון וקביעתו כי יש דמיון בין אותו התיאור ובין מראהו של המערער היא קביעה עובדתית שאין להתערב בה. עוד טוענת המשיבה כי גרסתו של שי לגבי המפגש עם המערער שקדם לאירוע השוד היא גרסה שעלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט ומכאן שבדין דחה אותה בית משפט קמא. לבסוף טוענת המשיבה כי אין לראות באי עריכת מסדר הזיהוי במקרה דנן משום מחדל חקירה ובאשר לאי קיום העימות עם המערער טוענת המשיבה כי לא היה מקום לקיימו משום שבחקירתו הכחיש שי את השיחה עם אריה ואף לא העלה באותו שלב את גרסת המפגש הקודם עם המערער. דיון 7. הכרעת הדין המרשיעה מבוססת לעניין תיאור מעשה השוד ואופן התרחשותו על עדותם של שי וציון אותן אימץ בית המשפט בהקשר זה בקובעו כי הן מתיישבות זו עם זו ומעוררות אמון. בהסתמך על עדויות אלה קבע בית משפט קמא כי השודד הגיח לעבר שי אשר ישב בכיסא הנהג ודרש את הכסף תוך שהוא מצמיד לרקתו אקדח אותו החזיק ביד ימין, בעודו נשען בידו השמאלית על צדה החיצוני של שמשת חלון הנהג שהיה פתוח למחצה. ממצאים אלה, עליהם לא חלק המערער, שימשו את בית משפט קמא כמסד עובדתי לניתוח הראיות הנוספות שהיו בפניו ולהכרעה בשאלה המרכזית שעמדה לדיון והיא - האם הוכח ברמה הנדרשת כי המערער הוא זה שביצע את מעשה השוד המתואר לעיל. אחת הראיות המרכזיות עליהן נסמך בית משפט קמא בהרשיעו את המערער במעשה השוד היא טביעת אצבע מידו השמאלית של המערער אשר נמצאה סמוך לאחר השוד בצידה החיצוני של שמשת חלון הנהג ברכבו של שי. הימצאות טביעת אצבעו של נאשם בזירת העבירה היא ראיה חפצית העשויה להוות ראיה נסיבתית בעלת משקל ניכר ואף מכריע להוכחת נוכחותו של הנאשם במקום בעת ביצוע העבירה ולהוכחת מעורבותו במעשה העבירה. משקלה של ראיה זו תלוי, בין היתר, במיקומה של הראיה בזירת העבירה ובטיב החפץ שעליו נמצאה, וכן בשאלה האם קיים הסבר סביר להימצאותה במקום שבו נמצאה. אם לא ניתן הסבר כזה או אם ההסבר שניתן נדחה בהיותו בלתי מהימן, עשויה טביעת האצבע לבדה לבסס במקרים מתאימים את הקביעה כי הנאשם הוא שביצע את העבירה (ראו: ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 448 (1989) (להלן: עניין ברוקס); ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 581-580 (1993); ע"פ 3377/92 מעמר נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (לא פורסם, 21.2.1994); ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 474 (1998); ע"פ 1250/07 אבו סולב נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 13.12.2007) (להלן: עניין אבו סולב); ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.1.2008); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 1086-1077 (תשס"ד) (להלן: קדמי, על הראיות)). במקרה שלפנינו, כוחה המסבך של טביעת האצבע (וכן של חמש עד שש נקודות השוואה השייכות לכף ידו השמאלית של המערער כעדותה של מומחית המז"פ יעל פלג שרוני, עמ' 25 לפרוטוקול) נעוץ במיקומה - "בחלק האמצעי-בצד החיצוני של שמשת חלון הנהג". זאת משום שמיקום זה תואם את תיאור מעשה השוד על ידי המתלוננים אשר סיפרו כי במהלך השוד נשען השודד בידו השמאלית על שמשת חלון הנהג. 8. בעדותו ניסה המערער לספק הסבר תמים להימצאותה של טביעת האצבע שלו על חלון רכבו של שי באומרו כי מספר ימים לפני אירוע השוד פגש בשי והתעניין אצלו באפשרות לרכוש את הרכב. הסבר זה נדחה על ידי בית המשפט כהסבר כבוש ובלתי אמין, בציינו כי הוא הועלה "רק לאחר עדותו של שי המתלונן ולאחר שזה 'סידר לו' את נסיבות קיום המפגש ביניהם, וכך יכול היה הנאשם להתאים את עדותו לעדותו של שי ולהעלות הסבר חדש ומחודש, כשהוא נתמך בעדותו של המתלונן דווקא". בית המשפט אף דחה את הגרסה שמסר שי בהקשר זה בקובעו כי בחלק זה של העדות לא דיבר שי אמת ומסר גרסה חדשה אך ורק בשל הפחד מן המערער. לאחר שבחנתי את הראיות שבאו בפני בית משפט קמא נראה לי כי לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שאכן התקיים מפגש מוקדם בין המערער לבין שי, אך בניגוד לעמדת המערער בכך בלבד אין כדי להקים ספק סביר באשר למעורבותו במעשה השוד. אדרבא, כפי שיפורט להלן ניתן למצוא בגרסה זו חיזוק נוסף לזיהויו של המערער על ידי שי כמי שביצע את המעשה. אכן, המערער לא סיפר בחקירתו במשטרה על המפגש המוקדם בינו ובין שי ועל התעניינותו ברכישת הרכב. כך, בהודעתו מיום 16.4.2006 (ת/6), כאשר נשאל האם הוא מכיר את המתלונן, כיצד הכיר אותו והיכן – שתק המערער ולא השיב. כאשר נשאל "כמה פעמים נפגשת איתו בעבר?" השיב המערער "אף פעם לא בילינו ביחד, היכרות פנים בלבד", ואף שלל אפשרות שעלה לרכבו של המתלונן אי פעם. משעומת המערער בחקירתו עם העובדה כי טביעת אצבעו נמצאה על הרכב ונתבקש להסביר את הדבר השיב "הוא גר בותיקים ויכול להיות שעברתי ונגעתי ברכב, לא יודע איפה אבל יכול להיות שנגעתי ברכב". בתשובתו זו דבק המערער גם כאשר עומת עם העובדה שטביעת האצבע נמצאה על שמשת החלון באופן התואם על פי תיאור המתלוננים את התנהלות השודד במהלך ביצוע השוד. העובדה שסוגיית המפגש עם שי וההתעניינות ברכישת הרכב לא עלתה בחקירת המערער גורעת ללא ספק מאמינותה של הגרסה, בייחוד נוכח ההזדמנות הברורה שניתנה למערער במהלך החקירה לספק הסבר זה בתשובה לשאלות ישירות שנשאל בעניין טביעת האצבע. התנהלותו זו של המערער מעוררת על כן את החשש שמא טווה גירסה זו לאחר מעשה וניסה להחליש באמצעותה את עוצמת הממצא שנתגלה בזירת האירוע, המסבך אותו בביצוע השוד. זוהי אכן המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא והלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת ככלל להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. זאת בשל יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדויות ובשל היתרון המוקנה לה עקב כך בקביעת ממצאים מסוג זה (ראו: ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פיסקה 14 (טרם פורסם, 16.1.2006); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פיסקה ו(1) (טרם פורסם, 18.5.2006) (להלן: עניין אלחורטי); ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.7.2007)). יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מקשיים מסוימים העולים למקרא ניתוח הראיות שערך בית משפט קמא במקרה דנן. ראשית, בניגוד לקביעתו של בית המשפט, הטענה בדבר ההתעניינות ברכישת הרכב הועלתה על ידי באת כוח המערער עוד טרם ששי מסר את עדותו. עדותו של שי נמסרה בישיבה מיום 17.7.2006, אך כבר במסגרת תשובת המערער לכתב האישום שנמסרה כחודש ימים קודם כן בישיבה מיום 7.6.2006, אמרה באת כוחו, בין היתר, כך: הנאשם מספק הסברים סבירים באשר להימצאות טביעת כף היד שלו. הנאשם ניסה לאמץ את זכרונו לכל היכרות שהייתה לו עם אותו מתלונן, ובהחלט ככל הנראה הייתה איזושהי שיחה עם המתלונן ברכבו, הוא שכן של המתלונן ומכיר אותו, ראה אותו ועובד בשטיפת מכוניות. שאל אותו והתעניין אפילו ברכישת רכבו. דברים אלה שומטים במידה רבה את הקרקע תחת הנמקתו של בית משפט קמא לפיה גרסת המערער בעניין זה באה לעולם רק לאחר ששי, בעדותו, "'סידר לו' את נסיבות קיום המפגש ביניהם". שנית, קביעתו של בית משפט קמא כי גרסת המפגש המוקדם בין שי למערער נולדה עקב חששו של שי מפני המערער ועקב רצונו לספק לו "פתח מילוט" מהרשעה, אינה מתיישבת עם דברים מרשיעים מפורשים שנאמרו על ידי שי בחקירתו הנגדית עת נחקר על ידי הסנגורית של המערער. עדותו של שי לעניין היכרותו המוקדמת עם המערער לוקה אומנם בחוסר עקביות מסוימת. כך, בחקירתו הראשית טען תחילה כי הוא אינו מכיר את המערער ואף הכחיש כי לאחר אירוע השוד אמר לאריה שהמערער הוא שביצע את השוד. אולם, בהמשך העדות ובמהלך החקירה הנגדית סיפר שי כי מייד לאחר השוד טילפן לגל, חברו לעבודה, סיפר לו על אירוע השוד ואף אמר לו כי הוא "כמעט בטוח" מזהה את החשוד. כאשר נשאל שי על סמך מה אמר לגל את הדברים השיב: ת: על סמך ששבוע לפני זה אני כמעט בטוח שהנאשם עצר אותי, כמעט בטוח בקיוסק בותיקים, שאל אם אני מעוניין למכור את הרכב. אז התמונה של השוד צלצלה לי שהפנים פחות או יותר, ואמרתי לו כמעט בטוח. ש: את הנאשם אתה מכיר? ת: לא מכיר אישית. מכיר אותו מקודם שרצה לקנות את הרכב, שאל אותי לגבי הרכב. זה היה כמה ימים לפני כן. שאל אותי כמה שאלות. שאל אם אני מעוניין למכור את הרכב, כמה אני רוצה על הרכב, ואם יש על מה לדבר. 9. על רקע זה נראה כי לא ניתן לייחס לעדותו של שי בעניין המפגש המוקדם עם המערער והתעניינותו ברכישת הרכב את שייחס לה בית משפט קמא, דהיינו "הסדרת גירסה" שתחלץ את המערער מן האירוע. אדרבא, מתוך דבריו של שי המתייחסים לאותו מפגש עצמו עולה כי אף שאינו מכיר את המערער "אישית" זיהה אותו כמעט בוודאות כמי שביצע את השוד בעקבות המפגש שלדבריו התרחש ביניהם כשבוע קודם לכן. אם לא די בכך כדי לשלול את המסקנה כי שי בדה את סיפור המפגש מליבו בשל חששו מן המערער, באים דבריו של שי בסיום העדות ונוגסים אף הם במסקנה זו. וכך אמר: ש: האם אתה חושב היום שהנאשם הוא זה ששדד? ת: לפי המראה שמצלצל, כמעט. כמעט בטוח. במאה אחוז אני לא יכול להגיד. זיהוי כמעט ודאי זה של המערער על ידי שי כמי שביצע את השוד תוך הסתמכות לצורך זיהוי זה על המפגש הקודם בינהם, נושא משקל משמעותי ביותר כראיה המסבכת את המערער במעשה המיוחס לו. לכך יש להוסיף כי ההנחה שהתקיים מפגש מוקדם בין שי למערער אינה מוליכה בהכרח אל המסקנה כי טביעת האצבע שנמצאה על שמשת חלון הרכב מקורה באותו המפגש. כפי שצוין, נמצאה טביעת האצבע במיקום שתאם באופן מלא את תיאור מעשה השוד כפי שנמסר מפי שי וציון וכפי שאומץ על-ידי בית משפט קמא ולא רק שנמצאה התאמה מבחינת המיקום אלא שמדובר בטביעת אצבע מיד שמאל, היא היד שעל פי דברי שי וציון נשענה על החלון בזמן השוד. הנה כי כן, אף שאין להוציא מכלל אפשרות כי המערער נגע ברכב בעת המפגש הקודם שהתקיים בינו ובין שי במהלכו התעניין המערער ברכב, הסבירות כי אותה נגיעה אקראית אפשרית תהא בדיוק באותה היד ובדיוק באותו המקום שבו נצפתה ידו של השודד על ידי שי וציון במהלך השוד אינה גבוהה וגם אם כך הוא קשה לקבל כי אותה טביעת אצבע נותרה על שמשת החלון החצי-פתוח במשך כשבוע שלם, בהתחשב בכך שהרכב היה בתנועה ובשימוש מאז. סבירה הרבה יותר היא המסקנה כי מקורה של אותה טביעת אצבע אשר נלקחה משמשת הרכב סמוך לאחר ביצוע השוד הוא בנגיעה שנגע המערער בשמשה במהלך ביצוע השוד, במקום ובאופן שאותו תיארו שי וציון. בהקשר זה העלה המערער טענה נוספת ולפיה הימצאותן של טביעות אצבע נוספות על חלון הרכב, אשר לא זוהו כשייכות למערער או לאחד המתלוננים, מאיינת את כוחה הראייתי המפליל של טביעת האצבע שזוהתה כשייכת לו. טענה זו דינה להידחות, וכבר נפסק לעניין זה כי – עצם קיומה של טביעת אצבע אלמונית בזירת עבירה, לצדן של טביעות מזוהות, אינו מבטל את כוחן המפליל של הטביעות המזוהות, ככל שהוא מתחייב מהימצאותן במקום שבו נמצאו; ואם אין בפיו של בעל הטביעות המזוהות המפלילות הסבר, הפוגם בכוחן המפליל - לא תבוא הטביעה האלמונית במקום ההסבר. קיומה של טביעה אלמונית במקום שבו אין לבעל טביעה מזוהה מפלילה הסבר כאמור הינו נטול משמעות לעניין כוחה של הטביעה המפלילה לסבך את בעליה באחריות לביצוע העבירה. זאת משום שקיומה של הטביעה האלמונית מתיישב עם אחריותו של בעל הטביעה המזוהה שאין בפיו הסבר, ולא סותר אותה או מעמידה בספק (עניין ברוקס, 450). 10. חשוב להדגיש כי אילו היה בפני בית משפט קמא רק זיהוי "כמעט בטוח" אך לא ודאי של המערער על ידי שי כמי שביצע את השוד או אילו הייתה בפניו רק טביעת אצבע מידו השמאלית של המערער בשמשת חלון הרכב וההסבר הדחוק לפיו יש אפשרות כי מקורה במפגש הקודם שבין המערער לשי, ייתכן כי כל אחת מראיות אלה לעצמה לא היה בה כדי לשכנע מעבר לספק סביר שהמערער מעורב בביצוע השוד. אולם, הצטברותן של שתי ראיות אלה נושאת משקל נכבד ויש בה כדי להסיר ספק סביר באשר לזיהויו של המערער כמי שביצע אותו. שתי ראיות נוספות שאותן אימץ בית משפט קמא תומכות אף הן בזיהוי זה, וכוונתי לעדותו של אריה, קצין הביטחון של חברת מטרו-מרקט וכן לתיאורו של השודד כפי שנמסר מפי ציון בהודעתו, תיאור שלגביו קבע בית המשפט כי הוא תואם את מראהו של המערער. עדותו של אריה הקב"ט - כזכור העיד אריה כי זמן קצר לאחר אירוע השוד הגיע למקום ושאל את שי האם הוא מזהה את השודד ועל כך השיב לו שי לדבריו "שהוא יודע שיש בחור בשם יניב סוויסה". בחקירתו הנגדית נשאל אריה על ידי הסנגורית "את השם יניב סוויסה אתה שמעת את שי אומר לך את זה במפורש?" והשיב בחיוב. לצורך קבלת דבריו אלה של אריה כראיה לתוכנם נדרש בית משפט קמא להוראת סעיף 9 של פקודת הראיות המאפשרת קבלת עדות בדבר אימרה של עד שנאמרה סמוך לאחר האירוע, על אף היותה עדות מפי השמועה. המערער מצידו מעלה בפנינו השגות שונות כנגד מהלך זה של בית משפט קמא. דומני כי הדיון בהוראת סעיף 9 של פקודת הראיות אינו נדרש במקרה שלפנינו מן הטעם שעל פי ההלכה הנוהגת ראיה, אפילו היא עדות מפי השמועה, אם נתקבלה ללא התנגדות הריהי ראיה קבילה ורואים את העדר ההתנגדות כהסכמה לקבלתה (ראו: ע"פ 46/63 זבלודובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1061, 1064 (1963); המ' 217/75 מלקי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 493, 494 (1975); ע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 76 (1995); רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, 405-404 (1997); קדמי, על הראיות חלק ראשון, 486; קדמי, על הראיות חלק שני, 761; ראו והשוו: 481/69 מדינת ישראל נ' אבו-ריא, פ"ד כד(1) 162, 163 (1970); ע"פ 595/79 אלקורד נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 35, 39-38 (1980)). מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא עולה כי אריה מסר את עדותו בכל הנוגע לשיחה שקיים עם שי סמוך לאחר אירוע השוד בהעדר התנגדות כלשהי מטעם המערער והוא אף נחקר בעניין זה בחקירה נגדית על ידי הסנגורית. משכך, אין עולה עוד שאלת קבילותה של העדות והדגש מוסט אל עבר משקלה בלבד. אכן, כעדות מפי השמועה מדובר בעדות שאין לייחס לה משקל רב מדי אך עדות זו נושאת אף היא משקל מסוים לחיזוק זיהויו של המערער כמי שביצע את השוד וזאת מכמה טעמים. ראשית, שי הכחיש אומנם כי אמר את הדברים לאריה לאחר אירוע השוד (בלא שהכחיש את עצם קיום השיחה עימו), בהדגישו כי יחסיו עם אריה היו מעורערים וכי זה ביקש להביא לפיטוריו. שי הוסיף עם זאת וסיפר בעדותו כי באותה העת ממש התקשר לחברו גל ואמר לו כי הוא כמעט בטוח מזהה את השודד ואף שלא נקב באוזני גל בשמו של המערער הבהיר שי בעדותו כי התכוון אל המערער וכי הסתמך בעניין זה על המפגש הקודם ביניהם. בהתחשב בכל האמור לעיל, ובייחוד בהתחשב בעובדה כי אריה הינו עד אובייקטיבי שאין לו כל היכרות קודמת עם המערער, אין להוציא מכלל אפשרות כי אריה דייק בדבריו ואילו שי אשר נטר לו טינה ביקש לסתור אותם רק משום שנאמרו על ידי אריה, אך יש לזכור כי ככל שהדבר נוגע לתוכנם המהותי של הדברים (להבדיל מן השאלה למי נאמרו) סיפר שי ואישר למעשה בעדותו כי סמוך לאחר האירוע אכן זיהה את המערער כמי ש"כמעט בטוח" ביצע את השוד. תיאור השודד על ידי ציון - חיזוק ותמיכה לזיהויו של המערער על-ידי שי נמצא לו לבית משפט קמא גם בדברים שאמר העד ציון בחקירתו במשטרה בדבר מראה פניו של השודד. בעדותו טען אומנם ציון תחילה כי דבריו במשטרה נאמרו מתוך לחץ וכי הוא אינו מסוגל לזהות את מבצע השוד, אך לאחר שהוכרז כעד עוין אישר כי התיאור המופיע בהודעתו הוא אכן התיאור שנמסר על ידו. וכך העיד: ש: התיאור הזה שנתת פה לגבי הבחור עם האקדח, נראה בערך בגובה 1.75 ס"מ, לא זוכר צבע שיער, פנים שלו היו נראים מקומטים, לא חלקים, עם פצעי[ם], גוון עור כהה, זה תיאור שאתה נתת? ת: זה תיאור שאני נתתי. לא אני נתתי את הגובה. החוקר אמר לי, אמר לי פחות או יותר, גבוה ממני, נמוך ממני. אבל התיאור של פניו אני נתתי. לא ודאי. זה לא זיהוי ודאי. אני הייתי מאוד לחוץ בקטע של השוד, כך שזה לא זיהוי ודאי. בהתייחס לפרטי הזיהוי הללו אשר נמסרו על-ידי ציון קבע בית משפט קמא כך: מאפיינים אלו מצויים בנאשם, כאשר המאפיין הדומיננטי והחריג בתיאור זה נוגע דווקא לתיאור מראה פניו של הנאשם. ככל שיכול אני להתרשם ממראה עיני, אכן פניו של הנאשם נראו מקומטים, לא חלקים ומחורצים, כפי שתיאר ציון בהודעתו, תיאור שלא חזר בו ממנו גם במהלך עדותו בבית המשפט משאישר כי מסר תיאור זה לחוקר המשטרה שחקר אותו. הלכה היא כי בית המשפט רשאי לסמוך על מראה עיניו ועל התרשמותו ממראהו של נאשם בכל הנוגע לזיהויו. כך, נפסק כי "התרשמותו של בית המשפט ממראה עיניו הוא אחד "מכלי [ה]עבודה" החשובים העומדים לרשותו, והיא נדבך חשוב ומרכזי בקביעת מהימנות עדים, בחינת ראיות חפציות וכיו"ב. לא זו בלבד שבית המשפט רשאי לעשות שימוש בכלי זה, אלא שתפקידו השיפוטי מחייב אותו להיעזר במראה עיניו, וכל עוד לא מדובר בהתרשמות הדורשת מומחיות - אין בכך כל פסול" (ע"פ 602/06 אברהם נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (טרם פורסם, 22.1.2007); ראו גם: ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 802-801 (1989); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 330-328 (1993); ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 152, 156 (1994); ע"פ 244/98 משה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.1999); קדמי, על הראיות חלק שני, 758-756). יחד עם זאת, בית המשפט נדרש לנהוג זהירות יתרה כשהוא משתמש בכוחו זה, מן הטעם שהתרשמותו אינה נבחנת במבחן של חקירה שכנגד (ראו: ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 529, 541 (1998); ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (טרם פורסם, 28.4.2004)). הלכה זו נקבעה אומנם לגבי זיהויו של נאשם על-ידי בית המשפט מתוך השוואה לראיה חפצית כלשהי כגון תמונה, סרט וידיאו או הקלטת קול, שלא כבענייננו, אך הרציונאל בשני המקרים דומה ונראה על כן כי לא הייתה כל מניעה לכך שבית המשפט יתרשם ממראה פניו של המערער במהלך המשפט וישווה אותו, בזהירות המתחייבת, עם התיאור שמסר ציון. 11. טענה נוספת שהעלה המערער נוגעת למחדלי חקירה. בעניין זה מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט כי מן הראוי היה לערוך עימות בין המערער ובין שי וכי העובדה שעימות כזה לא נערך למרות בקשת המערער מהווה מחדל. אולם, כפי שציין בצדק בית משפט קמא, לא כל מחדל בחקירה מוביל לזיכויו של הנאשם ועל בית המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה האם היה במחדל שנתגלה כדי לקפח את הגנתו של הנאשם ולהקשות באופן מהותי על יכולתו להוכיח את גרסתו ולהתמודד עם חומר הראיות הקיים נגדו, והכול תוך התייחסות לראיות שהוצגו כמכלול (ראו: עניין אלחורטי, פיסקה ז'; ע"פ 6040/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (טרם פורסם, 9.8.2006); ע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל, פיסקה 26 (טרם פורסם, 3.3.2008); עניין אבו סולב, פיסקה 8). במקרה שלפנינו, המערער טען בעדותו כי ציפה לכך שייערך עימות בינו ובין שי ועל כן לא סיפר בחקירתו על המפגש המוקדם ביניהם. גם אם בחר המערער לנקוט בדרך זו אין לומר כי באי עריכת העימות קופחה הגנתו משום שעל פני הדברים לא הייתה כל מניעה שיספר את הדבר במהלך החקירה ואף בלא עריכת עימות עם שי, ומכל מקום ראינו כי גם לאחר שהגרסה בדבר קיום המפגש התקבלה על ידנו כאפשרית אין בכך כדי להועיל למערער. יתר הטענות שהעלה המערער בדבר מחדלי חקירה דינן להידחות מן הנימוקים שפירט בית משפט קמא. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אני סבורה כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין המרשיעה. הערעור על גזר הדין 12. בגזר הדין עמד בית משפט קמא על חומרתו של מעשה השוד שביצע המערער ועל התעוזה שבה בוצע בצוותא עם אחר תוך איומי אקדח והטלת אימה ופחד על המתלוננים. יחד עם זאת, נתן בית המשפט דעתו לנסיבות המקלות הקיימות בעניינו של המערער ובהן נסיבותיו המשפחתיות הקשות, גילו הצעיר וכן העובדה כי עברו הפלילי אינו מכביד, ולאחר שבחן את כל השיקולים כולם גזר את דינו לחמש שנות מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. המערער טוען כי מן הראוי להקל בעונשו, בציינו כי בית המשפט לא נתן כל משקל לנסיבותיו האישיות וכי אלה ראויות להתחשבות. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט בקובעו קביעות כלליות וגורפות לפיהן עבירות שוד מתבצעות בימינו לצורך גריפת ממון ועל כן יש להחמיר עם מבצעיהן. לטענתו מן הראוי לבחון את נסיבותיו של המקרה הקונקרטי הנדון בפני בית המשפט ולהימנע מקביעות כלליות מסוג זה. לבסוף טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מכך שאיש לא נפגע בעקבות השוד ומכך שהסכום שנשדד (4,600 ש"ח) אינו גבוה במיוחד. המשיבה מצידה סבורה כי העונש שנגזר על המערער הוא עונש הולם וראוי והיא מדגישה כי מדובר במעשה שוד אלים שבוצע תוך הצמדת אקדח לרקתו של המתלונן וכי בנסיבות אלה אין הצדקה להקל בעונש. 13. אכן, העונש שגזר בית משפט קמא על המערער איננו קל אך לאחר שבחנתי את מכלול הטענות הצריכות לעניין הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בו. התופעה של שוד אזרחים תמימים בצהרי היום היא מן התופעות הקשות שהפכו נפוצות במקומותינו והן "מחייבות ענישה מחמירה שתבטיח עקירת דפוס התנהגות זה, הפוגע בביטחון האישי של הציבור" (ע"פ 1803/07 אברמוב נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 27.5.2007); ראו גם ע"פ 3069/05 מדינת ישראל נ' אבוטבול (טרם פורסם, 2.8.2006)). במקרה דנן בוצעה העבירה בחבורה בנסיבות הנושאות חומרה מיוחדת וככל הנראה לאחר מעקב ומידע מוקדם על דבר העברת הכספים, תוך הצמדת אקדח לרקתו של המתלונן ואיום על חייו. בהתחשב בכל אלה ובהעדר נסיבות אישיות יוצאות דופן המצדיקות הקלה בעונשו של המערער, אינני סבורה כי יש להקל בעונשו. סוף דבר 14. מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ד תשרי, תשס"ט (23.10.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07042040_V02.doc אא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il