פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4203/22
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט א' שטיין
כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ
העותרת:
דנה שגב
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. המסלול האקדמי המכללה למינהל מיסודה של הסתדרות הפקידים בתל אביב חברה לתועלת הציבור בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד זוהר לנדה; עו"ד נטע ברומברג; עו"ד אייל נחשון; עו"ד עמיחי טסלר
פסק-דין
השופט א' שטיין:
עניינה של העתירה דכאן בבקשת העותרת כי נוציא מלפנינו צו-על-תנאי אשר יורה למשיבים – בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) והמשיבה 2 (להלן: המכללה) – לבוא ולנמק מדוע לא יבוטל פסק הדין מיום 17.5.2022, במסגרתו נדונו במאוחד בר"ע 40771-09-21 ועת"צ 37313-10-21 (השופטים א' איטח, ס"נ, ח' אופק-גנדלר, א' סופר, ונציגי הציבור י' רון וע' ליפשיץ). כפי שיפורט, פסק דין זה קיבל את בקשת רשות הערעור והערעור מטעם המכללה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל-אביב (להלן: בית הדין האזורי) בת"צ 30273-07-17 (השופטת ח' גרשון-יזרעאלי), ודחה את ערעורה של העותרת.
רקע
העותרת הועסקה כעוזרת ראש מחלקה ועוזרת הוראה במחלקה לשיווק של המכללה באמצעות חוזי העסקה אישיים, לתקופות קצובות, בין השנים 2015-2012. ביחס לתקופות העסקה אלו העלתה העותרת שלל טענות שעניינן פגמים בהתנהלות המכללה ביחס להעסקתה: מדובר בתשלומים ששולמו לה, בתלושי השכר שהונפקו לה ובזכויות הסוציאליות להן היא זכאית, לעמדתה. בין היתר טענה העותרת כי נדרשה לעבוד גם בתקופות שלא נכללות בהסכמי ההעסקה – עובר ובסמוך לתחילת הסמסטר וכן מעט לאחריו – אשר בגינן לא קיבלה תשלום; כי לא נמסרה לה הודעה על תנאי העסקתה כנדרש בחוק; וכן, כי נמנעה ממנה הזכות לפדיון ימי חופשה שלא נוצלו – לטענתה. את כל אלו ביקשה העותרת לברר במסגרתה של תובענה ייצוגית.
בית הדין האזורי קיבל בחלקה את בקשת אישור התובענה הייצוגית מטעם העותרת. במסגרת זו אישר בית הדין האזורי את ניהול התובענה כייצוגית ביחס לעילות התביעה שעניינן פדיון ימי החופשה ותשלום שכר העבודה בחודשים הסמוכים לתחילת הסמסטר ולסופו. יתר טענותיה של העותרת נדחו לגופן.
לאור זאת הוגשו שני הליכים, כדלקמן: בקשת רשות ערעור מטעם המכללה – אשר נוגעת לרכיבים שאושרו; וערעור מטעם העותרת – אשר נוגע לרכיבים ולסעדים שנדחו בהחלטת בית הדין האזורי. בית הדין הארצי החליט לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, וכן לדחות את ערעורה של העותרת.
במסגרת זו קבע בית הדין הארצי כי בהסתמך על דפוסי העסקה של עוזרי הוראה במכללה – התפקיד בו הועסקה העותרת – הרי שעבודתם של אלו מקנה גמישות רבה בין במקום ביצוע העבודה ובין במועד ובדרך ביצועה. עוד נקבע כי מרבית המועסקים במשרת עוזר הוראה מועסקים במשרה חלקית, וזו מתווספת לעיסוק עיקרי אחר. לאור כל זאת, ובהסתמך על הראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי, קבע בית הדין הארצי כי לא הוכחה עילת תביעה אישית של העותרת ביחס לסוגיות שבעניינן אושר לנהל את התובענה כייצוגית.
בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי הסוגיות אשר העותרת ביקשה לברר במסגרת התובענה אינן מתאימות להידון במסגרת הליך ייצוגי, וזאת בשים לב לשונות שבין חברי הקבוצה אשר מחייבת בירור עובדתי נרחב. לאור זאת פסק בית הדין הארצי כי על פני הדברים נראה כי ניהול התובענה כייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, בנסיבות העניין. בית הדין הארצי דן גם בערעור מטעם העותרת וקבע כי יש לדחותו לנוכח הקביעות בפסק דינו, תוך שאישש את קביעותיו של בית הדין האזורי ביחס לסוגיות שהועלו במסגרתו.
לאור כל האמור קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של המכללה במלואו וקבע כי יש לבטל את קביעת בית הדין האזורי ביחס לאישור התובענה כייצוגית בעילות האמורות. לצד זאת, חייב בית הדין הארצי את העותרת בתשלום הוצאות מופחתות בסך של 10,000 ש"ח בלבד – זאת, לנוכח קביעתו "כי התובענה הביאה לשינוי שהגם שלא היה מחויב [...] קידם את הבהירות והשקיפות".
מכאן העתירה המונחת לפנינו.
לטענת העותרת, פסק הדין של בית הדין הארצי מכיל טעויות משפטיות מהותיות במגוון סוגיות-רוחב בתחום דיני התובענות הייצוגיות ודיני העבודה. טעויות חמורות אלו, כך נטען, יוצרות חסם מובנה להגשתן של תובענות ייצוגיות. לדידה, פסק הדין של בית הדין הארצי שינה את "האיזון העדין שמכתיב חוק תובענות ייצוגיות, בדגש על דרישת השונות ועצם היכולת להעלות טענות של שונות כאשר הוכחה מדיניות פסולה". בכך, טוענת העותרת, נמנעה ממנה ומחברי הקבוצה כאחד האפשרות להגיש תובענות ייצוגיות בשני עניינים עקרוניים: אי-תשלום שכר עבודה ופדיון ימי חופשה בתום העסקה, שהם כידוע מצויים בלב-ליבם של זכויות העובדים שאינן ניתנות לוויתור. לאור זאת טוענת העותרת כי נגרם עיוות דין חמור לחברי הקבוצה – המועסקים במשרה זמנית וחלקית ובשכר נמוך – באופן המונע מהם את האפשרות הריאלית היחידה למימוש זכויותיהם. במסגרת טענותיה, ביקשה העותרת להסב את תשומת ליבנו לעתירה אשר עודנה תלויה ועומדת בבג"ץ 5148/18 שחם נ' בית הדין הארצי לעבודה (להלן: עניין שחם), אשר לדידה כוללת קווי דמיון מהותיים אשר אף הם מחייבים את התערבותנו.
דין העתירה להידחות על הסף וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים.
הלכה היא עמנו כי בית משפט זה ביושבו על מדין כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבותנו בפסקי דין אלה שמורה למקרים חריגים שבחריגים, בהם מתגלה טעות משפטית מהותית בהכרעתו של בית הדין הארצי בעניין בעל חשיבות ציבורית רחבה. אלו – ורק אלו – יצדיקו את התערבותנו לתיקון הטעות משיקולי צדק (ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 6574/11 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (7.6.2012); בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (30.5.2012); בג"ץ 9619/11 חדד נ' בית הדין הארצי לעבודה (12.3.2012); בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 90-88 (1997); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443 (2003)).
אין זה המצב בענייננו. פסק הדין של בית הדין הארצי מנומק ומפורט לעילא ולעילא, ולא מצאתי בו כל טעות – קל וחומר, טעות מהותית – אשר יש בה כדי להצדיק את התערבותנו. משהבהרנו זאת, ברי הוא כי עלינו לדחות עתירה זו על הסף.
זאת ועוד, קביעתו הפרטנית של בית הדין הארצי כי העותרת דכאן כשלה מלבסס עילת תביעה אישית שוללת את אפשרותה לטעון טענות בשם חברי הקבוצה וביחס לעילותיהם. כך מורה לנו מפורשות סעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, שכותרתו "מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ובשם מי"; ואלה הן מילותיו:
4. (א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:
(1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;
(2) רשות ציבורית בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), שבתחום אחת המטרות הציבוריות שבהן עוסקת הרשות הציבורית – בשם קבוצת בני אדם אשר אותה תביעה או אותו ענין, מעוררים שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עמה;
(3) ארגון בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), שבתחום אחת המטרות הציבוריות שבהן עוסק הארגון – בשם קבוצת בני אדם אשר אותה תביעה או אותו ענין מעוררים שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עמה, ובלבד שבית המשפט שוכנע כי, בנסיבות הענין, קיים קושי להגיש את הבקשה בידי אדם כאמור בפסקה (1); ואולם, המועצה הישראלית לצרכנות כהגדרתה בחוק המועצה הישראלית לצרכנות, התשס"ח-2008, תהיה רשאית להגיש בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, אף אם אין קושי להגיש את הבקשה בידי אדם כאמור בפסקה (1).
כך מורה לנו גם ההלכה הפסוקה.
בשולי הדברים ראוי לציין כי אין כל דמיון במסד העובדתי שבין העתירה דכאן לבין זו שהוגשה בעניין שחם – עליה מבקשת העותרת להסתמך, ועל פני הדברים נראה כי אף אין דמיון של ממש במסד המשפטי של שתי העתירות – למרות ניסיונה של העותרת לטעון אחרת. העותרת ממילא לא צירפה כל אסמכתא לתמיכה בטענותיה בהקשר זה.
לאור האמור, העתירה נדחית; העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 3,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' בתמוז התשפ"ב (7.7.2022).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
22042030_F04.docx אב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il