פלוני נ. מדינת ישראל

1 21 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4203/19 ע"פ 4205/19 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המערער ב-4203/19 והמשיב ב-4205/19: פלוני נ ג ד המשיבה ב-4203/19 והמערערת ב-4205/19: 1. מדינת ישראל המשיבה ב-4203/19: 2. פלונית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים ב- פח 27958-11-17 מיום 07.05.2019 שניתן על ידי כב' השופטים ר' כרמל, כ' מוסק ו-ש' רנר תאריך הישיבה: ז' בתמוז התש"ף (29.06.2020) בשם המערער ב-4203/19 והמשיב ב-4205/19: עו"ד מיכאל עירוני בשם המשיבה ב-4203/19 והמערערת ב-4205/19: עו"ד ורד חלאוה פסק-דין השופט י' אלרון: בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' כרמל, כ' מוסק וש' רנר) הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של בעילת בת משפחה, מעשה מגונה בבת משפחה, ותקיפת קטין בן משפחה בנסיבות מחמירות, בשל פגיעות מיניות שביצע בבתו על פני תקופה של כשנה, מאז הייתה כבת 11 ומחצה. בגין עבירות אלו, נגזרו על המערער 6 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה, והוא חויב לשלם פיצוי למתלוננת בסך 150,000 ש"ח. ערעורו של המערער בע"פ 4203/19 מופנה הן כלפי הרשעתו והן כלפי חומרת עונשו; ואילו המדינה טוענת בערעורה בע"פ 4205/19 כי יש להחמיר בעונשו "באופן ממשי". אבהיר כבר עתה, כי דעתי היא שיש לדחות את ערעורו של המערער על שני חלקיו (הכרעת הדין וגזר הדין), ולקבל את ערעורה של המדינה, שכן העונש שנגזר על המערער אינו משקף את חומרת עבירות המין ואת פגיעתו הקשה בבתו. עיקרי כתב האישום על פי הנטען בכתב האישום, מאז חודש ספטמבר 2016, ולמשך כשנה, ביצע המערער, בעשרות הזדמנויות, עבירות מין בבתו המתלוננת, ילידת שנת 2005, בתדירות של פעמיים בשבוע. בכלל זה נטען כי המערער נהג לקרוא לבתו לחדרו באמתלה שהוא זקוק לכוס מים או לסיוע בהרמת חפצים מהרצפה, ודרש ממנה להסיר את בגדיה. במקרים שסירבה, הפשיט ממנה את בגדיה בכוח. לאחר מכן, נגע המערער בגופה, נישק את חזהּ, ובחלק מהמקרים ליטף וליקק את איבר מינה, ואף החדיר את אצבעותיו לתוכו. משסיים לבצע בה את זממו, נהג המערער לתת לבתו כסף בסכומים של כ-10 עד 50 ש"ח, אף כאשר סירבה לכך, תוך שדרש כי תעשה בכסף שימוש. על פי הנטען בכתב האישום, המערער שב וביצע מעשים אלה שוב ושוב לאורך התקופה; ופגע מינית בבתו במספר הזדמנויות נוספות אשר יפורטו להלן. בשתי הזדמנויות לפחות חשף המערער את איבר מינו בפני בתו במיטתו, וביקש כי תיגע באיברו ותישּק לו; ובחמש הזדמנויות נוספות נכנס המערער לחדר המקלחת בעודה מתקלחת ונגע בגופה החשוף. בפעם הראשונה שהפר המערער את פרטיות בתו בחדר המקלחת ונגע בגופה, היא התנגדה למעשיו – ובתגובה, סטר לה המערער והזהירהּ פן תשמיע קול צעקה. האירוע האחרון המתואר בכתב האישום אירע במהלך חודש ספטמבר 2017. נטען כי המערער קרא לבתו לחדרו, דרש ממנה כי תפשוט את בגדיה וציין כי ישלם לה בתמורה. זו האחרונה סירבה לדרישותיו, אמרה כי תספר לאימהּ על מעשיו וניסתה לצאת מהחדר. אולם, המערער הורה לה שלא לספר לאימהּ על המעשים, אחז בידה ופשט את בגדיה בכוח ובניגוד לרצונה. או אז, השכיב המערער את בתו על מיטתו, וחרף התנגדותה, הניח את ידו על חזהּ ונישקו. בהמשך, ליקק את איבר מינה והחדיר את אצבעו לתוכו תוך שהוא מסב לה כאב. בגין מעשים אלו, יוחסו למערער עבירות של בעילת בת משפחה לפי סעיף 351(א) ובנסיבות סעיפים 345(א)(1), 345(א)(3), ו-345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות של מעשים מגונים בבת משפחה לפי סעיף 351(ג)(2) ובנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1), 345(א)(1) ו-345(א)(3) לחוק זה; ועבירה של תקיפת קטין בן משפחה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(2) לחוק. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו מיום 5.2.2019, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו. חוקרת הילדים לא התירה למתלוננת להעיד בבית המשפט המחוזי, מחשש שהדבר יביא להחמרה במצבה הנפשי – וזאת בהתאם לסמכותה לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו–1955 (להלן: חוק הגנת ילדים). על כן, הרשעת המערער התבססה בעיקרה על עדותה המוקלטת של המתלוננת בפני חוקרת ילדים. עדות זו נתמכה בעדות חוקרת הילדים ובעדויות בני משפחת המתלוננת, מהן ניתן היה ללמוד על מצבה הנפשי של המתלוננת תוך כדי חשיפת המעשים ולאחריה, ועל חשיפת המעשים באופן הדרגתי וספונטאני. בית המשפט המחוזי התייחס בהרחבה לעדותה המוקלטת של המתלוננת. בכלל זה, צוין כי המתלוננת תיארה בעדותה את מעשי המערער ואת תהליך החשיפה ההדרגתי של מעשיו בפני בני משפחתה, אשר ראשיתו בוויכוח ספונטאני בין המערער לבינה, בעקבותיו סיפרה על המעשים לאחיה, בעודה בסערת רגשות. למחרת סיפרה המתלוננת על המעשים לסבתה, ובהמשך לאמהּ ולבני משפחה נוספים. כמו כן, הפנה בית המשפט המחוזי לדברים שרשמה המתלוננת בפני חוקרת הילדים במהלך עדותה, כאשר חוותה קושי לתאר את מעשי המערער בעל פה. בית המשפט המחוזי התרשם כי עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים הייתה מהימנה, תוך שהדגיש כי זכרה היטב את פרטי האירועים, לרבות מועדיהם ומקומות התרחשותם; וכי רישומיה באשר למעשי המערער היו "מדויקים, בהירים [ו]נקודתיים". התרשמות זו התבססה על צפייה בהקלטת עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים; על עדות חוקרת הילדים אשר מצאה אף היא את עדותה המתלוננת מהימנה; ועל השתלבות עדות המתלוננת עם יתר הראיות בתיק. בכלל זה, נקבע בין היתר כי: "מהצפייה בחקירה עולה כי מדובר בילדה אשר תיארה את אשר עבר עליה באופן מדויק, מפורט, מבלי להגזים ומבלי לצנזר. ידעה לתאר סיטואציות מפורטות, מדויקות, תיארה לוחות זמנים, תיארה אירועים שונים שהתרחשו במקומות שונים (בחדר, באמבטיה), תיארה את רגשותיה, רגשות הכעס על המעשים, החל מהמחשבה האם מותר לנאשם [המערער – י' א'] – אביה – לעשות כן ועד רצונה לחשוף את האירועים בשעת כעס, אולם נמנעה מלעשות כן עקב מחשבה שחיצי הביקורות על תוצאות החשיפה יופנו אליה, וכיצד, לבסוף באופן ילדותי מעט, חשפה בקצרה לפני אחיה כי האב נוגע בה ולמחרת לפני סבתה. ניתן להתרשם, ולא בקושי רב, כי [המתלוננת – י' א'] מספרת את אשר חוותה בפועל, מספרת על מעשים שנעשו בה" (פסקה 51 להכרעת הדין). השופט כ' מוסק אף הוסיף על כך כי: "צפייה בסרט חקירתה של [המתלוננת – י' א'] בפני חוקרת הילדים מלמד[ת] כי יש ליתן אמון מלא בדברי [המתלוננת – י' א']. ניכר היה כי היא דוברת אמת לאמיתה. ... אין מדובר במי שבנה סיפור והגיע לחקירה עם סיפור בדוי ומוכן מראש". מנגד, סבר בית המשפט כי המערער בעדותו "לא הותיר רושם מהימן ואמין"; ואילו חלקים מגרסתו מתיישבים דווקא היטב עם עדות המתלוננת. כך למשל, ציין המערער כי לעיתים נהג לבקש מהמתלוננת לסייע לו להוציא את נעליו מתחת למיטתו, באופן התואם את גרסתה שלפיה ביצע בה את המעשים בחדרו לאחר שקרא לה לעשות כן. בנוסף, המערער אישר בעדותו כי בחלק מהבקרים במהלך השבוע שהתה אשתו במקום עבודתה, בעוד שהמערער נותר לבדו עם ילדיהם, ובפרט – עם המתלוננת. במובן זה, נקבע בהכרעת הדין כי "קיימת היתכנות לקיום המעשים", באופן שבו עדות המערער תואמת את גרסת המתלוננת. לנוכח זאת, ולנוכח המהימנות שייחס בית המשפט לעדות המתלוננת ולעדות אמה בבית המשפט, דחה בית המשפט את טענת המערער שלפיה גרסת המתלוננת היא גרסה בדויה שנרקחה כחלק מקנוניה של בני משפחת אימהּ נגדו. בהמשך, עמד בית המשפט המחוזי על כך שבהתאם להוראות סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים אינה יכולה לשמש בסיס להרשעה אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. אולם, הודגש כי "ככל שהמשקל העצמי של העדות גדול יותר, התוספת הנדרשת הנה מועטה", ובמקרה דנן "מדובר בעדות שמשקלה הסגולי גדול"; כי דרישת הסיוע יכולה להתקיים תוך שימוש במספר ראיות המקיימות יחדיו את התנאים האמורים; וכי במקום שבו הכחשת הנאשם גורפת, דרישת הסיוע מוגבלת באופן יחסי. על כן, נקבע כי ניתן למצוא "סיוע" מספק לעדות המתלוננת לצורך הרשעת המערער, הן במצבה הנפשי בסמוך לאחר חשיפת המעשים בפני בני משפחתה, עליו ניתן ללמוד מעדויותיהן של אימהּ וסבתהּ; הן באופן החשיפה ההדרגתי והספונטני של המעשים, כפי שבא לידי ביטוי בעדות המתלוננת ובעדויותיהן של אימהּ, סבתהּ ודודתהּ. בגזר דינו מיום 7.5.2019, עמד בית המשפט המחוזי על פגיעתו החמורה של המערער בבתו הקטינה, תוך שצוין כי עבירות מין בתוך המשפחה דורשות "תגובה עונשית תקיפה ונחרצת" ומצדיקות מתן משקל פחוּת לנסיבותיו האישיות. עוד הודגש כי: "אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא בשורה ארוכה של מעשים. אומנם, מרביתם אינם, באופן יחסי, ברף החמור של המעשים המגונים, אך הימשכותם, הצטברותם והסלמתם מקנים להם משקל של חומרה, כאשר השיא הינו באירוע בו באו נגיעה בחזה, ליקוק איבר מינה של [המתלוננת – י' א'] והחדרת אצבעות של הנאשם [המערער – י' א'] לאיבר מינה" (פסקה 8 לגזר הדין). משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם העונש ההולם את מעשי המערער הוא 4–9 שנות מאסר בפועל; וכי יש למקם את עונשו של המערער "בסמוך לאמצע[] המתחם". בשקלול מכלול הנסיבות, גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונשים של 6 שנות מאסר בפועל, ו-10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה מסוג פשע למשך 3 שנים; וחייבו לשלם למתלוננת פיצוי בסך 150,000 ש"ח. מכאן הערעורים שלפנינו על הכרעת הדין ועל גזר הדין, אליהם אפנה כעת. הערעור על הכרעת הדין בערעורו על הכרעת הדין, טוען המערער, בעיקרו של דבר, כי גרסת המתלוננת היא גרסה בדויה אשר מקורה בקנוניה שנרקחה בקרב בני משפחת אימהּ טרום גירושיהם. לטענתו, סבתה של המתלוננת היא שבדתה את הדברים כאשר המתלוננת הגיעה לביתה למחרת הוויכוח שפרץ בינו לבין המתלוננת; והמתלוננת עצמה השתתפה בקנוניה בשל "דעות קדומות" שנוצרו עקב דברים שנאמרו לה על ידי בני המשפחה, ועל רקע קנאתה מחמת אהבתו הרבה כלפי אחיה הקטן. לטענתו, גרסת המתלוננת "זוהמה" על ידי בני משפחתה כאשר שוחחה עם אימהּ, סבתהּ ודודיה באשר למעשיו, עוד בטרם נחקרה על ידי חוקרת הילדים; בני משפחתה עודדו אותה לספר פרטים מסוימים המפלילים אותו; וקיימים קשיים בגרסת המתלוננת אשר לא קיבלו מענה בחקירתה על ידי חוקרת הילדים. נוסף על כך, נטען לפגמים רבים בחקירת המתלוננת על ידי חוקרת הילדים, אשר עיקרם בטיב השאלות שהציבה בפניה החוקרת, בהחלטתה שלא לבקר בבית המתלוננת, וכן באופן קבלת החלטתה שלא להתיר למתלוננת להעיד בבית המשפט, אשר לגישתו לא נומקה כנדרש. בהמשך לכך, טוען המערער כי לנוכח הקשיים הנטענים בגרסת המתלוננת, ולנוכח הפגמים בחקירת המתלוננת להם הוא טוען – לא ניתן היה להסתפק בעדויות בני משפחתה וחוקרת הילדים באשר למצבה הנפשי כסיוע לעדותה לצורך הרשעתו. בהקשר זה, טוען המערער לסתירות שונות בין עדויות בני משפחת המתלוננת, אשר תיארו כי ביצע מעשים שונים מאלו שתיארה המתלוננת בעדותה. מנגד, המדינה סומכת ידיה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. בכלל זה, נטען כי טענות המערער מופנות בעיקרן כלפי קביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי – אשר אין כל הצדקה להתערב בהן. זאת, בפרט בכל הנוגע לקביעות באשר למהימנות המתלוננת, אשר נתמכו בין היתר בהתרשמותה של חוקרת הילדים כפי שבאה לידי ביטוי בעדותה בבית המשפט. אשר לטענות בעניין החשש ל"זיהום" עדות המתלוננת, נטען כי המתלוננת תיארה בפירוט למי מבני משפחתה סיפרה על מעשי המערער, ולא הסתירה זאת, תוך שהודגש כי מטבע הדברים, קטין אשר חווה פגיעה מינית בתוך משפחתו לא יגיע על פי רוב לחקירת ילדים בטרם יחשוף את המעשים בפני חלק מבני המשפחה. על כן, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לפגוע במהימנותו. בהתייחס לטענות המערער לפגמים בחקירת המתלוננת, נטען כי אלו זכו למענה בעדות חוקרת הילדים אשר נימקה את החלטתה שלא לערוך ביקור בבית המתלוננת לצורך בחינת מהימנותה; ואף את החלטתה שלא לאפשר למתלוננת להעיד בבית המשפט מחשש לפגיעה נוספת במצבה הנפשי. בשים לב לקביעת בית המשפט המחוזי באשר למשקל הראייתי הרב שיש לייחס לעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים, נטען גם כי עדויות בני משפחתה באשר למצבה הנפשי לאחר חשיפת האירועים מהוות "סיוע" מספק לצורך הרשעת המערער; וכי אף אופן חשיפת מעשיו באופן הדרגתי על ידי המתלוננת מהווה "סיוע" מספק לעניין זה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהוגש לבית המשפט המחוזי, ובכלל זה, הקלטות עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים; ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, וכך אציע לחברותיי לעשות. כפי שיורחב להלן, לא מצאתי ממש בטענות המערער שלפיהן גרסת המתלוננת אינה מהימנה, ושנפלו פגמים בחקירתה אשר אינם מאפשרים להסתמך על עדותה. זאת ועוד, לדידי קיימות ראיות מסייעות לעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים, אשר יחד עם עדות המתלוננת מהוות בסיס מספק להרשעת המערער – ועל כן יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אדון בסוגיות אלה כסדרן. מהימנות גרסת המתלוננת כידוע, בית משפט זה לא ייטה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, המבוססות בין היתר על עדויות ששמע באופן בלתי אמצעי. אומנם, הלכה זו, בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית נחלשת בכל הנוגע להערכת מהימנות עדות קטין אשר לא העיד בבית המשפט אלא בפני חוקרת ילדים. זאת, שהרי במקרים אלו, יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעת מהימנותו משמעותי פחות – מאחר שהן ערכאת הערעור והן הערכאה הדיונית אינן בוחנות את העדות באופן בלתי אמצעי, אלא צופות בהקלטתה. אולם, את מהימנות הקטין יש לבחון למול המארג הראייתי בכללותו, ובשים לב לכך שיתר העדויות המשליכות על קביעת מהימנותו – ובכללן, עדות חוקרת הילדים – נשמעו בבית המשפט על ידי הערכאה הדיונית, באופן העשוי לצמצם את ההצדקה להתערב בקביעותיה העובדתיות (ראו למשל ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.9.2011)). משצפיתי בהקלטות עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים וקראתי את תמליליה, ולאחר שעיינתי בתמלילי עדות חוקרת הילדים ובסיכומיה, אני סבור כי אין להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי באשר לגרסת המתלוננת. עדות המתלוננת מפורטת ומלאה, וניכר ממנה כי היא זוכרת את פרטי האירועים, אותם חוותה. גרסתה עקבית וסדורה, והקושי עימו היא התמודדה לספר את אשר חוותה ניכר עליה: תחילה התקשתה לתאר את האירוע אשר בעקבותיו הגיעה להעיד; אולם משכתבה את הדברים על גבי דף שהגישה לה חוקרת הילדים הצליחה להתגבר על מבוכתה בהדרגה. הן בדברים שכתבה והן בדברים שאמרה במהלך עדותה, שבה המתלוננת ותיארה באופן עקבי כיצד נגע בה המערער "עם הידיים ועם הפה" באיבר מינה במהלך האירועים שהתרחשו בחדרו; וכיצד נגע בה בידיו בלבד באירועים שהתרחשו בחדר האמבטיה – תוך הבחנה ברורה בין המקרים השונים, אופי המעשים והמקומות השונים ברחבי הבית שבהם התרחשו. המחשותיה את מעשי המערער באופן פיזי, כמו גם תיאורהּ את תחושותיה באופן עקבי ומדויק תומכים אף הם במהימנות עדות המתלוננת. כך בין היתר, במהלך עדותה, הדגימה המתלוננת על גופה עד היכן הרים המערער את חולצתה; כיצד דחף אותה בכתפהּ למיטתו; היכן נגע בגופה; הדגימה באמצעות ידיה כיצד עמד המערער לצידה לאחר שהשכיבה על מיטתו וכיצד סטר לה בפניה (ראו ת/7ג בעמ' 9 שורה 14, עמ' 10 שורה 16, עמ' 14 שורה 2 ו-עמ' 18 שורה 6, וכן בסרטון ת/7 בחלקים המקבילים). כמו כן, המתלוננת שבה ותיארה פעם אחר פעם את הפחד שחשה כאשר אביה המערער פגע בה. כך, לאחר האירוע הראשון תיארה תחושת פחד אשר ליוותה אותה בהמשך אותו יום בבית הספר (ת/7ב, עמ' 15 שורה 1; ת/9א בעמ' 4 שורה 26–30); ובהמשך עדותה ציינה פעמים מספר כי פחדה שיכה אותה אם תתנגד (ראו למשל ת/8א, בעמ' 6 שורה 27–31), ואף סיפרה כי באחת הפעמים המערער אכן סטר לה כשניסתה להשמיע קול צעקה (ת/7ב, עמ' 17 שורה 23–34). כאשר נשאלה המתלוננת באשר לפרט שלא היה ידוע לה, ציינה זאת במפורש – ולא ניסתה להשלים את החסר. כך למשל, כשנשאלה כיצד ידעה שהמערער החדיר את אצבעו לאיבר מינה, ציינה כי ראתה את היד באזור, והרגישה כיצד הוא החדיר לגופה אצבע, אולם הדגישה "לא ראיתי איזה אצבע ספציפית" (ת/8א, עמ' 5 שורה 21. ראו גם שם, בעמ' 5 שורה 31). שפת גופה של המתלוננת; תיאוריה החוזרים ביחס לתחושות שהתלוו למעשים שביצע המערער וביחס לאופן תיאור המעשים עצמם, אף כאשר נשאלה עליהם שוב ושוב במסגרת השלמות החקירה שבוצעו לה; האופן שבו הדגימה כיצד והיכן פגע בה המערער; והאופן שבו שבה והדגישה את תחושותיה לאחר שהמערער פגע בה, מבססים את מהימנותה, ולטעמי אינם מותירים ספק סביר באשר לאמיתות גרסתה. לאלו מצטרפת גם עדות חוקרת הילדים, אשר תיארה באופן יסודי ומנומק את הטעמים לקביעתה כי המתלוננת מהימנה, תוך השוואת עדותה למאפיינים ודפוסים מוכרים בקרב נפגעי תקיפה מינית. חוקרת הילדים הדגישה בעדותה כי בדומה לדפוסים מוכרים של נפגעות תקיפה מינית במשפחה, המתלוננת התביישה לתאר את מעשי המערער; אף שבשלבים אחרים בעדותה, שבהם לא התייחסה למעשים המיניים שביצע בה, בושה מעין זו לא ניכרה על פניה (עמ' 18–19 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). בהקשר זה צוין גם כי החשיפה ההדרגתית של המעשים בשל חששות המתלוננת באשר להשלכות האפשריות של דבריה על בני משפחתה; הדגמת המעשים על גופה; הניסיון "למזער" את המעשים; ותיאור המעשים באופן לא כרונולוגי – כולם אופייניים לעדויות נפגעות תקיפה מינית, ומבססים את עדות המתלוננת (שם, בעמ' 19–22). כמו כן, הדגישה חוקרת הילדים כי המעשים שתוארו על ידי המתלוננת תואמים אף הם דפוסים מוכרים של פגיעות מיניות – ובאם להביא דברים בשם אומרם: "אנחנו עדים לזה שאצל נפגעי תקיפות מיניות יש בעצם דינמיקה שהרבה, בהרבה מקרים חוזרת על עצמה, שכוללת פיתוי או בקשה לעזרה שאנחנו רואים פה במהלך העדות שלה, שהיא מתארת שאבא קרא לה כל פעם לבקש משהו, כמו שציינתי קודם. פעם להביא משהו מתחת למיטה, פעם להביא כוס מים. שמירה על סוד. אנחנו רואים את זה גם בחקירה עצמה שהוא אומר לה אל תגלי לאמא. ובידוד – אנחנו רואים שהוא קרא לחדר שלו. סגר את הדלת. ואנחנו רואים גם תשלום או הבטחה עם הכסף שאבא נתן לאחר האירוע עצמו" (שם, בעמ' 20; ההדגשות הוספו). לא זו בלבד שגרסת המתלוננת נמצאה מהימנה, אלא שיש לדחות את טענות המערער באשר לקיומה של עלילת שווא, אשר מקורה לכאורה בקנוניה משפחתית או בקנאת המתלוננת כלפי אחיה. כידוע, על טענה בדבר עלילת שווא להיות "ממשית והגיונית" (ע"פ 4528/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (16.6.2019)). אולם, במקרה דנן, טענת המערער נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין לקיומה של קנוניה שנרקחה על ידי אם המתלוננת וסבתה – ואינה מתיישבת עם אופן חשיפת האירועים על ידי המתלוננת. כפי שהדגישה חוקרת הילדים, מקרים שבהם התבקש הקטין לדקלם סיפור מעשה שנאמר לו על ידי אדם אחר, מאופיינים בתיאור כרונולוגי, תוך שימוש בניסוחים קבועים בלשון שאינה אופיינית לילדים. מנגד, עדות המתלוננת לא הייתה רציפה מבחינה כרונולוגית, אלא כללה תיאורים נקודתיים של אירועים שונים שהתרחשו בחדר האמבטיה ובחדר השינה של המערער, תוך הבחנה ברורה בין אירוע אחד למשנהו. כך למשל, הבדילה המתלוננת בין האירועים שהתרחשו בחדר השינה, במהלכם החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה, לבין האירועים שהתרחשו בחדר האמבטיה, בהם נגע המערער בעיקר בחזהּ, ולא הצליח לגעת באיבר מינה. בדומה, סיפרה המתלוננת כי המערער הכה אותה באירוע אחד בלבד שהתרחש בחדר השירותים. הדיוק הניכר בדברי המתלוננת תוך שימוש במילותיה שלה; ותיאור המעשים ללא רצף כרונולוגי ברור – אינו מתיישב כלל עם טענת המערער שלפיה סבתהּ ואימהּ של המתלוננת הן שהורו לה לבדות את המעשים ולהעליל על המערער. זאת ועוד, טענת המערער שלפיה סבתה של המתלוננת היא שגרמה למתלוננת להעליל עליו עלילות שווא, אינה מתיישבת עם קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המתלוננת סיפרה לאחיה על המעשים עוד בטרם סיפרה על כך לסבתהּ (ראו בעניין זה גם את עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים בת/7ב, עמ' 12; עדות האם בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, עמ' 103; וחקירת המערער במשטרה מיום 8.11.2017 (ת/5), במהלכה ציין כי הוא מודע לכך שהמתלוננת סיפרה לבנו על המעשים); ואף אינה מתיישבת עם מאמצי האם לאפשר למערער לשוב לביתם ולהימנע מלדווח על המקרה לרשויות (ראו למשל בעדות האם בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, עמ' 113). בהתייחס לטענת המערער שלפיה המתלוננת בדתה את הדברים מליבה אך בשל קנאתה כלפי אחיה הקטן, הרי שזו נראית בעיני משוללת כל יסוד, ולא הוצגו לה תימוכין כלשהם. אף בטענת המערער לזיהום עדות המתלוננת על ידי בני משפחתה, לאחר שחשפה בפניהם המעשים שביצע בה המערער, לא מצאתי ממש. כפי שהדגשתי בעניין אחר: "חשיפתה של פרשה מעין זו ... עשויה לגרום לסערת רוחות עזה בקרב כל בני המשפחה המורחבת ... תוצאה זו היא כמעט בלתי נמנעת, ובהחלט עשויה לגרור עימה דיונים בין בני המשפחה על פרטי האירועים באופן שאף יכול להביא לכדי זיהום עדויות, בשל החשש שתוכן עדותם של העדים יושפע משיח שהתנהל מחוץ לחדר החקירות ולאולם בית המשפט. אך תופעה של זיהום עדויות, כשלעצמה, אינה מלמדת על כך שגרסאותיהם של העדים כולם הן שקריות או בלתי אמינות. טענה של זיהום עדות, צריכה להישקל על ידי בית המשפט בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, וכחלק מהערכתו הכוללת של בית המשפט באשר למהימנות ולאמינות העדויות, על פי הכלים המקובלים העומדים לרשותו" (ע"פ 229/19 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 121 (30.12.2019)). במקרה דנן, אין מחלוקת כי המתלוננת שיתפה את אחיה, סבתהּ, אימהּ, חברתהּ ודודיה באשר למעשים שביצע בה המערער. אולם, כאמור, עצם שיתוף הדברים על ידי המתלוננת אין בו כדי להצביע על זיהום עדותה. משבית המשפט המחוזי בחן את עדות המתלוננת ואת עדות חוקרת הילדים, הסיק כי אין ספק באשר למהימנות גרסתה. המערער לא הצביע על טעם ממשי לסטות מקביעה זו, מלבד ציון העובדה כי המתלוננת סיפרה על המעשים לבני משפחתה – ועל כן דין טענתו בדבר זיהום עדות המתלוננת להידחות. סיכומו של דבר – איני סבור כי יש לסטות מקביעות בית המשפט המחוזי שלפיהן עדות המתלוננת מהימנה, ויש להעניק לה משקל רב בבחינת אשמו של המערער. טענות המערער לפגמים בחקירת הילדים בניגוד לטענות המערער, איני סבור כי נפל כל פגם בהתנהלות חוקרת הילדים במהלך קבלת עדות המתלוננת. בכלל זה, לא מצאתי ממש בטענות המערער שלפיהן חוקרת הילדים השפיעה על גרסת המתלוננת. בחקירתה הנגדית של חוקרת הילדים, באת כוח המערער ביקשה להטיל דופי באופן ניהול החקירה. אולם, טענות אלו נענו בתשובות ענייניות ומפורטות המלמדות על מקצועיותה הרבה של חוקרת הילדים. חוקרת הילדים היטיבה להסביר על מבנה החקירה, על סוג השאלות שהפנתה למתלוננת, ועל הכלים העומדים לרשותה לצורך בחינת גרסת המתלוננת. הסברים אלו מתיישבים היטב עם השאלות שהפנתה למתלוננת במהלך עדותה – שאלות אשר בניגוד לטענת המערער, לא ניתן ללמוד מהן כלל על ניסיון להכתיב למתלוננת לומר פרט זה או אחר או לשנות מגרסתה. כמו כן, כעולה מעדות חוקרת הילדים, החלטתה שלא לאפשר למתלוננת להעיד בבית המשפט התקבלה לאחר בחינת נסיבות המקרה הייחודיות; נתמכה בהתייעצויות פנימיות עם גורמי המקצוע; ותואמת את הפרקטיקה הנהוגה שלא להעיד ילד נגד הוריו בבית המשפט: "אנחנו לעתים רחוקות מאד מתירים העדה של ילד או ילדה כנגד הוריו. במקרה הספציפי הזה אני שואלת אותה ... האם יודעת מה זה בית משפט? אם תרצה לספר את הדברים שלה בבית המשפט ... ואני בוחנת את הסוגיה ... גם תוך כדי שיחה. ... ז[ו] שאלה שאני מתייעצת גם עם הממונים עלי ... ובמקרה הזה באמת דנו בזה רבות. דנתי עם הממונים עלי ועם המדריכה המקצועית שלי בשרות. תוך כדי זה שהתייעצתי גם עם פקידת הסעד ... שמכירה את המשפחה (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, בעמ' 25–26). לנוכח התרשמותה של חוקרת הילדים ממצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, החליטה שלא להתיר למתלוננת להעיד בבית המשפט – ובהחלטה זו איני מוצא כל דופי. ממילא, אין בטענות המערער בדבר פגמים בחקירת המתלוננת כדי להפחית מהמשקל שניתן לעדותה. כפי שיובהר להלן, לעדות זו אף מצטרפות ראיות מסייעות מספקות לצורך הרשעת המערער. קיומן של ראיות מסייעות לעדות המתלוננת סעיף 2(א) לחוק הגנת ילדים מורה כי: "אין מעידים ילד על עבירה המנויה בתוספת, שנעשתה בגופו או בנוכחותו או שהוא חשוד בעשייתה ואין מקבלים כראיה הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשות חוקר ילדים ובנוכחותו". בהתאם לכך, במקרה דנן העדת המתלוננת בבית המשפט לא התאפשרה, וזאת מאחר שחוקרת הילדים לא התירה זאת מחשש שהדבר יביא לפגיעה נוספת בה. במקרים מעין אלו, סעיף 9 לחוק הגנת ילדים מורה כי תיעוד העדות שנמסרה בחקירת ילדים מהווה ראיה קבילה בבית המשפט. אולם, סעיף 11 לחוק זה מוסיף ומורה כי:  "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת". בית משפט זה עמד לא אחת על טיבה של דרישת הסיוע לצורך הרשעה על סמך עדות שנמסרה בחקירת ילדים. בכלל זה, נקבע כי על הראייה המסייעת לקיים שלושה תנאים מצטברים: עליה להגיע ממקור נפרד ועצמאי ביחס לעדות הטעונה סיוע; עליה "לסבך" את הנאשם, במובן זה שאין היא מתיישבת עם גרסתו; ועליה לסייע בהוכחת נקודה מהותית השנויה במחלוקת בין הצדדים. אולם, נקבע גם כי משקלו הראייתי של הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיבה ולמשקלה הראייתי של העדות הטעונה סיוע. בהתאם לכך, ככל שניתן לעדות הטעונה סיוע משקל רב יותר, כך ניתן להסתפק בראיית סיוע שמשקלה מועט; וככל שהכחשתו של הנאשם את המעשים כללית וגורפת, כך היקפה של ראיית הסיוע הדרושה מצומצם (ראו למשל ע"פ 8631/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.3.2016); ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 19–20 (27.8.2012); ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (25.6.2012)). בענייננו, הכחשת המערער את המעשים גורפת, ונקבע כי אין לייחס מהימנות לעדותו; ואילו לעדות המתלוננת, אשר נמצאה מהימנה ומדויקת, יש ליתן משקל רב. בנסיבות אלו, אני סבור כי די בראיות שהוצגו באשר למצבה הנפשי של המתלוננת לאחר חשיפת מעשי המערער לצורך הרשעתו. כפי שנקבע לא אחת, ראיות באשר למצבה הנפשי של נפגעת תקיפה מינית במועד חשיפת התקיפה עשויות, בנסיבות מסוימות, להוות סיוע לעדותה. זאת, בעיקרו של דבר מאחר שבמועד חשיפת המעשים נדרשת הנפגעת להתמודד מחדש עם הטראומה שחוותה (ראו גם ע"פ 2544/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (7.2.2019); ע"פ 5149/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 82 (13.1.2014); ע"פ 5385/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013)). כך במיוחד, ראיות באשר למצבה הנפשי של הנפגעת לאחר חשיפת המעשים עשויות לספק סיוע לעדותה, במקרים שבהם חוותה הנפגעת פגיעות מיניות רבות ומתמשכות על ידי בן משפחתה המצוי בקרבתה דרך קבע, ואשר איים כי יפגע בה אם תחשוף את מעלליו. בנסיבות מעין אלו, חוויית הפגיעה מתמשכת, וכרוכים בה תחושת חוסר אונים וצורך להפגין איפוק רגשי כלפי סביבתה הקרובה של הנפגעת, פן ייוודע הדבר. על כן, חשיפת הפגיעות עשויה להביא לפריצת מחסום רגשי אשר מנע מהנפגעת להביע את זעזועה הנפשי עוד קודם לכן – ויש לראות בעדויות באשר למצבה הנפשי של הנפגעת סיוע לעדותה (ראו גם ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 361–362 (1996)). בענייננו, עדות המתלוננת מלמדת כי המערער פגע בה כמדי שבוע למשך שנה תמימה. במהלך תקופה זו, חששה המתלוננת כי חשיפת המעשים תגרור תגובה אלימה כלפיה מצד המערער – וזאת בין היתר לאחר שזה האחרון אכן סטר לה ואיים עליה פן תשמיע קול צעקה בעוד הוא נוגע בגופה (ראו למשל ת/7ב, עמ' 17). נוסף על כך, ניכר מעדותה כי חששה שאם תחשוף את מעשיו, הדבר יפגע בה ובבני משפחתה (ראו למשל שם, בעמ' 16; ת/8א, עמ' 8). ביטוי לזעזוע הנפשי שחוותה המתלוננת כאשר חשפה את שאירע לה, מופיע באופן חד וברור בעדויות סבתהּ בבית המשפט המחוזי: "דיברנו על דא על הא על כל מיני דברים. ופתאום הילדה התפוצצה בבכי. אמרתי לה 'מה קרה?' אמרה, 'סבתא, יש לי משהו בבטן, שומרת הרבה זמן ואני לא יכולה לספר לך.' אמרתי לה, 'אם לא תספרי לי אף אחד לא יכול לעזור לך. את חייבת לספר לי מה קרה.' ... היא לקחה את הכרית כיסתה את הפנים והתחילה לבכות. -'מה קרה לך? תספרי. [מה] יש לך, עם מי רבת עם האחים?' -'לא' -'עם אמא?' -'לא.' -'אז מה, עם אבא?' -'כן.' -'מה יש לך עם אבא?' -'הוא התחיל לעשות לי דברים לא טובים' ... היא התחילה לבכות, נתתי לה הפסקה. בכתה, בכיתי יחד איתה" (עמ' 67–68 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). שעות ספורות לאחר מכן, הגיעה האם לבית סבתה של המתלוננת, לאחר שזו עדכנה אותה באשר אירע לה. כעולה מעדות האם, בתה המתלוננת הייתה כשבר כלי: "[אמרתי – י' א'] 'איפה את? ... טוב, תצאי. אני פה, אל תדאגי, בואי אליי'. והיא [המתלוננת – י' א'] יוצאת מהשירותים בוכה כולה. ורועדת; ו'אמא סליחה. אמא סליחה. אמא לא רציתי לספר. לא רציתי לספר. לא יכולתי יותר'" (שם, בעמ' 101). משסיפרה המתלוננת לקרובי משפחתה את שעולל לה המערער, חששה להישאר לבדה בביתה (ראו למשל בעדותה, ת/8א, עמ' 4; וכן בעדות אימה, פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, עמ' 110), וכעולה מעדות אימהּ, כאשר נפגשה עימו המתלוננת בניסיון ליישב את ההדורים, פחדיה מפניו ניכרו עליה: "פחד כזה עוד לא ראיתי אצל הילדה הזאתי. מהרגע שהיא נכנסה לקניון היא תפסה לי את הזרוע או את הבגד, והיא לא עזבה אותי. ואם הוא [המערער – י' א'] היה צועד לכיוון שלה היא הייתה מסתובבת לצד השני, ומחזיקה בי בצד השני. ולרגע לא עזבה אותי. היא לא הסתכלה לכיוונו" (שם, בעמ' 112). מעדויות בני משפחת המתלוננת ניכר כי סערת הרגשות הותירה את אותותיה לתקופת זמן משמעותית. המתלוננת החלה להידרדר בלימודיה וסבלה מדכדוך ממושך. אכן, משחשפה את מעשי המערער בפני בני משפחתה, לא היו פניה כתמול שלשום. אין זה מפתיע אפוא כי המתלוננת כבשה את רגשותיה לאורך תקופה ארוכה; ומשלא יכלה עוד לעמוד בפרץ, חשפה את מעללי אביה המערער ונכנסה לסערת רגשות ממנה התקשתה להתאושש. לטעמי, צירופן של כל הראיות המלמדות על מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר חשיפת מעשי אביה המערער, מהוות ראיית "סיוע" מספקת לעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים לצורך הרשעת המערער. לנוכח זאת, אציע לחברותיי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעורים על גזר הדין לטענת המדינה, עונשו של המערער מקל, ואינו משקף כייאות את חומרת העבירות שבהן הורשע. בפתח טענותיה בערעור על גזר הדין, טוענת באת כוח המדינה כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות כאשר ציין בו (לפחות במשתמע) כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת באירוע אחד בלבד, כאשר המערער הורשע בביצוע מעשים אלו פעמים רבות; וכי טעות זו הביאה את בית המשפט להפחית במידת עונשו של המערער. נוסף על כך, טוענת באת כוח המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מרבית המעשים המגונים שביצע המערער במתלוננת אינם מצויים ברף החמור של העבירה. לטענתה, משביצע המערער במתלוננת מעשים מגונים רבים ומגוונים, הכוללים נגיעות באיבר מינה, ליקוק איבר מינה, וחשיפת איבר מינו תוך דרישה כי תיגע בו – הרי שמעשיו "מצויים באופן מובהק ברף חומרה גבוה של מעשים מגונים", כהגדרתה; ודי בכך כדי להביא להחמרה בעונשו של המערער. עוד נטען, כי מדיניות הענישה הנוהגת כלפי עבירות מין המבוצעות בקטינים בתוך המשפחה, כמו גם נסיבות ביצוע העבירות מצדיקות החמרה נוספת בעונשו. בהקשר זה, מדגישה באת כוח המדינה כי המערער ניצל את תלותה של בתו המתלוננת בו, את יחסי הכוחות ביניהם, את נכונותה לסייע לו במטלות הבית ואת היעדרה של אימה מביתם בבקרים כאשר הייתה במקום עבודתה, כדי לפגוע בה. זאת, תוך שהסב לה כאב בעת שהחדיר את אצבעו לאיבר מינה, הכה אותה ופשט את בגדיה תוך הפעלת כוח פיזי כלפיה. ניצול זה של יחסי הכוחות שבין אב לבתו ושל פערי הכוחות הפיזיים שביניהם, מלמד על "אכזריותו ואטימותו של [המערער – י' א'] כלפי בתו המתלוננת, בהתעלמו מתחינותיה ובקשותיה שיחדל ממעשיו", כהגדרת באת כוח המדינה. עוד מוסיפה וטוענת באת כוח המדינה כי האופן שבו המערער נהג לתת למתלוננת סכומי כסף לאחר ביצוע המעשים, מעורר סלידה ומגביר את הכיעור של המעשים; וכי השתלשלות העניינים מלמדת כי לא היה חדל ממעשיו אלמלא הייתה המתלוננת חושפת את הדבר בפני בני משפחתה. בנוסף, נטען כי העונש שנגזר על המערער אינו מבטא כיאות את חומרת הנזק שנגרם למתלוננת, כפי שבא לידי ביטוי בתסקיר נפגעת העבירה שנערך בעניינה. לבסוף, נטען כי נסיבותיו האישיות של המערער אף הן אינן מצדיקות ענישה מקלה. מנגד, בערעורו על גזר הדין, טוען המערער, בתמצית רבה, כי עונשו חמור יתר על המידה וחורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים; וכי יש להפחית מגובה הפיצוי שהוטל עליו לשלם למתלוננת. בתגובת המתלוננת לערעור על חומרת העונש, נטען כי אין להפחית מהפיצוי שנפסק לטובתה. בכלל זה, צוין כי המתלוננת סובלת מתסמינים פוסט טראומטיים; אינה מתפקדת מבחינה לימודית מאז חשיפת האירועים; ולנוכח מצבה הנפשי הקשה היא "אינה מסוגלת, לעת הזו לשתף פעולה בטיפול, וטרם החלה לעבד את הפגיעות הטראומטיות שחוותה", אשר תלוונה אותה לאורך כל חייה. בהקשר זה הודגש כי הפיצוי שנפסק למתלוננת נועד, בין היתר, לחסוך ממנה את הצורך ליזום הליך אזרחי נוסף נגד המערער, ולהתמודד עם הקשיים הכרוכים בכך – העלולים אף להחמיר את מצבה הנפשי. משעיינתי בנימוקי הערעורים על גזר הדין ובתגובה מטעם המתלוננת, סבורני כי דין ערעור המדינה על קולת העונש להתקבל. לדאבון הלב, אין זו הפעם הראשונה שבה בית משפט זה נדרש לחומרתן של עבירות המין בכלל – ושל עבירות מין המבוצעות כלפי קטינים על ידי הוריהם בפרט (ראו למשל, ע"פ 6098/17 פלוני נ' מדינת ישראל (24.7.2018)). חומרתן של עבירות אלו מתעצמת נוכח הפגיעה הקשה שהן מסבות לקטין, הזקוק יותר מכל למסגרת תומכת ולדמות הורית עליה הוא יכול לתלות את יהבו כי תפעל לטובתו. הן מותירות לא אחת את הקטין הנפגע ללא מסגרת תומכת מספקת, פוגעות ביכולתו לתת אמון בזולת – וצורבות בליבו חוויה טראומתית וקשה המותירה צלקת עמוקה אשר לעיתים לא תקהה לעולם. לעיתים אף יש בעבירות אלו כדי להפוך את התא המשפחתי לסביבה עוינת אשר מעוררת את פחדיו של הקטין הנפגע מינית, באופן שאינו מאפשר לו מרגוע. בכך יש אף כדי לערער את הסדר החברתי כולו, שהרי המשפחה הוכרה זה מכבר כ"קבוצת יסוד לחברה וכסביבה טבעית להתפתחותם ורווחתם של חבריה, ובפרט הילדים" (מבוא לאמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 222 (נפתחה לחתימה ב-1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991)). במקרה דנן, פגע המערער במתלוננת כמדי שבוע תוך שהוא עושה בגופה כבשלו, ופנה אל ייצרו מבלי לעצור ולהבחין את שהוא מעולל לבתו. פעם אחר פעם נגע המערער בגופה בניגוד לרצונה, ולעיתים החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה תוך שהוא מסב לה כאב; ליקק את איבר מינה חרף התנגדותה, והפר את פרטיותה בחדר השירותים. כמעין מפגן שליטה אף דרש המערער כי תיטול סכומי כסף זעומים בתום המעשים, באופן המבטא כי לגישתו גופה אינו אלא קניינו. תסקיר נפגעת העבירה שנערך בעניינה של מתלוננת מלמד כי אף שחלפו שנים מספר מאז חשפה את שעולל לה אביה המערער, השפעות מעשיו ניכרות בה ואינן מותירות לה מנוח. מעדות המתלוננת אף ניתן ללמוד כיצד מרגע שחשפה את מעשי האב החלה לחשוש לשהות בגפה בביתה: "אני מפחדת שמישהו יבוא פתאום. ... שמישהו יבוא ויעשה לי משהו, לא יודעת. ... איזו מישהו יבוא ויאיים עליי" (ת/8א, עמ' 4). המערער כשל בקיום אחריותו כלפי בתו, ובמקום לפעול לטובתה, לטפחה ולהעניק לה תשתית איתנה להמשך חייה; ביכר המערער את עצמו, את דחפיו המיניים ואת הנאותיו – והמיט עליה אסון אשר ילווה אותה לאורך שנים רבות. בהתאם לכך, איני סבור כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער הולם את מעשיו החמורים, ובניגוד לקביעתו בגזר הדין, אני סבור כי מעשיו אלו מצויים בהחלט "ברף החמור של המעשים המגונים". על העונש בגין מעשים אלו לבטא באופן נחרץ את חומרתם. משכך, לוּ תישמע דעתי, נורה על העמדת עונשו של המערער על 9 שנות מאסר בפועל – ואילו יתר רכיבי העונש יוותרו על כנם. יודגש, כי לדידי המערער ראוי לעונש חמור אף יותר (ראו למשל ע"פ 2433/18 ‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל (2.12.2018)) – אך כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין. סיכומו של דבר, אציע לחברותיי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל חומרת העונש, ולקבל את ערעור המדינה על קולת העונש, כאמור בפסקה 45 לעיל. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון. ניתן היום, ח' באב התש"ף (‏29.7.2020). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19042030_J06.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1