קאיד אבו כף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4200/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4200/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: קאיד אבו כף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 4.4.06 בת"פ 8033/05 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' ברקאי תאריך הישיבה: ג' בניסן התשס"ז (22/3/07) בשם המערער: עו"ד גלעדי-ג'ולסון מאיה בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופטת ד' ברלינר: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 4.4.06 שבו הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון רכב, נהיגה ללא ביטוח ונהיגה בפסילה, וזוכה מהעבירה של הפרעה לשוטר. על המערער הוטלו 50 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי ושלילת רישיון. הערעור מופנה אל שני חלקי פסק הדין – הכרעת הדין וגזר הדין. 1. עיקרי העובדות בקצרה: כתב האישום כולל שני אישומים, האישום הראשון מתעד התנהלות דברים שלרוע המזל הפכה חלק משגרת היום בכבישי ישראל ובמיוחד בכבישי הדרום. על פי הנטען נהג המערער ביום 10.1.05 בכביש הגישה לתל-שבע ברכב מסוג שברולט (להלן: הרכב). ברכב היו עמו שני נוסעים, הרכב אינו מורשה לנסיעה מאז שנת 2002. רישיון הנהיגה של המערער אינו תקף מאז שנת 2001 ובתאריך 1.12.03 נפסל המערער מלהחזיק רישיון נהיגה על פי החלטתו של בית המשפט לענייני תעבורה. לפני הכניסה לישוב תל-שבע הקימו שוטרים ביחד עם מתנדבת מחסום משטרתי. המחסום כלל את כל המאפיינים של מחסומים מסוג זה: שלטים על הכביש, דוקרנים, ניידת משטרה שעל גגה פועלים אורות כחולים מהבהבים ושוטרים הלבושים מדים ואפודות זוהרות. אחד משוטרי המחסום, השוטר אורן מלינקר (להלן: אורן) הבחין ברכבו של המערער וסימן לו לעצור, אחת השוטרות, זהבה זארו (להלן: זהבה) עמדה ליד אורן. המערער עשה עצמו כאילו הוא מחפש את רישיונו בתא הכפפות. בעודו מחפש כביכול, התקרבה השוטרת הנוספת, צילה גרינברג (להלן: צילה), והודיעה כי רישיונות הרכב אינם בתוקף. המערער לחץ על דוושת הגז, סובב את ההגה ופתח בנסיעה מהירה לעבר השוטרים שעמדו לידו. אורן וזהבה הצליחו לקפוץ הצידה מבלי להיפגע, השוטרת צילה נפגעה בירכה השמאלית משפשוף של הרכב. המערער נסע לכיוון תל-שבע ונעלם (האישום הראשון). שבוע לאחר מכן נתפס המערער ביום ה- 17.1.05 באותו כלי רכב כשהוא יושב במושב האחורי. המדינה טענה כי המערער ניסה להסתתר ברכב כאשר הבחין בשוטרים המתקרבים אליו, שעל כן יוחסה לו לעניין זה העבירה של הפרעה לשוטר (האישום השני). בית משפט קמא סבר לענין זה כי לא הוכחה הכוונה של הפרעה לשוטר ושמא נבעה התנהלותו של המערער "מלחץ ובלבול מהסיטואציה אליה נקלע". בשל כך זיכה את המערער מהעבירה על פי אישום זה. באישום הראשון הורשע המערער לאחר שבית המשפט קבע כי הראיות שבפניו אינן מותירות מקום לספק ביחס לזהותו של המערער כמי שנהג ברכב בזמן האירוע המתואר לעיל. 2. התשתית הראייתית ששימשה את בית משפט קמא להרשעה באישום הראשון כללה את הנדבכים הבאים: א. עדויותיהם של שוטרי המחסום אורן וזהבה שהעידו על השתלשלות האירועים. לדבריהם איזור המחסום היה מואר, במהלך הבדיקה שכללה כאמור דרישה להצגת רישיונות, שמרו על קשר עין עם הנהג ואף שוחחו עמו, שעל כן היתה להם הזדמנות לחרוט את תווי פניו במוחם. בית משפט קמא נתן אמון בעדויות אלה. ב. משנתפס המערער שבוע לאחר מכן נערכו מסדרי זיהוי נפרדים לכל אחד משני השוטרים דלעיל. מדובר במסדרי זיהוי תקניים לכל דבר ועניין (ת/1/א ו- ת/1/ב) תמונות המשתתפים במסדר אף הן הוגשו לבית המשפט, המערער היה מיוצג על ידי עו"ד ומיקומו כמו גם בגדיו הוחלפו במהלך המסדר. הן אורן והן זהבה זיהו את המערער באותם מסדרים. ג. הקשר של המערער לרכב שמדובר בו הוכח משני כיוונים נוספים: 1. שוטר בשם אלכס אשר שימש כשוטר קהילתי העיד כי כחודשיים לפני האירוע מסר למערער הזמנה לדין (ת/2) משום שנהג באותו כלי רכב שמדובר בו למרות שרישיון הנהיגה של המערער ורישיון הרכב לא היו בתוקף. אותו שוטר זיהה את המערער באמצעות תעודת זהות ועל פי היכרות מוקדמת. 2. האישום השני – המערער זוכה כאמור בשל אי הוכחת היסוד הנפשי בעבירה שיוחסה לו, אולם לא היתה מחלוקת באשר לעצם שהותו באותו רכב. ד. המערער הכחיש מכל וכל כי נהג ברכב בין בתאריך האירוע ובין במועדים אחרים. בית משפט קבע כי עדותו לא היתה מהימנה ומנה מספר נושאים בהם "נתפס" המערער בסתירות של ממש. המערער העלה מעין טענת אליבי באשר לתאריך האישום הראשון, לדבריו לא יצא מביתו משך כל אותו היום. הטענה, אליבא דבית משפט קמא, נסתרה בחלקה האחר של עדות המערער ומכל מקום לא הוכחה כדבעי. בשורה התחתונה קבע בית משפט קמא כי "מצאתי לנכון להעדיף את גרסאות השוטרים על פני גרסאותיו והסבריו המתפתלים של הנאשם. אלה עוררו בעיני ספקות רבים באשר למהימנותו.". 3. על פני הדברים מדובר בממצאי מהימנות מובהקים ובמסכת ראייתית שנדבכיה שלובים היטב זה בזה ואינם מותירים מקום לספק. הסנגורית טענה כי חרף אותה שלמות ראייתית לכאורית, בחינת הדברים מצביעה על כך שיש לגרוע ממשקל כל אחד מאותם נדבכים שהוזכרו לעיל. את הדגש שמה הסנגורית על עניין הזיהוי. לטענתה תיאורו וזהותו של המערער הופצו בין השוטרים לאחר האירוע ולפני עריכת מסדר הזיהוי ומכאן שמסדר הזיהוי "זוהם". לפחות לאחד מהשוטרים היתה היכרות קודמת עם המערער. בית משפט לא נתן משקל ראוי לנתון זה. מעדותה של המתנדבת שהיתה חלק מהצוות העוצר באירוע הראשון עולה כי המקום היה חשוך, האירוע התרחש במהירות שעל כן יכולתם של השוטרים להתרשם מתווי פניו של הנהג שמדובר בו – לוקה בחסר. דווקא השוטרת שנפגעה אמרה כי לא הספיקה לזהות את הפוגע משום ש"כל הקטע הזה קרה כל כך מהר שהוא ברח". בית משפט קמא שגה לשיטתה בממצאיו הן באשר לתאורה והן באשר לפרק הזמן שמדובר בו, שהוא מרכיב חשוב לעניין האפשרות לחרוט בזכרון את תווי פניו של הנהג. עוד טוענת הסנגורית כי דווקא האישום השני ממנו זוכה המערער צריך להביא לזיכויו גם באישום הראשון. באישום השני זיהה המערער את התקרבותם של השוטרים אליו ועדין לא ברח מהמקום – דרך פעולה זו אינה הולמת את התנהגותו של מי ששבוע קודם לכן ברח על פי הנטען כאשר הוא מוקף בשלושה שוטרים ומתנדבת. 4. לא מצאתי ממש בערעור זה ואציע לחברי לדחותו. כפי שצוין לעיל מדובר בממצאי עובדה ומהימנות מובהקים שאין כל סיבה להתערב בהם, כאשר די בחלק מהם, כדי להביא לכלל מסקנה שהרשעתו של המערער בדין יסודה. להלן אתייחס בקצרה לטענות העיקריות שבפי הסנגורית. א. התאורה במקום האירוע – כל שוטרי המחסום העידו כי המחסום היה מואר, ויתרה מזו, כי לא ניתן להקים מחסום במקום שאינו מואר. אורן העיד כי אם אין תאורת רחוב לא מקימים מחסום. לא נעשה ניסיון לסתור נקודת מוצא זו. בשוטרת צילה הוטחה הטענה כי יש מי שטוען שלא היתה תאורה ועל כך השיבה כי יתכן שהיא טועה. יותר משיש באמירה זו כדי לכרסם במשקל כלל העדויות שנשמעו בנושא זה, יש בה כדי להעיד על אמינותה של השוטרת שהעידה. גם העמדת הדברים במבחן הגיוני מצביעה על כך שלא ניתן להלום מצב שבו לא היתה תאורה. השוטרים דרשו רישיונות רכב, נעמדו כדי לבדוק אותם, הדעת נותנת כי סברו שיוכלו לקרוא את הכתוב בהם. תאורה המאפשרת קריאה – מאפשרת גם התבוננות בתווי פנים. ב. באשר למסדרי הזיהוי – כפי שצוין לעיל מדובר במסדרי זיהוי תקניים שנערכו כדת וכדין, תוך שמירה קפדנית על כל הכללים. הפגם עליו מצביעה הסנגורית עניינו בכך שלא נעשה ניסיון למצוא את בעל הרכב ולהעמידו בין הניצבים במסדר הזיהוי. בית משפט קמא הטיל על המערער את החובה למצוא את בעל הרכב ולהביאו. מטבע הדברים המערער, או כל אדם אחר שנמצא במצבו, אינו יכול לעמוד במטלה זו. ככלל, דומה כי במגזר ממנו בא המערער מקובל כי בני משפחה משתמשים ברכב. בבית משפט קמא טען המערער כי יש לו קרובי משפחה לרבות אח הדומים לו, שעל כן יתכן שהשוטרים טעו בזיהוי. כל מסקנותיו של בית משפט קמא לעניין משקלם המלא של מסדרי הזיהוי מקובלות עלי ולא נראה לי כי הנימוקים שהעלתה הסנגוריה (בין בפנינו ובין בפני בית משפט קמא) מכרסמים במשקל זה. באשר להשתתפותו של בעל הרכב במסדר – אני מוכנה לצאת מנקודת ההנחה כי המערער לא יוכל בכוחותיו הוא להביא לכך שפלוני ישתתף במסדר, כאשר השתתפות זו מהווה עבורו סיכון. אולם, המערער יכול היה בזמן אמת, קרי עובר לעריכת המסדרים, כאשר הוא מיוצג על ידי עו"ד, לבקש כי המשטרה תדאג בכוחותיה היא שבעל הרכב הרשום ישמש כאחד הניצבים. כאשר טענה מסוג זה מועלית רק בשלב הדיון, על פניה היא אינה נושאת עימה משקל. נראה כי המערער לא רצה בזמנו להעלות דרישה זו, שמא משום שסבר כי הדבר אינו משרת את מטרותיו. כיוון שכך, לא ניתן ליחס לטענה בשלב שבו עלתה משמעות של ממש. האמור לעיל נכון גם לגבי הטענה בדבר הדמיון בין בני משפחה נוספים לבין המערער. הטענה, לרבות השמות, הועלו רק במהלך עדותו של המערער בבית המשפט. כמעט למותר לציין שאותם קרובים לא הובאו להעיד בבית המשפט. ככל שניתן ללמוד מהתיק לא נעשה ניסיון אפילו לבקש את הבאתם לעדות תוך התנייתה בכך שהדברים שיאמרו, לרבות הדמיון, לא ישמשו כראיה נגדם. העובדה שמדובר בשני מסדרי זיהוי נפרדים, כאשר בשניהם זוהה המערער, לאחר שכאמור מיקומו ובגדיו הוחלפו בין המסדרים, מוסיפה ממד נוסף של וודאות לענין נכונות הזיהוי. ג. מקובלת עלי מסקנתו ההגיונית של בית המשפט באשר למשמעות שיש לכך שהקשר הקונקרטי בין המערער לרכב הוכח ממקורות שונים. גם אם בני משפחה נוספים נוהגים להשתמש ברכב, העובדה שהמערער נתפס ברכב זה במועדים שונים אינה יכולה להיות מקרית, שעל כן יש לה משמעות ראייתית מסוימת. השקר שהשמיע המערער בהקשר זה כאשר טען שמעולם לא נהג ברכב מוסיף משקל לאותה משמעות ראייתית. ד. לא מצאתי מקום להתערב גם בקביעותיה הנוספות של כבוד השופטת קמא באשר לחוסר מהימנותו של המערער. כאמור המערער העלה מעין טענת אליבי שלא נתמכה בעדים נוספים. גם לאליבי שלא הוכח (בהבדל מאליבי שהופרך) משמעות ראייתית מוגבלת. ה. באשר למשמעות הזיכוי באישום השני (נושא שלו יחסה הסנגורית חשיבות רבה) – המסקנה אותה מבקשת הסנגורית להסיק היא בתחום הפסיכולוגיה וההתנהגות האנושית. כזכור הטענה היא כי מי שנהג בצורה מסוימת במקרה א' הדעת נותנת כי ינהג בצורה זהה במקרה ב' הזהה לו בנסיבותיו. אם ברח המערער באירוע הראשון ומשהיה מודע לכך שהמשטרה מבקשת לעצור אותו, הדעת נותנת כי יברח גם במקרה השני. ספק בעיני אם ניתן להגיע לממצאים של ממש על פי אותו היסק המצוי כאמור בתחום הפסיכולוגיה שאליו מפנה הסנגורית. נראה לי כי הפתרון לכך פשוט ובסיסי יותר. באישום הראשון העריך המערער כי יוכל לברוח מהשוטרים. בפועל נראה כי הערכתו היתה מדויקת, שהרי עלה בידו לברוח והוא נעצר רק שבוע לאחר מכן. באירוע השני נראה כי סבר שכניסה לרכב והסתתרות בו ריאליות יותר. באירוע זה לא היה המערער ברכב כשראה את השוטרים אלא היה בסמוך לו, ושמא פקפק המערער באפשרות להספיק להיכנס לרכב, להתניעו ולהימלט מהמקום. גם אם פעל ברמה האינסטנקטיבית מתוך בלבול ולחץ (שזוהי האפשרות עליה הצביע בית משפט קמא ובשלה זיכה את המערער) אין בבלבול ולחץ זה כדי להצביע על כך שבנסיבות אחרות לא היה פועל להימלט מהמקום. התוצאה היא כאמור כי אין ממש בערעור על ההרשעה ויש לדחותו. 5. באשר לעונש; בית משפט קמא הטיל על המערער 40 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה. נגד המערער היו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי, האחד למשך 10 חודשים (ת"פ 1447/02 שלום באר-שבע) ומאסר על תנאי בן שמונה חודשים (ת"פ 8132/07 מחוזי באר-שבע). בית משפט קמא הפעיל את שני המאסרים על תנאי וקבע שירוצו בחופף ובמצטבר באופן שסה"כ יהא על המערער לרצות 50 חודשי מאסר בפועל. גזר הדין כולל דיון בכל השיקולים הרלוונטיים: מדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג אלה שבהן הורשע המערער כפי שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם נסיבותיו האישיות של המערער הכוללות את רקע חייו מחד גיסא ואת גיליון ההרשעות הקודמות העשיר שלו מאידך גיסא. לא מצאתי פסול בשקלול שערך בית משפט קמא ובתוצאה הסופית אליה הגיע כתוצאה משקלול זה. אדרבא, נראה כי חסד נעשה עם המערער הן בקציבתה של תקופת המאסר המקורית והן בדרך בה הופעלו המאסרים על תנאי. פסק הדין המנחה לעניין הענישה הראויה באשר לתופעת "המערב הפרוע" בכבישי הדרום הינו ע"פ 2410/04 מ"י נ' אבולקיעאן, תק-על 2004(4) 1262, שבו הוטלו 4 שנות מאסר בפועל, כאשר ענישה זו הפכה ל"קו פרשת המים" בפסיקה שלאחריה. למערער 5 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן עבירות תעבורה. המערער עבר על כל לאו אפשרי בתחום הרישוי כאשר מלכתחילה לא היה בידו רישיון נהיגה תקף משנת 2001, רישיונו נפסל בשנת 2003 והוא נהג ברכב ללא רישוי. יש בכך כדי להצביע על התעלמות מוחלטת, ולא רק זלזול, מדרישות החוק. לעונשי שלילה אין כל משמעות עבור המערער שעל כן תקופת מאסר משמעותית מתחייבת. בינתיים ועד למתן פסק הדין הנוכחי, מסתבר כי המערער כבר נמצא בשלביו האחרונים של ריצוי המאסר. בנושא זה היתה השתלשלות דיונית כדלקמן: בפתח הדיון בפנינו (בתאריך 22.3.07) התברר כי לא הומצא תסקיר מעודכן של שירות המבחן לקראת הדיון, כנהוג וכמקובל. לאחר שמיעת הדיון נקבע כי התסקיר יוגש והצדדים יוכלו להתייחס אליו. התסקיר אכן הומצא והוא הצביע על כך שהמערער מתפקד בכלא כשורה, נמצא בשלבי הכנת תוכנית לקראת ועדת השחרורים ונפגש עם נציגת הרשות לשיקום האסיר לצורך בנית תוכנית שיקומית. המדינה השלימה את תגובתה לאחר קבלת התסקיר ומתגובה זו אנו למדים כי מועד שחרורו של המערער בניכוי שליש מנהלי קבוע ליום 17.7.07. הסנגוריה בחרה שלא להגיב לתסקיר. גם בשל העובדה שלא נפלה כל טעות בגזר הדין מלכתחילה וגם בשל פרק הזמן הקצר שנותר עד לשחרורו של המערער כמפורט לעיל, נראה כי טוב יעשה המערער אם יתמקד כרגע בחיים שמצפים לו מעבר לחומות הכלא ויעשה כל מאמץ לשנות את דפוסי התנהגותו. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, ד' בתמוז התשס"ז (20.6.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06042000_Z05.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il