בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
4199/97
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט י' טירקל
המערערים: 1.
אוריאלי אלינא
2.
אוריאלי ישראל
נ
ג ד
המשיבים: 1.
סמואל אלישבע
2.
עזבון המנוח סמואל יהויקים, ז"ל
3.
הכונס הרשמי
ערעור
על פסק דין בית המשפט
המחוזי
בתל אביב-יפו בתיק
ע"א
516/96 שניתן ביום 6.11.96
על
ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
בשם
המערערים: עו"ד ב' וולנרמן
בשם
משיבה מס' 1: עו"ד א' הרשקוביץ
בשם
משיב מס' 2: עו"ד ח' כהן
בשם
משיב מס' 3: עו"ד ר' שני-שרפסקי
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. בית משפט השלום בנתניה נתן פסק דין שחייב את
המשיבה מס' 1 ואת מר יהויקים סמואל ז"ל - שנפטר בינתיים והמשיבים מס' 2 ו3-
מייצגים את עזבונו - לפצות את המערערים עבור הפרת הסכם. (המשיבה מס' 1 ומר יהויקים
סמואל ז"ל יכונו להלן - "המשיבים"). המערערים גבו מהמשיבים סכום
כסף על חשבון הסכום שנפסק לחובת המשיבים, שלא בהליכי הוצאה לפועל. בית המשפט
המחוזי בתל אביב-יפו - שדן בערעורם של המשיבים אחרי שהסכום האמור נגבה מהם - ביטל
את פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא נקב בסכום החיוב שבוטל אלא
קבע כי "לפיכך דינו של ערעור זה להתקבל, ואנו מורים על ביטול פסק דינו של בית
משפט השלום, תוך חיוב המשיבים בהוצאות המערערים ---". בית המשפט העליון דחה
את בקשתם של המערערים להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
המשיבים הגישו נגד המערערים בלשכת ההוצאה
לפועל בהרצליה "בקשה לביצוע פסק דין (כספי בלבד)", בטופס הקבוע לכך, שבה
ביקשו להשיב להם את הסכום שהמערערים גבו מהם. לבקשתם צרפו את העתק פסק הדין של בית
המשפט המחוזי וכן את העתק הפסיקתה שנערכה לפי פסק דינו של בית משפט השלום, שבה
צוין סכום החיוב. המערערים מצדם הגישו "בקשה לביטול ו/או סגירת תיק
הוצל"פ מחוסר סמכות", שאותה נימקו בטענות דיוניות שונות.
ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת אירית מני-גור)
ראתה את הבקשה לבצוע פסק דין שהגישו המשיבים כהליך לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה
לפועל, תשכ"ז1967- (להלן - "חוק ההוצאה לפועל"), דחתה את בקשתם
הנזכרת של המערערים וכן חייבה אותם - על פי סעיף זה - להשיב למשיבים את הכספים
שגבו. המערערים ערערו על החלטתה לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת
ה' גרסטל), שדחה את ערעורם. המערערים ביקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי ונשיא בית משפט זה נתן להם את הרשות.
מכאן הערעור שלפנינו.
הדיון במחלוקות
2. המערערים שטחו לפני הערכאות הקודמות ולפנינו
שורה של טענות דיוניות הכרוכות זו בזו, בענינים שבצורה ובענינים שבתוכן. נדון באלה
תחילה ולאחר מכן בעיקרה של המחלוקת, שהיא בפרשנותו של סעיף 18(א) לחוק ההוצאה
לפועל ובדרך יישומו.
הטענות הדיוניות
3. הטענה הראשונה היא שהמשיבים לא היו זכאים
לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגד המערערים על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, משום
שאיננו "פסק דין כספי". זאת, משני טעמים: האחד - משום שלא הורה בפירוש
להשיב את הכספים ששולמו על חשבון החיוב שבוטל; השני - משום שלא נקב בסכום החיוב
שבוטל.
טענה זאת יש לדחות, על שתי פניה. בענין אחד
טענה בעלת דין כי פסק הדין של ערכאת הערעור, שביטלה את פסק הדין של הערכאה
הראשונה, היה צריך לכלול גם הוראה לפיה יש להשיב את הכספים ששולמו על פי פסק הדין
שבוטל. בית המשפט העליון פסק כי:
"לא
הייתה שום השמטה מקרית בפסק הדין בערעור, אלא עניין ההשבה לא הוזכר בו, מפני שלא
חייב היה להיזכר בו. תרופת המבקשת להשבת הכספים ששילמה היא בפנייה, לפי סעיף 18(א)
לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, המורה, כי כאשר בוטל פסק-דין, לאחר שביצועו
התחיל או הושלם, רשאי ראש ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב, כפי
שהיה לפני הביצוע". (ע"א 76/78 עיריית נתניה נגד מדינת ישראל ואח',
פ"ד לה(2) 547, 548; וכן ראו ד' בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות
(מהדורה רביעית1998-) 131).
המערערים טענו כי ההלכה שנפסקה בע"א
76/78 הנ"ל אינה יפה לעניננו משום שהכספים ששולמו על פי פסק הדין שבוטל באותה
פרשה שולמו בהליכי הוצאה לפועל. לצורך טיעון זה הגישו המערערים את העתקי כתבי
הטענות באותה פרשה כ"ראיות נוספות". אין בכך כדי לעמוד להם. העיון באותו
פסק דין מראה כי העקרון שנקבע שם אינו מעוגן בעובדותיה של הפרשה שנדונה. גם
הפנייתה של המבקשת באותו ענין להליך לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, אין בה כדי
לסייג את היקף תחולתו של העקרון, או כדי למנוע את החלתו במקרה שלפנינו.
על הפן השני של הטענה יש להשיב כי העילה שעל
פיה ניתן לזכות בהשבת כספים ששולמו על פי פסק דין שבוטל - בהליך לפי סעיף 18(א)
לחוק ההוצאה לפועל, או בדרך אחרת - אינה מותנית בכך שפסק הדין המבטל ינקוב בסכום
החיוב שבוטל. לשם כך די בהוראת הביטול כשלעצמה, בצרוף הוראת החיוב שבוטלה - ובצרוף
הטענה העובדתית ששולמו כספים על פי ההוראה שבוטלה - כדי להקים את העילה.
4. טענתם השניה של המערערים היא כי המשיבים הגישו
בקשה לביצוע פסק דין בלי שביקשו לנקוט בהליך על פי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל.
לפיכך לא היתה ראש ההוצאה לפועל רשאית לראות את הבקשה לביצוע כאילו היא הליך כזה,
כפי שעשתה. גם טענה זאת יש לדחות ומשני טעמים.
הטעם הראשון הוא שגם הליך שמטרתו השבת כספים
לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל בא בגדר "בקשה לביצוע פסק דין", לפי
סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל. פסק הדין שביטל את החיוב הקודם הוא, אמנם, "פסק
דין שלילי", אולם החזרת המצב שהיה לפניו לקדמותו היא בגדר "ביצוע"
של פסק דין זה. ניתן ללמוד זאת גם מהוראת סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל, לפיה חיובים
ש"יש לבצעם כמו פסק דין של בית משפט, יחולו עליהם הוראות חוק זה, בשינויים
המחוייבים". אם בחיובים כאלה כך, בפסק דין ממש על אחת כמה וכמה. אכן, בבקשתם
לא הסתמכו המשיבים על הוראת סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, אולם נראה לי שיש הצדקה
לנהוג כאן לפי רוח הכלל שבתקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-,
לפיו "מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך
אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו"
(ההדגשה שלי - י' ט'). כלל זה אינו חל כאן מכח הדין, ואף בתקנות ההוצאה לפועל,
התש"ם1979- (להלן - "תקנות ההוצאה לפועל"), אין כמתכונתו, אולם אם
יפה הוא לכתב טענות, בוודאי ובוודאי שיפה הוא למילוי טופס שנעשה לפי
תקנות אלה.
הטעם השני הוא שראש ההוצאה לפועל הכשירה את
הבקשה לביצוע פסק הדין על ידי כך שקבעה כי די בחומר שלפניה כדי לתת צו לפי סעיף
18(א) לחוק ההוצאה לפועל ולפיכך "לצורך ייעול הדיון אין צורך בהגשת
בקשה נוספת" (ההדגשות במקור - י' ט'). בית המשפט המחוזי סבר ש"מדובר
בפגם פרוצדורלי בלבד, שנתרפא ע"י החלטת ראש ההוצל"פ", מכוח סמכותו
לתקן פגם או טעות בהליך, לפי תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל. גם אני סבור כך.
פרשנות סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל
5. השאלה העיקרית העומדת להכרעה היא האם זכאים
המשיבים להשבת הסכום שגבו מהם המערערים במסגרת הליך לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה
לפועל, אף על פי שהסכום לא נגבה בהליכי הוצאה לפועל של המערערים נגדם; או שעל
המשיבים להגיש בבית המשפט תובענה נגד המערערים להשבת הכספים.
6. סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל יצר מנגנון
לצורך החזרת המצב לקדמותו אחרי שבוטל פסק דין שביצועו התחיל:
"בוטל
פסק הדין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפי בקשת החייב,
לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע, ואם שונה פסק-הדין, רשאי הוא לצוות על
תיקון המצב לפי השינוי, אולם נכס שנמכר והועבר לפי חוק זה לא יוכל החייב לבקש
החזרתו בעין, אלא את הסכום שנתקבל ממכירתו."
האם רק חייב שפסק הדין שניתן נגדו בוצע
במסגרת הליכי הוצאה לפועל - ולאחר מכן בוטל - זכאי להחזרת המצב לקדמותו במסגרת
סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, או שגם חייב שביצע את פסק הדין שלא במסגרת
הליכים אלה זכאי לכך?
השאלה נדונה בבית משפט זה פעם אחת - אגב דיון
שלא הוכרע על פיה - והדעות נחלקו (ע"א 32/90 ברלב נגד בריל, פ"ד
מו(5) 866 (להלן - "ענין ברלב")).
לפי שיטתו של השופט א' מצא - המבוססת, דומני,
יותר על לשונו של הסעיף - "בקשת חייב, לפי סעיף 18(א), יכולה להתקבל רק אם
היא מוגשת, כהליך משני, במסגרת בקשת ביצוע קיימת, שהוגשה כנגדו בגין פסק הדין אשר
בוטל או תוקן --- אין היא יכולה להיות בגדר הליך מקורי" (ענין ברלב,
בעמוד 873). לעומתו, לשיטת השופט ד' לוין - המבוססת יותר על תכליתו של הסעיף -
"יש לאפשר, לדעתי, למי שהיה בזמנו חייב, וביצע את פסק הדין, ושכעת הוא זכאי
להשבה, מלאה או חלקית, מכוח ביטולו או תיקונו של פסק הדין, לבקש מראש ההוצאה לפועל
השבה זאת, בין אם הביצוע של פסק הדין המקורי נבע מהסכם בין הצדדים ובין אם הביצוע
נבע מכוח זרועה של ההוצאה לפועל" (ענין ברלב, בעמוד 877). השופט
(כתוארו אז) ש' לוין הכריע באותו דיון בלי שנקט עמדה בענין זה.
7. במחלוקת פרשנית זאת דעתי כדעתו של השופט ד'
לוין.
תכליתו של סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל היא
להחזיר לקדמותו מצב שנוצר בעקבות פסק דין שלאחר מכן בוטל. יש מקום לומר כי לחייב
שפעל על פי פסק דין שבוטל נגרם, כביכול, "עוול משפטי", שאותו יש לתקן.
תיקונו של "עוול" כזה - ואולי אף יותר מתיקונו של כל עוול אחר - חייב
להיעשות בדרך היעילה, המהירה והטובה ביותר. על כך אמר השופט ד' לוין:
"פרשנות
כזו היא המיישמת הלכה למעשה את תכליתו החקיקתית האמורה של הסעיף; היא המחזירה
לקדמותו את המצב שהיה בצורה מלאה; היא המייתרת את הצורך בהטרחת החייב, אשר שילם את
חובו וכיום הוא זכאי להשבה, מלפנות לבית המשפט בתובענה על בסיס עשיית עושר ולא
במשפט; היא המביאה ליעילות ולמהירות בהליכים של השבה בעקבות ביטולו של פסק-דין או
שינויו; היא המשיגה פישוט הליכים תוך הרחבת סמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל; ---
תקנת הציבור היא המחייבת אותנו לרכז ולשלב הליכים אלה דרך מנגנון ההוצאה לפועל כדי
למנוע הטרדתם של בעלי הדין וכדי למנוע בזבוז זמנו של בית המשפט." (ענין
ברלב בעמודים 878-877, 879 מול האות ד').
אין הצדקה משפטית או מוסרית לכך, שהדרך
המקוצרת שיצר סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל כדי לתקן מצבים כאלה, תעמוד למי שקיים
את חיובו רק אחרי שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ולא תעמוד למי שקיים את חיובו
בדרך אחרת. יתר על כן, פרשנות כזאת תעודד, בעקיפין, חייבים המתכוונים להשיג על
החיוב, לשלם את חובותיהם בלי להמתין לנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדם; ביודעם שאם
יבוטל פסק הדין לא ייאלצו לחזור ולהתייסר בהליכים משפטיים ממושכים. על כך אמרתי
בענין אחר - שבו נדונה השאלה אם ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר את השבתם של כספים
ששולמו על פי פסק דין שבוטל - שיש לשקול גם "שיקולים של מדיניות משפטית,
שבמרכזם המגמה להמריץ נתבעים שחויבו בפסק דין להזדרז ולפרוע את החיוב"
(רע"א 7420/95 בתיה אריאל נגד רותם חברה לביטוח, פ"ד נ(4) 514,
519; אגב, אין באותו פסק דין כדי לתמוך בטיעונים של המערערים כפי שניסו לעשות).
כך הדגיש גם השופט ד' בר-אופיר בספרו:
"אין
הגיון מעשי או משפטי באבחנה בין חוב פסוק אשר שולם בתחומי תיק הוצאה לפועל, לבין
חוב פסוק אשר תשלומו בוצע בלא שנפתח תיק הוצאה לפועל. אין בסיס הגיוני, מעשי או
משפטי להכביד דווקא על חייב אשר מילא חובה אזרחית, ומיהר לפרוע חוב פסוק ללא צורך
בביצוע הליכים של הוצאה לפועל, ולהפנות אותו אל בית המשפט על מנת שיגיש תביע[ת]
השבה לאחר שזכה בערעורו. עם חייב כזה ראוי דווקא להקל ולפתוח בפניו את שערי סעיף
18 לחוק כדי שיוכל להגיע להשבה מהירה של כספים המגיעים לו בעקבות זכייתו
בערעור." (ד' בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה
רביעית1998-) 134).
8. בשולי דיון זה יש מקום להערה כי בהליך לפי
סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, שננקט כ"הליך משני, במסגרת בקשת ביצוע
קיימת" - כלשון השופט א' מצא למעלה - אין צורך שהחייב ששילם, הנוקט בהליך זה,
יציין מהם הסכומים ששילם, כי הם גלויים וידועים מתוך תיק ההוצאה לפועל. לעומתו,
חייב ששילם בדרך אחרת חייב לנקוב בסכומים ששילם. אולם, אין בהבחנה זאת כדי להטות
את הכף לפרשנות כזאת או אחרת.
9. המערערים הוסיפו וטענו שנקיטת ההליך לפי סעיף
18 לחוק ההוצאה לפועל מונעת מהם לטעון נגד המשיבים טענות שכנגד, כגון טענת קיזוז,
או לתבוע תביעות שכנגד, כפי שהיו יכולים לעשות אילו הוגשה נגדם תובענה במקום בקשה
לביצוע פסק דין. על טענה זאת יש להשיב שפתיחת שער לטענות או תביעות שכאלו מצד מי
שזכו בכספים - שמאוחר יותר התברר שלא היו זכאים להם - אין בה כדי להצדיק נעילת שער
בפני מי שזכאים להשבת הכספים. עוד ניתן להשיב על כך כי למערערים יכולה לעמוד, בין
היתר, הדרך הקבועה בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, לפיו "חייב הטוען שמילא אחר
פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש
ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין;
---". מכל מקום, אם בידי המערערים טענות שאינן יכולות לחסות תחת כנפיו של
סעיף זה, הרי פתוחות בפניהם גם דרכים נוספות.
סיכום
10. המסקנה היא שמי ששילם חוב שחויב בו לפי פסק דין
שבוטל, בין ששילם בהליכי הוצאה לפועל ובין ששילם בדרך אחרת, זכאי לנקוט בהליך לפי
סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל. מי שההליך ננקט נגדו זכאי להעלות את טענותיו במסגרת
טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, ככל שאותן טענות יכולות
לחסות תחת כנפיה.
11. לפיכך אני מציע כי הערעור יידחה וכי המערערים
יישאו בהוצאות המשיבים.
ש
ו פ ט
השופט א' מצא:
מחלוקתם המהותית
של בעלי הדין מתמקדת בשאלה, אם לראש ההוצאה לפועל נתונה סמכות, לפי סעיף 18(א)
לחוק ההוצאה לפועל, לצוות על זוכה להשיב לחייב כספים שקיבל ממנו לפי פסק-דין,
שלאחר התשלום בוטל או שונה, גם אם הכספים שולמו על-ידי החייב שלא במסגרת ההוצאה
לפועל. חברי הנכבד, השופט טירקל, משיב לשאלה זו בחיוב; ולעמדתו בנקודה זו אין בידי
להסכים.
בע"א 32/90 ברלב נ' בריל,
פ"ד מו(5) 866, בו מצאתי טעם לעורר שאלה זו מיוזמתי, ולפנים מצורכי ההכרעה
באותה פרשה, השבתי עליה בשלילה:
"שאלה
נכבדה (שלמיטב ידיעתי טרם נדונה בפסיקת בית-משפט זה) היא: כלום מוסמך ראש ההוצאה
לפועל, במסגרת סעיף 18(א) לחוק, לצוות על זוכה להשיב לחייב את שקיבל ממנו, על-פי
פסק-דין שבוטל או שונה, שלא במסגרת הליך של ביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל? הצדדים
לא עוררו שאלה זו, אך משום חשיבותה, העיונית והמעשית, אתייחס אליה לפנים מצורכי
ההכרעה.
דעתי
היא, כי בקשת חייב, לפי סעיף 18(א), יכולה להתקבל רק אם היא מוגשת, כהליך משני,
במסגרת בקשת ביצוע קיימת, שהוגשה כנגדו בגין פסק הדין אשר בוטל או תוקן, וכי אין
היא יכולה להיות בגדר הליך מקורי. כך, לדעתי, מתחייב מלשונה ומהגיונה של הוראת
הסעיף. לשון הסעיף (כשהוא נקרא ביחד עם סעיף 18(ב) לחוק) מלמדת, כי הצדדים להליך
הם מי שהיו 'החייב' ו'הזוכה' להליך ביצועו של פסק הדין המקורי. גם הרישא של הסעיף
- 'בוטל פסק הדין' - והשוואתו לניסוחם של סעיפים קודמים (ראה, למשל, סעיפים 6, 7,
11, 12, 14, ו17- לחוק), מרמזים לפסק-דין ידוע, המצוי בהליכי ביצוע לפני ראש
ההוצאה לפועל. אף לפי הגיונה של הוראת הסעיף, ראוי לפרש את הסמכות הנתונה בה לראש
ההוצאה לפועל - 'לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע', או 'לצוות על תיקון
המצב לפי השינוי' - כמתייחסת רק לפסק-דין 'שביצועו התחיל או הושלם' בגדר הליך
בהוצאה לפועל. מאידך, אין דבר בלשון הסעיף (על כך כבר עמדנו), ואף לא בהגיונו
החקיקתי, היכול להעיד על כוונה להעניק לראש ההוצאה לפועל סמכות לפסוק בתובענת
השבה, בעקבות ביטול או שינוי פסק-דין, שביצועו התחיל או הושלם שלא במסגרת בקשת
ביצוע קיימת בהוצאה לפועל" (שם, בעמ' 873-872).
דעתי, כאז כן עתה, הינה, כי בקשת חייב, לפי
סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, יכולה להיות מוגשת רק כהליך משני, במסגרת בקשתו
העיקרית של הזוכה לביצוע פסק הדין; וכי סמכות ראש ההוצאה לפועל להורות על השבה,
על-פי בקשה כזאת, מוגבלת לכספים שניגבו מאת החייב במסגרת הליך הביצוע העיקרי
בהוצאה לפועל. אכן, הדעה שהבעתי בפרשת ברלב נ' בריל היתה דעת-יחיד. השופט
ד' לוין, שחלק על דעתי, סבר, כי גם חייב שביצע את חיובו לפי פסק-דין שלא במסגרת
הליכי הוצאה לפועל, ושביטול חיובו מקים לו זכות להשבה, יכול לבוא על תקנתו במסגרת
בקשה לפי סעיף 18(א). ואילו חברי הנכבד, המשנה לנשיא, שישב בראש ההרכב בפרשת ברלב
נ' בריל, לא הביע עמדה מפורשת בסוגיה האמורה. בהתייחסו למחלוקת שביני לבין
השופט ד' לוין מעיר השופט טירקל (בפיסקה 6 לפסק-דינו), כי דומה ששיטתי מבוססת
"יותר על לשונו של הסעיף", בעוד ששיטתו של השופט ד' לוין מבוססת
"יותר על תכליתו של הסעיף". לכך אבקש להשיב בשתיים: ראשית, כי אמנם נכון
שלשיטתי (ולאמיתו של דבר, רק לשיטתי) יש עיגון ברור בלשונו של סעיף 18(א).
ושנית, כי שיטתי - עם כל הכבוד - מבוססת, בעיקר, על התפיסה שלמעט במקרים בהם חוק
ההוצאה לפועל מקנה לו במפורש סמכות לכך, הרי שלראש ההוצאה לפועל אין סמכות להכריע
בסכסוכים.
מלשון הסעיף - שנוסחו הובא בפסק-דינו של חברי
- אכן עולה, כי תחולתו מוגבלת למקרה בו "בוטל פסק הדין לאחר שביצועו התחיל או
הושלם", ולראש ההוצאה לפועל מוגשת "בקשת החייב לצוות על החזרת המצב כפי
שהיה לפני הביצוע". השימוש במושגים "פסק הדין" ו"החייב"
(שניהם בה"א הידיעה) מעיד, כי הסדרו של הסעיף אינו יכול לחול אלא במסגרת הליך
קיים לביצוע פסק-דין ידוע, שנפתח בידי זוכה ידוע כלפי חייב ידוע, ושהליכי ביצועו
בהוצאה לפועל כבר התחילו. אך, כאמור, עמדתי ביחס לפרשנותו של סעיף 18(א) אינה
נסמכת רק על לשונו הברורה של החוק, ואף לא בעיקר על הלשון, אלא, בראש ובראשונה, על
תפיסתו העקרונית של חוק ההוצאה לפועל ביחס להיקף סמכותו המהותית של ראש ההוצאה
לפועל. תפיסה זו גורסת, כי סמכותו של ראש ההוצאה לפועל להכריע בסכסוכים - ובכלל זה
הסמכות להטיל חיובים חדשים או לבטל חיובים קיימים - מוגבלת למקרים בהם הוקנתה לו
סמכות לכך במפורש.
סעיף 18(א) לחוק אינו מקנה לראש ההוצאה לפועל
סמכות כזאת. עמדתי על כך בפרשת ברלב נ' בריל. אחת השאלות, שהצריכה הכרעה
בפרשה האמורה, התייחסה לסמכותו של ראש ההוצאה לפועל, במסגרת הליך לפי סעיף 18(א)
לחוק, לחייב את הזוכה לשלם לחייב, שנמצא זכאי להשבה, גם הפרשי הצמדה וריבית.
מסקנתי לעניין זה, שלא עוררה מחלוקת בין שופטי ההרכב, היתה, כי הסמכות קיימת.
ואולם, בדרכי למסקנה זו, הבחנתי בפסק-דיני, בין סמכותו של ראש ההוצאה לפועל
"לפסוק" סכום כסף לבין סמכותו "לקבוע" סכום כסף המגיע לפי
חיקוק, במשמעות האמורה בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961- (ראו: שם,
בעמ' 871). ציינתי שם, כי בכמה מסעיפי חוק ההוצאה לפועל (כדוגמאות לכך אוזכרו
סעיפים 25, 48 ו58- לחוק) מוקנית לראש ההוצאה לפועל סמכות העשויה בנקל להתפרש
כסמכות "לפסוק סכום כסף". ואילו ביחס לסעיף 18(א) נקבע, כי באף אחת מן
הפעולות, שראש ההוצאה לפועל מוסמך לפי הסעיף לעשותן, אין משום פסיקת סכום
כסף, אלא רק משום קביעת סכום כסף המגיע לפי חיקוק.
אין בידי להסכים להשקפת השופט טירקל,
"שגם הליך שמטרתו השבת כספים לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל בא בגדר 'בקשה
לביצוע פסק דין', לפי סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל". לאו דווקא מפני שפסק-דין
המבטל חיוב שנקבע בפסק-דין קודם הינו "פסק דין שלילי", אלא מפני
שפסק-דין המבטל חיוב כזה אינו קובע את סכום ההשבה, אלא רק מצהיר על קיום זכות
להשבה של מה ששולם (או קוים) לפי פסק הדין המבוטל. בהעניקו סעד הצהרתי גרידא אין
פסק הדין המאוחר ניתן להוצאה לפועל, והדרך הרגילה הפתוחה בפני הזוכה לפיו, למימוש
הזכות המוצהרת בו, היא בהגשת תובענה להשבה. קביעת שיעור ההשבה תלויה, בין השאר, בגובה
הסכומים ששולמו לפי פסק הדין המבוטל ובמועדי תשלומם. נתונים אלה עשויים לעורר
מחלוקת בין בעלי הדין וקביעתם הינה נושא להכרעה שיפוטית, החורגת מגדר סמכותו של
ראש ההוצאה לפועל. מנקודת מבט זו, הוראת סעיף 18(א) לחוק אינה מחדשת דבר. היא לא
נועדה להקנות לראש ההוצאה לפועל סמכות, שאינה חלק מסמכותו הכללית, להכריע בתובענות
להשבה, אלא אך להקל עם חייב, שקודם לביטולו של פסק הדין המקורי, קיים את חיובו
לפיו במסגרת הליך שנקט הזוכה לביצועו. טעמה של הקלה זו נובע רק מכך, שביחס לתוצאות
הביטול של חיוב שמעיקרה בוצע במסגרת ההוצאה לפועל, הנתונים הנדרשים לקביעת שיעור
ההשבה (גובה הסכומים ששולמו לפי פסק הדין המבוטל, מועדי תשלומם וכל כיוצא באלה)
מהווים חלק מהליך הביצוע וניתנים בנקל לבירור ולקביעה.
אשר-על-כן, ומטעם זה בלבד, יש, לדעתי, לקבל את
הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וכן את החלטתה של ראש ההוצאה לפועל.
בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים לפסק דינו של השופט א' מצא.
המשנה לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, כ"ב באדר תשנ"ט
(10.3.99).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97041990.M06