המגן חברה לביטוח בע"מ נ. סלימאן סאלם

פסק-דין בתיק ע"א 4196/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4196/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערערות (המשיבות שכנגד): 1. המגן חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיב (המערער שכנגד): סלימאן סאלם ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.3.06 בת.א. 754/99 שניתן על-ידי כבוד השופט ב' ארבל תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התשס"ז (4.7.07) בשם המערערות (המשיבות שכנגד): עו"ד יורם קמין; עו"ד אמיר סילש בשם המשיב (המערער שכנגד): עו"ד אימן סוייד פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המשיב (הוא המערער שכנגד), יליד שנת 1972, נפגע ביום 27.12.1998 בתאונת-דרכים. המשיב עבד באותה עת כנהג משאית בשירותה של חברה שבשליטת אביו. הוא ביקש לרתום את המשאית לעגלה נגררת, אך המשאית התדרדרה לאחור והוא נמחץ בינה לבין הנגרר. כך נפצע, ומכאן תביעתו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). המשיב נפגע בתאונה בפניו. המומחה הרפואי בתחום הפה והלסת, שמונה על-ידי בית-המשפט, פירט את טיב הפציעות שהוסבו למשיב, וקבע לו נכות בשיעור של 100%. ברם, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, חישוב הנכות הכוללת על-ידי המומחה נעשה על דרך של סְכִימה ולא על דרך של שקלול, כמקובל. לנכות בתחום הפה והלסת מתווספת נכות בשיעור של 5% בתחום העיניים. סך-הכל נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב הועמדה על-ידי בית-המשפט על שיעור של 69.05%. בית-המשפט המחוזי הוסיף ובחן את ההשלכה שיש לנכותו של המשיב על כושר השתכרותו – בהתחשב בסוג הפגיעות שנגרמו לו, במקצועו ובמהימנות עדותו. על-יסוד כל אלה, פסק בית-המשפט כי הגריעה מכושר ההשתכרות של המשיב היא בשיעור של 55%. בסיס השכר לצורך החישוב נקבע בסכום חודשי של 6,182 ש"ח ברוטו (בערכים של יום התאונה). 2. לאור הקביעות האלה שׁם בית-המשפט קמא את הפיצויים המגיעים למשיב כדלקמן: בגין נזק לא-ממוני נפסק סכום של 181,411 ש"ח; בגין עזרת הזולת בשנה הראשונה שלאחר התאונה נפסק סכום של 44,640 ש"ח, ולאחר מכן - עד ליום פסק-הדין - נפסק סכום של 32,589 ש"ח. עבור העתיד נפסק בראש נזק זה סכום של 120,997 ש"ח. סכום נוסף בשיעור של 20,000 ש"ח נפסק בגין הוצאות הוריו של המשיב. עבור ההוצאות הכרוכות ברכישת מזון מיוחד הדרוש למשיב, נפסק סכום של 117,808 ש"ח לעבר, ו-290,810 ש"ח לעתיד. בגין טיפולי הפה והלסת שלהם נזקק המשיב, פסק לו בית-המשפט סכום של 121,392 ש"ח, וסך נוסף של 30,000 ש"ח נפסק עבור העלות של ניתוחים פלסטיים שישפרו את חזותו של המשיב. הפיצוי עבור הפסד השתכרותו של המשיב נאמד בסכומים הבאים: 498,680 ש"ח עבור תקופת אי-כושר מלא של חמש שנים, ולאחריה 201,890 ש"ח לעבר ו-836,229 ש"ח לעתיד. מסכום הפיצויים הורה בית-המשפט לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, כפי שנקבעו בחוות-הדעת האקטוארית – סך של 2,209,618 ש"ח. בית-המשפט הדגיש כי עבור תגמולי העבר יש להוסיף ריבית "מיום עריכת חוות-הדעת ועד ליום מתן פסק-הדין". 3. סוגיה נוספת שבית-המשפט המחוזי נדרש לה נוגעת לזכאותו של המשיב, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ל-25% מסכום הפיצויים, זאת מכוח סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995. סוגיה זו התעוררה שכן הנגרר שהיה מעורב בתאונה היה שייך לדודו של המשיב, המנהל עסק עצמאי. בית-המשפט קמא דחה את טענת המשיב בעניין זה משני נימוקים. הנימוק הראשון נוגע לכך שבזמן התאונה לא הייתה המשאית רתומה לנגרר, ועל כן, כך נקבע, הנגרר לא היה באותה עת בחזקת כלי-רכב מנועי. בית-המשפט הבהיר כי התאונה אירעה בשל התדרדרותה של המשאית – המשאית היא "הרכב הרלוונטי" בעניין זה - ואילו הנגרר היה לא יותר מאשר "סדן אליו נמחצו פניו של התובע". בית-המשפט הוסיף בהקשר זה, כי השימוש התעבורתי נעשה, במקרה זה, במשאית, ולא בנגרר, ומכל הטעמים האלה, החבות היא של בעל המשאית בלבד. הנימוק השני שהזכיר בית-המשפט בפסק-דינו נוגע למערכת היחסים המשפטית שבין המשיב לבין אביו ודודו. בית-המשפט קבע, כי המשיב עבר בשירותו של אביו, וכי לא הוכח שלדוד היה קשר כלשהוא להעסקתו של המשיב. בנסיבות אלה, נקבע כי אין להחיל את ההוראה שבסיף 330 הנ"ל על המקרה. 4. כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור מטעם חברות הביטוח והערעור שכנגד מטעמו של המשיב-הנפגע. טענתן של חברות הביטוח מתמקדת בסוגיית ניכוי גמלאות המל"ל, ואילו המשיב מלין על קביעות שונות הכלולות בפסק-הדין של בית-המשפט קמא, ובכלל זה לגבי שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית, לעניין חישוב השכר, לעניין הפיצוי עבור עזרת צד ג' ולענין החלתו של סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי במקרה זה. 5. נפתח בשאלה הנוגעת להוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. דין טענתו של המשיב בעניין זה להידחות. בית-המשפט המחוזי הבהיר, שבמקרה זה, הרכב שגרם לתאונת-הדרכים הוא המשאית; הנגרר, כך נקבע, כלל לא היה בבחינת "כלי רכב מנועי" באותה עת, שכן הוא לא היה רתום למשאית ואין לו מנוע משל עצמו. הסיכון התעבורתי, כך הוסיף בית המשפט וקבע, נוצר על-ידי המשאית, ובה נעשה השימוש שגרם, בסופו של דבר, לפגיעה במשיב. המשיב טוען היום כי המשאית כלל לא הייתה בבעלותה של החברה שבה עבד, כי אם בבעלות פרטית של אביו. לאור החציצה המשפטית שבין החברה המעסיקה לבין האב – בעל הרכב – סבור המשיב כי קמה תחולה להוראת סעיף 330. אלא, שטענתו של המשיב בעניין זה לא הוכחה, אדרבא, הערכאה המבררת קבעה כי המשיב עבד "בשירותו של אביו, או חברה בבעלותו", וכי המשיב עצמו הודה שהוצאות הביטוח עבור הרכב שולמו על-ידי החברה שבבעלות האב. בנסיבות המקרה, לא הוכחה עילה להתערבותנו במסקנתו המבוססת של בית-המשפט המחוזי. 6. לא ראינו לנכון להתערב בשיעורי הנכות שקבעה הערכאה המבררת. לגבי הנכות הרפואית, אכן התעורר קושי לנוכח הטעות האריתמטית של המומחה הרפואי בתחום הפה והלסת, ולנוכח אי-בהירות מסוימת באשר לשיעור הנכות בגין הגבלה בתנועות הלשון וקשיים בבליעה. אולם, חרף כל אלה, מצאנו כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי מבטאת כראוי את העמדות הרפואיות שבאו בפניו ואת כלל הנסיבות. גם הקביעה לגבי הנכות התפקודית אינה מצדיקה התערבות, משהיא מבוססת על התרשמותה של הערכאה המבררת מהמשיב עצמו וממסוגלותו לשוב למעגל העבודה על רקע מגבלותיו. לבסוף, עיינו בטענותיו של המשיב באשר לבסיס השכר לצורך חישוב הפסד ההשתכרות ובאשר לפיצוי עבור עזרת הזולת. גם בעניינים אלה, לא נתגלתה לנו טעות בפסיקתו של בית-המשפט קמא, המצריכה התערבות. הסכומים שנפסקו סבירים ומשקפים כראוי את חומר הראיות שהובא בפני בית-המשפט. 7. נותרה הטענה שהעלו המערערות ביחס לניכוי תגמולי המל"ל. בית-המשפט קמא הסתמך בפסק-דינו על חוות-דעת אקטוארית שהוגשה, בהסכמה, בתאריך 21.4.02. המערערות צירפו לסיכומיהן חוות-דעת אקטוארית עדכנית, מיום 5.1.06, אולם בית-המשפט הבהיר כי בהיעדר הסכמה לגבי חוות-הדעת העדכנית, יש להסתמך על חוות-הדעת המוקדמת יותר. בית-המשפט הוסיף כי את הסכום הנקוב בחוות-הדעת יש לשערך ליום פסק-הדין, ו"להוסיף ריבית על מרכיב תגמולי המל"ל ששולמו בעבר, מיום עריכת חוות-הדעת ועד ליום מתן פסק-הדין". בדיון שהתקיים בפנינו אישר בא-כוח המשיב כי בחישוב הנסמך על חוות-הדעת הראשונה נפלה טעות, לאמור: אי-הוספת ריבית על תגמולי העבר עד לתאריך חוות-הדעת. בא-כוח המשיב אף אישר במהלך הדיון שחוות-הדעת העדכנית שהוגשה היא הנכונה, אך לדבריו, לא היה מקום להגישה בשלב הסיכומים. בנסיבות אלה אנו סבורים כי יש מקום לילך לפי החישוב בחוות-הדעת העדכנית, שלמעשה אין לגביה מחלוקת. יתרה מכך, ברגיל יש תועלת בהגשת חוות-דעת מסכמת סמוך קודם למתן פסק-הדין, שהרי חוות-הדעת אך מתרגמת למספרים את הגורמים שאותם קובע בית-המשפט כגורמים רלבנטיים. הערעור מתקבל אפוא במובן האמור. הערעור שכנגד נדחה. עם זאת, בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד באב התשס"ז (8.8.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06041960_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il