עו"ד איתן ארז נ. עו"ד יעקב כהן

1 9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4189/20 ע"א 4264/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ש' שוחט המערער בע"א 4189/20 והמשיב בע"א 4264/20: עו"ד איתן ארז נ ג ד המשיב בע"א 4189/20 והמערער בע"א 4264/20: עו"ד יעקב כהן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן נשיא, י' שנלר) בת"א 24128-09-14 מיום 11.5.2020 תאריך הישיבה: כ"ד באדר ב התשפ"ב (27.03.2022) בשם המערער בע"א 4189/20 והמשיב בע"א 4264/20: בעצמו; עו"ד צליל גולדרט; עו"ד נעה טלבי בשם המשיב בע"א 4189/20 והמערער בע"א 4264/20: עו"ד אלעד עפארי; עו"ד אבנר כהן פסק-דין השופט י' עמית: 1. הורתה של ה"סאגה" שבפנינו באמצע שנות השמונים, עם כניסתה של חברת קלרין דירות בע"מ (להלן: חברת קלרין) להליכי פירוק. אחד הפרוייקטים שהשלמתו נדרשה, היה פרוייקט בנייה בטבריה, לחוף ים כנרת, שכלל למעלה מ-200 דירות נופש (להלן: הפרוייקט). המשיב בע"א 4189/20, שהוא המערער בע"א 4264/20 (להלן: המשיב), מונה על ידי בית המשפט של פירוק בשנת 1989 לשמש כמפרק של חברת הבת של חברת קלרין, קלרין טבריה חברה לבנין בע"מ, על מנת להשלים את הפרוייקט, ש"נתקע" בשלבים התחלתיים ביותר, לאחר שדירות בפרויקט כבר נמכרו לרוכשים שונים. בפני הפרוייקט עמדו מכשולים רבים, שתקצר היריעה מלתאר. עד לאמצע שנות התשעים, הפרוייקט כמעט ולא התקדם מבחינת הבנייה בשטח. באמצע שנות התשעים התקשר המשיב עם קבלן (חברה בשם זמיר בע"מ), אך בשלב מסוים סולק הקבלן ותחתיו נכנסה חברה קבלנית אחרת בשם דוד צלאח ובניו, קבלני בנין בע"מ (להלן: הקבלן החדש). ההתקשרות עם הקבלן החדש נעשתה על ידי המשיב במתווה של עסקת קומבינציה, כאשר בתמורה לבנייה, קיבל הקבלן החדש כ-30 דירות שאותן מכר לרוכשים. בשלב מסוים התגלע סכסוך בין המשיב ונציגות רוכשי הדירות לבין הקבלן החדש והוצא כנגדו צו מניעה האוסר עליו להמשיך בבנייה, אך לבסוף הגיעו הצדדים להסדר והקבלן החדש המשיך בעבודות הבנייה. 2. ביני לביני, לנוכח התארכות משך הבנייה ובעקבות בקשה שהוגשה על ידי רוכשי דירות בפרוייקט, הורה בית המשפט של פירוק על מינויו של רואה חשבון בלתי תלוי כחוקר לבדיקת טענות רוכשי הדירות. רואה החשבון הגיש דו"ח ביום 5.2.2007 שממנו עולה כי המערכת החשבונאית של הפרויקט לא נוהלה בצורה תקינה. ביום 15.8.2007 עתר הכונס הרשמי למינויו של מנהל מיוחד במקביל למפרק, ובפסק דין מיום 3.4.2008 החליט בית המשפט של פירוק (כב' השופטת ו' אלשיך) להעביר את המשיב מתפקידו ולמנות תחתיו את המערער בע"א 4189/20, שהוא המשיב בע"א 4264/20 (להלן: המערער). 3. ערעור שהגיש המשיב על העברתו מתפקידו, נדחה בפסק דינו של בית משפט זה, משנקבע כי ביני לביני הפך הערעור לתיאורטי, שכן הפרוייקט כבר הושלם ואין תוחלת בהשבת הגלגל לאחור מבחינת זהות המפרק (ע"א 4306/08 כהן נ' כונס הנכסים הרשמי (21.9.2010)). וכך נאמר בפסק הדין: "ניתן אולי להבין את טרונייתו של המערער שפעל במשך שנים להשלמת הפרויקט, אך לא זכה להגיע לשעת השלמתו, בעוד הוא מכהן בתפקיד. מכל מקום, המערער מבין, כך נראה, שאין זה מתקבל על הדעת שיחזור עתה ויכהן כמפרק ולוּ בשל חלוף כשנתיים ומחצה מאז מתן פסק הדין ולאור שינוי הנסיבות [...] על רקע זה ובהתחשב בכך שהתמונה שבפנינו אינה מלאה, איננו רואים אפשרות וצורך להיזקק לטענותיו הרבות של המערער המופנות נגד קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין. כפי שהמערער (המשיב שבפנינו – י"ע) הסביר בדיון, צפוי שתוגש על ידו בזמן הקרוב לערכאה הדיונית בקשה למתן שכר טרחה. במסגרת הדיון באותה בקשה ניתן יהיה לברר את הטענות והמענות השונות שעלו בכל הנוגע לתיפקודו של המערער כמפרק". 4. ויהי לאחר הדברים האלה, המשיב הגיש בקשה לבית המשפט של פירוק לאישור שכר טרחתו. מנגד, המערער, שכאמור מונה לתפקידו במקום המשיב, הגיש כנגד המשיב תביעה על סך של כ-18.5 מליון ₪. בתביעה – שהוגשה תחילה בדרך של בקשה למתן הוראות בתיק הפירוק והועברה לאחר מכן למסלול של תביעה רגילה – התבקש בית המשפט לחייב את המשיב באופן אישי בסך של 14 מליון ₪ מכוח סעיף 373 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה), וכן להורות למשיב להשיב לקופת הפירוק סך של 4,504,184 ₪ שנטל לכיסו, לפי סעיף 374 לפקודה. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט של פירוק לאשר הגשת התביעה נדחתה בהחלטתו של חברי, השופט נ' סולברג ברע"א 380/14 יעקב כהן נ' איתן ארז, עו"ד (6.6.2014)). 5. בית משפט קמא דחה את עיקר התביעה. בפסק הדין הותיר בית המשפט בצריך עיון את השאלה אם ניתן להחיל את הוראות סעיף 373 לפקודה על מפרק. לגופו של עניין, נדחתה התביעה כנגד המשיב ככל שהיא מבוססת על סעיף 373 לפקודה: "בהתחשב בנסיבות וכך גם מהתרשמותי הן מהנתבע וכך גם מאותם עדים אחרים שהיו מעורבים בדרך זאת או אחרת, סבורני כי במקרה זה לא הוכחה אותה כוונה נדרשת למרמה, תנאי יסוד לחלות עילת התביעה לפי הסעיף בו עסקינן" (שם, פסקה 133). ממילא נדחתה התביעה על סך 14 מליון ₪, שעילתה האיחור במסירת הדירות לרוכשי הדירות, ונקבע כי "לא הוכח כי ההתנהלות של הנתבע בכלל, וההתנהלות הכספית בפרט, היו אלה שגרמו לעיכוב במסירת הדירות [...] עצם עבור זמן אין בו להצביע בהכרח על רשלנות" (שם, פסקה 134). לא זו אף זו, בפסק הדין עמד בית משפט קמא על כך שהמערער לא הציג התחייבות של החברה למסור את הדירות במועד מסוים, וגם רוכשי הדירות עצמם מעולם לא העלו או הציגו דרישה שכזו; כי תקופת ההתיישנות לתביעת רוכשי הדירות חלפה עברה לה משכבר; וכי בכל מקרה רוכשי הדירות לא הגישו תביעות חוב והזמן להגשת תביעות החוב חלף עבר מזה זמן רב. 6. על תוצאה זו אין חולק בערעור שלפנינו. המערער אף הדגיש בסיכומיו כי היה נכון לחזור בו, במהלך ההתדיינות בבית משפט קמא, מעילת התביעה על פי סעיף 373 לפקודה (לטענת המשיב, הסכמת המערער ניתנה רק בשלב הסיכומים בכתב ובעקבות המלצת בית משפט קמא). נותרה אפוא לדיון אך עילת התביעה להשבה של סכומים לפי סעיף 374 לפקודה (להוראת סעיף זה ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"א 6924/14 שיינין נ' גלרד תעשיות בע"מ (18.6.2016)). 7. בעניין זה, בית משפט קמא הורה על השבת כל הסכומים שנמשכו על ידי המשיב בשנים 2007-2002 כלהלן (פסקה 169 לפסק הדין): "סך של 32,820 ₪ שנמשכו על ידי הנתבע בשנת 2002, 350,803 ₪ בשנת 2004, 236,400 ₪ בשנת 2005, 55,440 ₪ בשנת 2006 ו-36,170 ₪ בשנת 2007. סה"כ סך של 711,633 ₪, קרן וכאשר לכל סכום מהסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מתום כל אותה שנה בה נמשכו הכספים ועד להשבתם בפועל". לאור תוצאת פסק הדין, ובהתחשב בגובה התביעה שעמד על כ-18.5 מליון ₪, חייב בית משפט קמא את המערער (קופת הפירוק) לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ₪. 8. על פסק הדין נסבים שני הערעורים שלפנינו. המערער הלין בערעורו על כך שבית המשפט לא חייב את המשיב במלוא הסכומים שנמשכו על ידו לאורך תקופת הפירוק, כך שחלף הסך של 711,633 ₪ שבו חוייב המשיב, יש לחייב אותו בהשבה של 2.6 מליון ₪ (במעוגל), בהתאם לחווֹת דעת שהוגשו. מנגד, המשיב הלין על הסכום שנפסק כנגדו וכן על הסכום הנמוך של הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו בבית משפט קמא. 9. נקדים ונאמר כי ברמה העקרונית, יש ממש בטענות המערער. המפרק הוא קצין בית המשפט ו"ידו הארוכה", והמחוקק העניק לו סמכויות רחבות, ובין היתר, סמכויות חקירה וסמכויות מעין-שיפוטיות (לתנאי הכשירות לתפקיד נאמן ראו בג"ץ 7194/21 סיבוני נ' הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים-יחידים (23.1.2022)). המעמד המיוחד של בעלי תפקיד מטעם בית המשפט מתבטא, בין היתר, גם בהלכה לפיה אין מזמינים נושאי תפקיד לחקירה, אלא לעיתים נדירות ובמקרים המצדיקים זאת (ע"א 3354/16 סבג נ' עו"ד סיגל בנטון הנאמנת לנכסי החייב יצחק סבג, והאסמכתאות שם (13.12.2018); רע"א 3044/18 דיין נ' עו"ד ישראל שפלר-מנהל מיוחד לחייב יצחק דיין (8.5.2018)). הסמכות הרחבה של המפרק הולכת יד ביד עם אחריות ועם חובת נאמנות וחובת זהירות כלפי הנושים וכלפי החברה שבפירוק, ואף כלפי צדדים שלישיים. חובות אלה מקורן בדיני חדלות הפירעון וכן בהוראות הדין הכללי – דיני הנזיקין, דיני החוזים, דיני הנאמנות ודיני השליחות (רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר, פסקה 19 (27.8.2013)). חובות אלה באות לידי ביטוי, בין היתר, בחובת הדיווח לבית המשפט. קשה להלום כי קופת פירוק תתנהל באופן שבו התנהל המשיב – משיכת הוצאות מקופת הפירוק ללא אישור מראש של בית המשפט; פתיחת מספר חשבונות בנק על שם המפרק באופן אישי על מנת להבטיח כי הכספים לא יעוקלו; מימון של הוצאות הפירוק מכיסו האישי של המפרק; אי הגשת דוחות כספיים במועדם וכסדרם לבית המשפט של פירוק; ועוד. המשיב פעל בניגוד למושכלות יסוד של דיני הפירוק ובניגוד לנוהלי עבודה מינימליים של ניהול כספי תקין. ובקיצור, לא כך מנהלים תיק פירוק, ובשל כך הודח המשיב מתפקידו. אציין כי ככלל, העברת מפרק ונאמן מתפקידם לא תיעשה בנקל (ראו, לדוגמה, רע"א 8315/20 נעאמנה נ' בן ארצי (21.1.2021); רע"א 5347/18 ש.א. עובדיה בע"מ נ' גולדבלט (16.9.2018)). עם זאת, סעיף 140(א)(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 קובע כי בית המשפט רשאי להפסיק את כהונתו של נאמן, אם מצא כי הנאמן אינו ממלא את תפקידו כראוי, ובפסיקה נקבע כי בית המשפט רשאי "להעביר נאמן מתפקידו ולמנות נאמן אחֵר תחתיו אם הוכח כי נפל בהתנהלותו פגם מהותי היורד לשורש העניין" (ע"א 3823/21 שימר נ' חבר, פסקה 10 והאסמכתאות שם (21.7.2021)). הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד נדירה עוד יותר, ו"לא אחת נפסק כי בית המשפט אינו נוטה להיענות לבקשות להטלת אחריות אישית על בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון אלא במקרים חריגים" (ע"א 608/15 עופר נ' דוד גולן, הנאמן על נכסי שריה עופר ז"ל (25.2.2016)). דומה כי גם המשיב עצמו אינו חולק על כך שלא נהג על פי המקובל בכל הנוגע לניהול הכספי והדיווח. למשיב לא היה ניסיון קודם כמפרק, אך היה לו ניסיון בתחום התכנון והבנייה, ולדבריו, זו הסיבה בגינה התמנה לתפקידו. המשיב אישר כי אכן שגה וחטא בכך שלא ביקש את אישורו של בית המשפט למשיכות כספים וכי טעה באופן התנהלותו. מעבר לחוסר ניסיונו של המשיב בהליכי פירוק, דומה כי ניתן לזקוף לזכותו "נסיבות מקלות" הנובעות מאופיו המיוחד של הפרוייקט, שבשלב מסוים, הפך לעסקת קומבינציה עם הקבלן, כאשר הנושים העיקריים, אם לא היחידים, היו רוכשי הדירות. בשל כך התנהל המשיב בשגגה לא כמפרק, אלא כנאמן של רוכשי הדירות המנהל בנאמנות עבורם את הפרוייקט במתכונת של "משק סגור". זו הסיבה שבגינה סבר המשיב, בניגוד למקובל בהליכי פירוק כגון דא, כי אינו נדרש לפתוח תיק במע"מ. עמדה זו זכתה בשלב מסוים לגיבוי חשבונאי מן הטעם שמדובר בנאמנות, היא הייתה בידיעתם של ועדת הביקורת וועד רוכשי הדירות, וגם רשויות מע"מ לא דרשו פתיחת תיק, על אף ביקורת מע"מ שנערכה בפרוייקט וזימונו של המשיב לחקירה בנדון. מכל מקום, איני רואה טעם לדוש בטענות הצדדים בנושא המע"מ משנקבע כי עילת התביעה בעניין זה התיישנה בשנת 2000 ולכל הפחות בשנת 2001. 10. לאחר שאמרנו דברים שאמרנו, הרי שבשורה התחתונה, בכל הקשור ליושרו של המשיב, יודגש כי לא הוכח שתקבולים שהיו אמורים להתקבל לקופת הפירוק לא הגיעו לחשבונות הבנק של הפירוק. טענות התרמית, המעילה והגניבה מקופת הפירוק נדחו לחלוטין בפסק דינו של בית משפט קמא: "כך גם לאחר סיום מסכת הראיות, לא הוכח כי הנתבע העלים כספים, ומכל חוות הדעת והראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה לכל היותר חשד להעלמת כספים. לכל האמור יש להוסיף כי ההכנסות בתיק זה הן מהדיירים בלבד והתובע לא העלה טענה כי דייר טען שכסף ששולם על ידו לנתבע, אינו מופיע בספרי החברה, ובית המשפט לא הופנה לחוסר ספציפי בקופת הפירוק. כמו כן, כל התביעה דנן להשבת כספים שנלקחו על ידי הנתבע מבוססת על נתונים שנרשמו בספריה של החברה, על דו"חות ומאזני בוחן, באופן שמגלה שקיפות של הנתבע, גם אם לא מלאה, וכך גם נתונים שסיפק הנתבע עצמו אודות הכספים ואשר הוצא על ידו ועוד" (שם, פסקה 131). אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, ואף המערער הדגיש בסיכומיו כי "הוא מסכים עם כל ההכרעות העובדתיות של בימ"ש קמא ואף מבסס את ערעורו עליהן" (פסקה 23 לסיכומי התשובה). משכך, לאחר שעיינו בחומר שהניחו בפנינו הצדדים ושמענו את טיעוניהם, אנו מאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא בכפוף להערות ולמספר תיקונים שיפורטו להלן. 11. ככל שניתן להתרשם מהחומר שהונח לפתחנו, דומה כי יש מידה רבה של הגזמה בטענת המערער כי כאשר נכנס לתפקידו במקום המשיב, הפרוייקט היה במצב של שלד. רחוק מכך. גם אם יש הגזמה בטענת המשיב כי כ-98% מהפרוייקט כבר הושלם על ידו, הרי שכאשר המערער החליפו בתפקיד, הפרוייקט כבר עמד על תילו – שלושה בניינים עם חיפויי חוץ, חניון ודירות שבהן הושלמו כל עבודות טיח וריצוף, חיפויי פנים, אביזרי אינסטלציה, חלונות ודלתות וחלק מהמערכות המשותפות של הבניינים. זאת, מבלי להמעיט בהיקף עבודתו ופעילותו של המערער, שכללה, בין היתר, את חיבור הבניינים לרשת החשמל, בניית חדר טרנספורמציה, התקנת ספרינקלרים והקמת מערכת מיזוג מרכזית לשם קבלת טופס 4, פעולות סבוכות שנמשכו כשלוש שנים. אף אין לקבל את טענת המערער כי כאשר נכנס לתפקידו קופת הפירוק הייתה ריקה, באשר לזכות קופת הפירוק עמדו כ-30 דירות שניתן היה למכרן בשוק החופשי, ולא למותר לציין כי המשיב, השביח במהלך כהונתו כמפרק, את מספר הדירות בפרוייקט. 12. אשר לנושא ההתיישנות. לטענת המערער, "כוח התביעה" החל רק עם מינויו לתפקיד ביום 3.4.2008, ולכל המוקדם, כוח התביעה הקונקרטי נוצר עם הגשת דו"ח הביקורת של רואה החשבון ביום 4.2.2007. לכן רק באותו מועד ניתן היה להתחיל לברר את המידע הנדרש לשם הגשת תביעה כנגד המשיב. לשיטתו של המערער, מאחר שחלף זמן עד שאושר מינויו של רואה החשבון ועד שהושלם הדוח בחודש מאי 2013, הרי שיש בהליכים אלה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, כך שהמועד הקובע צריך להיות 28.2.2005 (7 שנים לפני הגשת הבקשה ביום 1.3.2012) ולא 19.6.2006 כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. 13. דין הטענה להידחות. בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (1997) (להלן: עניין מרכז הארגזים), נקבע כי מירוץ ההתיישנות מעוכב במהלך התקופה שבה התאגיד נשלט בידי אורגנים שהיו בעלי אינטרס למנוע את מימושה של זכות תביעה זו. עם זאת, מרוץ ההתיישנות מתחיל מהמועד שבו התגלו, או יכולים היו להתגלות, המעשים הבלתי חוקיים על ידי גורם רלוונטי: "כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה – שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא – היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ" (שם בעמ' 212, הדגשה הוספה – י"ע). במקרה דנן, ניתן להצביע על גורם רלוונטי. לאורך תקופת עבודתו של המשיב, פעלו לצידו ועד רוכשי הדירות וגם ועדת ביקורת. בסעיף 16.2 להסדר הנושים נקבע כי "ועדת הביקורת שתורכב מבין ועד הדיירים תהיה רשאית בכל עת, ללא כל עכוב, לעיין בספרי החשבונות ולבקש מאת רו"ח הפירוק קבלת איזה דו"ח שתחפוץ". בוועדת הביקורת היו חברים אנשי מקצוע – רואה חשבון, עורך דין ומהנדס, כך שלא היה מדובר בהדיוטות. ועדת הביקורת מינתה את רואה החשבון ומנהל החשבונות לפרוייקט, אישרה דוחות כספיים של הפרוייקט, ועודכנה על ידי המשיב בדבר הוצאות פירוק שמשך או שביקש למשוך, הגם שהתנתה את הסכמתה באישור בית המשפט ובהגשת דו"חות כספיים. כך, ציין עו"ד יצחקי בעדותו כי המשיב פעל בשיתוף פעולה עם ועדת הביקורת וחבריה היו מעורבים במרבית ההחלטות המהותיות שנעשו במסגרת הפרויקט. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי היה ערבוב בין ועד רוכשי הדירות לבין ועדת הביקורת, וקבע כי: "[...] בסופו של דבר ניתן לראות בגופים אלה ביחד ולחוד כ-'גורם רלוונטי אחר' אשר ידיעת אחד מגורמים אלה על עובדות המקימות עילת תביעה, מתחילה את מניינו של מרוץ ההתיישנות. [...] יחד עם פרוטוקול ועדת הביקורת מיום 29.12.2002, במסגרתו אושרו דו"חות כספיים לשנים 1996 ועד 2001 ניתן לקבוע בוודאות כי הגורמים הרלוונטיים ידעו על משיכות הנתבע ביחס לשנים האמורות כבר בשנת 2001, ולכל המאוחר בשנת 2002 ולכן עילת התביעה באשר לשנים אלה התיישנה. [...] משכך, בעוד שעילת התביעה התיישנה באשר לסכומים אשר נטל הנתבע מקופת הפירוק בשנים 2001-1996, התובענה לא התיישנה באשר לסכומים שנגבו בשנים 2007-2002 ואשר אודותם ניתן היה ללמוד מהדו"חות המאוחרים יותר שהוגשו לאחר המועד הקובע, ולכן יש לבחון את עילת התביעה ביחס לשנים אלה לגופם של דברים" (שם, פסקאות 147, 149 ו-151 הדגשה הוספה – י"ע). לענייננו, וגם בהתעלם מוועד רוכשי הדירות, ברי כי ועדת הביקורת הייתה גורם רלוונטי שפיקח באופן צמוד על התנהלותו של המשיב. הטענה כי חברי ועדת הביקורת חששו שכל ניסיון "לנענע את הספינה" יעכב אף יותר את סיום הבנייה ואת קבלת הדירות בפרויקט (כפי שציין רואה החשבון חגי פאר בעדותו), אינה עילה להשעיית מירוץ ההתיישנות. 14. למסקנה זו השלכה על התוצאה האופרטיבית אליה הגיע בית משפט קמא. ממכתבו של המשיב מיום 9.2.2005 אל ועדת הביקורת, עולה בבירור כי המשיב דיווח לוועדת הביקורת שהוא מושך מדי חודש סכום של 2,000 ₪ כהחזר הוצאות, וכי הוא מבקש להעלות סכום זה ב-8,800 ₪ לחודש למשך שלוש שנים. מהמכתב עולה אפוא כי ועדת הביקורת הייתה ערה לכך שהמשיב מושך הוצאות בסך 2,000 ₪ לחודש. ללא קשר לשאלה אם החלטת השופט לויט, שצוטטה בפסק דינו של בית משפט קמא, התירה למשיב משיכה חודשית זו אף ללא אישור, החשוב לענייננו הוא שלנוכח ידיעת ועדת הביקורת במועד האמור, התביעה בגין משיכת 2,000 ₪ עד ליום 9.2.2005 התיישנה. לכן, יש להפחית מהסכום שנפסק את הסך של 2,000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ בגין התקופה מחודש 8/02 ועד לחודש 2/05, סה"כ 30 חודשים = 70,200 ₪. 15. בגין משיכות משנת 2004 חייב בית משפט קמא את המשיב בסך 350,803 ₪. ברם, מסכום זה יש להפחית את הסך של 149,000 ₪ שהוחזר בשנת 2013 לקופת הפירוק על ידי המשיב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בעקבות החלטת כב' השופטת אלשיך (בסיכומי המערער בבית משפט קמא נכתב כי המשיב החזיר 160,000 ₪, אך המשיב עצמו הסכים כי המדובר בסך של 149,000 ₪ בלבד). הנה כי כן, מסכום (קרן) של 711,633 ₪ שבו חוייב המשיב בפסק דינו של בית משפט קמא, יש להפחית סכום קרן של 219,200 ₪ (=149,000+70,200). בכפוף לתיקון זה, איננו רואים להתערב ביתר רכיבי פסק הדין. 16. בית משפט קמא פסק לזכות המשיב הוצאות בסך 75,000 ₪ בגין הפער בין סכום התביעה בסך של 18.5 מליון ₪ לבין הסכום שנפסק על ידו. נראה כי יש ממש בטענת המשיב כי ההוצאות הריאליות שבהן נשא גבוהות בהרבה, אך אין לנו אלא להפנות להנמקתו של בית משפט קמא: "בנסיבות רגילות ובהתחשב בסכומים בהם מדובר, היה מקום לחייב את התובע בשכ"ט עו"ד בסכומים נכבדים ביותר. אולם, מנגד, לא ניתן להתעלם מהתנהלותו של הנתבע אשר גם אם לא הביאה לחיובו מעבר לאשר נפסק, עדיין דומה כי גרמה לעצם הצורך בהגשת התביעה וכאשר לפחות חלקה נדחה מחמת התיישנות" (שם, פסקה 164). לנימוק זה יש להוסיף כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בנושא ההוצאות. משכך, דין ערעור המשיב בנקודה זו להידחות. 17. בשולי הדברים יש להצר על כך שפסק דיננו זה אינו חותם את ההתדיינות בין הצדדים. תביעת ההשבה נסבה על סכומים שהמשיב גבה כהחזר הוצאות מבלי לקבל אישור בית המשפט. בשלב זה עדיין תלויה ועומדת בקשתו של המשיב לפסיקת שכר טרחתו בגין הפעולות שביצע במהלך 19 השנים שבהן שימש כמפרק. נושא שכר הטרחה לא התברר במסגרת התביעה דנן של המערער כנגד המשיב, שנדונה בפסים של תביעה רגילה ושלא במסגרת הליכי הפירוק. עוד אציין כי המערער עצמו טען (סעיף 11 לסיכומי התשובה) כי קביעת שכר הטרחה היא בסמכותו הבלעדית של בית משפט של פירוק. 18. סוף דבר שערעור המערער בע"א 4189/20 – נדחה. ערעור המשיב בע"א 4264/20 – מתקבל חלקית כאמור בסעיף 15 לעיל. המערער (קופת הפירוק) תישא בהוצאות המשיב בסך 40,000 ₪. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ו באדר ב התשפ"ב (‏30.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20041890_E17.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1