אבראהים שאקר שוקרי כרואט נ. עזבון המנוחה כאוכב חוסין לאפי ז"

החלטה בתיק ע"א 4188/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4188/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: אבראהים שאקר שוקרי כרואט נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוחה כאוכב חוסין לאפי ז"ל 2. נאדיה פהמי 3. ראניה כלותי 4. אנוואר לאפי 5. היא לאפי ערעור על החלטתו של בית הדין לשכירות בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), מיום 2.5.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ש 179/06 בשם המערער: עו"ד נביל אזחימאן בשם המשיבים: עו"ד אמיר חסן פסק-דין ערעור על החלטתו של בית הדין לשכירות בירושלים (כב' השופט י' שמעוני) מיום 2.5.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ש 179/06. 1. המשיבים הגישו לבית הדין לשכירות בקשה לקביעת דמי שכירות ופיצוי בהתאם לחוק הגנת הדייר, בעילה של שינוי מטרת השכירות. המערער הוא המשיב בבקשה. בישיבה מקדמית שהתקיימה בתיק ביום 24.1.2007 הורה בית הדין לצדדים להגיש את ראיותיהם הראשיות בתצהירים-המשיבים תוך 45 ימים, והמערער תוך 45 ימים מיום קבלת תצהירי המשיבים. עוד קבע בית הדין כי ההוכחות בבקשה ישמעו ביום 2.5.2007. לטענת המערער, הומצא לבא-כוחו העתק מתצהירי המשיבים רק ביום 19.3.2007, ולכן המועד האחרון להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו היה יום 3.5.2007 (יממה לאחר המועד שנקבע לשמיעת ראיות). ביום 29.4.2007 הגישו הצדדים בקשה דחופה ומוסכמת לדחיית מועד הדיון. בבקשה צוין כי המועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המערער טרם חלף. בית הדין דחה את הבקשה, והדיון התקיים ביום 2.5.2007. בדיון נחקרו המצהירים מטעם המשיבים על ידי בא-כוח המערער. במהלך הדיון הגביל בית הדין את משך החקירות, ומנע הגשת ראיה מטעם המערער במסגרת החקירה הנגדית של מצהירי המשיבים. הובהר לבא-כוח המערער כי ראיות שלא צורפו לתצהיר עדות ראשית, אין להגישן בדרך של חקירה נגדית. למען הסר ספק הודיע בית הדין לבא-כוח המערער כי נוכח העובדה שלא הגיש תצהירי עדות ראשית, הוא לא יוכל להגיש עדויות מטעמו. סמוך לאחר מכן, ביקש המערער מבית הדין לפסול את עצמו. לטענת המערער, מראשית הדיון, כאשר הודיע בית הדין כי דרכו של המערער בהבאת ראיות תהיה חסומה, חש המערער כי לא יזכה לקבל את יומו בבית הדין. נטען כי כאשר הודיע בא-כוח המערער כי לא בנקל חוסם בית משפט דרכו של בעל דין להבאת ראיות, אמר לו בית הדין: "חכה ותראה" (דברים אלו אינם מופיעים בפרוטוקול הדיון). עוד נטען, כי בית הדין לא אפשר לבא-כוח המערער לנהל חקירה נגדית כנדרש ונתן החלטות מבלי לבקש תגובת המערער. צוין כי התנהלות זו של בית הדין יצרה תחושה כי המערער אינו יכול לזכות במשפט צדק. המשיבים התנגדו לבקשה. 2. בית הדין, בהחלטה מיום 2.5.2007, דחה את בקשת הפסלות. נקבע כי טענות המערער הינן טענות סרק הנובעות מתחושות שלבית הדין אין שליטה עליהן. צוין כי במקום להגיש תצהירי עדות ראשית, הגיש בא-כוח המשיב 24 שעות לפני מועד הדיון בקשה לדחיית הדיון בשל אי הגשת תצהירים. בית הדין ציין כי הוא מבין את תחושותיו של בא-כוח המשיב, אשר בשל רשלנותו ואי הגשת תצהירי עדות ראשית, הוא חש כי הוא עומד במצב נחות בבירור התובענה לגופה. ואולם, אין לאפשר לו להעביר תחושות אלה לפתחו של בית הדין. כל ההחלטות שניתנו על ידי בית הדין במהלך הדיון הן החלטות שיפוטיות ורשאי בא-כוח המשיב להגיש עליהן בקשת רשות ערעור או ערעור לאחר מתן פסק הדין. צוין כי בית הדין רשאי לקצוב זמנו של עורך דין בחקירה נגדית, וזאת עשה בית הדין נוכח העובדה שבא-כוח המערער האריך בחקירותיו ללא צורך, על מנת לדחות את הדיון למועד אחר. בקשת המערער לעכב את ההליכים נדחתה על ידי בית הדין, וחקירת העדים נמשכה. בסיום הדיון שב בית הדין וציין, כי בא-כוח המערער לא הגיש תצהירי עדות ראשית ולכן לא תינתן לו אפשרות להביא עדים מטעמו. לפיכך, הורה בית הדין על הגשת סיכומים בכתב, וציין כי לאחר מכן ינתן פסק דין. 3. על החלטת בית הדין בבקשת הפסלות הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות, ומוסיף כי בית הדין בהחלטותיו השגויות, בסגנון הדיבור שלו, בחוסר הסובלנות כלפי המערער, באמירות הנחרצות שהשמיע בעניין חסימת דרכו של המערער להביא ראיות, למרות שטרם חלף המועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המערער, ובכך שלא אפשר לבא-כוח המערער לנהל חקירה נגדית בצורה סדירה, לא הותיר כל מקום לספק כי הוא מנהל את ההליך במשוא פנים גלוי. נטען, כי בהחלטה בבקשת הפסלות בחר בית הדין לתקוף באופן אישי את בא-כוח המערער, ואף האשים אותו בניהול רשלני של ענייני המערער, ללא כל בסיס, וזאת במקום להשיב לטעמי ההתנגדות שפורטו על ידי המערער. המערער מנסה להסביר מדוע שגה בית הדין בהחלטתו לחסום אותו מהבאת ראיות, ואולם טוען כי צדקת החלטתו של בית הדין בעניין זה מקומה בהליך ערעור, ובעניינה, כמו גם בעניין החלטות אחרות שהתקבלו במהלך הדיון, מוגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, לטענת המערער, החלטותיו של בית הדין מלמדות על משוא פנים בהתנהגותו, והדברים זועקים עד שאין כל דרך להתעלם מהם. נטען כי גם סירוב בית הדין לעכב את המשך הדיון עד להכרעה בערעור על החלטתו בעניין הפסלות, ועמידתו על כך שהדיון יסתיים באותו יום, מקימים חשש ממשי למשוא פנים. חשש זה התממש הלכה למעשה, לטענת המערער, בהחלטת בית הדין הנועלת את הדיון ובסירובו של בית הדין לקיים דיון בשאלת הגשת ראיות מטעם המערער. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הערעור. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בקשת הפסלות, רובה ככולה, נובעת מחוסר שביעות רצונו של המערער מהחלטת בית הדין למנוע ממנו הבאת ראיות ומהגבלת אורכן של החקירות הנגדיות. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006). לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). הלכה זו נכונה הן בעניין ההחלטה שלא להתיר למערער הבאת ראיות, והן בכל הנוגע למתן החלטות ללא קבלת תגובת המערער, והסירוב לעכב את הדיון. אשר להגבלת משך החקירה, כבר נפסק כי אמנם תפקיד ניהול החקירה מסור בשיטת המשפט בישראל בידי עורכי הדין, אולם האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט ובמסגרת זו הוא מוסמך להתערב בחקירות העדים (ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש, פ"ד מו(2)133 (1992); ע"א 2668/96 וינברג-דורות ושות' נ' הרב רבינוביץ (לא פורסם, 28.4.1996); ע"א 4911/00 הסופרת קורינה נ' נציגות הבית ברח' אפרים 212 (לא פורסם, 11.10.2000); מרזל, בעמ' 183-182). לכן, רשאי היה בית הדין להגביל את משך החקירה הנגדית. בכך לא הביע בית הדין כל דעה לגבי התיק לגופו. המערער מנסה להסביר מדוע אין מדובר בטענות ערעוריות, ואולם לא שוכנעתי כי ההחלטות שקיבל בית הדין, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, ואופן ניהול הדיון על ידו, מקימים עילת פסלות ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער. 5. מעצם היות הבקשה לפסלות שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות. היעדר ביסוס ותיעוד בפרוטוקול של טענות הטוען לפסילה, ביחס לביטויים שהושמעו, לטענתו, במהלך הדיון, עלול לפעול לרעתו, במובן זה שבקשתו, ובמיוחד ערעורו, יהיו חסרי תשתית עובדתית מספקת (ע"פ 6980/04 סנס נ' ברוש (לא פורסם, 21.10.2004)). הדברים האמורים ("חכה ותראה"), המיוחסים לבית הדין, לא נרשמו בפרוטוקול הדיון שצורף לערעור, והמערער לא הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול. בקשת הפסלות בהקשר זה מתבססת אך על טענות המערער ובא-כוחו. בכך אין די כדי לבסס עילת פסלות. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי החלטות בית הדין, ואופן ניהול הדיון על ידו, מצביעים על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115). אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"א באב התשס"ז (5.8.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07041880_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il