יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ. ערן רובין

פסק-דין בתיק ע"א 4179/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4179/17 ע"א 4180/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ המערערים בע"א 4179/17: 1. יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ 2. מיכאל גרובר המערער בע"א 4180/17: ערן רובין נ ג ד המשיבים בע"א 4179/17: 1. ערן רובין 2. אריה גרובר המשיבים בע"א 4180/17: 1. יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ 2. מיכאל גרובר 3. אריה גרובר ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת מאיר) מיום 10.9.2015 בת"א 38825-10-11 ותא"ק 19872-01-12 שניתן במאוחד, ביום 30.3.2017 תאריך הישיבה: ד' באב התשע"ח (16.07.2018) בשם המערערים בע"א 4179/17 ומשיבים 2-1 בע"א 4180/17: עו"ד יצחק יונגר; עו"ד יואב זטורסקי בשם המערער בע"א 4180/17 ומשיב 1 בע"א 4179/18: עו"ד שי גרנות; עו"ד שי שרביט; עו"ד שגיא סקיאן פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת מאיר) מיום 10.9.2015 במסגרת ת"א 38825-10-11 ותא"ק 19872-01-12 שניתן במאוחד, ביום 30.3.2017. הרקע לסכסוך 1. מערערת 1 בע"א 4179/17, חברת יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ (להלן: החברה) היא סוכנות ביטוח העוסקת בעיקר בתחום ביטוח חיים וביטוחי בריאות. החברה התאגדה בשנת 1989 על ידי מערער 2 בע"א 4179/17 (משיב 2 בע"א 4180/17), מר מיכאל גרובר (להלן: גרובר). גרובר שימש למן הקמתה כמנכ"ל החברה, כדירקטור היחיד בה וכבעל זכות החתימה היחיד שלה. בבעלות גרובר ובבעלות אחיו, אריה גרובר (משיב 3 בע"א 4180/17) כל מניות החברה זולת אלו שהוקצו למשיב 1 בע"א 4179/17 (והמערער בע"א 4180/17) (להלן: רובין). בעוד שאין חולק כי רובין מחזיק ב-15 מניות מתוך 77 המניות של החברה (10 מניות אשר נרכשו בשנת 1998 ו-5 מניות אשר נרכשו במאי 2000) ורק מניות אלו רשומות על שמו ברשם החברות, הצדדים נחלקו בשאלה אם רכש רובין מניות נוספות בשנים 2002 ו-2006. 2. רובין הגיש נגד החברה ונגד גרובר תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר כללה טענות רבות ומגוונות נגד גרובר. בעיקר טען רובין כי הוא זכאי להירשם כבעלים של 11 מניות נוספות מעבר ל-15 המניות הרשומות על שמו, ושזכויותיו כבעל מניות מיעוט – קופחו, הכל כפי שיפורט להלן. טענות הצדדים 3. רובין טען במסגרת תביעתו כי הוא בעלים או בעל זכות להירשם כבעלים של 33.76% ממניות החברה, שכן מלבד 15 המניות שהחזיק, הוא רכש 5 מניות נוספות בשנת 2002 ו-6 מניות נוספות בשנת 2006. לכן, לטענתו הוא זכאי ל-26% מסכום הרווחים שהצטברו בחברה עד שנת 2006 (שכן עד לאותו מועד החזיק ב-20 מניות מתוך 77 מניות החברה) ול-33.76% מהרווחים שהצטברו בחברה החל משנת 2006 (אז החזיק לטענתו ב-26 מניות מתוך 77 מניות החברה). 4. כן טען רובין כי זכויותיו כבעל מניות מיעוט בחברה קופחו על ידי גרובר, שסירב ללא הצדקה לחלק דיבידנדים, על אף שהחברה רווחית ביותר וצברה יתרת רווחים של כ-20,000,000 ש"ח. סירובו של גרובר לחלק דיבידנדים כאמור תוך הפרת זכויות חוזיות של רובין, והפרת חובות אמון והגינות שגרובר חב לו ולחברה כבעל שליטה בה וכמנהלה, עלה כדי קיפוח. 5. עוד טען רובין כי גרובר שלח יד בכספי החברה והעביר מפיקדונותיה לידיו, כי הוא עושה בחברה "כבתוך שלו" ומשתמש בחברה לתשלום חובות ופירעון הלוואות אישיות. כן נטען כי גרובר "העלים" מיליוני שקלים מקופת החברה. בין היתר נטען בהקשר זה כי גרובר שילם מכספי החברה החזר הלוואה אישית שנטל ממגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: מגדל) בסכום כולל של 120,000 ש"ח; כי גרובר משך כספים מהחברה אשר נרשמו בשלב מאוחר יותר כ"הלוואה" על שמם של אנשים שלא היו להם יחסי עבודה עם החברה (1,800,000 ש"ח שנרשמו כחוב על אדם בשם גולדבלט, ו-88,000 ש"ח שנרשמו כחוב על שמו של אדם בשם ברידקי) (להלן: גולדבלט ו-ברידקי בהתאמה)). 6. כן נטען כי גרובר משתמש בכספי החברה לרכישת נכסים עבורו ועבור בני משפחתו, וביניהם גם רכבי יוקרה וטלפונים סלולריים, באופן הפוגע בזכויותיו של גרובר. גרובר גם מכר כביכול את דירת המגורים שבבעלותו (להלן: דירת המגורים) לחברה בשנת 2002, בעסקה שבמסגרתה גרם לחברה לשלם את החזר המשכנתא שנלקחה לכיסוי חובותיו האישיים, בעוד הוא שילם דמי שכירות לחברה בסכום נמוך ולא ריאלי. זאת ועוד, בשנת 2009 נמכרה הדירה לצד שלישי כאשר גרובר שלשל את מלוא התמורה לכיסו ואילץ את החברה לקחת הלוואה נוספת לצורך פירעון המשכנתא. גרובר גם העסיק בחברה בני משפחה בתנאים בלתי סבירים ובמשכורות עתק, וכן משך כספים מהחברה לקופות גמל, בסכומים גבוהים. 7. בנוסף, גרובר פעל לחייב את רובין בסך של 210,000 ש"ח בגין חוב שהחברה ובעלי המניות חויבו בו, לאחר שניתן פסק דין בתביעה שניהלה נגדה חברת תעשיות פולימרים אשקלון בע"מ (להלן: פולימרים), במסגרת ת"א (שלום-ת"א) 39127-12-09 תעשיות פולימרים אשקלון בע"מ נ' יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ. לטענת רובין, הוא וגרובר סיכמו מראש כי החברה תישא בפועל בתשלום הסכום שייפסק בתביעה. חרף הסכמה זו, הגיעו גרובר והחברה להסכם עם פולימרים על חלק מהחוב, בעוד שבמסגרת ההסכם נקבע כי פולימרים תמשיך לפעול נגד רובין לגביית יתרת החוב. הצדדים גם נחלקו באשר לנסיבות סיום עבודתו של רובין בחברה, כאשר רובין טען כי הוא פוטר מהחברה, הדומה באופייה לשותפות, וכי עצם הפיטורים מהווה לטענתו מעשה קיפוח מובהק. 8. מנגד, נטען על ידי גרובר והחברה (כאשר משיקולי נוחות, טענותיהם יובאו מכאן והלאה בשמו של גרובר בלבד) כי דין התביעה, אשר הוגשה לטענתם בחוסר תום לב – להידחות. על פי הטענה, רובין זכאי ל-15 ממניות החברה בלבד. בנוסף, במשך השנים חולקו הרווחים בינו לבין רובין כדין, בהתאם לצורכיהם השונים, ולעתים בשיעור שונה משיעור האחזקות של כל אחד בחברה. מכל מקום, רובין קיבל דיבידינדים בשיעור ניכר, והוא אף הצהיר עליהם בפני רשויות המס. 9. כן נטען כי הטענה לפיה גרובר "העלים" מיליוני שקלים מקופת החברה נטענה בעלמא מבלי שהובאו לה כל תימוכין. באשר לטענות כי רובין קופח כתוצאה ממכירת דירת המגורים, נטען כי אין להן בסיס, שכן מכירת דירת המגורים נעשתה בתיאום עם רובין ובידיעתו, לאחר שניתן אישורו לכך. טענתו היחידה של רובין שנשמעה "בזמן אמת" הייתה בעניין המשכנתא שרבצה על הדירה, וגם היא נכונה רק בחלקה. באשר להלוואות שנטען כי נלקחו על ידי גרובר לצורך משיכות אישיות, הרי שמדובר בהלוואות שניתנו בידיעתו של רובין ובמעורבותו. יתר על כן, רובין הוא זה אשר משך במהלך השנים כספים רבים מהחברה, ולחברה קיימת זכות קיזוז עבור יתרת החוב בה הוא מצוי. 10. לטענת גרובר, אין מדובר בחברה שהיא מעין שותפות, שכן מערך היחסים בה נטה באופן ברור לטובתו. ההיררכיה התבטאה בכך שגרובר כיהן כמנכ"ל ודירקטור והיה גם מורשה החתימה היחיד בה. באשר לנסיבות סיום עבודתו של רובין בחברה, גרובר עמד על כך שרובין לא פוטר מהחברה, אלא החליט לעזוב אותה בעצמו, וזאת לאחר תקופה שבמהלכה החל רובין לעבוד בסתר עם חברות ביטוח נוספות – הכשרה חברה לביטוח והראל – אשר לא עבדו עם החברה באותה תקופה. 11. באשר לחוב שנזקף לחובת רובין בשל תביעת פולימרים, טען גרובר כי אין לרובין מה שילין על החוב שנזקף על שמו, שעה שעל פי פסק הדין שניתן בתביעת פולימרים, על החברה ובעלי המניות לחוב "יחד ולחוד" בסכום החוב. 12. בנוסף על האמור, עם התגלגלות ההליך, הובהרה המחלוקת בין שני הצדדים גם באשר לשאלת יתרת רווחי החברה. בעוד שלטענת רובין הרווח שעומד לחלוקה הוא זה אשר אושר על ידי רו"ח רפאל עופר, רו"ח החברה, בדו"ח הכספי האחרון ואין לבצע ממנו כל הפחתות, הרי שלטענת גרובר, יש להפחית את יתרת הרווח לחלוקה בסכום של כ-11,900,000 ש"ח, וזאת בהתבסס על חוות דעתו של רו"ח דוד גולדברג (להלן: רו"ח גולדברג), המומחה מטעם גרובר והחברה. בין היתר, נטען כי יש להפחית סכומים שהתקבלו מחברת "מעוז חברה לביטוח" (להלן: מעוז), זאת שעה שרובין וגרובר סיכמו ביניהם כי רובין לא יהיה זכאי לקבל כל חלק מכספים אלו, כאשר לטענת גרובר מדובר בסכומים שהצטברו בחברה לפני הגעתו של רובין וללא כל קשר אליו. במסגרת זו גם נטען כי יש להפחית מהערכת שווי החברה השלמות שכר להן זכאי גרובר, בשל המנגנון שנקבע בהסכם משנת 1998 בין רובין לגרובר שעל פיו שכרו של רובין יהיה בשיעור של 33% משכרו של גרובר; רווחים שהצטברו בחברה לפני הגעתו של רובין; סכומים שהחברה ערבה להלוואות שנתנו חברות ביטוח למבוטחיה ועוד. גם נטען כי יש להפחית מהערכת שווי החברה את התקבול בגין מכירת דירת המגורים, שגרובר היה רשאי לטענתו למשוך כדיבידנד חריג. התביעה שכנגד 13. החברה הגישה נגד רובין תביעה שכנגד, במסגרתה נתבע רובין על סך של 909,000 ש"ח, סכום יתרת החובה הרשומה בכרטיס החוב שלו. רובין טען מנגד, כי חיובו בסכום זה נעשה שלא כדין. בין היתר, רובין עמד על כך שיש להפחית מיתרת החובה האמורה סך של 300,000 ש"ח – סכום אשר נרשם לחובתו על אף שמדובר בחוב שמקורו בהתחשבנות פרטית שנעשתה בינו לבין גרובר (בגין עסקה שבה היו השניים מעורבים לרכישת דירות בעיר בודפשט (להלן: עסקת בודפשט)), שאין לה קשר לפעילות החברה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 10.9.2015 14. ראשית הכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת שבין הצדדים באשר למספר המניות שבידי רובין. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענת רובין כי הוא רכש 6 מניות בשנת 2006, לאחר שקבע כי הוא לא ביסס תשתית ראייתית לטענה זו. עם זאת, קיבל בית המשפט את הטענה כי רובין רכש 5 מניות נוספות במהלך שנת 2002, לאחר שנטל הלוואה ושילם עבור המניות באמצעות שיק בנקאי שעמד על סך של 260,000 ש"ח, בדומה לאופן שבו נרכשו 10 המניות הראשונות על ידו (יצוין כי בחלק זה של פסק הדין מצוין מספר המניות – 5 מניות, 6 מניות או 10 מניות – לעתים באחוזים, וזאת ככל הנראה בשוגג). על כן נקבע כי רובין זכאי ל-20 מניות ממניות החברה. 15. לאחר שנדרש בית המשפט בהרחבה לטענות הצדדים מזה ומזה לעניין טענת רובין כי הוא קופח כבעל מניות המיעוט, נדחו חלק מטענות רובין בעניין זה, בעוד חלקן התקבלו. כך, לא נמצא שרובין קופח בגין אי חלוקת דיבידנד ואף נקבע כי חולק לו דיבידנד בסכומים ניכרים, כאשר הוא היה מודע לחלוקת הדיבידנד ושותף למהלך. גם נדחתה, בין היתר, הטענה כי גרובר "שלח ידו" בכספיה ובנכסיה של החברה שלא כדין באופן שיטתי ובסכומי עתק. טענות רובין כי הוא קופח בשל קניית רכבי יוקרה על ידי גרובר ובשל שימוש עודף בטלפונים סלולריים על ידי גרובר וילדיו נדחו אף הן (אם כי התקבלה הטענה כי יש להכיר ברכישת רכב אחד שנרכש עבור בתו כהוצאה עודפת). 16. עם זאת, בית המשפט קיבל את הטענה כי גרובר משך סכומים נכבדים מהחברה באופן חד צדדי ויש לראות במשיכות כספים אלה כחלוקת דיבידנד בפועל לגרובר בלבד, תוך שלילת זכויות רובין כבעל מניות המיעוט בחברה. כמו כן נתקבלה עמדת רובין באשר להלוואות ששולמו על ידי גרובר מכספי החברה – אשר נקבע כי יש לראותן בגדר חלוקה בלתי-שוויונית של רווחי החברה העולה כדי קיפוח. כך התקבלה הטענה כי גרובר שילם מכספי החברה החזר הלוואה אישית שקיבל ממגדל, שעה שגרובר הודה כי ההלוואה לא נלקחה לצרכי החברה והיא הייתה צריכה להירשם לחובתו בכרטסת. גם התקבלו הטענות באשר להלוואות שהלווה גרובר מכספי החברה לברידקי וגולדלבט, כאשר נמצא שמדובר במשיכות אישיות שנעשו על ידי גרובר. כך גם, התקבלה הטענה כי החברה נשאה בהוצאות עודפות בגין תשלומי משכנתא עבור דירת המגורים, אשר הייתה שייכת לגרובר ונמכרה לחברה בשנת 2002, על אף שנדחו חלק מטענות רובין בדבר מכירת דירת המגורים. נקבע כי עצם חיוב החברה בתשלומי משכנתא כאמור, עולה בגדר קיפוח. 17. בית המשפט גם נדרש למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לקשרי העבודה שהיו לרובין עם חברות הביטוח הכשרה והראל, בתקופה שקדמה לעזיבתו את החברה. נדחתה טענת גרובר כי רובין החל לעבוד כסוכן עצמאי עם חברות ביטוח אלו, לאחר שנקבע כי הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של גרובר. עם זאת, נקבע כי סכומי העמלות אותן קיבל רובין במהלך תקופה זו עד עזיבתו את החברה הם סכומים המגיעים לחברה. 18. לבסוף, נקבע כי יש להעניק לרובין סעד בגין התנהלותו של גרובר, אשר הוכח כי עשה שימוש בכספי החברה לצרכים פרטיים באופן שניתן לראות בו בגדר חלוקה לא שוויונית של רווחי החברה המהווה קיפוח. עוד נקבע כי אין לקבל את הטענה כי לא קיימת הצדקה למתן סעד בגין קיפוח מטעמי יושר או מכל טעם אחר. אדרבה, נמצא בסיס נוסף למתן סעד באובדן האמון בין הצדדים בחברה שיש לראותה כמעין שותפות. משכך, ובמצב הדברים שבו האמון בין הצדדים אבד לחלוטין, הורה בית המשפט על הפרדת כוחות בחברה ועל רכישה כפויה של מניות רובין על ידי גרובר או החברה, בהתאם למחיר אשר יוערך על ידי מעריך שווי חיצוני אובייקטיבי. לפיכך מינה בית המשפט את רואת החשבון רגינה אונגר כמומחית מטעם בית משפט (להלן: המומחית), כדי שתקבע את שוויה ההוגן של החברה. 19. לאור התוצאה אליה הגיע בדבר הפרדת כוחות כאמור, קבע בית המשפט כי אין מקום לחישוב נפרד בדבר הרווחים העומדים לחלוקה כדיבידנד. עם זאת, בית המשפט דן בטענות לגופן על מנת שהמומחית תוכל להתבסס על קביעות בעניינים אלה. במסגרת זו, בית המשפט התייחס לחוות הדעת של גולדברג, במסגרתה נטען כאמור כי יש להפחית את יתרת הרווח לחלוקה בסכום של כ-11,900,000 ש"ח. בית המשפט דחה חלק ניכר מהטענות להפחתה. עם זאת, נתקבלה הטענה כי יש להפחית מיתרת הרווח סך של 457,795 ש"ח – רווחים שהצטברו לפני שהיה רובין בעל מניות בחברה, היינו לפני שנת 1998, וכן סך של כ-3,150,000 ש"ח, סכומים שהחברה ערבה להלוואות שנתנו חברות ביטוח למבוטחיה. 20. לצד זאת, דחה בית המשפט את התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי החברה והתבססה כאמור על חוב נטען בכרטסת רובין, משנמצא כי חיוב זה נעשה שלא כדין. חוות דעת המומחית 21. לאחר שהוגשה חוות דעת המומחית ביום 29.2.2016 (להלן: חוות הדעת), נערך דיון במהלכו נחקרה המומחית על חוות דעתה. ביום 8.9.2016 ניתנה החלטה שהתייחסה לחוות הדעת ולהבהרות שנדרשו בעקבותיה והמומחית התבקשה לבצע התאמות בחוות דעתה. בין היתר, התקבלה באופן חלקי עמדת המומחית, על פיה אין מקום להפחית משווי החברה ערבויות שסיכויי מימושן נמוכים, היינו יש להפחית משווי החברה את הערבויות בסך של 2,355,000 ש"ח חלף האמור בפסק הדין מיום 9.10.2015 על פיו שווי הערבויות עומד כאמור על סך של 3,150,000 ש"ח. עוד נקבע כי אין מקום להתערב בחישובי המומחית אשר הפחיתה משווי החברה את "יתרת הלקוחות" במאזן, היינו את הסכום שהחברה אמורה לקבל מלקוחותיה בגין פעילות החברה. כמו כן, נקבע כי טענות הצדדים בעניין סך של 300,000 ש"ח, באשר ל"עסקת בודפשט", אינן צריכות לקבל ביטוי במסגרת הערכת השווי. עוד נדחתה טענת רובין כי נפל פגם בכך שהערכת השווי התבססה רק על הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2011, בהתחשב בפערים שקיימים בין נתוני שנה זו לבין הנתונים הכספיים לשנת 2010. בית המשפט קבע כי המומחית הבהירה את אופן ביצוע הערכת השווי, ולא נמצא מקום להתערב בדרך עבודתה המקצועית. 22. לאחר שהגישה המומחית את חוות דעתה המעודכנת ביום 27.10.2016 (להלן: חוות הדעת המעודכנת), הגיש רובין בקשה "לתיקון טעות" שנפלה לטענתו בחוות הדעת, באשר לאופן שבו נלקח בחשבון על ידי המומחית סך של 300,000 ש"ח בעניין "עסקת בודפשט" באשר לשווי החברה. לאחר שנדרשה המומחית לעניין זה בהתייחסות שהוגשה ביום 24.11.2016, הובהר בהחלטה מיום 29.11.2016 כי כוונת בית המשפט הייתה כי אין להפחית מהערכת השווי את הסכום האמור, ובד בבד אין להפחית את הסכום האמור גם מהסכום המגיע לרובין על פי הערכת השווי. לאחר שניתנה החלטה זו, הוגשה בקשה מטעם גרובר מיום 1.12.2016, לפיה לא היה על בית המשפט לקבל את האפשרות הזו שהועלתה על ידי המומחית ובקשה זו נדחתה. פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מיום 30.3.2017 23. ביום 30.3.2017 ניתן פסק הדין הסופי בעניינם של הצדדים. פסק הדין ניתן על בסיס הערכת המומחית בנוגע לשווי החברה, בגדרה נקבע כי השווי לצורך רכישת מניות רובין עומד על סך של 4,415,000 ש"ח, נכון לחודש ינואר 2016. כמו כן, נקבע כי יש לפסוק לטובת רובין את ההוצאות הריאליות שהוצאו על ידו, ואין בעובדה שנדחו טענות רבות מטענותיו כדי לשנות מכך שבעיקרה תביעתו התקבלה. אשר על כן, ובהתחשב בהיקף ומורכבות ההליך, חויבו גרובר והחברה בתשלום שכר טרחה והוצאות משפט בסך של 659,573 ש"ח כאשר נקבע כי סכום זה שולם בפועל בגין שכר טרחה לבא-כוחו הקודם של רובין, עו"ד אוזן; 80,000 ש"ח שכר טרחת משרד הרצוג, פוקס, נאמן; חלקו של רובין בשכר טרחת המומחית, בסך של 55,110 ש"ח; סכום גלובאלי בגין הוצאות נוספות בסך של 9,000 ש"ח; וסכום האגרה ששולמה בגין סכום התביעה המקורי. 24. שני הצדדים ערערו על פסק הדין ועל פסק הדין הסופי שניתן, גרובר והחברה מזה, ורובין מזה. טענות הצדדים בע"א 4179/17 טענות גרובר 25. לטענת גרובר, בית המשפט שגה בקבעו כי רובין רכש 5 מניות נוספות בשנת 2002, כאשר אין חולק כי ברשם החברות רשומות על שמו 15 מניות בלבד ורובין עצמו הצהיר במסגרת הליך משפטי אחר כי הוא מחזיק ב-15 מניות בלבד. זאת על אחת כמה וכמה משהתבססה הקביעה שרובין רכש 5 מניות נוספות על ראיה אחת בודדת בדמות דף חשבון בנק המצביע על משיכת סכום של 260,000 ש"ח מבלי שיש בה כדי להוכיח דבר לגבי רכישת מניות. 26. עוד טען גרובר כי בצדק נדחו מרבית טענות רובין לקיפוח, אך היה על בית המשפט לדחות אף את יתר הטענות, שמקורן בשגגות טכניות שנפלו בענייני הנהלת החשבונות של החברה. בית המשפט המחוזי שגה גם כאשר קבע כי תשלום החזר הלוואה אישית שנעשה מתוך כספי החברה מהווה אף הוא קיפוח. לטענת גרובר, לא נפל פגם בהתנהלות זו, לאור הנוהג לבצע משיכות מהחברה על פי צרכי בעלי מניות תוך חיוב הכרטסת האישית. מה גם, שרובין עצמו קיבל מהחברה הלוואות. באשר להלוואות ברידקי גולדבלט, מדובר בנושאים שלא בא זכרם בכתב התביעה, והם בגדר הרחבת חזית אסורה, שלא ניתן היה לבסס עליה טענת קיפוח. מכל מקום, מדובר בהלוואות שניתנו מטעמים שיווקיים. 27. על כל אלה הוסיף גרובר כי הטענות שהתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי אינן עולות כדי קיפוח, שכן הן גרובר והן רובין משכו כספים מהחברה כדבר שבשגרה באמצעות רישום בכרטיסם, וברור מאליו כי גרובר כבעל מניות הרוב רשאי היה למשוך מהחברה יותר כספים מאשר רובין. יתר על כן, בית המשפט עצמו קבע כי רובין זכה לקבל במשך השנים דיבידנדים בסכום גבוה משמעותית מזה שהיה אמור לקבל על פי שיעור אחזקותיו בחברה, על כן לא היה כל מקום לקבל את הטענה כי זכויותיו קופחו, ולכל היותר מדובר היה בקיפוח שולי וזניח. 28. גרובר חזר על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, כי לא היה מקום לקבוע כי מדובר בחברה שהיא "מעין-שותפות", בהתחשב במערך היחסים בחברה. מכל מקום, בהתחשב בהתנהלות רובין אשר עלתה בכל מקרה כדי חוסר תום לב, אף בקביעה כי החברה הינה מעין שותפות לא היה כדי להצדיק מתן סעד של רכישה כפויה של מניות, כי אם סעד של התמחרות. 29. עוד טען גרובר כי ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי הוראות שגויות למומחית, לצורך קביעת שווי החברה כדלקמן: ראשית נטען כי בית המשפט שגה כשלא הורה למומחית להתייחס בחישוביה לסכומים אותם קיבל רובין ביתר כדיבידנד. על פי חוות דעתו של רו"ח גולדברג, שבית המשפט אימץ את קביעותיה, חולק לרובין בפועל סכום של כ-25% מכלל הדיבידנדים שחילקה החברה, אף כי רובין החזיק בממוצע במשך השנים בכ-19% ממניות החברה. כן שגה בית המשפט כאשר דחה את הטענה כי לצורך חישוב שווי החברה יש להפחית מנכסי החברה את הכספים שהתקבלו ממעוז, משאין חולק כי רובין וגרובר סיכמו ביניהם בשנת 1998 כי לא יהיה לרובין חלק בכספים "המיוחדים" שהיו מיועדים להתקבל ממעוז, שמקורם בתקופה מלפני כניסתו של רובין לחברה. בית המשפט גם שגה כאשר לא הורה למומחית ליישם את מנגנון השלמת השכר אשר נקבע בהסכם בין הצדדים משנת 1998, על פיו שכרו של רובין יהיה בשיעור של 33% משכרו של גרובר. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין להפחית מהערכת שווי החברה גם את התמורה שהתקבלה ממכירת דירת המגורים, אותה היה רשאי גרובר לקבל כדיבידנד חריג, משקבע כי יש לראותה כחוב חלוט לחברה. לטענת גרובר, משיכת התמורה ממכירת הדירה נרשמה בשלב ביניים בלבד בכרטסת גרובר, עד למשיכתה כדיבידנד וזאת משיקולי מס, ואין כל מקום לזקוף זאת לחובתו. בית המשפט גם טעה כאשר לא הפחית את חובו של רובין לחברה בגין תשלום אישי של רובין שהחברה שילמה עבור "עסקת בודפשט", בנמקו כי לא ניתן לחייב את רובין בגין עסקה זו מכוח היותה עסקה פרטית. בית המשפט המחוזי גם שגה משלא הורה למומחית להפחית במסגרת הערכת השווי מנכסי החברה העומדים לחלוקה את החוב בסך של 210,000 ש"ח בגין תביעת חברת פולימרים, אשר הפך מחוב של רובין לחברה, להוצאה של החברה. בקשת גרובר והחברה מיום 29.3.2017 לתיקון השגגה נדחתה בפסק הדין הסופי שניתן ביום 30.3.2017 בנימוק שאין כל מקום להידרש לבקשות נוספות בעניין חוות הדעת, על אף שרובין כלל לא הכחיש כי נפלה טעות בחוות דעתה של המומחית. כמו כן נטען כי על אף שבית המשפט המחוזי הורה באופן ברור וחד-משמעי למומחית להביא בחשבון את העובדה כי החברה ערבה להלוואות שנתנו חברות ביטוח למבוטחיה, וכי יש להפחית מסכום ההון העומד לחלוקה ערבויות אלה, בסופו של דבר קיבל בית המשפט את עמדת המומחית כי אין מקום להפחית משווי החברה ערבויות שסיכויי מימושן נמוכים. בכך התיר בית המשפט למומחית "לתקן" את פסק הדין בהליך שאינו מוכר בדין. 30. לבסוף טען גרובר נגד סכום ההוצאות שהושת עליו לשלם לרובין, ובעיקר נגד חיובו בתשלום שכר טרחת עו"ד אוזן, בא-כוחו הקודם של רובין בסך של 659,573 ש"ח, חרף העובדה שנדחו רבות מטענות רובין. טענות רובין 31. מנגד, רובין טען כי אין שחר לטענות שהועלו נגדו. ראשית, הקביעה כי רכש 5 מניות נוספות במהלך יוני 2002 מעוגנת היטב בחומר הראיות. שנית, אין בסיס לטענות כי הוא לא קופח וכי בית המשפט קיבל רק טענות בודדות כקיפוח שנבע רק מרישום לא מדויק. גם אם נדחו מספר טענות קיפוח מצד רובין, התקבלו שורה ארוכה של טענות בדבר מעשי קיפוח חמורים. גם אין לשעות לטענות נגד קביעות עובדתיות שקבע בית המשפט המחוזי באשר לקיומו של קיפוח. 32. גם טענות גרובר נגד הסעד שניתן – רכישה כפויה – דינן להידחות. הרף שנדרש לצורך מתן סעד זה הוא רף נמוך, ונטל ההוכחה שחל על בעלי מניות המיעוט הוא קל. די בכך שהמיעוט יראה ראשית ראיה למעשים פוגעניים שביצע בעל השליטה. במקרה זה, כאשר נדחו רק אחדות מטענות הקיפוח, וגם אלה שנדחו נדחו שלא בצדק מהנימוק שרובין ידע על אותם מעשי קיפוח פסולים, ממילא אין כל מקום לטענה זו. כמו כן, אין לקבל את טענת גרובר כי בית המשפט היה צריך להורות למומחית להפחית סכומים שונים מהערכת השווי שביצעה. ההיפך הוא הנכון, הערכת השווי אליה הגיעה המומחית נמוכה יתר על המידה (טענותיו המפורטות של רובין בהקשר זה יובאו להלן במסגרת פירוט טענותיו בערעור שהוגש על ידו). גם הטענות בדבר ההוצאות שהושתו לטובת רובין הן אותן טענות שהועלו והוכרעו זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי, ומכל מקום, המדובר בהוצאות ריאליות המוצדקות בנסיבות העניין, נוכח קבלת מרבית הסעדים להם עתר רובין. טענות הצדדים בע"א 4180/17 טענות רובין 33. ראשית, בערעורו חזר רובין על הטענות שהעלה בהליך לפני בית המשפט המחוזי בנוגע לשיעור אחזקותיו בחברה, וטען כי בית המשפט דחה שלא בצדק את מלוא טענותיו כי מימש אופציה לרכישת מניות נוספות, על אף שהטענות גובו בתשתית ראייתית נרחבת. 34. שנית, ועיקר, טענת רובין היא כי בית המשפט שגה בקבעו את מחיר הרכישה של מניותיו, בהתבסס על הערכת השווי הנמוכה שנקבעה על ידי המומחית. תוצאה זו אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אשר העריך בסופו של יום את שווי החברה בחסר, בעוד שהוא זכאי היה לסכומים גבוהים בהרבה, נבעה ממספר שגיאות. 35. כך נטען כי שגה בית המשפט בקבעו את שווי החברה בהתאם להערכת השווי שבוצעה בשיטת ה-DCF (היוון תזרימי המזומנים), על אף ששווי נכסיה של החברה – כ"עסק חי" – גבוה באופן משמעותי מהערכת השווי שנערכה. 36. מעבר לאמור, גם בהערכת השווי וגם בהנחיות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי על מנת שההערכה תשקף את תמונת המצב המלאה של החברה, נפלו שגיאות. כך למשל, שגה בית המשפט בכך שהעריך את הכנסותיה והוצאותיה הצפויות של החברה אך ורק על בסיס דוחות החברה לשנת 2011 בהתעלם מנתונים כספיים מהשנים הקודמות, על אף שקיימים פערים ניכרים בין הנתונים הכספיים לשנת 2011, לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים, לבין הנתונים לשנת 2010. גם לא נלקחו בחשבון קביעות בית המשפט באשר לקיפוח רובין – כך בחישובי המומחית לא ניתן ביטוי לכך שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי החוב לגולדבלט הינו חוב אישי של גרובר לחברה. בית המשפט גם שגה בקבעו כי לא קופחו זכויותיו של רובין בשל רכישת רכב יוקרה על ידי גרובר, וגם נתון זה צריך היה לבוא לידי ביטוי בהערכת השווי. 37. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט כאשר הורה שיש להפחית את "יתרת הלקוחות" משווי נכסיה הפיננסיים של החברה, על אף שהתברר כי חלק מהסכומים שנכללו בקטגוריה זו אינם יכולים להיחשב כנכס המשמש ליצירת הכנסה. באותו אופן שגה בית המשפט בקבעו כי יש להפחית את רווחי החברה עד ליום 31.12.1997 מיתרת הרווחים שלה במסגרת הערכת השווי, שכן בעת שרכש רובין את מניות החברה בשנת 1998 הוא רכש גם את מלוא הזכויות במניות החברה במועד הרכישה. גם שגה בית המשפט בקבעו כי יש להפחית את חלקו במחצית מסך הערבויות שהעמידה החברה. המומחית קבעה כי אין להפחית את הערבויות משווי החברה, אלא אם הוכחה הסתברות ממשית למימוש הערבות, והסתברות כזו לא הוכחה. גם לא הובאה כל ראיה המעידה כי מומשה ערבות כלשהי נגד החברה. 38. גם שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא חייב את גרובר להשיב לחברה את ההפרש הכספי שבין סכום רכישת דירת המגורים על ידי החברה בשנת 2002 לבין הסכום המדווח של מכירת הדירה על ידי החברה בשנת 2009 ואת יתר ההוצאות שהוציאה החברה בגין עסקה זו. 39. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי יש להפחית מחלקו של רובין את הסכום המלא הכולל מע"מ של עמלות שקיבל מחברות הביטוח הראל והכשרה בעוד שאת חלקו של המע"מ מסך כל העמלות, העומד על כ-11,000 ש"ח העביר רובין זה מכבר לידי רשויות מע"מ. עוד שגה בית המשפט בכך שלא הורה למומחית לבצע התאמות בעת הערכת השווי בקשר לדיבידנדים שחולקו בסוף שנת 2010, שכן בעוד שהוא קיבל את חלקו לפי שיעור אחזקות העומד על 15 מתוך 77 מניות, בית המשפט קבע כי רובין רכש 5 מניות נוספות והוא לא קיבל הלכה למעשה את החלק היחסי הנוסף של הדיבידנד לו הוא היה זכאי. לבסוף נטען כי על בית המשפט המחוזי היה לתת משקל משמעותי במסגרת פסק הדין להתנהלותו הפסולה והכוחנית של גרובר. טענות גרובר 40. מנגד טען גרובר כי טענותיו של רובין חסרות שחר ועוגן ראייתי. רובין מבקש לערער על קביעות עובדתיות ברורות בפסק הדין המבוססות היטב בחומר הראיות ומתוך התרשמותו של בית המשפט המחוזי מאמינות העדים. באשר ל-6 המניות הנוספות שרובין טען כי רכש, הודגש כי רובין לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי אכן רכש מניות מעבר ל-15 המניות הרשומות על שמו, והוא גם לא הציג כל גרסה מדוע לא נרשמו המניות הנוספות שנרכשו על ידו כביכול. 41. מטבע הדברים, גרובר גם טען כי יש לדחות את טענות רובין נגד הערכת השווי שערכה המומחית. כך נטען כי אין לקבל את הטענה כי היה על המומחית להימנע מלעשות שימוש בנתונים הכספיים לשנת 2011 משעסקינן בעניין מקצועי המצוי בתחום מומחיותה של המומחית, שהמומחית כלל לא נחקרה עליו. כמו כן, קביעת בית המשפט כי יש להפחית את רווחי החברה מלפני שנת 1998, מעוגנת היטב בלשון ההסכם בין הצדדים. 42. גם לא היה מקום לטענות רובין בנוגע להפחתה בשל הערבויות, זאת בייחוד בהתחשב בכך שבית המשפט קיבל כאמור בהחלטה מיום 8.9.2016 באופן חלקי את עמדת המומחית, על פיה אין מקום להפחית משווי החברה ערבויות שסיכויי מימושן נמוכים ובסופו של יום התקבלה החלטה להפחית סכום נמוך יותר, וזאת לטובת רובין. 43. לבסוף נטען כי לא ניתן לקבל את טענת רובין שהיה על המומחית לבצע התאמות לדיבידנדים בהתאם לשיעור אחזקותיו של רובין בחברה מידי שנה ושנה, שכן מהנתונים עלה כי ביצוע השוואת דיבידנדים היה מוביל למסקנה כי היה על רובין להשיב לחברה מאות אלפי שקלים בגין דיבידנדים שחולקו לו ביתר בכל שנותיו כבעל מניות בחברה. דיון והכרעה 44. לאחר עיון בחומר שהוגש על ידי הצדדים ושמיעת טענותיהם בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים וכך אציע לחבריי לעשות. להלן טעמיי לכך. 45. ניתן לחלק את ערעורם של הצדדים לשלוש סוגיות: הראשונה, מספר מניות החברה שרובין רכש במהלך השנים, מעבר ל-15 המניות שאין לגביהן מחלוקת; השנייה, קביעת בית המשפט כי רובין, כבעל מניות המיעוט – קופח, וסעד "הרכישה הכפויה" שהורה עליו בשל כך; השלישית, הערכת השווי שביצעה המומחית לפרטיה. אדון בסוגיות אלו אחת לאחת. א. מניות רובין 46. כאמור, רובין עמד על כך שמעבר ל-15 המניות הרשומות על שמו שאין עליהן מחלוקת, הוא רכש 5 מניות נוספות בשנת 2002 ו-6 מניות נוספות בשנת 2006. בעוד שטענתו בעניין רכישת 5 המניות הנוספות התקבלה, נדחתה הטענה כי נרכשו 6 מניות נוספות. שני הצדדים הלינו על קביעה זו, רובין – על דחיית הטענה לרכישת 6 המניות הנוספות; וגרובר – בעניין קבלת הטענה בדבר רכישת 5 המניות. 47. קביעת בית המשפט באשר לרכישת המניות הנוספות הינה קביעה המבוססת על ממצאים עובדתיים ושמיעת עדים, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן (ע"א 3099/10 אבו שקרה נ' חדאד, פסקה 12 (9.10.2012); ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, פסקה 9 (15.9.2010)). בניגוד לטענות הצדדים, לפיהן היה על בית המשפט להגיע לאותה מסקנה בעניין שתי קבוצות המניות, הרי שהיה בסיס מוצק להבחנה שערך בית המשפט בעניין שתי קבוצות המניות. אומנם, בשני המקרים – הן לגבי שנת 2002 והן לגבי שנת 2006 – לא הובאה ראיה ברורה כי נרכשו מספר מניות עבור תמורה ששולמה עליהן. אך יש לקחת בחשבון בהקשר זה את העובדה שגרובר עמל על "טשטוש העקבות" הנוגעות למכירת המניות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. לגבי 5 המניות שנרכשו במהלך שנת 2002, גרסתו של רובין כי רכש את המניות בדרך של קבלת הלוואה והעברת שיק בנקאי מוסב לטובת גרובר כתשלום התמורה, קיבלה חיזוק מסוים בדמות דף בנק מיום 17.6.2002 המצביע על חיוב בסך של 260,000 ש"ח (מוצג 14 למוצגי גרובר והחברה). לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הוכחה רכישת 5 המניות על ידי רובין, אשר התבססה על קביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות, לאחר שנדרש בית המשפט בהרחבה לראיות השונות שהוגשו על ידי הצדדים. 48. באופן דומה, לא מצאתי מקום גם להתערב בקביעת בית המשפט באשר ל-6 המניות. בהקשר זה, כל שנטען על ידי רובין בחקירתו הנגדית בעניין התמורה היה כי סכום התמורה בא לידי ביטוי בכך שהוא "ויתר" על סכום של 400,000 ש"ח עמלות שגרובר קיבל ולא העביר אותו לקופת החברה. כך הסביר רובין בחקירתו הנגדית (פרוטוקול הדיון מיום 15.10.2013, עמ' 280-279 למוצג 6 למוצגי גרובר והחברה): "... הסתכלתי וראיתי בחשבוניות שהוציאה הסוכנות סכום הרבה הרבה יותר נמוך שהיה נראה לי יותר מאשר חשוד שמשהו פה, מיקי לא העביר לחברה... וראיתי שלקוחות איכותיים שהביאו הרבה עסקים של ביטוחים... שילמו עמלות הרבה יותר גבוהות... אמרתי את זה למיקי, התעמתי (כך במקור – ד.מ.) והוא אמר לא. באיזשהו מקום הוא הבין שאני עליתי עליו בעניין הזה. אמרתי שהפסדתי מהחשבונות בערך 400,000 ש"ח, אם הוא היה מכניס את זה לחברה את החלק שלי זה היה 400,000 ש"ח, ואז בשיחות בינינו על הנושא הזה שהיו שיחות לא הכי נעימות אז סיכמנו שבעצם הוויתור שלי על העניין הזה... מבחינתי זה בעצם הסכום שהוא הסכום שאני מוותר עליו וזה בעצם אני יורד מהסיפור הזה וזה הרכישה." גרסה זו, עמדה בניגוד לתצהיר עדות ראשית של רובין בו טען כי רכש את המניות במזומן (פסקה 20 לתצהיר עדות ראשית). כשנשאל על הפער בין הגרסאות, ענה תשובה שאינה מניחה את הדעת – כי גם סיפור דברים זה הינו בגדר העברת "מזומן": "כן, זה מזומן, כי אם הוא לקח כסף ולא הכניס לחברה אז מבחינתי זה מזומן" (פרוטוקול הדיון מיום 15.10.2013, עמ' 280, שורות 29-28). מכאן, כי טענות רובין נגד קביעת בית המשפט כי לא נרכשו על ידו 6 מניות נוספות, אינן יכולות להתקבל. בהיעדר אסמכתאות מספקות התומכות בגרסתו, לא ניתן גם לקבל את טענת רובין כי "היגיון כלכלי" כשלעצמו מצדיק את הקביעה בדבר רכישת מניות נוספות. אשר על כן, לא מצאתי כאמור להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי בעניין זה. ב. קיפוח זכויות רובין והסעד שניתן 49. כאמור, גרובר שטח טענות רבות נגד הכרעת בית המשפט המחוזי בדבר קיפוח רובין. סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) מקנה לבית המשפט סמכות "לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה", במצב שבו "התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו". הסעיף נותן מענה למצבים שבהם נעשתה חלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות בחברה, כאשר הוא מתמקד בשאלה האם נעשה קיפוח, ולא בשאלת מניעי המקפח (ציפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך ב 132-131 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: כהן); ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, פסקה 65 (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר); ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי מניות: עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית, 313-310 (2017) (להלן: שפינדל וזכות)). תוכנה של עילה זו הוא גמיש ומשתנה בהתאם לאופי החברה ונסיבות המקרה (ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פסקה 21 (14.12.2006)). כאשר במסגרת זו, יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי המניות הטוענים לקיפוח (ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' חביב, פסקה 8 (28.2.2016) (להלן: עניין פרט תעשיות מתכת)). נקודת המוצא לדיון היא כי על בעל המניות הטוען לקיפוח רובץ הנטל להוכיח באופן לכאורי את קיפוחו, אז עובר נטל ההוכחה אל כתפיהם של בעלי המניות הנתבעים להוכיח אחרת (ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 74 (28.12.2009) (להלן: עניין עצמון); ע"א 3303/13 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ, פסקה 16 (29.12.2015) (להלן: עניין סימן טוב); ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, פסקה 44 (25.9.2016)). 50. כאמור, לאחר שנדחתה טענתו של רובין כי לא חולקו לו דיבידנדים באופן העולה כדי קיפוח, בית המשפט המחוזי קבע כי זכויותיו של רובין אכן קופחו, בהתבסס על הקביעה כי גרובר משך סכומים נכבדים מן החברה באופן חד צדדי, שיש לראות בו בגדר חלוקה לא שוויונית של רווחי החברה. ברם, קיימת שאלה באלו נסיבות הימנעות מחלוקת דיבידנד עשויה לעלות כדי קיפוח (להרחבה בעניין זה, ראו: עניין פרט תעשיות מתכת). בין השיקולים הרלוונטיים לעניין, יש להבחין בין חברה ציבורית לחברה פרטית, שכן בית המשפט נכון יותר לבוא לעזרת המיעוט בחברה פרטית, מפני שבמסגרת זו קיים פתח גדול יותר לניצולו של המיעוט על ידי הרוב (אירית חביב-סגל, דיני חברות 610-608 (2007) (להלן: חביב-סגל)). אי-חלוקת דיבידנדים בצירוף פעולות אחרות מצד הרוב, המזרימות מכספי החברה לכיסו של בעל השליטה בלבד, עשויות להוביל למסקנה כי החברה נוהלה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי מניות המיעוט (חביב-סגל, עמ' 612; ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 28 (28.5.2012)). ויודגש, גם במקום שבו כל אירוע בפני עצמו לא היה עולה כדי "קיפוח", התמונה הכוללת של מגוון האירועים בכללותה עשויה להוביל למסקנה כי החברה נוהלה בדרך שיש בה משום קיפוח (ראו גם: שפינדל וזכות, עמ' 318-316; כהן, עמ' 155-147; גדיש, שם; עניין פרט תעשיות מתכת, פסקה 14). 51. בהתחשב באמות מידה אלה, לא מצאתי כי קמה בענייננו עילה להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי השימוש שעשה גרובר בכספי החברה עולה כדי חלוקה לא שוויונית של רווחי החברה. בית המשפט קיבל שורה של טענות באשר להתנהלות גרובר בכספי החברה: הן בעניין תשלומי המשכנתא של דירת המגורים שנמכרה לחברה (סכום אשר צוין בחוות דעת של רו"ח גולדברג, בסך של 709,355 ש"ח נכון ליום 31.12.2009); סכומי הלוואה אישית ששולמו מכספי הקופה, בסכום מצטבר של 120,000 ש"ח, כאשר גרובר הודה בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי מדובר בהלוואה אישית שלא נלקחה לצרכי החברה וצריכה הייתה להירשם לחובתו בכרטסת (מוצג 5א למוצגים מטעם גרובר והחברה, פסקה 116); הלוואות נוספות שניתנו ללא הצדקה עסקית ובשל יחסים פרטיים בין גרובר לאנשים אחרים (ברידקי וגולדבלט). הרושם המתקבל ממכלול הפעולות שננקטו הוא כי גרובר פעל בחברה כאילו הייתה נכס אישי שלו, מבלי להתחשב כלל ברובין. ברצותו נוטל מהחברה לצרכיו האישיים וברצותו מעניק מכספי החברה לאחרים. לא מצאתי כי יש לקבל את טענות גרובר באשר לממצאים אלה, שהתבססו בפסק דין המפורט על קביעות עובדתיות וחקירת עדים ולאחר שבית המשפט התייחס לטענות בהן הוא דן לפרטיהן. מכאן אפוא כי אין מקום להתערב בקביעה כי משיכות הכספים בסכומים נכבדים מהחברה באופן חד צדדי, בהתחשב ברצף הפעולות בכללותם, עולה כדי קיפוח. 52. יצוין במאמר מוסגר באשר להלוואות שניתנו לברידקי וגולדבלט – הלוואות שנקבע בפסק הדין כי הן למעשה מבטאות משיכה אישית של סכומי כסף על ידי גרובר, באופן העולה כדי קיפוח – כי לא ניתן לקבל את הטענה כי לא היה מקום שבית המשפט יידרש לטענות אלה, בשל כך שמדובר היה בהרחבת חזית אסורה. אף כי עניינן של שתי ההלוואות לא נזכר בכתב התביעה המקורי או המתוקן שהגיש רובין, מדובר בעניינים ששני הצדדים התייחסו אליהם באופן מפורש במהלך הדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט המחוזי, ובסיכומים (למשל, בעמ' 8 לסיכומים שהוגשו מטעם גרובר והחברה), מבלי שנשמעה הטענה כי מדובר בהרחבת חזית. כאשר בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית ביניהם במהלך הדיון, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט לדון בטענות שהובאו במסגרת ההליכים (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 147 (מהדורה 12, 2015); רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.2008)). 53. ובאשר לסעד שניתן בשל הקיפוח. כאמור, בית המשפט המחוזי הורה על סעד של "רכישה כפויה", אשר נקבע כי הינו מוצדק בנסיבות העניין נוכח קיפוח רובין ואובדן האמון בין בעלי המניות בחברה שיש לראותה במעין שותפות. בהקשר זה יצוין כי סעיף 191 לחוק החברות מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב וגמישות בכל הנוגע לסעד שיוענק להסרת הקיפוח, בהתאם לנסיבות השונות של כל מקרה ומקרה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380, 384 (2005) (להלן: עניין חסקי); עניין אדלר, פסקה 76; עניין פרט תעשיות מתכת, פסקאות 8 ו-22; ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח, פסקה 18 (1.2.2018) (להלן: עניין פסגות); כהן, עמ' 93). המדובר ב"רקמה פתוחה", המאפשרת לבית המשפט לפעול בדרכים יצירתיות על מנת להביא לפתרון יעיל וצודק של המחלוקת בין הצדדים, תוך "תפירה ידנית" של כל מקרה ונסיבותיו (ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי, פסקה 15 (11.2.2018) (להלן: עניין לוי); עניין אדלר, פסקה 76)). 54. במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט במתן סעד להסרת קיפוח הוכר השימוש במנגנון של "רכישה כפויה", לצורך הפרדת כוחות ומתן מענה לאובדן אמון. זאת נוכח העובדה שהוא מאפשר מתן פתרון יישומי פשוט באופן יחסי (ראו גם: עניין לוי, פסקה 16), על אף חסרונו המרכזי של הסעד. חיסרון זה, אשר בגינו התעוררה מחלוקת של ממש גם בענייננו, הוא הצורך בקבלת הערכת שווי אובייקטיבית, שאינה משקפת בהכרח את השווי שכל אחד מהצדדים מייחס לחברה ואף עשויה להיות יקרה (עניין אדלר, פסקה 85). בראי האמור, לא מצאתי כי יש לקבל את טענות גרובר, לפיהן שלא בצדק הורה בית המשפט על "הפרדת כוחות" בכלל, ובמנגנון של "רכישה כפויה" – בפרט. זאת במיוחד נוכח העובדה שמדובר במצב של אובדן אמון בין בעלי מניות בחברה שהיא אכן מעין שותפות (ראו גם: עניין לוי). בהקשר זה, גם אין לקבל את טענות גרובר, על פיהן אין מדובר בחברה שהיא "מעין-שותפות" (להרחבה בעניין המבחנים ל"מעין שותפות", ראו: עניין אדלר, פסקה 77). זאת בהתחשב במספרם המצומצם של בעלי המניות בחברה, כאשר פועלים בה הלכה למעשה רק שני בעלי מניות; באופייה המשפחתי של החברה (אשתו של גרובר הייתה בעלת מניות בתחילת הדרך, אחיו של גרובר בעל מניות גם היום כאשר מניותיו מוחזקות יחד עם גרובר); ובפעילותם של בעלי המניות המאופיינת ביחס אישי, גם אם היחסים ביניהם ידעו מהמורות לאורך הדרך. 55. ועוד. התאמת הסעד לנסיבות המקרה היא מלאכה עליה אמונה הערכאה הדיונית, במסגרת שיקול הדעת הרחב הניתן לה. מעבר לכך, סעד ההתמחרות המבוקש על ידי גרובר מתאים יותר למצב שבו קיים צורך בהפרדת כוחות מבלי שהוכח קיפוח (עניין אדלר, פסקה 90), ולא למצב שבו קיימים פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים (עניין לוי, פסקה 17). 56. ובשולי עניין זה אציין כי הסעד אשר נבחר על ידי בית המשפט מתון יחסית, שכן התנהלותו של גרובר הייתה עלולה גם להוביל לפירוקה של החברה. בחברה מעין זו, המהווה כאמור "מעין שותפות", קיימת חובת גילוי מוגברת בין בעלי המניות זה כלפי זה והפרת החובה עלולה להוביל בנסיבות מסוימות לפירוק החברה (ראו: ציפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך א 370 (2006); ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שיווק (1994) בע"מ נ' עצמון (27.3.2008); עניין חסקי). ג. הערכת השווי שביצעה המומחית 57. כאמור, שני הצדדים יצאו חוצץ נגד הערכת השווי שביצעה המומחית, כשבפיהם טענות רבות ומגוונות לעניין זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור במסקנות שהתבססו על עובדות אשר נקבעו על ידי מומחה שמינה בית המשפט (רע"א 9828/17 אבני נ' ד. שליט בע"מ, פסקה 7 (18.1.2018)). זאת בהתחשב בכלל הידוע לפיו סטייה מחוות דעתו של מומחה הממונה מטעם בית המשפט ומהווה ידו הארוכה, תיעשה במשורה, במקרים חריגים ומנימוקים כבדי משקל (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (31.12.1988); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 19 (4.6.2018)). הרף להתערבותנו במקרה דנא גבוה אף יותר, מכיוון שחלק מטענות הצדדים מופנות נגד קביעות עובדתיות אשר נקבעו לאחר שנחקרה המומחית בחקירה נגדית על חוות דעתה, שאין דרכו של בית המשפט להתערב בהן (ראו למשל: רע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן, פסקה 95 (28.8.2012)). 58. בהתחשב באמות מידה אלו, עיון בטענות הצדדים, בקביעת בית המשפט המחוזי, בחוות דעת המומחית ובחקירתה הנגדית לפני בית המשפט המחוזי מעלה כי לא קמה כל עילה להתערבותנו בהערכת השווי שבוצעה, כמו גם בהערכת השווי המעודכנת. אין ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מחוות דעתו של מומחה והתערבות בממצאי עובדה ומהימנות. עיון בפסק הדין מגלה כי בית המשפט המחוזי לא הותיר אבן על אבן בהתייחסותו המנומקת לטענות הצדדים. 59. על כן, דין טענות גרובר, כי היה על בית המשפט להורות למומחית להפחית מהערכת שווי החברה – להידחות. כך, לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי כי אין להפחית מנכסי החברה סכום של 4,500,000 ש"ח שהתקבל ממעוז כאשר לא הוכח כי מדובר באותם "כספים מיוחדים" אשר סוכם לגביהם כי רובין לא יהיה זכאי לקבלם; השלמות שכר להן זכאי היה גרובר לטענתו, משמדובר בטענה שנשענה על מנגנון שהוכח כי נזנח ולא יושם במשך שנים; התמורה שהתקבלה ממכירת דירת המגורים שלטענת גרובר הוא היה רשאי לקבלה כדיבידנד חריג, אף כי נרשמה כחיוב בכרטסת האישית שלו. גם לא מצאתי עילה להתערב בהוראות היישומיות שניתנו למומחית על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 29.11.2016 בקשר לאופן שבו לא צריכה לבוא לידי ביטוי במסגרת הערכת השווי, חובו של רובין לחברה בגין תשלום אישי שהחברה שילמה (עבור "עסקת בודפשט"). 60. באופן דומה, אינני רואה מקום להידרש לטענתו של גרובר, כי נפלה טעות סופר בחוות הדעת המעודכנת (באשר לסכום בגין תביעת חברת פולימרים, אשר הפך מחוב של רובין לחברה, להוצאה של החברה), משהועלתה טענה זו לראשונה רק ביום 29.3.2017, בעוד שחוות הדעת המעודכנת הוגשה חודשים מספר לפני מועד זה, כבר ביום 27.10.2016, והדיון בה הסתיים כבר בהחלטה מיום 5.12.2016. בעניין זה יצויין כי טענת גרובר, אשר עלתה בהקשר זה ובהקשרים נוספים, כי בית המשפט קבע כפי שקבע אך מטעמי "טינה אישית" שרחש לו, אין לה על מה שתעמוד, ומוטב לה שלא הייתה נטענת כלל. 61. גם לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי אשר קיבלה את עמדת המומחית באשר להפחתת ערבויות שסיכויי מימושן נמוכים. אכן, בעקבות קבלת עמדה זו, הופחת הסכום שבית המשפט הורה להחסיר מהערכת השווי, אך מדובר בקביעה שהתבססה על הנתונים הרלוונטיים לעניין שהוצגו לפני בית המשפט, ואין מקום להתערבותנו בקביעה זו. גם טענות רובין, באשר להפחתת הערבויות, דינן להידחות מטעמים דומים. 62. מן העבר השני, גם לא מצאתי כאמור כי יש לקבל את טענות רובין כי הערכת השווי בוצעה בחסר. רובין שטח טענות שונות נגד הערכת השווי בכללותה, אשר בוצעה בשיטת ה-DCF (היוון תזרימי המזומנים), זאת לטענתו על אף ששווי נכסיה של החברה – כ"עסק חי" – גבוה באופן משמעותי מהערכת השווי שנערכה. ברם, בעניין זה, אין להתעלם מכך שהמומחית נקטה באחת השיטות המקובלות להערכת חברות, בוודאי בהקשר של הערכת שווי במסגרת סעד קיפוח כאשר מדובר בחברה פרטית (עניין סימן טוב, פסקה 15 והאסמכתאות שם; וראו בעיקר: עניין עצמון; עניין קיטאל)). יתר על כן, טענה זו נטענה לפני בית המשפט המחוזי אגב אורחא, בשולי טענה אחרת ומבלי שניתן לה מקום משל עצמה, להבדיל מהטענות המפורשות בדבר אופן יישום שיטת ה-DCF, וממילא היא לא נבחנה באופן מפורט על ידי בית המשפט המחוזי. בהתחשב באמור, ובאופי הטענה, לא ניתן לומר כי הורם אף לו תחילת הנטל לסתור את הערכת השווי בשיטה האמורה. 63. גם דין טענות רובין באשר לאופן בו נלקח הנתון בדבר "יתרת הלקוחות" בחוות דעת המומחית – כאשר נתון זה הופחת מיתרת הנכסים הפיננסים של החברה – להידחות. בית המשפט נדרש לעניין בהתייחסות מפורטת, בהתבסס על הנתונים שהוצגו לפניו ועל שמיעת עדים, לרבות חקירת המומחית אשר העידה כי "כאשר עושים הערכת שווי ושווי הפעילות מוערך לפי DCF את יתרת הלקוחות לא לוקחים במסגרת הנכסים" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 10.4.2016, שורות 10-11), עד שקבע כי יש לקבל את עמדת המומחית באשר לנתון זה. לא מצאתי כי קמה עילה להתערב גם בכך. 64. הוא הדין גם לגבי יתר טענות רובין באשר לשגיאות בהערכת השווי ובהתאמות שנערכו בהנחיית בית המשפט. לא מצאתי כי קיימת עילה להתערבות בקביעות בית המשפט המחוזי בהקשר זה, אשר אימץ את הערכת השווי שבוצעה בהתבסס על מומחיות ומקצועיות, לאחר שהמומחית נחקרה לגביה. בית המשפט התייחס בהרחבה לטענות שנטענו כלפי הערכת השווי וגם ניתנו הנחיות לביצוע התאמות בה. כך למשל, אין מקום לקבל את טענת רובין כי בעת ביצוע הערכת השווי לא ניתן ביטוי לקביעת בית המשפט המחוזי בדבר ההלוואה לגולדבלט, עניין עליו בית המשפט המחוזי התייחס מפורשות, לאחר שגם המומחית העידה כי הוא נלקח בחשבון (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 10.4.2016 (מוצג 23 מטעם רובין)). 65. גם קביעת בית המשפט המחוזי כי יש להפחית את רווחי החברה עד ליום 31.12.1997 מיתרת הרווחים של החברה במסגרת הערכת השווי, אינה מצדיקה את התערבותנו. בין היתר נוכח התבססות בית המשפט המחוזי על סעיף 10 להסכם משנת 1998 המורה על כך שרובין יהיה זכאי "לחלקי הרווחים עפ"י שיעור אחזקותיו בחברה מידי שנה" (נספח 21 לתיק מוצגים מטעם גרובר). מנגד, הראיות עליהן מסתמך רובין, וביניהן דוחות כספיים של החברה לשנת 2009 (נספח 16 לתיקי מוצגים מטעם רובין) אשר אינם כוללים הפרדה בין רווחים שנוצרו לפני שנת 1998 לבין רווחים שנוצרו לאחר מכן, אינן רלוונטיות לעניין ואין בהן כדי להועיל לו. 66. יצוין כי לא מצאתי לנכון להידרש לטענות רובין באשר להתבססות חוות דעת המומחית על דוחות החברה לשנת 2011 (חלף הנתונים לשנת 2010), עניין אשר המומחית כלל לא נחקרה עליו במסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי, והוא מצוי בלב הפעלת מומחיותה ושיקול דעתה המקצועי. כמו כן, אין מקום להידרש לטענות רובין כי היה על בית המשפט המחוזי להורות על ביצוע התאמות בהערכת השווי, בשל טענות נוספות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי לקיפוחו, אשר נדחו. זאת הן באשר לטענה כי נרכשו על ידי גרובר רכבי יוקרה והן באשר להפרש הכספי שבין סכום רכישת דירת המגורים לבין הסכום שדווח על המכירה. 67. גם לא מצאתי להידרש לטענות מי מהצדדים באשר להתאמות בהערכת השווי בהתחשב בשיעור הדיבידנדים שחולקו או שהיו צריכים להיות מחולקים. זאת שעה שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין לנושא שיעור הדיבידנד שחולק במהלך השנים כל רלוונטיות לעניין הערכת שווי החברה שנעשתה לצורך "הפרדת כוחות". ובשולי הדברים 68. לבסוף, אין לקבל את טענת גרובר כי יש להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק לחובתו על ידי בית המשפט המחוזי. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)). על אף שסכום ההוצאות שנפסק אינו על הצד הנמוך, לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים התערבות ערכאת הערעור, שעה שבית המשפט ערך חשבון פרטני על אודות כל ההוצאות שהוציא רובין בפועל וקבע כי יש לשפותו עליהן. אשר על כן ונוכח כל האמור לעיל, אם תשמע דעתי, יידחו שני הערעורים. בנסיבות אלה, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏כ"ח בכסלו התשע"ט (‏6.12.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17041790_N18.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il