פרג' עופי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4178/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4178/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערער: עופי פרג' נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 18.4.10 בתפ"ח 5277-02-09 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' סטולר, ר' לורך וא' טל תאריך הישיבה: ה' בשבט התשע"ג' (16.1.2013) בשם המערער: עו"ד עאדל בויראת בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 18.4.2010 (תפ"ח 5277-02-09, כבוד סגן הנשיא א' טל והשופטים א' סטולר ו-ר' לורך), במסגרתו הורשע המערער בעבירת שידול לרצח, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. רקע כתב האישום 1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו אישום בעבירת שידול לרצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 30 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 1. לפי עובדות כתב האישום המערער הינו אב משפחה, הכוללת את אשתו וששת ילדיהם. ביניהם, אמאני, בתו היחידה, ילידת 1988, ואחמד, יליד 1993. לאורך תקופה ארוכה לפני הרצח, היו היחסים בין אמאני לבין שאר בני המשפחה עכורים, וזאת משום שלדעת הגברים במשפחה היא התלבשה והתנהגה באופן "פרובוקטיבי". 2. במהלך אביב 2008, כאשר המשפחה התגוררה בישוב באקה, הסלים הסכסוך בין אמאני למשפחתה, היא נמלטה מהבית, ושהתה במעון לנוער במצוקה. לאחר מספר שבועות, שכנע אותה המערער לחזור לחיק משפחתה. מחמת הבושה נוכח מעשיה של אמאני, החליט המערער להעביר את המשפחה לקלנסווה. זמן קצר לאחר מכן, התארסה, בעידודו ומעורבותו של המערער. 3. ביום 10.6.2008, בשעה 18:30 לערך (להלן: האירוע משנת 2008), פרצה מריבה עזה בין אמאני לבין המערער ואחמד, וזאת נוכח רצונה לצאת ולעבוד מחוץ לבית. במהלך הריב, אמר המערער "יגיע היום שאני אהרוג את אמאני". המריבה הלכה והסלימה, ואמאני נמלטה מהבית. המערער דלק אחריה, הניע את רכבו וניסה לדרוס אותה. לאחר מכן, החלה לרוץ לכיוון הבית. בפתח הבית, אחז המערער בשערותיה, וגרר אותה פנימה. תוך כדי כך, בעט אחמד בבטנה וברגליה. אז הפילו אותה שניהם לרצפה, המערער חנק אותה והכה אותה באגרופים, ואחמד בעט בגופה. לאחר מכן, הורה המערער לאחמד להביא לו סכין מהמטבח, וכך האחרון עשה. אז הצליחה אמאני להיחלץ מאחיזת המערער, וכשהיא חבולה בפניה ברחה לבית השכנים. 4. על פי כתב האישום, מאז קרות האירוע ועד ליום 12.1.2009, גמלה בליבם של המערער ואחמד ההחלטה להמית את אמאני. זאת, משום שבמעשיה, ועל אף אירוסיה, הטילה לדעתם חרפה על המשפחה. במסגרת פרק הזמן לעיל, המערער שכנע ועודד את אחמד להמית את אמאני, וזאת מתוך מחשבה כי עונשו יהיה קל יותר מהעונש שייגזר על המערער בגין אותו מעשה. 5. ביום 11.1.2009, בשעות הערב, התעורר ויכוח בין אחמד לאמאני, בשל רצונה לנסוע לבדה לעיר נתניה, לשם רכישת מכשיר סלולארי לעצמה. זאת, בניגוד לדעתם של המערער ואחמד. באותו לילה, בשכנועו ועידודו של המערער, גמלה בליבו של אחמד ההחלטה לרצוח את אמאני למחרת. 6. ביום 12.1.2009, בשעת בוקר מוקדמת, ניסתה אמו של אחמד להעיר אותו. האחרון סירב לקום, בתואנה שהוא חולה, ולכן ברצונו להישאר בבית. האם נעתרה לבקשתו. לאחר מכן, עזב המערער את הבית, יחד עם אשתו והאחים הגדולים, ולקחם למקום עבודתם. בבית נותרו רק אחמד, אמאני, ושלושת האחים הקטנים, שישנו. 7. מיד לאחר שהמערער, אשתו והילדים הגדולים עזבו את הבית, קם אחמד ממיטתו, הלך למטבח הבית, שם נטל סכין מטבח גדולה, בעלת להב באורך 14 סנטימטרים. אז, נכנס לחדרה של אמאני, שעדיין ישנה, מכוסה בשמיכה עד מעל ראשה, הסיר את השמיכה, הניף את הסכין, ונעץ אותו פעמיים בפלג גופה העליון. אמאני התעוררה, נפלה מהמיטה, ואז אחמד דקר אותה 27 פעמים נוספות, בצוואר, בראש, בגבה, ובגפיים העליונים. כל זאת בזמן שהיא ממשיכה להיאבק בו, ולנסות ולחלץ ממנו את הסכין. לאחר מכן, כדי לוודא את מותה, שיסף אחמד את גרונה עם הסכין לכל רוחב צווארה, והותירה ללא רוח חיים, מתבוססת בדמה, על רצפת החדר. 8. כתוצאה מהדקירות, נגרמו לאמאני פגיעות מרובות בגופה, ומותה נגרם משיסוף צווארה. 9. אחמד הודה בביצוע הרצח מיד אחריו. ביום 12.1.2010, הורשע על בסיס הודאתו ברצח בכוונה תחילה. מאחר שהיה קטין בעת המעשה, נגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 18 שנים בלבד. 10. כאשר המשטרה גילתה על התלונה שהגישה אמאני בעקבות האירוע משנת 2008, החל חשד למעורבותו של המערער ברצח. שבוע לאחר הרצח, נחקר המערער פעם ראשונה, וכשבוע לאחר מכן, נערך תרגיל משטרתי במהלכו הושארו המערער ואחמד לבדם, ושיחתם הוקלטה בסתר (להלן: השיחה המוקלטת). פסק הדין בבית המשפט המחוזי 11. המערער כפר בהאשמות נגדו בשידול לרצח. העובדות היחידות שבהן הודה הן הויכוח יום לפני הרצח בין אמאני לאחמד והעובדה שהאחרון רצח אותה. משכך, התנהל דיון הוכחות בבית המשפט המחוזי. מטעם המשיבה, העידו או הוגשו כראיות, הודעות השוטרים שהיו מעורבים בחקירת הרצח והאירוע משנת 2008; השכנים של המשפחה בקלנסווה; עובדות סוציאליות מהמעון לנוער במצוקה; אשתו של המערער ואחד מבניו. אחמד העיד גם כן במשפט, הודה ברצח ובעובדות מכתב האישום הנוגעות לו, אך סירב לענות על מרבית השאלות, והוכרז כעד עוין. אמרותיו של אחמד הוגשו בהסכמת המערער. כמו כן, הגישה המשיבה חוות-דעת מומחה של רב-פקד עזרא, לעניין אורחות המגזר הערבי. 12. ביום 18.4.2010, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, הרשיע בית המשפט המחוזי פה אחד את המערער בשידול לרצח. בית המשפט קבע כי למערער היה מניע לשידולו של אחמד לרצוח את אמאני, שהוכח באמצעות האירוע משנת 2008, והעבירה הוכחה ברובה באמצעות הראיה המרכזית – השיחה המוקלטת בינו לבין אחמד, שהיא בגדר ראשית הודיה. לאור כך, קבע בית המשפט כי אחמד רצח את אמאני בשידולו של המערער, וזאת בשל התנהגותה שנתפשה בעיניהם כ"פרובוקטיבית". המערער בחר באחמד כמבצע לאור גילו הצעיר, משום שלאחרון מניע לרצח לאור המריבות בינו ובין אמאני, וכי הוא סר למרותו. 13. מניע - בית המשפט קבע כי הוכח שהתנהגותה ולבושה של אמאני נתפשו על ידי המערער כממיטים בושה על משפחה, ומשכך חששה היא לחייה. כמו כן, הוכח שהמערער ואחמד נקטו כלפיה באלימות פיזית והמערער איים על חייה במהלך האירוע משנת 2008, וכי יום לפני הרצח, פרצה מריבה בין אמאני לאחמד על רקע דומה. משכך, קבע בית המשפט כי הוכח קיומו של מניע. 14. לעניין הלבוש והתנהגותה של אמאני והאופן שבו נתפסו על ידי בני המשפחה, בית המשפט התבסס על הודעותיהם של אמה של אמאני, ואחיה עהד, שהוגשו בהסכמה, שעל פיהם אמאני התלבשה בבגדים צמודים ויחסיה עם המערער היו עכורים. כמו כן התבסס בית המשפט על עדותו של אחמד, שלא נחקר בחקירה נגדית על ידי המערער, במהלכה הביע עוינות וסירב לענות על רוב השאלות, וציין שוב ושוב כי המערער אינו קשור לרצח. בית המשפט קבע כי יש להעניק משקל רק לחלקים הכלליים בעדותו, להודעותיו שאין בהם כדי להפליל את המערער, ולשיחה המוקלטת. בין היתר, הודעותיו התייחסו גם לאופן לבושה הפרובוקטיבי; עדותו של המערער, אשר אישר שלבושה והתנהגותה של אמאני לא היו לרוחו, וכי "בחברה הערבית זו בושה" (עמוד 113 שורה 25 לפרוטוקול). 15. לעניין הבריחה למעון לנוער במצוקה, ביסס בית המשפט את קביעותיו על הודעתה אל אמאני, שהוגשה בהסכמה, שעל פיה לאחר שברחה מהבית, אותרה על ידי המשטרה באילת, ואז הועברה למעון לנוער במצוקה. כמו כן, מהודעתה במשטרה באותו המעמד עולה כי חששה שהמערער ובני המשפחה ירצחו אותה. בהודעה אמרה בין היתר: "לא מוכנה לחזור לבית כי ירצחו אותי... אצלנו לפי המסורת הם ירצחו אותי כי יצאתי מהבית שלי... אני לא רוצה להישאר בבית כי אבא שלי יהרוג אותי" (ת/99); עדותו של השוטר שגבה את הודעתה, ומסר כי הייתה נסערת ומפוחדת; מכתבים, שהוגשו בהסכמה, שנכתבו על ידי עובדים סוציאליים מהמעון לנוער במצוקה, בהם כתוב כי אמאני סיפרה כי המערער נהג כלפיה באלימות, וכי המערער ומשפחתה רצו לערוך לה בדיקת קרום בתולין. בהקשר זה יצוין כי לאחר הדרישה לבדיקה, סיפרה למערער כי אדם בשם אמיר אנס אותה, ואז הגישה בגין זה תלונה למשטרה (נ/8), שלא התבררה בשל אי אמינותה. עוד כתוב במכתבים כי היא מתגעגעת למשפחה, וחששה נובע יותר מהמשפחה המורחבת, וכי אביה חלש וסר למרותם; עדותו של שוטר על פיה המערער ואמה של אמאני הוזהרו וחתמו על התחייבות שלא לפגוע בה, לאחר חזרתה מהמעון, ובהתאם להנחיית פקידת סעד. 16. במהלך המשפט, טען המערער כי הודעתה של אמאני, המבססת את בריחתה למעון והפחד שחשה מפני המערער (ת/99), מלאה בסתירות. זאת, מאחר שציינה כי שהתה בבאר שבע, בעוד איכון הטלפון הנייד שלה הצביע על כך כי הייתה באילת, והתלונה השקרית לעניין האונס. בית המשפט דחה את טענותיו, נוכח הלחץ והחשש שהופעל עליה, שבגינן אפשר שלא סיפרה מהו מקום הימצאה המרכזי, ואשר הוא שעמד בבסיס הגשת התלונה אודות האונס. 17. לעניין מעבר המשפחה לקלנסווה, בית המשפט קבע כי שבוע לאחר חזרתה של אמאני מהמעון, עברה המשפחה, וזאת לאור הבושה שהסבה להם בהתנהגותה. בית המשפט ביסס את מסקנתו זו על התלונה שהגישה למשטרה לעניין האונס, שבמהלכה ציינה שבכוונתם לעבור לשם בימים הקרובים; הודעות של אחמד; הודעות של המערער על פיהם אמאני ברחה למעון משום שפחדה "שנעשה לה משהו לאחר ששהתה ארבעה ימים עם בחור באילת" (ת/54 שורה 10), והבריחה גרמה למשפחה "פדיחות" (שם, שורה 47 ו-58). בעדותו בבית המשפט, חזר בו המערער מגרסתו הראשונה, וטען שהמשפחה העתיקה את מקום מגוריה משום שחשש שאחיה של אמאני ייכנסו לצרות כדי להגן על כבודה. במסגרת עדותו, אף אישר כי אמאני פחדה מהמשפחה. 18. לעניין האירוע משנת 2008, בית המשפט ביסס את קביעותיו בעיקר על תלונתה של אמאני בעניין (ת/70). בית המשפט קבע כי התלונה קבילה, כחריג לעדות מפי השמועה – עדות הנוגעת למעשה אלימות שמהווה "חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה", בהתאם לסעיף 10(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). המערער טען כי יש לתת לתלונה משקל נמוך לאור השקר לעניין הימצאותה בבאר-שבע (ת/99), תלונת האונס (נ/8), והעובדה כי התלונה לא נחקרה על ידי המשטרה. לפיכך, קבע בית המשפט כי מטעמי זהירות, קביעותיו לעניין האירוע משנת 2008 מבוססות רק על ממצאים עובדתיים מהתלונה שניתן היה לחזקן באמצעות ראיות חיצוניות. 19. לפיכך, קבע בית המשפט כי הוכח שבמהלך האירוע משנת 2008: א. ננקטה אלימות כלפי אמאני. זאת, בין היתר לאור הבחנתו של השוטר שגבה את התלונה בסימני חבלה על גופה; הודעתה של אמה, שהוגשה בהסכמה, על פיה המערער "נתן לה מעצבים מכות בפנים עם הידיים" (ת/65); הודעתו של אחמד, אשר תחילה ציין את האירוע משנת 2008 בקווים כלליים בלבד, ולאחר מכן מסר גרסה מפורטת (ת/78). לעניין זה, יש לציין כי אחת מהשכנות, גב' גאנם, שהודעתה הוגשה תחת עדותה, מסרה כי לא הבחינה בסימני חבלה על גופה של אמאני, ובהמשך אמרה כי אינה זוכרת נוכח חלוף הזמן. כמו כן, לגבי הודעתה של אמה של אמאני, תחילה הכחישה את קרות האירוע, ורק לאחר מכן הודתה בחלק זה. בית המשפט קבע כי לאור זאת, בדומה לקביעתו לעניין אמירותיו של אחמד, יש "להטיל ספק באותם החלקים בעדותה בהם היא נמנעת מלהפלילו" (עמוד 15 להכרעת הדין). ב. דרישתו של המערער מאחמד כי יביא סכין, זאת, בין היתר לאור הודעתו של אחמד כי המערער אמר לו "לך תביא סכין" (ת/62, ת/78) והשיחה המוקלטת. לעניין זה, יש לציין כי בהודעתה של אמה של אמאני, מסרה היא כי המערער לא ביקש סכין מאחמד. ג. אמרתו של המערער כי יהרוג את אמאני. 20. לעניין הויכוח ביום שלפני הרצח, קבע בית המשפט כי באותו היום התקיים ויכוח עם אמאני, לאחריו ניסתה לברוח מהבית למקלט לנערות במצוקה. הקביעה מבוססת על הודעותיו של אחמד שתיאר כי הוא רב עם אמאני, והיא קיללה וירקה עליו; השיחה המוקלטת, במהלכה שוחחו המערער ואחמד על הריב, והאחרון אמר כי לשאלתה של אמאני מדוע הוא רוצה לרצוח אותה ענה "חראם מה שאת עשית לנו" – משפט שקבע בית המשפט שמבסס כי המניע והרקע לרצח הם התנהגותה והבושה שגרמה למשפחה; והודעות של עדים נוספים. 21. השיחה המוקלטת - כאמור, ראיה מרכזית עליה התבסס בית המשפט המחוזי במסגרת הרשעתו של המערער בעבירת השידול לרצח היא השיחה בין המערער לבין אחמד, שהוקלטה בסתר. נוכח מרכזיותה של ראייה זו במסגרת הערעור הנוכחי, ארחיב בנוגע לראיה זו. בית המשפט קבע כי בדברי המערער בשיחה המוקלטת, יש משום ראשית הודיה בשידולו של אחמד לרצוח את אמאני. זאת, לאור אמירות המראות כי המערער הפעיל לחץ על אחמד ליטול על עצמו את האשם ותיאם עימו גרסאות. כמו כן, במהלך השיחה ייחס המערער חשיבות רבה לסכין מהאירוע בשנת 2008, ובית המשפט ראה בכך ראיה "בעלת אופי המפליל אותו ומערב אותו ברציחתה של אמאני... משתמע העיתוי בו נדונה התוכנית לרציחתה של אמאני" (הכרעת הדין, עמוד 18). 22. המשיבה הגישה לחומר הראיות תמלול של השיחה המוקלטת (ת/87). המערער הגיש תמלול משלו (נ/1). בית המשפט המחוזי קבע כי אין הבדל מהותי בין התמלולים, בכל הנוגע לאמירות המרשיעות שנזכרות בה. 23. לעניין אמירות המהוות ראשית הודיה, בית המשפט קבע כי בקלטת אמירות רבות המשקפות הודאה בעובדה מפלילה התורמת להוכחת אשמתו של המערער בביצוע העבירה, והתבטאויות המבטאות תחושת אשמה. במספר הזדמנויות ביקש המערער מפורשות מאחמד כי לא יערבו ברצח, ויספר כי התכוון זמן רב להמיתה. כך למשל: "הכי חשוב הסיפור הזה של הרצח אני לא מעורב בו זה הכי חשוב בסדר... רק שאין לי קשר לרצח, הא, בטוח? אמרת להם שמזמן רצית לרצוח אותה?... שלא תסבך אותי 25, 30 שנה בכלא... אם הזכרת אותי ברצח תגיד לי" (עמוד 19 להכרעת הדין). 24. במסגרת זאת, אחמד ניסה להרגיע את המערער ואמר לו: "אני פתחתי עליך רק בעניין הסכין, על הרצח לא פתחתי עליך". לאחר מכן שאל המערער את אחמד: "פתחת עליי ברצח", ואחמד השיב: "לא יא גבר ברצח לא". המערער והמשיבה היו חלוקים בפרשנותם למשמעות הביטוי "פתחת". עם זאת, בית המשפט מציין כי גם לפי הודעות ועדויות המערער ואחמד, אין חולק כי משמעותו הוא לומר דבר אמת מפליל. 25. לעניין הפעלת לחץ, קבע כאמור בית המשפט כי עולה מהשיחה המוקלטת שהמערער לחץ על אחמד שלא יסבך אותו ברצח ויישא באחריות לבדו. כך לדוגמא, אמר המערער: "לפחות תשאיר אחד מאיתנו בחוץ... החיים שלי בידיים שלך שומע... אתה תשב 10 שנים מקסימום רק תשב מתוכם אחרי שליש 7 שנים צ'יק צ'אק, אם אתה תודה עלי אני אוכל 25 שנה" (עמוד 21 להכרעת הדין). 26. לעניין תיאום גרסאות, קבע בית המשפט כי מהשיחה המוקלטת עולה כי המערער הורה לאחמד מה לספר לחוקרים, וזאת על מנת שיקבלו את הרושם כי הראשון לא שידל אותו לרצוח את אמאני. כך לדוגמא, אמר המערער "אתה תגיד מזמן רוצה לרצוח אותה.. אין לי קשר לרצח טוב?". לעניין הסכין, אמר: "אני שיקרתי על הסכין ושיקרתי על הכל... תגיד בביהמ"ש מהפחד טוב?" (עמוד 22 להכרעת הדין). בית המשפט ציין כי מהשיחה המוקלטת עולה כי המערער תדרך את אחמד כיצד להשיב לשאלות לעניין האירוע משנת 2008, ואמר לו להגיד שבזמן שהוא הלך להביא את הסכין, המערער הלך לבית השכנים, ולהכחיש כי הוא הביא את הסכין בשבילו. 27. בית המשפט ציין כי מהשיחה המוקלטת עולה עוד ראיה המפלילה את המערער, והיא הסכין מהאירוע משנת 2008. כאמור, בית המשפט קבע כי במהלך האירוע הורה המערער לאחמד להביא סכין מהמטבח, בעודו אוחז באמאני. במהלך השיחה המוקלטת, שאל המערער את אחמד מה סיפר לעניין זה, ולאחר שסיפר לו האחרון מה מסר לחוקרים, ביקש שישנה את גרסתו. בית המשפט קבע כי המערער ראה בסכין כעניין מכריע, ואמר לו: "חשוב הסכין, הכי חשוב הסכין כדי שאני אלך הביתה.. אם אתה לא היית מזכיר סיפור עם הסכין הזאת לא היו מביאים אותי... מה שהזיק לי הסיפור של הסכין" (עמוד 23 להכרעת הדין). לאור זאת, קבע בית המשפט כי יש בכך כדי ללמד על כוונתו של המערער לפגוע באמאני, וזאת באמצעות אחמד. 28. בית המשפט קבע, כי עוד עולה מהשיחה המוקלטת, שהתכנית לרצח התגבשה יום לפניו, במהלך נסיעה של המערער לבאקה, אחמד ומוחמד (אחיו של אחמד). בעניין זה, אמר המערער לאחמד: "הכי חשוב זה שנסענו לבאקה ולא הזכרנו את הנושא בכלל, מבין?" (עמוד 24 להכרעת הדין). בחקירתו של מוחמד במשטרה, הכחיש כל אזכור של אמאני במהלך הנסיעה, ובכלל זה דיון בין אחמד למערער בנוגע לרציחתה (נ/4). 29. המערער טען כי אמירה מתוך השיחה המוקלטת: "היית צריך לעשות את הדבר הזה, אנחנו לא קשורים בה, היינו מחתנים אותה ותכלס היינו נחים ממנה" (עמוד 25 להכרעת הדין), מראה כי המערער כעס על בנו נוכח מעשיו, ולפיכך מעידה על חפותו. עוד טען כי האמירה הושמטה מתמלול המשיבה, אולם בית המשפט שלל טענה זו, וקבע כי האמירה כן נמצאת בתמלול (ת/87 עמוד 5). בנוסף, קבע כי האמירה נאמרה בטון רגוע, ולא מתוך כעס על מעשיו של אחמד, ולכן אין לייחס לה משקל רב. כך או כך, מדובר באמירה אחת, אל מול אמירות רבות ומפלילות אחרות בשיחה המוקלטת. 30. ראיות נוספות - בית המשפט קבע כי המערער בחר באופן מודע ומחושב באחמד כמבצע הרצח, וזאת מכמה סיבות. ראשית, משום שאחמד קשוב למערער, סר למרותו באופן מלא. עניין זה הוכח באמצעות הודעות ועדויות המערער ואחמד. לכך יש להוסיף שהמערער תיאר את אחמד כבעל פיגור קל. שנית, כפי שהוסבר לעיל, המערער לחץ על אחמד לקחת אחריות נוכח העונש הקל שייגזר עליו בגין הרצח בגלל היותו קטין. בית המשפט הוסיף כי במהלך עדותו של אחמד בבית המשפט, הוא הרבה להסתכל לעבר המערער, ולהכחיש את מעורבותו של אביו ברצח. יש לציין כי בעדותו בבית המשפט, ציין המערער כי בנו דווקא אינו מציית לו. שלישית, היחסים בין אחמד לבין אמאני היו המתוחים ביותר מכל האחים, כעולה מהאירוע משנת 2008 והויכוח ביניהם יום לפני הרצח. רביעית, חוות דעתו של מומחה לענייני ערבים של המשטרה מטעם המשיבה, אשר העיד בבית משפט כי בדרך כלל בענייני כבוד המשפחה במגזר הערבי, התפקיד "להשיב את הכבוד" מוטל על הבן הצעיר ביותר, או זה שיש לו הכי פחות להפסיד. בהקשר זה יש לציין כי המערער טען שהמומחה התבסס בדבריו על המגזר הבדווי, אליו לא משתייכת משפחת המערער. יחד עם זאת, בעדותו המתייחס המומחה ליחס שבין מסורות הקיימות בחברה הבדואית ובחברה הערבית בכלל, וציין כי מנהגים אלה מחלחלים ונהוגים גם במגזר הערבי שמתגורר בסמיכות לשבטים הבדווים. 31. בית המשפט קבע בנוסף כי אופן התנהגותו של המערער ביום הרצח, מעידים גם כן על אשמתו. בין היתר, ציין כי המערער התיר לאחמד לא לצאת לעבודה, כדי שיישאר עם אמאני בבית ויבצע את הרצח. כמו כן, על פי עדותיהם של מקבל הודעתו הטלפונית של המערער בדבר הרצח ושל רב פקד חממי, השוטר שהגיע לזירת הרצח, שטענו כי המערער דיבר ונהג באופן רגוע, והיה שקט ובטוח בעצמו. בנוסף, לפי הודעותיהם של אחמד והמערער, האחרון חזר בבוקר הרצח אל הבית, שמע מפי אחמד על מה שארע, ולא נכנס לבדוק את מצבה של אמאני. במקום זאת, מיהר אל בית שכנו כדי להתקשר למשטרה, וזאת על אף שהיה ברשותו טלפון נייד. המערער טען כי לא נכנס לבדוק את מצבה של אמאני כי היה בהלם, אולם בית המשפט לא קיבל את גרסתו, לאור שתי העדויות על פיהן היה רגוע וקר רוח. 32. עדות המערער - בית המשפט דחה על כל חלקיה את גרסתו של המערער לאירועים. כאמור, המערער חלק על כל עובדות כתב האישום, מלבד המריבה יום לפני הרצח בין אחמד לאמאני וביצוע הרצח על ידי הראשון. בית המשפט קבע כי גרסתו של המערער, כעולה מהודעותיו במשטרה ומעדותו במשפט, אינה אמינה. זאת, לאור הכחשתו הכללית שלא גובתה בראיות מתאימות, שתיקתו בחקירה בעימותו עם ראיות מפלילות והשיחה המוקלטת, סתירות בין גרסתו במשטרה לזאת במהלך המשפט, וכבישת עדות ללא ראיות היכולות לתמוך בכך. 33. לעניין דחיית גרסת המערער לאור הכחשתו והעדר הסבר לראיות מפלילות, ציין בית המשפט כי המערער הכחיש את קרות האירוע משנת 2008, וכי נקט במהלכו ובכלל באלימות כלפי אמאני. כאשר עוּמת עם הודעתו של אחמד, שכאמור סיפר כי המערער הכה את אמאני ואמר לו ללכת ולהביא סכין, ענה שאחמד סיפר זאת לאור פחד מהשוטרים. בית המשפט קבע כי אין זה הגיוני שאחמד לא פחד לספר כי רצח את אמאני, אולם כן פחד לספר שלקח את הסכין ביוזמתו, וללא כל מעורבות של המערער. בדומה, אמה של אמאני גם סיפרה כי במהלך האירוע משנת 2008, הוא ואחמד הכו את אמאני. במהלך החקירה, טען המערער כי היא משקרת, אך לא הציע כל מניע לכך. לאחר מכן, במשפט, טען כי מדובר בעניינים פרטיים בין בני הזוג, אולם, כאמור, עדותה הוגשה כראיה במשפט בהסכמתו. 34. כמו כן, כאשר עוּמת עם עצם הגשת התלונה בגין האירוע משנת 2008, או עם סימני האלימות שגילה חוקר התלונה על גופה, לא הציע כל הסבר לכך. כאשר עוּמת עם מכתבי העובדות הסוציאליות מהזמן שאמאני ברחה למעון, שבין היתר נכתב בהם כי היא מפחדת מהמערער וחוששת מרציחתה, ענה תשובות לאקוניות. בנוסף, כשעוּמת עם עדויות השכנים, שסיפרו שבמהלך האירוע משנת 2008 אמאני ברחה אליהם, טען כי אינו מכיר את השכנים, והדברים אינם נכונים, שוב, ללא מתן הסבר מדוע שישקרו. 35. כמו כן, קבע בית המשפט כי שתיקתו של המערער בחקירה במשטרה אל מול השיחה המוקלטת, וזאת לאורך זמן ואל מול שאלות רבות וקשות של החוקרים, מחזקת את הראיות נגדו. בעדותו במשפט, טען כי לא ענה לשאלות החוקרים לאור זאת שקיללו אותו. בית המשפט שלל את טענתו זאת, לאור כך שלא נשמעו בהקלטת החקירה קללות מפי החוקרים, וכך או כך, בתחילת החקירה אמר מפורשות כי בכוונתו לשתוק. 36. בנוסף, בית המשפט קבע כי קיימות סתירות ושקרים רבים בגרסאותיו של המערער לאירועים המתוארים בכתב האישום. כך למשל, בשיחה המוקלטת, אמר לאחמד כי הוא שיקר בנוגע לסכין ולאירוע משנת 2008. כמו כן, קיימות סתירות בין הגרסה שמסר לחוקרים לבין הגרסה שמסר בבית המשפט: הסיבה לעזיבת המשפחה לקלנסווה (בחקירה במשטרה טען כי העזיבה הייתה לנוכח בושה ממעשיה של אמאני, ובבית המשפט טען כי המשפחה עזבה כי אינו רוצה שילדיו האחרים יסתבכו בגלל אחותם); מעשיו מיד לאחר הרצח (בחקירה טען כי עמד בפתח הבית כאשר אחמד סיפר לו שרצח את אמאני, ובהמשך כי אירוע זה התרחש כאשר עמד בפתח חדרה של אמאני); ציותו של אחמד למרותו (בחקירות טען כי אחמד תמיד סר למרותו, ומנגד העיד במשפט שלא תמיד). 37. לבסוף, דחה בית המשפט את הגרסה לאירועים שהציג המערער בעדותו בבית המשפט, וקבע כי היא כבושה ונעדרת הגיון פנימי. 38. בהתייחס למניע לרצח, במהלך עדותו במשפט טען לראשונה כי לא היה לו מניע לרצוח את אמאני, מאחר שבבדיקה הרפואית שנערכה לה נמצא כי קרום הבתולים שלה שלם. יחד עם זאת, המערער לא ציין זאת בחקירתו במשטרה, ובית המשפט לא השתכנע להסברו כי הוא נזכר ככל שעובר הזמן בעוד פרטים הקשורים לרצח. כמו כן, המערער לא הביא כל מסמך או ראיה שתוכיח את תוצאות הבדיקה שתיאר. מנגד, הודעתו במשטרה, הנתמכת בראיות, שעל פיה חשב שאמאני שכבה עם אמיר, מוכיחה את המניע לשידול לרצח. 39. בהמשך לכך, בנוגע לשיחה המוקלטת, במהלך עדותו טען שכל מה שאמר נובע מכך שחשש כי אחמד יפליל אותו, וזאת על אף חפותו, לאור מצבו הנפשי וגילו הצעיר. בית המשפט דחה את גרסתו, קבע כי היא כבושה, וציין בהקשר זה את שתיקתו במהלך החקירה לאחר עימותו עם הנאמר בשיחה המוקלטת. כמו כן, בית המשפט קבע כי אין זה הגיוני שהמערער אמר את שאמר מחשש שאחמד יפליל אותו, וזאת משום שלא הייתה סיבה לאחרון להפלילו, אם אכן לא היה לו כל קשר לרצח. יתר על כן, אם כך הדבר, לא ברור מדוע אין ולו אמרה אחת בשיחה המוקלטת שבה הוא אומר לאחמד כי אין לו כל חלק ברצח. לבסוף, גרסתו של המערער לא מתיישבת עם עדותו של אחמד במשפט, שהכחיש שוב ושוב את מעורבותו של המערער ברצח. 40. על בסיס זה קבע בית המשפט המחוזי כי הוכחו יסודות עבירת השידול. לגבי היסוד העובדתי, קבע בית המשפט, כי הראיות לעניין גילו הצעיר וכניעותו של אחמד למרותו של המערער; דרישתו במהלך האירוע משנת 2008 מאחמד שיביא לו סכין, האיום כי יום יבוא ויהרוג אותה, והאלימות שנקטו במהלכו שניהם כלפי אמאני; הבושה שחש לאור לבושה הפרובוקטיבי והתנהגותה; יצירת התנאים לביצוע הרצח על ידי אחמד; הנסיעה של המערער ואחמד יום לפני הרצח, במהלכה נדונה התכנית לרצח; התנהגותו לאחר הרצח; ההדחה של אחמד לעדות שקר ותיאום הגרסאות ביניהם; ראשית ההודיה בשיחה המוקלטת, והאמירות ממנה המעידות על זיקתו לאירוע הרצח. כל אלה מוכיחים קיומו של משודל, תרומת המערער לביצוע הרצח על ידי אחמד, וקשר סיבתי בין תרומתו לביצוע הרצח עצמו. 41. לגבי היסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי ניתן ללמוד על רצונו של המערער ברציחתה של אמאני מהאלימות שנקט כלפיה, המניע, השיחה המוקלטת, והתנהגותו לאחר הרצח. 42. ביום 18.4.2010, גזר בית המשפט המחוזי עליו מאסר עולם בגין הרשעתו בשידול לרצח. 43. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים טענות המערער 44. הערעור נסוב על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר ביססו את יסודות העבירה. אביא להלן את עיקרי טענותיו של המערער. השיחה המוקלטת 45. המערער טוען כי טעה בית המשפט בקביעותיו לעניין השיחה המוקלטת. טענותיו מבוססות על שני אדנים. 46. הראשון, נוגע לתמלול ואופן עריכתו. המערער טוען כי הקלטת תומללה באופן רשלני, ככל הנראה על ידי אדם חסר הכשרה לכך. יתר על כך, לאחר הגשת תמלול על ידו, נערך תמלול חדש על ידי המשיבה. בית המשפט לא התייחס כלל לסוגיה זאת בהכרעת הדין. כמו כן, בית המשפט לא שמע כלל את ההקלטה עצמה, וכל קביעותיו מתבססות על התמלולים. לאור חשיבות השיחה המוקלטת, הן בהכרעת הדין והן לאור התפנית שהיוותה בחקירת המשטרה, היה על בית המשפט, לגישתו, להאזין להקלטה עצמה. 47. בנוסף, לטענתו, התמלול של המשיבה נערך לאחר סינון רעשים. עובדה זאת מצביעה על האיכות הירודה של ההקלטה, וזאת מאחר שהשיחה לא הוקלטה בחדר חקירות, אלא בחוץ, מתחת לפרגולה בתחנת המשטרה. המערער טוען כי מספר אמירות המופיעות בתמלול המשיבה, כלל אינן ניתנות להבנה בשל איכות ההקלטה הנמוכה, ומשום כך בתמלול שהוגש מטעמו מצוינות כתוכן לא ברור. במסגרת זאת, מציג המערער 13 דוגמאות להבדלים בין תמלול המשיבה לתמלול שהוגש מטעמו. 48. השני, נוגע לתוכנה של ההקלטה. לטענתו, בית המשפט השתמש במשפטים בודדים מההקלטה, הוציאם מהקשרם, וכי בחינת השיחה כמכלול מובילה למסקנה שיש לייחס לממצאים הנובעות מהשיחה המוקלטת משקל אפסי. בהקשר זה, טוען המערער, כל הנאמר בנוגע לסכין נוגע לאירוע משנת 2008, ולא הסכין מאירוע הרצח. זאת, לאור כך שבהקלטה נאמר שהמערער יצא מהבית להביא את אמאני מהשכנים, עובדה המתיישבת עם השתלשלות האירוע משנת 2008 (יצוין כבר בשלב זה כי נדמה שנפלה טעות בידו של המערער, שכן בית המשפט המחוזי קבע כי דווקא מדובר בסכין ששימשה באירוע משנת 2008 ולא בסכין ששימשה לרצח). 49. כמו כן, לגוף העניין, התרגום מבוסס על פרשנות למונחים, אשר לטענת המערער מנוגדים להקשר שבו נאמרו. כך לדוגמא, תמלול המשיבה למילה "אקטל" הוא לרצוח, שהינה משמעות המילה בערבית ספרותית, בעוד הפירוש הנכון, בערבית מדוברת, הוא להכות. כמו כן, למילה "חראם", טוען המערער, מייחס תמלול המשיבה פעם אחת את המשמעות אסור / לא מכובד ופעם אחת את המשמעות רחמנות. לטענת המערער, משמעות המילה בהקשר הנכון, היא איסור דתי. לגישתו, תרגום זה של המונחים מערבית משנה את משמעות השיחה, והיא אינה מבססת ראשית הודיה ברצח. מניע ורקע 50. המערער טוען כי קביעותיו של בית המשפט כי היה לו מניע ורקע לשידול לרצח שגויות. זאת, נוכח גרסתו שהסיבה למעבר המשפחה לקלנסווה לא היה בושה מהתנהגותה של אמאני, אלא לאור יחס השכנים אליה. במסגרת זאת הוא מציין כי אמאני הייתה "הדבר היקר לו בעולם", והוא תמך בה למרות חששותיה, אותם מציין גם בית המשפט המחוזי, ממשפחתה המורחבת. מכל האמור עולה כי הראיות מצביעות לכל היותר על מניע של אחמד לרצח, ולא על מניע של המערער לשידול. 51. עוד לעניין המניע, טוען המערער כי טעה בית המשפט כאשר קבע כי הוא שיקר לעניין הסיבה למעבר המשפחה לקלנסווה. לטענתו, הסבריו לסיבת המעבר אינם סותרים (להזכיר, בפעם הראשונה טען שעזבו מכיוון שאמאני שכבה עם אמיר, ובפעם השנייה כי אינו רוצה בעיות עם ילדיו לאור התנהגותה), אלא משלימים. דהיינו, מדובר בסיבה אחת, ובכל גרסה שנתן, פשוט הדגיש פן אחר שלה. 52. בנוסף, בית המשפט טעה כאשר התעלם מכך שהמערער נתן לאמאני טלפון נייד, ובכך התייתרה המריבה בינה ובין אחמד, שכאמור עזרה לבסס את המניע של המערער לביצוע העבירה. לכך יש להוסיף שמוחמד, אחיה של אמאני, העיד כי המערער כלל לא שהה בבית במהלך המריבה בין אחמד לאמאני. 53. בעניין האירוע משנת 2008, טוען המערער כי יש לראות את תלונתה של אמאני כעדות מפי השמועה, ולתת לה משקל נמוך בלבד. זאת, נוכח השקרים והסתירות שהתגלו בתלונתה בנוגע לאונס (נ/8), ובתלונה לעניין בריחתה מהבית (ת/99). כמו כן, טוען המערער כי בית המשפט התעלם מסתירות בין תלונתה של אמאני לבין הודעות השכנים שהעידו שלא ראו סימני אלימות על גופה ופניה. 54. המערער טוען כי הרצח בוצע על-ידי אחמד, וללא כל עידוד מצידו. את טענתו זאת, סומך המערער על אמירות שלו ושל אחמד שהאחרון אינו סר תמיד למרותו, ועל עדותו והודעותיו של אחמד שטען שוב ושוב כי למערער אין שום קשר לרצח. כמו כן, על כך שאין חולק לעניין המתיחות שהייתה בין אחמד לאמאני, ועל המריבה ביניהם יום לפני הרצח, במהלכו זרקה עליו חפצים וירקה עליו. לעניין זה, מציין המערער, כי יריקה נחשבת לאקט מבזה מהמדרגה הראשונה בחברה הערבית, ויש אף רק בכך כדי להביא את אחמד, לבדו ללא שידול המערער, לרצוח את אמאני. 55. לעניין אמירתו של אחמד בשיחה המוקלטת כי "הכי חשוב שאתה שבע רצון ממני אבא" (ת/87 עמוד 5), לטענתו של המערער, האמירה אינה מתייחסת לשביעות רצון מאחמד נוכח ביצוע הרצח, אלא משביעות רצונו מהדברים שנאמרו במהלך השיחה, ולפיכך אין באמירה זו כדי להצביע על אשמתו. בנוסף, ניתן לפרש אמירה זו כאב המנחם את בנו, המסביר לו כי אינו כועס עליו, היות ואין בכך עתה שום תועלת. 56. עוד טוען המערער נגד חוות הדעת של המומחה לענייני ערבים של המשיבה. לטענתו, חוות הדעת מוטעית, היות שמבוססת על אורחות השבטים הבדווים, שמשפחת המערער אינה נמנית עימם. כמו כן, מפנה הוא לסיפא לחוות הדעת, על פיה: "בשנים האחרונות התרחשו מספר אירועים של רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה בהם הדמויות הפליליות במשפחה המורחבת קיבלו את ההחלטה לביצוע הרצח ללא ידיעת או הסכמת אבי המשפחה" (ת/94). יתר על כן, כותב חוות הדעת, רב פקד יגאל עזרא, אינו מומחה לעניין, וכל הידע שברשותו מבוסס על ניסיונו מעבודתו ותו לא. 57. בנוסף טוען המערער כי אין בהתנהגותו ביום הרצח כדי להעיד על אשמתו, אלא התנהגותו עולה בקנה אחד עם ההתנהגות המצופה מאב עת מגלה הוא כי בתו נרצחה. לדבריו, הטענות כי היה קר רוח ורגוע מבוססות על כך שלא נשמעו צעקות בעת שיחתו של המערער עם השוטר שקיבל את דיווחו הטלפוני על הרצח. לטענת המערער, אין בכך כדי להעיד כי היה רגוע, אלא רק על העובדה שלא נשמעו צעקות. יתר על כן, מדובר בשוטר ללא ניסיון עבר בקבלת דיווחים על רצח, ולכן יש לייחס להתרשמותו ממצבו הנפשי של המערער משקל נמוך. 58. כמו כן, טוען המערער כי הודעתו של רב פקד חממי, השוטר שהגיע לזירת הרצח, כבושה, היות וזיכרון הדברים המעיד על קור רוחו של המערער לאחר הרצח נכתב על ידו כשמונה חודשים לאחר האירוע, וכשבועיים בטרם עדותו בפני בית המשפט המחוזי. 59. בנוסף, טוען המערער כי גרסתו לאירועים, אשר נדחתה על-ידי בית המשפט, כלל לא נחקרה על ידי המשטרה. עוד טוען המערער כי השיחה המוקלטת כוללת ראיה חותכת לחפותו, והיא אמרתו במסגרתה: "לא היית צריך לעשות את הדבר הזה, אנחנו לא קשורים בה, היינו מחתנים אותה וכלס, היינו נחים ממנה" (ת/87 עמוד 5). לטענתו, העובדה שהתמלול הראשון של המשיבה לא כלל משפט זה, והוא הוסף בתמלול השני בלבד, רק לאחר התמלול שהגיש הוא, מצביעות על כך כי המשיבה שיפצה ראיות שלא כדין. לפיכך, ההרשעה התבססה על ראיות החשודות כבלתי קבילות, בעיקר על השיחה המוקלטת, ויש לבטלה. 60. יתר על כן, לגרסתו, לאור האמרה דלעיל וגרסתו לקרות האירועים, חלה חובה על המשטרה לבחינת גרסתו, בחינה שלא התבצעה על ידה. בכך נפגעה זכותו להליך הוגן. ולכן יש להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי, ולזכותו מעבירת השידול לרצח. 61. לבסוף, טוען המערער כי אין בראיות עליהן התבססה הכרעת הדין, ובכלל זה טענותיו בערעור, כדי להוכיח שהתקיימו יסודות עבירת השידול. טענות המשיבה 62. המשיבה, מצידה, מתנגדת לקבלת הערעור ולעניין זה סומכת היא את ידיה – במרבית טענותיה – על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. 63. לעניין השיחה המוקלטת, טוענת המשיבה כי טענותיו של המערער לעניין התמלול לא הוצגו בפני בית המשפט המחוזי, ויש די בכך כדי לדחות את טענותיו אלו. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי חלק מהאמירות אשר המערער טוען כי אינן מופיעות בתמלול המשיבה, דווקא כן מופיעות בו. עוד טוענת כי בית המשפט המחוזי דווקא כן התייחס לקיומן של שתי גרסאות תמלול, וקבע כי אין הבדל מהותי ביניהן לעניין הממצאים המרשיעים. יתר על כן, ברובן המכריע של האמירות עליהן הסתמך בית המשפט המחוזי בהרשעה, הפנה הוא גם לתמלול המערער וגם לתמלול המשיבה. 64. לעניין הנזק הראייתי שהמערער טוען כי נגרם לו, מציינת המשיבה כי המשפט שכביכול מוכיח את חפותו מופיע בתמלול המערער עצמו, ולכן, לגישתה, לא מתקיים בעניין מחדל של רשויות החקירה או נזק ראייתי כלשהו. יתר על כן, לעניין האמירה המזכה, קיבל בית המשפט את עדותו של המתרגם, על פיה הדברים נאמרו על ידי המערער בטון רגוע, וכך או כך לא ניתן להיאחז באמרה זו בלבד כדי להעלות ספק סביר באשמתו של המערער בשידול לרצח. 65. לעניין פרשנות המילה אקטל, טוענת המשיבה כי גם בתמלול שהוגש מטעמו מתורגמת המילה בתור לרצוח. יתר על כן, משמעות המילה הנכונה בהקשר בה נאמרה היא אכן רצח. לעניין פרשנות המילה חראם, טוענת המשיבה כי המערער כשל בביסוס הטענה כי משמעותה שונה מהמשמעות שניתנה לה בתמלול, לאור כך שבתמלול שהוגש מטעמו היא תורגמה על ידיו בתעתיק העברי שלה. 66. לעניין אזכור הסכין בשיחה המוקלטת, טוענת המשיבה כי טועה המערער, ובית המשפט קבע מפורשות כי כל אזכור לסכין מתייחס אכן לאירוע משנת 2008. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי יש באמרתו של המערער במהלך השיחה המוקלטת כי אם אחמד לא היה מזכיר את הסכין הוא לא היה מסתבך, כדי להצביע שמבחינת המערער מדובר בראיה שיש בה כדי להפליל אותו. 67. לעניין מניע ורקע לרצח, סומכת המשיבה את ידיה על קביעות בית המשפט כי המערער שיקר בנוגע לסיבה למעבר המשפחה לקלנסווה, והפחד שחשה אמאני מפני המערער כעולה ממכתבי העובדות הסוציאליות מהמעון לנוער במצוקה. 68. לעניין התלונה בדבר האירוע משנת 2008, טוענת המשיבה כי המערער עצמו הסיר את התנגדותו מהגשת הראיה לבית המשפט, והשאיר נושא זה לשיקול דעתו של בית המשפט. יתר על כן, התלונה עומדת בתנאי סעיף 10(2) לפקודת הראיות כחריג לכלל האוסר על קבלת עדות מפי השמועה, ולכן הראיה קבילה. לגופו של עניין, המשיבה טוענת כי בית המשפט התייחס אחת לאחת לטענותיו של המערער למשקלה של התלונה, ולאור כך שלא נחקרה ותלונת השווא בדבר האונס, הסתמך עליה רק מקום שמצא למתואר בה חיזוק. 69. לעניין דחיית גרסת המערער, טוענת המשיבה כי החלטתו של בית המשפט לא התבססה, כטענתו, על השיחה המוקלטת בלבד, אלא על ערב רב של ראיות שונות. בנוסף, טענתו של המערער כי לא שהה בבית בערב שלפני הרצח, נסתרת בעדותו שלו עצמו ובעדות אחד מן השכנים (ת/69 עמודים 2-1). כמו כן, טענתו של המערער כי המניע לרצח הוא מריבה בין אחמד לאמאני ביום שלפני הרצח, טוענת המשיבה כי טענה זו נסתרת גם היא נוכח עדותו של אחמד – אשר מסר בהודעתו הראשונה במשטרה כי אמאני רק אמרה שהיא יורקת עליו, ומכך עולה כי לא באמת ירקה עליו. לפיכך, נחלשת טענתו של המערער לעניין המניע העצמאי לרציחתה של אמאני על-ידי אחמד לאור אקט היריקה המשפיל. 70. לעניין חוות דעתו של המומחה לענייני ערבים, טוענת המשיבה כי המערער מבקש להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וכמו כן המערער לא קבל נגד מומחיותו במהלך החקירה הנגדית בבית המשפט. כמו כן, המומחה כתב בסוף חוות דעתו כי המנהגים בנוגע לכבוד המשפחה, נהוגים כיום גם בקרב המגזר הערבי שאינו בדווי. בנוסף, לעניין האמור בחוות הדעת, כי לאחרונה התרחשו רציחות על רקע כבוד המשפחה בניגוד לדעתו של האב ובהתאם לרצון המשפחה המורחבת, אמירה זו אינה יכולה להעיד על המקרה דנן. זאת, לאור כך שהמערער לא טען בשום שלב כי השידול לרצח נעשה על ידי בן משפחה כלשהו ממשפחתם המורחבת. דיון והכרעה 71. לאחר שקראתי בעיון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובחנתי בחינה מדוקדקת את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי לא קמה עילה להתערבותנו ודין הערעור להידחות. אדון בטענותיו המרכזיות של המערער אחת לאחת. קיומו של מניע ורקע 72. אינני יכול לקבל את טענות המערער כי הראיות בעניינו אינן מבססות מניע ורקע לשידול לרצח. 73. ראיות רבות מבססות את היחסים העכורים בין אמאני למערער, ואת הבושה שחש האחרון לאור התנהגותה ואופן לבושה. כך, בין היתר, עדותו של המערער עצמו בבית המשפט, שאמר: "אצלנו בחברה הערבית זו בושה... היינו מעירים לה" (עמוד 113, שורה 25 לפרוטוקול) ובהמשך: "זה מבחינת הלבוש שלה, צורת הלבוש שלה. אני אמרתי לה שזה לא מתאים לנו, זה לא בשבילנו" (עמוד 118, שורות 24-23 לפרוטוקול). מלבד זאת, יש לציין את הודעתו של אחמד, בה תיאר את היחסים העכורים בין המשפחה לאמאני לאור אורחותיה: "אמאני היתה מתלבשת כמו יהודיות בגדים צמודים... אנחנו לא דתיים אבל הלך הרוח במשפחה היה כזה שהיא צריכה להתלבש צנוע" (ת/32 שורות 201-200), ואת הודעות אמה של אמאני ואחיה עהד. 74. גם לעניין האירוע משנת 2008, איני יכול לקבל את טענותיו של המערער. 75. לעניין קבילות התלונה (ת/70), אני מסכים לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי התלונה עומדת בחריג לקבלת עדות מפי השמועה בדבר אמרה של קורבן אלימות הקבועה בסעיף 10(2) לפקודת הראיות. 76. סעיף 10(2) קובע כי אמירת חוץ תהיה קבילה אם היא נוגעת "למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה" (הדגשה שלי – ס' ג''). בית משפט זה קבע בעבר כי: "התנאי בדבר 'מועד האירוע'... מתאפיין ב'גמישות', באופן שהוא עשוי לכלול גם אמירות הנאמרות בסמוך לתחילת התרחשותו של האירוע וגם כאלה נאמרות סמוך לאחר שהתרחשות האירוע הסתיימה... שהראשונות מהוות את חבלי לידתו של האירוע, בעוד שהאחרות מבטאות את פרפורי גסיסתו" (פרשת יעקובוביץ). ובדומה: "הרחבת תחולת החריג לגבי דברים שנאמרו בפרק הזמן שקדם לנקיטה באלימות, מחייבת מתיחת תחולתה של 'הנחת האמת' האמורה למועד האימרה; וזו אפשרית, כל עוד המדובר באימרה הנאמרת ב"צילה" של אלימות ממשמשת ובאה, שאותותיה כבר ניכרים באויר וכמוה כאלימות שכבר ננקטה" (ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל (18.05.1998)) 77. בענייננו, האירוע משנת 2008 שדווח בתלונתה של אמאני, הוא בגדר חוליה בשרשרת לקראת השידול לרצח. האלימות שנקט כלפיה במהלך האירוע, והסכין שביקש מאחמד להביא בזמן שהוא אוחז בה, מאששים זאת. לפיכך, התלונה עומדת גם בחריג הקבוע בסעיף 10(2) לפקודה. 78. וברי, כי באירועים דוגמת המקרה הנוכחי, בהם לא מדובר בעבירה המבוצעת על רקע מפגש מקרי, כי אם עבירה המבוצעת על רקע מערכת יחסים ארוכה פנים משפחתית, יש לתת פרשנות מרחיבה לכלל האמור. מערכת היחסים בין הנאשם לקרבן העבירה היא הבסיס לבחינת העבירה כולה, והיא מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לא פעם בעבירות אלימות ובעבירות מין במשפחה אנו מוצאים עצמנו מול הידרדרות שיטתית של היחסים, המובילה כמכלול לביצוע העבירה. 79. לעניין משקל התלונה, אמנם, בשונה מקביעת בית המשפט המחוזי, לא מצאתי חיזוק לאיומו של המערער כי יהרוג את אמאני מהתלונה שהגישה (ת/70). אמירתו של אחמד בהודעתו כי אמאני אמרה "מה אתם רוצים להרוג אותי?" (ת/62 שורה 90) כללית מדי, ואין בה כדי לחזק את אמרתה מהתלונה כי המערער אמר "יגיע היום שאני יהרוג את אמאני". יתר על כן, מעיון בפרוטוקול החקירה של אחמד, עולה כי מיד לאחר שאמר זאת, אמר כי המערער לא השיב לשאלתה זו של אמאני (ת/62 שורה 91). 80. יחד עם זאת, לגישתי, ישנן ראיות מספקות המוכיחות את גרסתה של אמאני, כפי שהשתקפה בתלונה בכל הנוגע לויכוח בינה לבין אחמד והמערער, לכך שהכו אותה שניהם, ולכך שהמערער הורה לאחמד להביא לו סכין מהמטבח. כך או כך, אזכיר כי בית המשפט המחוזי ביסס את קביעותיו רק על החלקים בתלונה שלגביהם מתקיים חיזוק "מטעמי זהירות" (עמוד 12 להכרעת הדין). קביעתי כי לא הוצגו ראיות תומכות לאיום על חייה של אמאני במהלך האירוע בשנת 2008 אמנם מקטינה את משקלו של איום זה, אך עדיין יש לתת לו משקל מה, בפרט על רקע האירוע כמכלול (וניתן להניח כי איום בסכין על אדם מעורר חשש של ממש לכוונה להורגו). 81. אין בידי גם לקבל את טענות המערער כי יש באי חקירת התלונה בידי המשטרה, בתלונת השווא של אמאני כי נאנסה (נ/8), ובשקר בהודעתה שהייתה בבאר שבע ובעצם הייתה באילת (ת/99), כדי לפגוע בקבילות ומהימנות תלונתה לעניין האירוע משנת 2008. 82. כאמור, בית המשפט המחוזי התבסס על תלונתה בדבר האירוע משנת 2008, רק מקום שמצא חיזוק לכך. כמו כן, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי סימני השקר שניכרו בתלונת האונס (ת/70), מוכיחים כי אמאני לא ידעה כיצד לשקר בלי להראות זאת, ולפיכך אי קיומם של סימני שקר בתלונה בדבר האירוע משנת 2008, מוכיחים את אמיתותה. 83. בהקשר זה יוזכר, כי ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת ממצאי מהימנות ועובדה, אלא במקרים שבהם הקביעה שגויה ובולטת לעין או במקרים בהם נפל פגם בתהליך הסקת המסקנות מהראיות (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (2000); ע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 49, 59 (2001); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011)). 84. לאור כל אלה, הוכח כי למערער היה מניע לביצוע עבירת השידול לרצח. 85. אבקש לציין בשולי הדברים, לעניין התלונה שהגישה אמאני למשטרה לאור האירוע משנת 2008, כי הסיבה לאי החקירה לא הובהרה דיה, כעולה מהפרוטוקולים של הדיון בבית המשפט, ומכתב הערעור. תמוה בעיניי כיצד תלונה על אירוע אלימות קשה, הכולל איומים לרצח וניסיון דריסה, לא מביאה לידי חקירה יסודית וניסיון להתחקות אחר אמיתותה. עבירת השידול ברצח 86. המערער הורשע בעבירת שידול. העבירה קבועה בסעיף 30 לחוק העונשין: "המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה." "השידול, בדומה לסיוע ולניסיון, הוא צורה של התנהגות ענישה, הנגזרת מן הביצוע העיקרי והמושלם של העבירה" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 3 (1987) (להלן: יסודות בדיני עונשין). 87. הפליליות שמצא לנכון המחוקק לזקוף לחובתם של שותפים לביצוע העבירה, אשר אינם המבצעים בפועל, נובע בין היתר מזיקתם לעבירה, והפגיעה שמעשיהם גרמו לאינטרס שבבסיס הדין הפלילי. לעניין שותף שהוא משדל, קבע בעבר בית משפט זה: "המשדל הוא שותף עקיף. תרומתו אינה 'פנימית' אלא 'חיצונית'. עם זאת – ביחד עם המבצעים בצוותא – המשדלים הם שותפים ראשיים, שכן הם תרמו תרומה מהותית להתרחשות העבירה. תרומתו של המשדל מתבטאת בכך שהוא הביא את המבצע לידי קבלת ההחלטה לבצע את העבירה... הוא 'האב הרוחני' של העבירה. 'קירבתו' של המשדל מתבטאת בכך שהוא זה שנטע בלב העבריין העיקרי את המחשבה הפלילית לביצוע עבירה. הוא 'המבצע האינטלקטואלי' של העבירה" (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 404 (1997)). 88. היסוד העובדתי בעבירת השידול, מתקיים אם במעשיו של המשדל יש פוטנציאל אפקטיבי כדי להביא לידי ביצוע העבירה על ידי המשודל. מלבד זאת, היסוד העובדתי כולל גם רכיב נסיבתי, על פיו יש צורך גם במשודל, אשר "טעון הנעה מנטאלית לשם קבלת ההחלטה לבצע את העבירה" (ע"פ 7894/03 ג'אבר נ' מדינת ישראל (18.2.2008) (להלן: פרשת ג'אבר)). ניתן לומר כי היסוד העובדתי בשידול "קם ונופל" על קיומה של זיקה בין השידול לביצוע העבירה על ידי המשודל. או במילים אחרות, על תרומתו של המשדל להתגבשות היסוד הנפשי שבבסיס החלטת המשודל לבצע עבירה. הזיקה אינה צריכה להיות "זיקת יצירה", קרי – נטיעת הרעיון הראשוני בליבו של המשודל, ויכול והתרומה תתבטא ב"תפקיד מכריע בגיבוש החלטתו הסופית של המשודל לבצע את העבירה" (פרשת ג'באר, פסקה 25). 89. היסוד הנפשי בעבירת השידול כולל מודעות של המשדל כי יש במעשיו כדי להביא לידי ביצוע העבירה על ידי המשודל, ושאיפה מצידו לביצועה והשלמתה (ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65 (2001) (להלן: פרשת אסקין)). 90. חשוב לציין בהקשר זה, כי בשידול לרצח בכוונה תחילה, העבירה בה הורשע המשודל בעניינו, על אף היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת" שהתקיים אצל אחמד, לא נדרש אלמנט נוסף ליסוד הנפשי מעבר לאמור לעיל (ראו לדוגמא: פרשת אסקין; ע"פ 1856/10 ספיה נ' מדינת ישראל (22.11.2010)). יפים לעניין זה דבריו של המלומד ש"ז פלר: "המשדל מביא את המשודל לביצוע ישיר של עבירה, כדי שזה האחרון יבצע אותה, על ההיבט העובדתי והנפשי גם יחד, כאשר היסוד הנפשי הטמון בשידול יכול, אך אינו צריך, להיות גם שונה, אם כי, הכל, באותה מסגרת של מחשבה פלילית. למשל, א' נוהג במכונית ו- ב' משדל אותו לנהוג במהירות מופרזת מתוך כוונה לגרום לתאונה קטלנית בה ייהרג רוכב קטנוע שנסע לפניהם. א' שעה להפצרותיו של ב' ואכן האיץ את המהירות מעבר למותר, תוך מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, שלא איחרה להיגרם. אם נשווה במקרה זה את היסוד הנפשי שבשידול להמתה, עם היסוד הנפשי שבביצועה הישיר, ניתן לגרוס שהמשדל פעל מתוך כוונה אופיינית לרצח, ואילו המבצע הישיר פעל מתוך פזיזות אופיינית להריגה. ובכל זאת, היה כאן שידול להריגה בלבד, שכן הקובע הוא למה היה מודע המשדל שהמשודל יעשה. ניתן גם לשנות את הדוגמה, ולהחליף ביניהם את טיב היסודות הנפשיים אצל שני השותפים, והתשובה לא תשתנה; למרות שהמשדל פעל למשל מתוך אדישות בלבד, הוא יהיה משדל לרצח, משום שהיה מודע לכך שחברו פעל מתוך חפץ בגרימת התוצאה הקטלנית. כמובן, ייתכנו מקרים, ואולי הם גם הרוב, בהם תהיה חפיפה, מבחינה זאת, בין סוגי היסודות הנפשיים, שהתלוו אל השידול מזה והביצוע מזה. אך, כפי שעולה מן האמור, אין זה מן הנמנע שלא תהיה זהות כאמור" (יסודות בדיני עונשין, עמודים 308-307). 91. בית המשפט המחוזי מצא כי הוכחו התקיימותם של שני יסודות העבירה. הראיה המרכזית שהובילה למסקנה זו היא השיחה המוקלטת, בה אדון כעת. השיחה המוקלטת 92. כאמור, טענותיו של המערער כנגד השיחה המוקלטת נוגעות הן לעניין עריכתה ואיכותה והן לעניין תוכנה. 93. אין לקבל את טענותיו של המערער הנוגעות לעריכתה של הקלטת. לעניין עריכת שני תמלולים על ידי המשיבה, כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססים על התמלול השני (ת/87). לאור העובדה שהתמלול השני של המשיבה כמעט וזהה לתמלול המערער (נ/1), אין לקבל את הטענה כי מדובר בתמלול רשלני. 94. כמו כן, אין בידי לקבל את טענותיו של המערער בנוגע לתנאי ההקלטה. אציין כי אכן, מן הראוי שגורמי החקירה יעשו מאמצים שהקלטות נסתרות ייעשו בתנאים אופטימאליים ותוך כדי שימוש בציוד איכותי (ראו: ע"פ 8734/09 מנקין נ' מדינת ישראל (13.2.2013), פסקה 12 לפסק דיני). אולם, הקלטה נסתרת היא מעצם אופייה – נסתרת. תכליתה המרכזית היא חקר האמת, ופעמים רבות לשם כך יש להתפשר על איכותה. אינני סבור כי שיחה בין המערער לאחמד, שהייתה נערכת בחדר החקירות בתנאים טובים יותר, הייתה יכולה להניב אמירות מפלילות דומות, וכפועל יוצא, עוזרת לגורמי החקירה להתחקות אחר האמת. 95. לעניין הסתמכותו של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין על התמלול בלבד, בלי ששמע כלל את ההקלטה, אבקש להעיר מספר הערות. 96. במישור הדיוני, המערער לא העלה טענה זו בערכאה הדיונית, והיא מהווה שינוי חזית. ברי, כי לא פעם תבחן טענה חרף העובדה שלא הועלתה בערכאה הדיונית, בפרט במשפט הפלילי (ויוזכר כי לעיתים אף מוחזר ההליך לערכאה הדיונית כדי שתבחן את הסוגיה הנוספת שהתעוררה רק במסגרת הערעור). 97. לשם הכרעה האם יש מקום להידרש לטענה המהווה שינוי חזית יש לבחון שורה של שאלות משנה, בהן השאלה האם מדובר בשינוי חזית משפטי או עובדתי, האם היה סביר שהטענה תתעורר בערכאה הדיונית, או שהיא מתעוררת בעקבות פסק הדין, והאם יש בטענה פוטנציאל משמעותי להשפיע על תוצאת המשפט (וראו לעניין הפרמטרים בבחינת טענות חדשות בערכאת הערעור: רע"פ 229/12 כהן נ' מדינת ישראל (16.10.2012)). 98. היבט נוסף שיש לשקול בהקשר זה הוא האם מדובר בטענה בדבר חובה שהייתה מוטלת ממילא על התביעה ושלא ניתן להתפרק ממנה (דוגמת הוכחת יסודות העבירה), או שהיה על בית המשפט להעלותה באופן עצמאי (דוגמת טענת הגנה מן הצדק, טענת אין להשיב לאשמה וטענת סמכות עניינית) (ראו לעניין זה: ע"פ 7725/11 פלוני נ' מדינת ישראל (24.1.2013). בהקשר זה, ברי כי מקום בו עסקינן באישומים שהעונש הקבוע לצידם הוא מאסר עולם, יש להיזהר זהירות יתרה שלא יורשע אדם שיש ספק סביר שביצע את העבירה רק מהטעם הפרוצדוראלי שלא טען את טענתו בערכאה הדיונית. 99. במקרה הנוכחי, הטענה שמעלה המערער היא טענה בדבר כלל הראייה הטובה ביותר. קרי, על הערכאה הדיונית הייתה מוטלת החובה להידרש ולהתבסס על הראייה שתוביל באופן המקסימאלי לגילוי האמת. אמנם, מקובלת עלי עמדת המשיבה, שישנו קושי בהעלאת טענה זו כעת, לאחר סיום המשפט, ולאחר שהמערער עצמו הגיש תמלול להקלטה ולא מצא לנכון להגיש את ההקלטה עצמה. יחד עם זאת, נדמה שהנטל הבסיסי להגיש את ההקלטה הוא על גורמי התביעה. כידוע, התביעה מייצגת באולם בית המשפט את האינטרס הציבורי, והיא מחויבת לסייע לבית המשפט למצות את חקר האמת, גם מקום בו לא ישמשו הראיות לטובתה. 100. במסגרת זאת, ראוי שהיא תביא לידי בית המשפט את הראיות המקוריות במלואן, כדי שיוכל להתרשם מהן (ויצוין כי אף אחד מהצדדים לא הגיש את ההקלטה גם במסגרת הערעור בבית משפט זה). במילים אחרות, אף שהיה ראוי שהמערער יטען את טענתו בערכאה הדיונית, מאחר שממילא הנטל המרכזי להגשת ההקלטה היה על המשיבה, וראוי היה שתגיש את ההקלטה גם מבלי שהמערער יטען טענות לעניין זה, מצאתי כי אין לדחות את טענתו מהטעם של שינוי חזית. 101. לגופם של דברים, כפי שנקבע כבר פעמים רבות מספור על ידי בית משפט זה, לאור המגמה הכללית בדיני הראיות של מעבר ממבחני קבילות למבחני משקל, ובמסגרת כך גם בנוגע לכלל הראייה הטובה ביותר, אין כל סיבה במקרה דנן לפסול את התמלולים של השיחה המוקלטת (ראו לדוגמא: ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר (15.7.2001); ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984) (להלן: פרשת שניר); ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011) (להלן: פרשת חנוכייב). זאת בפרט נוכח מחדלו של המערער שהסכים לניהול הדיון בעניינה בהתבסס על שני התמלולים, והעלה את טענתו האמורה רק במסגרת ההליך הנוכחי (ראו: ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל (21.3.2005); פרשת חנוכייב; ע"א 8423/06 שדה נ' לוינזון (10.8.2010)), ומאחר שהמערער עצמו הגיש את תמלולו לשיחה המוקלטת, ונקבע שאין שוני מהותי בין התמלולים. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפרשת שניר: "זהו גם הדין באשר לתמליל: אם הוכח שהתמליל נערך באופן נאמן ומדויק, וכל עוד אין מחלוקת מאזינים באשר למהותם של הדברים שנרשמו, אין בית המשפט חייב לשוב בעצמו אל ההאזנה כדי להשוות את הרישום בכתב היד למשמע האוזניים, אלא הוא יכול להסתייע בעדותו של מי שביצע מלאכה זו, ובעיקר בדברים, אשר אותם העלה על הכתב כתוצאה מהאזנתו להקלטה; אך מובן, כי שונה הדבר כאשר יש מחלוקת בקשר לנאמנותו של התמליל בהשוואה אל תוכן ההקלטה" (שם, עמוד 200). 102. ויצוין כי לאחר שעיינתי בשני התמלולים, מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, ואף לדידי הם אינם שונים באופן מהותי (ויצוין כי המונחים הנקודתיים אותם מבקש המערער לפרש בשונה מפרשנות התביעה ממילא הופיעו גם בתעתיק לערבית, כפי שיוסבר להלן). 103. ויצוין, כי ניתן להניח שהרכב השופטים שהרשיע את המערער בבית המשפט המחוזי, אינו דובר ערבית. לאור זאת, על מנת שיוכלו להתרשם מתוכן השיחה המוקלטת, היה נדרש בכל מקרה תרגומה על ידי צד שלישי. העולה מכך, כי במקרה דנן, ההקלטה למעשה אינה בגדר הראייה הטובה ביותר, קרי – הראייה שמגלמת את הפוטנציאל הגבוה ביותר להתחקות אחר האמת. 104. בהמשך לאמור, אין לקבל גם את טענות המערער הנוגעות לתוכנה של השיחה המוקלטת. לאחר עיון מדוקדק בהכרעת הדין, ואימות הציטוטים שבה אל מול תמלול המערער ותמלול המשיבה, אין לי אלא להצטרף בפה מלא כי אכן אין הבדל, וודאי לא משמעותי, בין שניהם, בנוגע לאמירות המפלילות (עמוד 18 להכרעת הדין). 105. מספר האמירות המפלילות שמציין בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, אשר לא מצויות בתמלול המערער זניח: הן מבחינה כמותית (רבע מכמות הציטוטים), והן מבחינה מהותית. גם אם הייתי קובע, ולא זה המקרה, שמהימנות התמלול שהגיש המערער גבוהה ממהימנות תמלול המשיבה, די באמירות הזהות לשני התמלולים כדי להותיר על כנן את כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. 106. בהקשר זה, יש לציין כי כל האמירות בשיחה המוקלטת המבססות את השיחה ברכב יום לפני הרצח בין אחמד לבין המערער, מבוססות על תמלול המשיבה בלבד. אכן, יש בכך, ונוכח העובדה שההקלטה עצמה לא הוגשה לבית המשפט, כדי להחליש את יכולתה של התביעה להסתמך על אמירות אלה. יחד עם זאת, כפי שציינתי לעיל, את המניע והרקע לרצח ניתן לבסס גם על ראיות חיצוניות לשיחה המוקלטת, והשיחה רק מחזקת ראיות אלו. 107. בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא חיזוק לתוכן השיחה בהודעתו של אחמד (ת/63 שורה 10), שאישר כי בהקלטה נאמר שבמהלך הנסיעה תוכנן הרצח. אומנם, אחמד טען קודם לכן כי הוא והמערער אינם הדוברים בשיחה (שם, שורה 8), אולם אין בכך כדי להעיד על התוכן הנאמר בה. לכך יש להוסיף כי אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי כי אחמד ניסה בכל כוחו להגן על אביו, ולפיכך יש להפריד בין חלקי עדותו והודעותיו, ולתת משקל רק לחלקים הכלליים ולאלו שבהם לא סבר שעלולים להפליל את המערער (עמוד 7 להכרעת הדין). 108. עוד טוען המערער, כי אמרתו מהתמלול "היית צריך לעשות את הדבר הזה, אנחנו לא קשורים בה, היינו מחתנים אותה וכלס היינו נחים ממנה" (ת/87 עמוד 5, נ/1 שורות 20-19) היא ראיה חותכת לחפותו. עם זאת, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, על פיה אף אם מדובר באמירה המעידה לזכותו, הרי שמדובר באמרה אחת אל מול ערב רב של אמירות מפלילות. בנוסף לזה, כאמור, דברים אלו נאמרו על ידי המערער בטון רגוע וללא כל נימה של כעס ותסכול, ובכך יש כדי להוריד ממהימנות אמרה זו. כפועל יוצא, אין גם להידרש לטענתו של המערער לנזק ראייתי, שגם ככה אינה דרה בכפיפה אחת עם מבחני הפסיקה לשימוש בדוקטרינה זו. 109. לעניין טענת המערער כי בית המשפט המחוזי קבע כי האמירות בנוגע לסכין נוגעות לרצח ולא לאירוע משנת 2008 בלבד, הרי שכפי שציינתי לעיל, אין בה ממש. כאמור, בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי: "במהלך השיחה המוקלטת, עולה כי הנאשם ובעקבותיו גם אחמד, מייחסים לסכין שהוזכרה באירוע מיוני 2008, אופי של ראיה המפלילה את הנאשם – ולא בכדי" (עמוד 23 להכרעת הדין). מכך עולה כי המערער טעה, ובית המשפט המחוזי קבע באופן ברור כי מדובר בסכין מהאירוע משנת 2008, ולא בסכין מאירוע הרצח. 110. הווי אומר, בית המשפט ראה באמירות אלו ראיה מפלילה לאור החשיבות שהמערער עצמו ייחס לסכין. יש לזכור כי השיחה הוקלטה בעיצומה של חקירת המערער בידי המשטרה. בהקשר זה, לא יכול להיות ספק כי התייחסותו לסכין בתור עניין מכריע, מעידה כי בעיניו יש בסכין מהאירוע משנת 2008 כדי להפלילו בביצוע בעבירת השידול לרצח, שבחשד לביצועה הוא נחקר בימים אלה ממש. 111. לעניין משמעות המילה "אקטל" ו"חראם", אינני יכול לקבל את טענת המערער כי את משמעותן יש לקבוע בהתאם לפירוש המוצע על ידו, בשפה הערבית המדוברת. 112. אכן, בשפה הערבית, כמו בכל שפה, מילים וביטויים מסוימים נושאים משמעויות שונות, ומשמעותה של מילה פלונית תלויה בהקשר בו נאמרה. מרחב המשמעויות הוא רחב במיוחד בשפה הערבית המדוברת, כאשר ביחס לביטויים מסוימים קיימות במקביל משמעויות מודרניות (בלהג המקומי) וכן המשמעות המקורית שלהן בשפה הערבית הקלאסית. לפיכך, לא ניתן לקבוע כלל בינארי על פיו משמעות מסוימת של מילה תיקבע לפי פירושה בערבית ספרותית או מדוברת. זאת, מאחר שהשפה הערבית המדוברת כוללת בתוכה ביטויים ומילים השאובות מהערבית הספרותית. 113. כך המקרה לגבי המילה "אקטל", אשר באחת מהטיותיה (קַתֱל) יכולה להתפרש בתור "הריגה", ובהטיה אחרת "מכות" או "הריגה" (קַתלֶה) (ראו: יוחנן אליחי המילון החדש לערבית מדוברת 451 (הוצאת משרד הביטחון 1999)). 114. עיון בתמלילים מעלה כי המשמעות הסבירה של המילה "אקטל" בהקשר שבה נאמרה הוא "להרוג" ולא "להכות". כך גם לגבי משמעות המילה "חראם". 115. לבסוף, המשיבה טענה בתגובה לערעור, לגבי המשמעות שמייחס המערער למילה "חראם", כי "לא הונחה על ידי ההגנה כל תשתית עובדתית לטענה כי תרגום המשיבה למילה זו שגוי, שכן המתמלל מטעם ההגנה כלל לא טרח לתרגם את המילה וכתב אותה בתעתיק העברי "חראם"' (עמוד 8 לעיקרי טיעון המשיבה). אין בידי לקבל טענה זו, וודאי שלא במסגרת הליך פלילי, כאשר נטל ההוכחה הכבד רובץ באופן ברור על כתפי המשיבה, ולא על המערער. 116. מקום בו חלוקים הצדדים לעניין פרשנותם של מונחים אשר באופן טבעי יש להם מספר פירושים, מן הראוי שהתביעה תתמוך את פרשנותה בראיות מוצקות, ואין מקום להניח שכלל המשמעויות של השפה (ובפרט, בשפה הערבית, שאינה מדוברת על ידי כל השופטים) ידועות להרכב היושב בדין מכוח הידיעה השיפוטית. התגבשות יסודות עבירת השידול לרצח 117. די בראיות שביססו את המניע והרקע, והשיחה המוקלטת, כדי לעמוד ביסודות של עבירת השידול ברצח. 118. על היסוד העובדתי, בעניין פוטנציאל אפקטיבי להביא לביצוע העבירה על ידי המשודל, ניתן ללמוד מראשית ההודיה בשיחה המוקלטת, האלימות שננקטה במהלך האירוע משנת 2008 ודרישתו של המערער מאחמד כי יביא לו סכין, ההדחה לתיאום גרסאות בחקירה ולשקרים, והבושה שחש מהתנהגותה של אמאני. 119. על הנסיבה בעניין צורך במשודל הטעון שידול, ניתן ללמוד מהאמירות החוזרות והנשנות בדבר כניעותו של אחמד לרצונו של המערער. לדוגמא: "עד היום אף פעם לא אמרתי לאבא שלי לא" ותשובתו השלילית לשאלה האם ייתכן שיעשה משהו בניגוד לרצונו של המערער (ת/62, עמודים 5-4). 120. על היסוד הנפשי, בדבר מודעות לאפשרות שאחמד ירצח את אמאני, ושאיפה לביצוע הרצח, ניתן ללמוד בין היתר מראשית ההודיה בשיחה המוקלטת, האלימות והדרישה לסכין מהאירוע משנת 2008, והתנהגותו לאחר הרצח. ראיות נוספות 121. בטרם סיום, אבקש להעיר מספר הערות בנוגע לראיות נוספות עליהן התבססה ההרשעה. למען הסר ספק, אין באמור לעיל כדי לגרוע מהתגבשות יסודות העבירה בעניינו של המערער. 122. לעניין זיכרון הדברים שכתב רב פקד חממי, שעל פיו מיד לאחר הרצח "האב נראה רגוע ובטוח בעצמו ולא נצפתה התרגשות מיוחדת בהתנהגותו" (ת/72), נראה כי יש מן האמת בטענותיו של המערער כי מדובר בעדות כבושה. עם זאת, כאמור, הקביעות בנוגע להתנהגותו של המערער לאחר הרצח התבססו גם על עדותו של מקבל הודעתו הטלפונית, ובטענותיו לעניין זה לא מצאתי ממש. 123. כמו כן "עדות כבושה אכן מעוררת סימני שאלה, אך אם יש הסבר לכך, מדוע נתאחר גילוי ההודאה, הרי כבישת העדות, כשלעצמה, אינה צריכה לבטל את ערכה ואת משקלה" (ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל (27.12.1988)). במקרה שלפנינו, רב-פקד חממי העיד שהגיע לזירת הרצח בטעות, וסבר כי דבריו הועלו על הכתב כבר באותו היום על ידי קצין החקירה המטפל (עמוד 40 בפרוטוקול). 124. לעניין הסיבה למעבר המשפחה לקלנסווה, אינני משוכנע כי הוכח כי המערער שיקר, בהתבסס על שתי הגרסאות השונות שמסר. נראה כי יש דבר בטענתו כי מדובר בסיבה אחת, ובכל אחת מהגרסאות הדגיש פן אחר שלה. עם זאת, אזכיר שוב, כי מדובר בקביעת מהימנות מובהקת של הערכאה הדיונית, ולא מצאתי סיבה להתערב בה, וכך או כך אין בה כדי לבסס ספק סביר באשמת המערער. 125. כמו כן, אין לטעמי בעצם פינוי הבית על ידי המערער או בעובדה שהותיר לאחמד לא ללכת לעבודה, כדי להוות ראיות כנגדו. בטרם סיום 126. אמנם המערער לא הודה בכך, אולם מהראיות ומהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הוכח כי אמאני נרצחה בשל התנהגותה ואופן לבושה, אשר נתפסה על ידי המערער ואחמד כממיטים בושה על המשפחה. 127. עבירות על רקע "כבוד המשפחה" מגלמות בתוכן למעשה חוסר כבוד במובנו השורשי ביותר. זהו חוסר כבוד לאישה הבודדת ולזכותה לחיים ולאוטונומיה, וזהו חוסר כבוד לנשים ככלל, המוכפפות למשטר אלים על ידי הגברים הסובבים אותן. תופעה זו יש להוקיע מן השורש, ויש לפעול נגדה במירב האמצעים שהחוק מקנה (ראו והשוו: ע"פ 6453/12 הדרה נ' מדינת ישראל (13.5.2013); ע"פ 6555/12 פיראס נ' מדינת ישראל (5.2.2013)). 128. יפים לעניין זה דבריה מעוררי ההשראה של נוואל א-סעדאווי (نوال السعداوى), שעד היום נאבקת בחירוף נפש למען זכויות נשים במצרים, ובין היתר נאבקת בעונשים המקלים (ולעיתים אף העדר ענישה כלל) בחלק מהמדינות המוסלמיות במקרים של רצח על "כבוד המשפחה": "Virginity is a strict moral rule which applies to girls alone. Yet one would think that the first criterion of a moral rule, if it is indeed to be moral, should be that it applies to all without exceptions, and does not yield to any form of discrimination whether on the basis of sex, colour or class. However, moral codes and standards in our society very rarely apply to all people equally. This is the most damming proof of how immoral such codes and standards really are" (Nawal El Saadawi, The Hidden Face of Eve: Women in the Arab World 41 (2nd ed., 2007) סוף דבר 129. על בסיס כל האמור, לו תשמע דעתי, דין הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו המקיף והרגיש לכבוד האשה – של חברי, השופט ס' ג'ובראן. באשר למשמעויות של המילים בערבית שנאמרו בשיחה המוקלטת – סומך אני את דעתי על בקיאותו והבנתו של חברי בשפה הערבית. בהקשר זה מחובתי להוסיף ולציין כי חבל שאף אחד מהצדדים לא ראה לנכון לצרף את הקלטת הרלוונטית עצמה. הן התביעה (שהגשה כזו מוטלת בראש ובראשונה עליה), והן ההגנה הסתפקו בתמלילים בלבד – שמהם קשה ללמוד על ההנגנה (אינטונציה) ולעיתים אף על הדיוק. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ג באלול התשע"ג (19.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10041780_H10.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il