פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4176/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4176/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 30.4.02 בת.פ. 508/98 שניתן על ידי כבוד השופטים א' אמינוף י' כהן וז' הווארי תאריך הישיבה: ד' בשבט תשס"ב (17.1.02) בשם המערער: עו"ד דפנה זאק ועו"ד פתחי שחאדה בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר בשם שרות המבחן: גב' ברכה וויס פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים אמינוף, כהן והווארי) אשר הרשיע את המערער ב-4 עבירות אינוס בנסיבות מחמירות וכן ב-4 עבירות של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות. העבירות בוצעו כלפי קטינה, ילידת 1988, אשר בעת הארועים היתה כבת 10. המערער נדון ל-12 שנות מאסר, מהן 9 שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. הערעור נסב על הכרעת הדין וגזר הדין. עיקרי הכרעת הדין 2. המתלוננת הקטינה התגוררה בזמן הרלבנטי עם אימה, ובמהלך תקופה של מספר חודשים ב-1988 התגורר עימן המערער כבן זוגה של האם. המערער, בהיותו איש משטרה עבד במשמרות כך שנותר פעמים רבות במהלך היום בביתו ביחד עם המתלוננת בעת שהאם שהתה בעבודתה. המערער הואשם בכך כי במהלך התקופה האמורה ובמועדים שונים, נהג לנשק את המתלוננת על לחייה, אוזניה וצווארה וללטף איזורים שונים בגופה. בשני מועדים במהלך אוגוסט 1998 בעת בוקר, קרא למתלוננת והורה לה לשכב לידו על הספה והיא עשתה כדברו. הוא הכניס את ידו מתחת לבגדיה התחתונים והחדיר חלק מאצבעותיו אל בין שפתי איבר מינה ולתוכו; לאחר מכן, נישק את המתלוננת על פיה הורה לה לשנות תנוחה, ושב והחדיר את אצבעותיו אל איבר מינה. בתאריך 9.9.98 חזרה המתלוננת לביתה מבית הספר בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ואותה עת שהתה אימה בעבודה. המערער הורה לה לגשת אל מיטתו, הוריד את מכנסיו והפשיט את המתלוננת מבגדיה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, דבר שגרם לה לכאב. היא בקשה שיפסיק את מעשיו ואף נסתה להשתחרר מאחיזתו, אך ללא הועיל. במועד סמוך ל-9.9.98, בשעות הצהריים, בעת שהאם נעדרה מן הבית, קרא הנאשם למתלוננת, הורה לה לשכב על הספה, והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה. באותה הזדמנות ביצע בה מעשה מיני נוסף באותה צורה. מעשיו אלה לוו באיומים כלפי הקטינה לבל תספר לאיש על ההתרחשויות האמורות. עד כאן לאישומים נגד המערער. 3. בית המשפט, בפסק דין מפורט ומנומק, קבע כי המערער אחראי לביצוע ארבעה מעשי אינוס בקטינה אשר כללו שלושה מקרים של החדרת אצבעות לאיבר מינה ומקרה אחד של החדרה חלקית של איבר מינו לאיבר מינה של הקטינה. כן הרשיע אותו בשורה של מעשים מגונים בגופה של הילדה. הוא זוכה מעבירת איומים שיוחסה לו בכתב האישום. 4. עיקרה של ההרשעה מתבססת על עדות הקטינה בפני חוקרת נוער ועל עדותה של חוקרת הנוער במשפט. בחקירתה בפני חוקרת הנוער גוללה הקטינה את שרשרת הארועים המתוארים בכתב האישום, וחוקרת הנוער התרשמה ממהימנות עדותה. בית המשפט בחן את גרסתה של הקטינה על רקע עדותה של חוקרת הנוער והעריכה כעדות אמינה באשר לעיקריה של הגרסה. הוא בחן את תמלילי החקירה והקלטתה ואיתר מתוכם נתונים ראייתיים המתייחסים לארבעה מקרי אינוס ושורה של מעשים מגונים שביצע המערער בילדה. בית המשפט נשען בקביעותיו גם על עדות אם הילדה ודודתה אשר חיזקו את ממצאי מהימנות הילדה, וכן הסתמך על עדותו של ד"ר זומר, פסיכולוג קליני, אשר בחן את אמינות עדותה של הילדה וחיווה דעתו בחיוב על כך, על יסוד נתונים שונים. בית המשפט נתן דעתו לטענה שהועלתה על ידי המערער כי מדובר בעלילה שהילדה רקמה נגדו עקב אי רצונה בהמשך קיום מערכת היחסים בין האם לבינו, אולם שלל אפשרות זו. בית המשפט התמודד עם הנתון לפיו קרום הבתולים של הילדה נותר שלם, וכאשר הגיעה לבדיקה בעקבות גילוי הארועים מספר ימים לאחר התרחשותם לא נמצאו בה סמנים חיצוניים של פגיעת-גוף. הוא קבע על יסוד מכלול נתונים כי במעשה המיני שביצע המערער בקטינה ביום 9.9.98 היתה ראשית חדירה של איבר מינו לאיבר מינה של הקטינה להבדיל מחדירה מלאה. זאת, אף שהילדה העידה כי היה מדובר בחדירה מלאה ועמוקה. הוא התבסס, בין היתר, על חוות הדעת של ד"ר דניאלס (ת/17) לפיה, אף שקרום הבתולים נותר שלם, אין בכך כדי לשלול את גרסת הילדה בדבר החדרת אצבעות המערער או פין בין שפתי איבר מינה. בית המשפט לא ראה בחלק עדותה של הילדה בדבר חדירה מלאה – אותו לא אימץ – כפוגע באמינות עיקרי גרסתה, וראה בגרסה זו את הנדבך העיקרי לצורך הרשעת המערער. הנאשם מצידו הודה כי נתקיימו מגעים של קירבה בינו לבין הקטינה אולם טען כי הם נשאו אופי של מגעים אבהיים, והוא מתרץ את גרסתה המפלילה של הילדה כלפיו כמונעת מרצונה שהוא יעזוב את הבית בו התגוררו היא ואימה. עדותו לא זכתה לאימונו של בית המשפט, תוך שהוא מנתח אותה לפרטיה, עומד על הסתירות העמוקות שבה, וקובע כי אין לסמוך עליה. על יסוד מכלול דברים אלה קבע בית המשפט כי גרסת הקטינה היא אמת, כי עדותה נגבתה כהלכה וכי המערער שיקר בעדותו באשר למיוחס לו. הוא מצא סיוע לעדותה של הקטינה בענינים הבאים: (א) מצבה הנפשי של הקטינה, כעולה מחוות דעתו של ד"ר זומר (ת/12), הכוללת מספר איפיונים של התנהגות הילדה המעידים על מצב נפשי פוסט-טראומטי; (ב) ידיעת פרט מוכמן על ידי הקטינה ביחס למערער, שעניינו בכך כי המערער נהג שלא ללבוש תחתונים מתחת למכנסיו – דבר אותו לא יכלה לדעת אלמלא חוותה את מעשי המין שביצע בה; חיזוק לכך נמצא גם בעדותה של האם ושקריו של המערער בנושא זה; (ג) ידיעת פרטים שונים רלבנטיים לעבירות המין שילדה קטנה בגילה של המתלוננת לא יכלה לדעתם אלמלא היתה מעורבת בארועים נשוא האישום; (ד) הודייה מסוייגת של המערער בדבר מעשי ליטופים ומגעים מצידו כלפי הקטינה, אף שכפר בכך כי הם נשאו אופי מיני; (ה) שקריו של המערער בפרטים שונים. על יסוד כל אלה קבע בית המשפט כי הוכח שהמערער ביצע ארבע עבירות אינוס בנסיבות מחמירות במתלוננת וכן ביצע בה מעשים מגונים בארבע הזדמנויות לפחות. הערעור 5. אלה עיקרי טיעוניו של המערער: 1) יש מקום להתערב בקביעות המהימנות של בית משפט קמא ביחס לעדות המתלוננת, ובמיוחד כך כאשר היא אינה מעידה בבית המשפט ועדותה מובאת באמצעות חוקרת הנוער. בהקשר זה, אין להשתמש בכלל "העפרון הכחול" ולקבל חלק מעדותה כאמינה ולדחות את חלקה האחר בנסיבות בהן לא נמסרת עדות ישירה בבית המשפט. הדברים מכוונים לכך כי בית המשפט לא קיבל את עדות הילדה בדבר קיום חדירה מלאה במעשה האינוס ביום 9.9.98 אלא קבע קיום ראשית חדירה בלבד, ובמצב זה היה עליו לדחות את עדותה של הילדה כולה כבלתי אמינה ולא לקבוע על יסודה קביעות של הרשעה. כן נטען כי טעה בית המשפט כאשר קבע כי עדות המתלוננת לא "זוהמה" בזיהום לא מכוון, כאשר נשאלה שאלות מכוונות בשיחתה עם דודתה אשר הניעו אותה להציג גרסה מפלילה. 2) בית המשפט טעה כאשר קבע ממצא עובדתי לפיו נמצא פצע שפשוף באיזור איבר מינה של הילדה בלא שהיתה ראייה לכך. כן טעה בית המשפט כאשר לא פסל כבלתי מהימנה את עדות חברתה של הקטינה, אשר בשיחה בין שתיהן נתגלתה באקראי הפרשה. הטעם לכך הוא כי נמצא חוסר התאמה במועד הנטען של השיחה על פי עדות החברה לעומת עיתויים של המעשים המיוחסים למערער שארעו, כביכול, לאחר מועד השיחה בין שתי הבנות על פי נתוני המועד עליהם דברה החברה בעדותה. 3) טעה בית-המשפט כאשר אימץ את חוות דעתו של ד"ר זומר בדבר מצבה של הקטינה ואמינות גרסתה בתורת חוות דעת מקצועית מהימנה שעה שהוכח כי היא נסמכה על בדיקה קצרה בלבד של הקטינה ולא התייחסה כלל לארוע של מעשה מגונה קודם שהילדה חוותה, שהיה מקום להעריך את מידת השפעתו על גרסתה. 4) טעה בית המשפט כאשר התבסס על שקרי הנאשם – קביעה המתבססת על עדות הילדה בלבד והכחשותיה לדברי הנאשם. 5) טעה בית המשפט בקובעו כי ישנן ראיות סיוע מספיקות לעדות הילדה, במיוחד כאשר נקט בשיטת ה"עיפרון הכחול" לגבי עדות הילדה – מצב המחייב ראיות סיוע נכבדות מאלה שעליהן הסתמך. הכרעה 6. עיקרו של הערעור נוגע בשאלות מהימנות וממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בשאלות אלה ממעט בית משפט של ערעור להתערב, והתערבותו מוגבלת, דרך כלל, למצבים בהם הקביעות אינן עומדות במבחן ההגיון, והשכל הישר או אינן מושתתות על תשתית ראייתית שהוצגה במשפט (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 642; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פד"י נה(4) 249, 263). מלאכת קביעת הממצאים נתונה לבית המשפט בערכאה הדיונית גם כאשר הוא בוחן ראיות ילדים שנגבו בידי חוקר נוער, ואת מסקנותיו יקבע על רקע מכלול הראיות המובאות בפניו (ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פד"י מ(4) 249, 260). עם זאת, מקום שקביעות בית המשפט מתבססות על עדות קטין שנגבתה על ידי חוקר נוער, ניטל ממנו היתרון המיוחד הנובע מהתרשמות בלתי אמצעית מהעדות. בנסיבות כאלה, עשוי מרחב ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית להיות רחב יותר, והוא – כאשר עדות הקטין, כפי שהיא מובאת באמצעות חוקר הנוער, מצדיקה בחינה נוספת על רקע מכלול הראיות האחרות (ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3), 353, 359; ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 616). 7. בענייננו, גם בהינתן מרחב ההתערבות של ערכאת הערעור בהערכת המהימנות והמשקל של עדות הקטינה, לא מצאתי מקום לחרוג מקביעותיו של בית המשפט המחוזי לענין אמינות גרסתה, ולענין הקביעות העובדתיות שקבע בעקבות הערכת מכלול הראיות שהובאו בפניו. 8. טוען המערער כי בעניינה של המתלוננת לא היה ראוי להפעיל את כלל "העפרון הכחול" לגבי עדות הקטינה בפני חוקרת הנוער, מקום שהיא לא העידה בבית המשפט ולא ניתן היה להתרשם ישירות מעדותה. בשני עניינים מתמקדת באת כוח המערער בטענתה בענין זה: האחד – באשר לגרסת הקטינה לפיה המערער החדיר את איבר מינו בחדירה מלאה לתוך איבר מינה בארוע האינוס שהתרחש ביום 9.9.98 בעוד בית המשפט קבע כי באותו ארוע ארעה רק תחילת-חדירה. הענין השני נסב על כך שבחוות דעת ד"ר זומר (ת/12) צויין כי הקטינה התלוננה לפניו שהמערער דרש ממנה שתבשל לו אוכל ואילו הקטינה העידה בבית המשפט כי אימה אסרה עליה להדליק את גז הבישול בעצמה ולכן לא יכלה לבשל בלא עזרת המערער. לדעת בא כוח המערער, סתירה זו אינה ניתנת ליישוב ויש בה כדי לפגוע באמינות המתלוננת באופן מהותי ולהשליך על גרסתה המפלילה באופן כללי. לאור בקיעים אלה בעדותה של המתלוננת, היה על בית המשפט, על פי הנטען, לפסול את עדות הקטינה כליל ולא לנקוט בשיטת הפרדה בין חלק עדותה אותה הוא מאמץ, לבין חלק עדותה אותה הוא דוחה. 9. לא נראית לי טענה זו של המערער. בית המשפט העריך הערכה זהירה ביותר את פרטי עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הנוער וכן את הערכותיה של החוקרת בדבר אמינותה של הילדה. הוא שקל בזהירות רבה כל פרט בדבריה, ועמד בפירוט רב גם על אי התאמות מסוימות בעדותה תוך שייחס להן משקל ראוי. הוא מנה סימני אמת רבים הנילווים לעדותה של הילדה וציין כי היתה עיקבית בגרסתה, והתייחסה לפרטים שרק מי שחווה אותם בעצמו מסוגל לתארם, ובמיוחד כך לאור גילה הצעיר וחוסר נסיון החיים האופייני לילד קטן בגיל זה. גם תיאור מצבה הנפשי של הילדה, כפי שהובא בידי ד"ר זומר, חיזק באופן ממשי את אמינות הילדה. קיומן של אי התאמות ואף סתירות כלשהן בעדותה אינן עילה הכרחית לפסילתה של הגרסה כולה, בודאי כך כאשר מדובר בעדות קטינה, כאשר ההסבר לאי ההתאמות עשוי להתבקש על רקע גילה הצעיר ורמת הבנתה המתאימה לגילה. קשה גם לראות טעם באבחנה בין החלת כלל "העפרון הכחול" על עדות עד המופיע בבית המשפט ומוסר עדות ישירה מהדוכן, לבין עדות קטין הנמסרת מכלי שני באמצעות חוקר נוער, אשר תימלולה המדויק והקלטתה מצויים בפני בית המשפט, והוא מעריך את אמינותה על פי סימני האמת העולים ממנה, תוך הסתייעות בעדות חוקר נוער. בית המשפט האמין לעיקרי גרסתה של הקטינה, אשר מצא בה סימני אמת רבים. בענין תיאורה את החדירה המינית המלאה באחד מהארועים נשוא האישום אין מדובר באופן אמיתי ב"פלגינן דיבורא" אלא, לכל היותר, בתיאור עובדתי לא מדויק הניתן על ידי ילדה בת 10 שאין לה כל נסיון מיני קודם והיא בעלת הבנה ונסיון חיים ברמה התואמים את גילה. בית המשפט מייחס לדבריה בענין זה משקל מסוייג מחשש מפני קביעה עובדתית לא מדויקת העלולה לפגוע בנאשם. ובמישנה זהירות הוא אומר (שם, עמ' 118): "לא נעלם מעיני הקושי הטמון בכל הנוגע לגרסת נ', שהינה ילדה בת עשר וחצי שאינה אמורה לספק תשובות מדויקות באם אכן היתה החדרה של איבר מין של הנאשם, אם לאו." לאחר שהוא מפנה לתמליל החקירה ת/4, הוא קובע כי קשה לדלות אינפורמציה מדויקת ביחס למידת החדירה, אולם הדברים בכל מקרה מתיישבים עם תחילת חדירה, כפי שעולה בבירור מעדות הקטינה ומעדות דודתה של הקטינה גב' גיא אשר שוחחה עם הילדה (עמ' 68-9 לפרוטוקול). מסקנת בית המשפט מתיישבת, מצד אחד, עם העובדה שלא נמצא נזק לקרום הבתולים של הילדה, ובד בבד גם עם המסקנה כי אין בכך כדי לשלול קיום תחילת חדירה, המהווה בנסיבות הענין מעשה אינוס (השווה ע"פ 8440/99 פלוני נ' מדינת ישראל, שם; ע"פ 286/94 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון לט, 171; ע"פ 809/76 בלילי נ' מדינת ישראל, פד"י לא(2) 598; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פד"י מח(1) 302, עמ' 346). 10. בהקשר לכך, טענה גם ב"כ המערער כי בית המשפט קבע ממצא עובדתי בדבר שפשוף באיבר המין של הילדה בלא ראיות לכך. לכך יש להשיב כי הילדה העידה שהיה לה דימום מועט כתוצאה מהארוע המיני שהיה כרוך בחדירה. בית המשפט העלה בהקשר זה את האפשרות כי נגרם לה שפשוף כזה במהלך הארוע בו החדיר המערער את איבר מינו באופן חלקי והוא הסתמך בכך על ד"ר דניאלס שאמרה כי שפשוף כזה יכול להסביר את טענת הקטינה בדבר דימום מועט שנגרם לה כתוצאה מן הארוע, אף על פי שקרום הבתולים שלה נותר שלם. מאחר ששפשוף כזה חולף תוך מספר ימים, אין תימה כי כאשר הילדה נבדקה לא נמצא סימן. קביעת בית המשפט בענין קיומו של שפשוף באיזור איבר מינה של הילדה לא היתה חיונית כלל לצורך ההרשעה, אלא נבעה מן הראיות שהובאו, ובהן עדות הילדה בדבר הדימום שנגרם לה, אשר בית המשפט קיבל כעדות מהימנה. 11. ענין זה מתקשר עם טענת המערער כי עדות המתלוננת "זוהמה" שלא במכוון עקב שאלות מדריכות של קרובי משפחה עוד לפני חקירתה על ידי חוקרת הנוער ואלה השפיעו על גרסתה. בענין זה מופנה בית המשפט לעדותה של הילדה בענין טיפת הדם שנמצאה על ניר טואלט לאחר שהמערער ביצע בה מעשה מיני. על פי הטענה, גרסה זו נולדה בעקבות שאלה מדריכה של דודתה של המתלוננת ועד להצגת שאלה בנושא זה הילדה לא ספרה על כך מיוזמתה. בית המשפט בחן את הטענה על רקע מכלול הראיות שלפניו וקבע לאחר שהעריך את עדות המתלוננת בפני חוקרת הנוער ואת עדות הדודה כי עדותה של הילדה בענין טיפת הדם היא אמיתית (עמ' 111 (19-33) לפסק הדין). הוא התבסס, בין היתר, על תיאור הכאבים שתיארה הילדה באיבר מינה כתוצאה מהמעשים שבוצעו בה, והסיק מכך על כנות עדותה גם בענין כתם הדם. אין מקום להתערב בקביעת ממצא זה, כמו גם בשאר קביעות בית המשפט לגבי פרטי עדותה של הקטינה. ייאמר לצורך שלמות הדברים כי הטענה בדבר סתירה אפשרית בדברי הילדה בענין בישול האוכל למערער הינה סתירה מדומה, ובכל מקרה אין לכך כל חשיבות מהותית לענין קביעת אמינות גרסתה הבסיסית. 12. אין ממש גם בטענה לפיה לא היה מקום לסמוך על חוות דעת ד"ר זומר בשל הבדיקה הקצרה אותה קיים במתלוננת, שלא יכלה לספק את הנתונים הנדרשים. ד"ר זומר העיד כי נפגש עם הילדה לפגישה שארכה כשעתיים (עמ' 34(19)). במהלך הפגישה שמע מפי הילדה על תקיפה מינית קודמת שחוותה, אך על פי עמדתו המקצועית אותו ארוע לא הותיר בה סימנים פוסט-טראומטיים, והוא מסביר בעדותו בבית המשפט מדוע לא ראה להתייחס לארוע זה בחוות דעתו (עמ' 33-34 (1-12, 29-30). הוא מסכם את דעתו באומרו: "אני לוקח את התמונה הכוללת, ובמקרה זה אני התרשמתי שהתסמינים קשורים לאירוע האחרון הם ליוו את זה כמו פסקול רגשי". יוצא, איפוא, כי ד"ר זומר היה ער לארוע הקודם, אלא שלא ראה לייחס לו משקל בהערכת מצבה הנפשי של הילדה ולכן לא התייחס לענין זה בחוות דעתו. הסברו מניח את הדעת. 13. אשר לטענת המערער כי היה על בית המשפט לפסול את עדות חברתה של הקטינה בגלל אי ההתאמה בעדותה בין המועד הנטען על ידה לקיום שיחתה עם המתלוננת, אשר פתחה פתח לגילוי הפרשה - בית המשפט אכן קבע כי החברה טעתה בנקיבת מועד השיחה. עם זאת, הוא קיבל את הסברה של חוקרת הנוער לפיו ארוע השיחה לא היה משמעותי בעיני החברה ולא נחרת בזכרונה בבירור, ומכאן הטעות שחלה בענין זה. בית המשפט קיבל הסבר זה ומצא את עדות החברה כבעלת משקל לגבי עיקר הגרסה שבה. אינני רואה עילה להתערב בממצאי מהימנות ומשקל אלה של בית משפט קמא. מדובר בעדות ילדה צעירה, העשויה להתבלבל בנקל במושגי הזמן, במיוחד כאשר מדובר בארוע שארע זמן ניכר קודם למתן עדותה ואשר לא היה בעל משמעות ומשקל מיוחדים מבחינתה היא. 14. ואשר לשקרי הנאשם, כאחד המקורות לסיוע לעדותה של הקטינה - בית המשפט מפרט בהרחבה את הטעמים שהביאו אותו למסקנה כי עדות המערער שיקרית וכי שקריו עשויים לשמש סיוע (עמ' 101-107, ו-123-125 להכרעת הדין). הוא עומד בעיקר על סתירות רבות בין הודעותיו במשטרה לעדותו בבית המשפט. אין צורך להיכנס לפירוטם של הדברים שכן גם אם נאמר שחלק מהשקרים אינם בענינים מהותיים, ואפשר שלגבי ענינים אחרים מדובר באי דיוקים ולא בשקרים ממש, הרי בכל מקרה, התכחשותו ביחס לפרט המוכמן לגבי נוהגו להתלבש בלא בגד תחתון הוא עצמו שקר העשוי להוות ראייה מסייעת (ע"פ 677/84 דוד נ' מדינת ישראל, פד"י מא(4), עמ' 33 ועמ' 42). ומעבר לכך, שורת מרכיבי הסיוע האחרים לעדות הקטינה כפי שפורטו בפסק הדין קמא מספיקה לצורך הרשעת המערער גם בלא המרכיב של שקרי הנאשם. 15. סיכומו של דבר: פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על אדנים עובדתיים ומשפטיים איתנים. הוא מנתח בזהירות רבה את הראיות, תוך שהוא ער לצורך לשקול בזהירות מיוחדת את עדותה של הקטינה שהובאה בפני בית המשפט באמצעות חוקרת הנוער. הוא מוצא סיוע בשורה ארוכה של מרכיבי סיוע אשר כל אחד בנפרד, ובודאי בהצטברם, מספקים את הסיוע הנדרש לעדותה של הקטינה. אינני מוצאת סיבה להתערב בממצאי בית המשפט ולשנותם, משהם מעוגנים היטב בתוכן הראיות שהובאו, והמסקנות שהוסקו מהן סבירות ומתיישבות עם ההגיון והשכל הישר. העונש 16. בית המשפט המחוזי החליט ברוב דעות לגזור על המערער עונש מאסר בפועל של 9 שנים וכן 3 שנות מאסר על תנאי. דעת המיעוט בבית משפט קמא החמירה עמו, ובקשה להטיל עליו 12 שנות מאסר לריצוי בפועל ו-3 שנות מאסר על תנאי, וכן פיצוי למתלוננת. המערער קובל על חומרת עונשו ומבקש להקל בו. הוא טוען כי, כאיש משטרה, הוא מוחזק בכלא בתנאי הגנה הקשים עליו במיוחד. לאור מעמדו ותפקידו במשטרה, גזירת הדין קשה עליו במיוחד והוא צפוי אף לדין משמעתי ויש לראות בכך נסיבה מקילה לעונש במישור הפלילי. שקלתי את מכלול נסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי אין להתערב בגזר הדין ויש להותירו בעינו. העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות ביותר. ניצולה המיני של ילדה רכה בשנים, הנתונה למרותו של המערער ונותנת בו את אימונה, בדרך של ביצוע מעשי אינוס חוזרים ונישנים בגופה, מחייבת תגובה עונשית מחמירה. הילדה שמה את מבטחה בבן זוגה של אימה והניחה כי יגונן ויסוכך עליה. במקום זאת, היא הפכה להיות אובייקט מיני בידיו. מהראיות שהוצגו עולה כי הילדה נפגעה באופן עמוק ממעשי המערער והדבר השפיע השפעה מתמשכת על מצבה הנפשי. מאידך, המערער מצדו מתכחש עד היום למעשיו ולחומרתם, ואינו לוקח אחריות לביצועם, אינו מביע חרטה, ואינו משתף פעולה עם הגורמים הסוציאליים בכלא, כך ששירותי המבחן לא ראו להמליץ בעניינו המלצה טיפולית כלשהי. יש לציין כי בדוח קצין מבחן משלים צויין כי אין לשלול קיום מסוכנות מינית ופתלוגיה מינית ביחס למערער גם כיום. בצד אלה, בית המשפט קמא נתן משקל לקולא לנסיבות חייו האישיות הקשות של המערער ולעובדה כי אין לו עבר פלילי מכביד, אלא עבירת אלימות אחת ב-1993. אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער ולהקל בו בהינתן חומרתן הרבה של עבירות המין שביצע, נסיבותיהן, היקפן ומספרן, ולאור גילה הרך של הקרבן ונזקיה הנפשיים הקשים והמתמשכים עקב ארועי העבירות. מעשיו של המערער בילדה מתאפיינים בחומרה מופלגת ומחייבים ענישה שתשקף גמול והרתעה כאחד. המסר המחמיר בעבירות מסוג זה צריך להיות בהיר, חד, ובלתי משתמע לשתי פנים. אציע, איפוא, לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט א' מצא אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ד' באלול תשס"ג (1.9.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00041760_R03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il