בג"ץ 4173-21
טרם נותח
פלוני נ. בית הדין השרעי לערעורים
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
3
1
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4173/21
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת ע' ברון
כבוד השופט א' שטיין
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין השרעי לערעורים
2. דאירת אל-אווקאף אלאיסלאמייה אל אורדנייה- הווקף האיסלאמי הירדני בירושלים
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
עו"ד מוחמד פווזי נוואתב
בשם המשיב 1:
עו"ד מוחמד דיק
בשם המשיב 2:
עו"ד מאג'ד ג'נאים
פסק-דין
השופט י' עמית:
העתירה שלפנינו מכוונת כנגד פסקי דינם של בית הדין השרעי בירושלים ובית הדין השרעי לערעורים בירושלים מהימים 4.2.2021 ו-1.4.2021 בהתאמה, בנושא זהותו של הנאמן על הקדש שערכה אמו של העותר. העותר מבקש, בין היתר, כי בית משפט זה יבטל את פסקי הדין של בתי הדין השרעיים.
1. ביום 2.4.1977 התייצבה אמו של העותר (להלן: המנוחה) לפני בית הדין השרעי הירדני במזרח ירושלים (להלן: בית הדין הירדני) והקדישה את הנכס נשוא ההליך בהקדש "ווקף ז'ורי", שהנו הקדש לטובת יורשיה. במסמך ההקדש נקבע, כי להקדש ימונה נאמן, שזהותו תיקבע בהסכמת היורשים, אך אם לא יסכימו היורשים על זהות הנאמן, ההכרעה על זהותו תעבור לקאדי של בית הדין הירדני.
2. לאחר מות המנוחה ובהיעדר הסכמת היורשים על זהות הנאמן, בית הדין הירדני מינה את המשיב 2 (להלן: הווקף הירדני או הווקף) לנאמן על ההקדש. לאחר מכן, הווקף פנה לבית הדין השרעי הישראלי בירושלים (להלן: בית הדין השרעי), בבקשה כי יאשרר את מינויו כנאמן על ההקדש. בהחלטה מיום 15.5.2018 אשרר בית הדין השרעי את מינוי הווקף הירדני כאמור (להלן: החלטת האשרור).
3. ביום 6.8.2020, כשנתיים לאחר מועד מתן החלטת האשרור, הגיש העותר תביעה לביטול ההחלטה לבית הדין השרעי. בפסק דינו מיום 4.2.2021, בית הדין דחה את התביעה מטעם פרוצדורלי, כשציין כי העותר לא תקף את ההחלטה על מינוי הווקף כנאמן לפני הערכאה המתאימה, בית הדין הירדני, ובמקום זאת, בחר לתקוף את החלטת האשרור של בית הדין השרעי. עוד נכתב, כי נראה שהעותר בחר להגיש תביעה חדשה לביטול החלטת האשרור, מאחר שעבר המועד להגשת ערעור על ההחלטה.
4. העותר הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין השרעי לערעורים בירושלים (להלן: בית הדין לערעורים), שנדחה בפסק דינו מיום 1.4.2021, משנקבע כי לא נמצאה כל טעות בפסק דינו של בית הדין השרעי. בפסק הדין נכתב, בין היתר, כי טענותיו של העותר אינן סדורות ונעדרות ביסוס, וכי העותר אף לא הסביר את השיהוי בהגשת תביעתו. לבסוף הוער, כי דחיית תביעתו של העותר אינה נועלת לפניו את הדלת להגיש תביעה מתאימה לפני בית הדין הירדני, וממילא, מינויו של הווקף כנאמן על ההקדש אינה בבחינת החלטה סופית, ואם יתקיימו תנאי ההקדש, ובראשם הסכמת היורשים על זהות הנאמן, ניתן יהיה לדון בנושא מחדש.
5. מכאן העתירה שלפנינו. העותר טען, בין היתר, כי ההחלטה על מינויו של הווקף כנאמן על ההקדש התקבלה ללא בירור עמדת היורשים לגבי זהות הנאמן; כי פנייתו של הווקף לבית הדין השרעי, לאשרור ההחלטה, נעשתה באופן מטעה; וכי החלטת האשרור של בית הדין השרעי מהווה חריגה מסמכותו, ואינה סבירה או מידתית.
6. בתגובותיהם המקדמיות של המשיבים לעתירה, נטען כי דינה להידחות, בהיעדר עילה להתערבות. המשיב 1 טען כי הערכאה המתאימה להעלאת טענותיו של העותר היא בית הדין הירדני, שמינה את הווקף כנאמן על ההקדש, וכי משהעותר לא מיצה את ההליך מול הערכאה הירדנית, אין מקום לתקיפת פסקי הדין של בתי הדין הישראליים. בנוסף, טען כי העותר לא הניח תשתית עובדתית לטענותיו. המשיב 2 טען כי הגשת העתירה היא בבחינת שימוש לרעה בהליכי משפט, מפני שנועדה לדחות את הליכי הפינוי נגד בנו של העותר מהנכס נשוא ההקדש, בעקבות תביעת פינוי שהגיש נאמן ההקדש כנגד הבן. עוד נטען כי העובדה שהעותר נמנע מלגלות לבית משפט זה על הליכי הפינוי האמורים מהווה חוסר תום לב, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. בנוסף, המשיבים הדגישו שמינוי הווקף כנאמן על ההקדש, כשאין בנמצא נאמן אחר, הוא בבחינת נוהג מקובל, וכי מדובר בהסדר זמני, עד שתושג הסכמת היורשים על זהותו של נאמן אחר.
7. דין העתירה להידחות על הסף. כפי שהובהר פעם אחר פעם בפסיקה, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים, ובכלל זאת בתי הדין השרעיים, ולא יתערב בהחלטותיהם אלא בנסיבות חריגות, במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או כשנדרש סעד מן הצדק (ראו, לדוגמה, בג"ץ 3087/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 6 והאסמכתאות שם (20.5.2021); בג"ץ 3202/13 פלוני נ' בית הדין השרעי בירושלים, בפסקה 6 (22.10.2013)).
8. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המקימים עילה להתערבות, ועניינו בנסיבותיו הפרטניות של העותר. העותר לא הניח תשתית לטענותיו בדבר חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי או היעדר סבירות או מידתיות. נזכיר, כי לבתי הדין השרעיים סמכות שיפוט ייחודית בנושא יצירת הקדש ומכאן שנהנים גם מסמכות ייחודית בנושא מינוי נאמנים (סימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1947-1922; וראו גם בג"ץ 3202/13 פלוני נ' בית הדין השרעי בירושלים, בפסקה 7 (22.10.2013)), כך שלא מדובר בחריגה מסמכות. למעלה מן הצורך, נציין כי פסקי דינם של בתי הדין השרעיים מפורטים ומנומקים, וכי העותר לא הסביר מדוע השיג על החלטת האשרור בחלוף למעלה משנתיים מיום קבלתה.
9. לבסוף נעיר, כי נראה שעיקר טענותיו של העותר מופנות, מבחינה מהותית, כנגד החלטתו של בית הדין הירדני, שכאמור אושררה על ידי בית הדין השרעי, וכי דרכו של העותר לפנייה לבית הדין הירדני לא נחסמה, וככל שהוא סבור כי ניתן להגיע להסכמה בנוגע לזהות הנאמן על ההקדש בין היורשים, פתוחה לפניו הדרך לפנות לבית הדין.
10. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪.
ניתן היום, ח' באלול התשפ"א (16.8.2021).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
21041730_E03.docx עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il
1