אל טראבין עצאם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4172/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4172/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: אל טראבין עצאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 6.4.06, תפ"ח 1042/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשס"ח (03.12.07) בשם המערער: עו"ד אלי תוסיה-כהן בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, עצאם אל-טראבין, בעבירות של רצח, ניסיון שוד, חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 300(א)(3) ו-(4), 403, 329(א)(1) ו-(2), 499(א)(1) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. בעקבות הרשעתו נגזר למערער מאסר עולם ועוד חמש שנות מאסר בהן ישא במצטבר. הערעור שבפנינו מכוון כנגד ההרשעה והעונש גם יחד. מסכת העובדות 2. התשתית העובדתית הניצבת בבסיס הכרעת-הדין שוב אינה נתונה במחלוקת, ועיקריה הם אלה: בחודש נובמבר 2004 קשר המערער עם שניים אחרים – זוהיר בן מחמוד אל-טראבין וסלימאן אל-טראבין (להלן: "זוהיר" ו"סלימאן") – לשדוד חנות מכולת המצויה בשגב שלום והשייכת למשפחת אבו-גררה. לשם מימוש הקשר הצטייד המערער בנשק מסוג "עוזי". זוהיר וסלימאן הצטיידו באקדחים. המערער – שהבחין בנשקיהם של זוהיר וסלימאן – ביקש מהם לנסות לבצע את השוד מבלי להסב פגיעות בנפש. בתאריך 24.11.04 הגיעו השלושה לאזור המכולת, והסתתרו באוטובוס נטוש. מעט לפני חצות, לאחר שאחרון הקונים עזב את המכולת, הם נכנסו לתוכה כאשר פניהם מוסתרות בכאפיות ונשקיהם שלופים. במכולת שהו אותה עת שלושה אנשים, וביניהם קטין יליד 1988. זוהיר דחף את הנוכחים במקום, הצמיד את נשקו לראשיהם והורה להם לשכב על הרצפה, בעוד שהמערער דרש מהם למסור לו כסף. בהמשך, ולאחר שלא מצא את מבוקשו בחנות, ניסה המערער לפרוץ דלת שקישרה את המכולת עם הבית בו התגוררו בני משפחת אבו-גררה, ומשכשל גם בכך דרש מאחד הנוכחים במכולת לקרוא לאביו, ששהה בבית המשפחה. בהמשך, יצא המערער לפתח המכולת ונתקל במוסא אבו-גררה, שהגיע למקום לאחר ששמע רעשים חשודים. מוסא החל מיידה אבנים לעבר המערער, וזה, בתגובה, ירה לכיוונו, ירייה שלמרבה המזל לא פגעה בו. מיד לאחר מכן הצטרף סלימאן למערער והשניים החלו במנוסה, כשהם מותירים מאחור את זוהיר. זה האחרון הצמיד את אקדחו לראשו של הקטין, הלך עימו עד לכניסה לחנות והחל אף הוא בבריחה. או אז, פגש זוהיר במוסא ובהאני אבו-גררה וירה לעברם. יריות אלו גרמו למותו של האני ולפציעתו של מוסא. הכרעת-הדין 3. המערער התגונן בטענה כי יש לפטור אותו מאחריות בפלילים נוכח מנוסתו מהמכולת, דבר המעיד על כך שתקפה אותו חרטה בטרם השלים את ביצוע העבירות. נטען, כי תחושת החרטה פקדה את המערער כאשר ראה את הנוכחים בחנות שכובים על הרצפה, והוא אף אמר לשותפיו "לא רוצה כסף ולא כלום". בית-המשפט המחוזי דחה גרסה זו מהטעם הבא: "[המערער] יצא מהחנות רק לאחר שלא מצא בחנות מה לגנוב, ויתכן שאפילו במטרה להכנס לבית משפחת אבו גרארה מסביב, לאחר שלא הצליח לחדור לתוכו מהחנות. כשיצא – נתקל ה[מערער] במוסא, שקרא לעזרה את כל משפחתו וזרק על ה[מערער] אבנים. ה[מערער] נכנס לפאניקה, כיוון את נשקו למצב 'אוטומט' והחל לירות לכיוונו של מוסא ו/או לאוויר כדי לאפשר לו להמלט מהמקום ... אין ספק שלא חדל מהנסיון מתוך חרטה או בשל נימוקים מוסריים" (עמ' 85-84 להכרעת-הדין). טענה נוספת שהייתה בפי המערער היא שלא היה מקום להרשיעו בעבירות של רצח וחבלה חמורה, באשר הוא לא היה זה שירה ופגע בהאני ומוסא. משכך, ובעיקר נוכח הוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, נטען כי היה מקום לייחס לו עבירות של הריגה וחבלה בנסיבות מחמירות, אך לא יותר מכך. ברם, טענה זו נדחתה אף היא, ובית-המשפט נימק זאת כך: "היות וכל השותפים נטלו עימם כלי נשק בטרם יצאו לביצוע השוד, והיות והיו מודעים לאפשרות שבמהלך השוד יפגע ו/או ימות אדם תמים – הרי שיש לראות את ה[מערער] כמבצע בצוותא של עבירות הרצח" (עמ' 88 להכרעת-הדין). ובהמשך – "ה[מערער] תכנן, כאמור, את השוד עם חבריו. הם נטלו עמם כלי נשק לצורך ביצוע השוד, והם היו מודעים לאפשרות, כי במהלך השוד עלול אדם לההרג. ה[מערער] היה אדיש כלפי אפשרות גרימת מותו של אדם במהלך השוד, למרות שלקח אפשרות זו בחשבון. הוא פעל יחד עם שותפיו, וגם אם לא גרם במישרין למותו של האני, הרי שפעל בצוותא חדא עם [זוהיר], ובמקרה שכזה – אין נפקא מינה מי מהפועלים בצוותא הוא שגרם במישרין למותו של המנוח" (שם, בעמ' 91). סופו של דבר, טענותיו של המערער נדחו, ובית-המשפט המחוזי הרשיעו גם בעבירות של רצח וחבלה מחמירה שיוחסו לו בכתב-האישום. הטענות בערעור 4. בא-כוחו של המערער שב ושטח בפנינו את הטענות אותן העלה בבית-משפט קמא. ראשית, נטען כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי אין ליתן למערער פטור עקב חרטה, הואיל והוא טען בעדותו בבית המשפט וגם בחקירתו במשטרה, כי בסמוך לאחר כניסתו למכולת, ולפני שהושלמה עבירת השוד, ניחם על מעשיו והחליט לעזוב את הזירה. כן נטען, כי פרק הזמן הקצר שהמערער שהה במכולת, והעובדה שבפרק זמן זה הוא ושותפיו לא היו מאוימים בצורה כלשהי, מלמדים על כך שמנוסתו מהחנות אירעה כתוצאה מחרטה כנה, ולא עקב נסיבות אחרות. ראיה לכך, היא שבכספת אשר במכולת נמצא לאחר האירוע סכום מזומן של 100,000 ש"ח, סכום שלא נלקח על-ידי השודדים. טענה נוספת התייחסה לאחריותו של המערער למעשיו של זוהיר, מעשים שהסתיימו במותו של האני ופציעתו של מוסא. נטען, כי מדובר בירי שבוצע לאחר שהמערער כבר לא היה בזירה, ועמד בניגוד למוסכם בין הקושרים, ומשכך אין לייחס למערער אחריות בגינו. ועוד נטען, כי לא רק שהמערער לא צפה את התרחשותן של התוצאות האמורות, אלא שהוא התנה את השתתפותו בשוד בכך שלא יבוצע במהלכו ירי לעבר אדם. בא-כוחו של המערער הפנה לסעיף 34א(א)(1), ולהשקפתו נוכח האמור שם לא ניתן היה להרשיע את שולחו בעבירות של רצח וחבלה בכוונה מחמירה. יתר הטענות בערעור כוונו כנגד העונש. נטען, כי לא היה מקום לגזור למערער מאסר עולם שעה שלא הוא גרם למותו של האני, וממילא לא היה מקום להוסיף למאסר זה, במצטבר, חמש שנים, שכן זוהי הרשעתו הראשונה בפלילים. מחילה בעקבות חרטה 5. טענה זו של המערער מייסדת עצמה על הוראת סעיף 28 לחוק העונשין, שזו לשונה: פטור עקב חרטה מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לנסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריותו הפלילית בשל עבירה מושלמת אחרת שבמעשה. כידוע, ניסיון לבצע עבירה הוא בר-ענישה. הדיבור "ניסיון לבצע עבירה" מתייחס להתנהגות שחרגה ממעשי הכנה גרידא, אולם לביצוע מושלם לא הגיעה (ראו סעיף 25 לחוק העונשין; ע"פ 9849/05 מדינת ישראל נ' ראובן ברואיר (טרם פורסם, 23.11.06). סעיף 28 – הפוטר מאחריות פלילית אדם שחדל מהשלמת העבירה נוכח תחושת חרטה – הוא אפוא חריג לכלל המטיל אחריות בשל ניסיון לבצע עבירה. הפסיקה שעסקה בפירושה של אותה הוראה, הדגישה כי הנטל על נאשם הטוען כי יש לפטור אותו מאחריות לביצוע העבירות, להראות שניסיונו לבצע את העבירה לא צלח בשל חרטה כנה ואמיתית שפקדה אותו, ושבעקבותיה גמר אומר לזנוח את מעשיו הרעים. הסעיף מתמקד אפוא במניע הפנימי שפיעם בלבו של המבצע, להבדיל משיקולים אחרים שבעקבותיהם זנח את תכניתו העבריינית. החרטה "איננה ויתור על השלמת העבירה עקב נסיבות חיצוניות. החרטה היא הלך רוח נפשי פנימי שמדריך את העבריין למנוע את השלמת העבירה" (ע"פ 5268/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.05). "הסעיף דן ב'בעל תשובה' ולא במי ששוקל שיקולי כדאיות" (ע"פ 401/99 מצארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 561, 573 (1999)). בית-המשפט המחוזי, לו היתרון בקביעת מסקנות של עובדה, מצא כי בריחתו של המערער מחנות המכולת לא אירעה על רקע תחושת חרטה שפיעמה בו, ואיני סבור כי שגה בכך. כאמור, הפטור הקבוע בסעיף 28 לחוק העונשין יוחד למקרים בהם מתחוור כי נסיגתו של המבצע באה על רקע של חרטה כנה, והנה מתברר כי המערער עצמו סיפר בחקירתו כי יצא מהמכולת כדי למלט את עצמו: "אני פחדתי ויצאתי החוצה וכולם היו על הרצפה ויצאתי בכוונה לברוח וראיתי מישהו שזורק עלי אבנים אני חושב שזה היה מוסא, ירית[י] כדור אחר לכיוון פח האשפה, המרחק ביני לבין מוסא בערך שלושים מטר, והיה לי מעצור בנשק וברחתי ובזמן שאני בורח ורץ שמעתי יריות" (עמ' 5-4 לת/5ב, ההדגשות הוספו). במקום אחר הוסיף המערער וסיפר כי החליט לברוח מהמקום נוכח תחושת החרדה שאחזה בו במהלך השוד, כאשר אחד משותפיו אילץ את הנוכחים במכולת לשכב על הארץ ("אני פחדתי שראיתי ... [קטע לא ברור] השכיב אותם על הרצפה"). אמנם, בעת שהעיד שינה המערער את גרסתו, וטען – לראשונה – כי עזיבתו את המכולת הייתה על רקע חרטה ("ראיתי את האנשים שוכבים על הרצפה, התחרטתי ואמרתי להם שנצא ואני לא רוצה כסף ולא כלום", עמ' 38 לפרוטוקול). ברם, בית-המשפט לא התרשם כי גרסה זו מהימנה, שכן הסברו של המערער לשיהוי שחל במסירתה לא הניח את דעתו ("לא אמרתי את זה במשטרה. מה אני צריך לזכור הכל? אני אומר את זה עכשיו בבית המשפט", שם, בעמ' 43). נכון הוא שאיש מהקושרים לא נטל עימו שלל מהחנות, אולם דבר זה כשלעצמו בוודאי שאינו מעיד על חרטה מצד המערער. אדרבא, מעדותו של יאסר אבו-גררה, אחד הנוכחים במכולת בעת ביצוע השוד, ניתן היה ללמוד עד כמה נחוש היה המערער ליטול עימו שלל: "פתאום נכנסו שלושה אנשים שלושתם היו שקיות ניילון על הרגליים, שניים היו עם נשקים רגילים ואחד היה עם נשק עטוף ... היה אחד שדפק בדלת של החנות בהתחלה, בדלת המפרידה בין החנות לבין הבית, הוא דפק מתוך החנות וזיהיתי אותו כ[מערער]. אני מכיר אותו הרבה שנים, הוא גר בשגב שלום ... ואז ה[מערער], שזיהיתי אותו על פי קולו, אמר לי לקרוא לאבא שלי כדי שיביא את כל הכסף. הוא התחיל לדפוק בדלת ואמר לי להתקשר לאבא שלי שיביא את כל הכסף ... ה[מערער] התחיל לדפוק בדלת וחשב שזה תפוס במשהו כי הוא ניסה לפתוח את הדלת ולא הצליח, אח"כ עשו סיבוב בחנות ויצאו החוצה" (שם, בעמ' 27-26). ובמקום אחר – "זה לא ענין שהם ברחו, הם ניסו לפתוח את הדלת ולא הצליחו" (שם, בעמ' 28). בנקודה זו ניתן היה לסיים את הדיון בסוגיית החרטה, אלא שראיתי לנכון להדגיש, ובקצרה, עניין נוסף. המערער קשר עם אחרים לבצע בצוותא שוד. בנסיבות אלו, כדי לזכות בפטור עקב חרטה, ממילא לא היה די בעזיבת המכולת ועל המערער היה לעשות מעשה שיתרום "תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה", כאמור בסעיף 28 לחוק העונשין. אכן, "כדי להימלט ממצב של מבצע בצוותא לא מספיק לקפוץ מהעגלה. כדי להימלט ממצב זה [יש] להביע חרטה. 'חרטה, בנסיבות העניין, צריכה להתבטא ביותר מאשר אי-השתתפות בהמשך העשייה. היא צריכה להשתקף בפעילות למניעת עשיית העבירה או השלמתה' (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 408)" (דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 49 (1998); וראו גם ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (טרם פורסם, 29.3.07)). אחריותו של המערער לביצוע עבירות נוספות גם בסוגיה זו לא נפל פגם במסקנתו של בית-המשפט המחוזי. כאמור, המערער הורשע בעבירות של רצח וחבלה בכוונה מחמירה, הגם שלא הוא היה זה שירה ופגע בהאני ובמוסא. סעיף 34א מסדיר את סוגיית אחריותם של קושרים לעבירות נוספות שבוצעו תוך מימוש הקשר, כלומר לעבירות שלא היו חלק מהתכנון המקורי של הקושרים: 34א. עבירה שונה או נוספת (א) עבר מבצע, אגב עשיית העבירה, עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות הענין, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה - (1) יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים; ואולם, נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, ישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד; ... הסעיף עוסק אפוא בעבירה המהווה סטייה מהתכנון העברייני, שעה שהקושרים לא צפו בפועל את אפשרות עשייתה. אם בית-המשפט משתכנע כי אדם מן היישוב היה צופה את התממשותה של אותה סטייה מהקשר המקורי, ובכך חשיבותו של הסעיף "יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים", הגם שהם לא נטלו חלק בביצוען של העבירות הנוספות. אולם, לא ברור מה למערער ולכל אלה, הואיל וכפי שהוכח בפני בית-המשפט המחוזי, הוא ידע על כך ששותפיו נושאים עמם נשק במהלך השוד, ידע היטב מהן תכונותיו של הנשק ומהו טיב הפגיעות העלולות להיגרם כתוצאה משימוש בו. וכך בא הדבר לידי ביטוי בחקירתו של המערער: "חוקר: אתה היית עם נשק מסוג עוזי ובתוכו יש כדור חי ואני אומר לך בזמן שהלכתם לבצע את השוד המזויין עם הנשק ובתוכו כדורים חיים הי[ת]ה אפשרות שאנשים חפים מפשע יפגעו וזה מה שקרה באירוע השוד המזויין שביצעתם, האם לא לקחתם בחשבון בזמן שלקחת את העוזי הנשק שלך ובתוכו כדורים חיים וגם החברים שלך לא לקחו בחשבון בזמן שהיה ברשותם נשקים עם כדורים חיים שיש אנשים חפים מפשע שיכול להיות שיפגעו או ייהרגו? המערער: אני לקחתי בחשבון ואמרתי להם תנסו לבצע את השוד מבלי שיהיו הרוגים, והחברים שלי בזמן שבאו אלי הביתה לא היה איתם נשק רק בלילה של האירוע ראית[י] איתם נשקים. חוקר: למה לקחת את נשקך מסוג עוזי ובתוכו כדורים חיים בכדי לבצע את השוד למרות שישנה אפשרות לבצע את השוד מבלי להשתמש בנשק אפילו עם חתיכת נייר היית יכול לבצע שוד מה אתה אומר על זה? המערער: הם אמרו, אלע'ול אמר שלאפי ראה אצל אבו גררה אקדח ורובה, שאינני מכיר את סוגיהם, ובגלל כך הם פחדו שאבו גררה ישתמש בנשק שברשותו, לכן לקחנו איתנו נשקים" (עמ' 7-6 לת/5ב, ההדגשות הוספו). מכאן קצרה הדרך למסקנה, כי גם אם מבעוד מועד ביקש המערער משותפיו להימנע מפגיעה באדם במהלך השוד – הוא צפה כי תוצאה כזו היא אפשרית. אמת, מותר להניח כי לו היה הדבר תלוי בו, היה מבקש המערער להימנע מקיפוח חיי אדם. יחד עם זאת, בהסכמתו להשתתף בשוד אלים, כאשר הוא ושותפיו חמושים בנשק חם, הוא נטל סיכון בלתי סביר שתוצאה כזו תתרחש בפועל, ובכך נהג בקלות-דעת, שהיא כידוע, אחת הצורות של מחשבה פלילית (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין). המסקנה היא אפוא, כי המערער אינו חוסה בצל כנפיה של ההוראה הקבועה בסעיף 34א לחוק העונשין. כבר נפסק כי "אין נפקא מינה אם עבירה פלונית עמדה במרכז התכנון הפלילי, או אם עבירה זו נצפתה כאפשרות העשויה להתרחש, גם אם היא אינה עומדת ביסוד התכנון הפלילי וגם אם העבריינים היו אדישים כלפי התרחשותה. אכן עבירה היא 'שונה' או 'נוספת', רק כאשר זו לא נצפתה בתכנון המקורי, ואילו אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות התרחשותה. כאשר עצם ביצועה של עבירה היה צפוי בתכנון המקורי, אין לראות בה עבירה שונה או נוספת, והאחריות בגינה תיקבע על פי דיני השותפות הרגילים" (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 253 (1996); וראו גם ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, בפסקה 19 (לא פורסם, 28.9.05); ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 (לא פורסם, 20.6.05); ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (לא פורסם, 18.6.01)). מכאן המסקנה, כי לא נפל פגם בהרשעת המערער. ההשגות כנגד העונש הטענה כי ראוי היה להשית על המערער עונש מאסר קצוב – דינה להידחות. כידוע, מאסר העולם הקבוע לצד עבירת הרצח הנו מנדטורי ואין סוטים ממנו (סעיף 300(א) לחוק העונשין). אכן, סעיף 34א(ב) מתיר לערכאות לסטות מעונשי חובה בעניינם של מי שהורשעו בביצוע "עבירות נוספות" מכח אותו סעיף, אולם כפי שהבהרתי לעיל – הרשעתו של המערער מקורה באחריות ישירה מכח דיני השותפות – ובנסיבות אלו אין תחולה להוראה המקנה לבית-המשפט שיקול דעת בגזירת עונשו של הרוצח. טענתו האחרונה של המערער היא כי לא היה מקום להורות על נשיאתו של מאסר בן חמש שנים – מאסר שהושת עליו בשל הרשעתו בעבירה של גרימת חבלה – במצטבר למאסר העולם. ברם, עיון בגזר-הדין מעלה כי גם בסוגיה זו לא נפל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, אשר הדגיש את חומרתן של העבירות והצורך ליתן ביטוי לפגיעה בכל אחד משני הקרבנות. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה עם חברי השופט א' א' לוי כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות (לעניין "הפטור עקב חרטה" ראו גם ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל, פיסקה 18 (טרם פורסם, 11.12.2006) וכן ראו והשוו דפנה נתניהו "פטור עקב חרטה" עלי משפט ג 145 (2003), ולעניין היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות הרצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ראו: ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, פיסקאות 12-11 (לא פורסם, 20.6.2005) וע"פ 6570/01 לויאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2004). ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: הנני מצרף הסכמתי לחוות דעתו של ראש ההרכב, חברי השופט א' א' לוי ולתוספת של חברתי, השופטת א' חיות. מבקש אני עם זאת להבהיר, למען הסר ספק, כי לדעתי אי תחולת סעיף 34א לחוק העונשין במקרה זה נובעת מהסיטואציה בה העבירה שבוצעה אמנם לא הייתה חלק מהתכנון המקורי, אך העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה – היא החלופה השניה הנזכרת בפסק דינו של הנשיא א' ברק בפרשת ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 254 (1996). ראו גם: ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539, 551-550 (1995). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ד באדר ב' התשס"ח (31.03.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06041720_O02.doc הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il