בבית המשפט העליון בירושלים
ער"ם
4172/02
בפני: כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: פלוני
נגד
המשיבה: התובעת בבית הדין למשמעת של עובדי
עיריית
ירושלים
ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים
בתיק 1/02 מיום 28.4.02 שניתן על ידי כבוד השופטים: עו"ד סטיב ברמן – יו"ר; גב' סימה כהן וגב'
עדנה אלדובי
תאריך הישיבה: א'
בתמוז התשס"ב (11.6.2002)
בשם
המערער: עו"ד ראובן יהושע
בשם
המשיבה: עו"ד ברברה צור
פסק-דין
1. המערער הועמד לדין בבית הדין למשמעת של עובדי
עיריית ירושלים. לאחר משא ומתן ממושך בינו לבין התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון
אשר לפיו הודה המערער בעובדות שפורטו בכתב תובענה מתוקן. הצדדים הגיעו להסדר גם
לעניין העונש, במסגרתו ביקש בא-כוח המערער מבית הדין להסתפק בהתראה ואילו באת-כוח
התביעה טענה כי ייגזר על המערער אמצעי משמעת של נזיפה. בית הדין לא קיבל את הסדר
הטיעון לעניין העונש ובעקבות ההרשעה גזר על המערער את האמצעים המפורטים להלן:
א. נזיפה.
ב. פיטורים
על תנאי לתקופה של 12 חודש החל מיום 1.5.02 לגבי עבירות על סעיף 9(3) לחוק המשמעת.
ג. הורדה בדרגה לתקופה של שלושה חודשים החל מיום
1.5.02.
ד. פרסום גזר הדין תוך השמטת שם הנאשם ופרטים
מזהים אחרים.
2. על גזר הדין האמור הוגש הערעור שלפניי. בא-כוח
המערער טען בפירוט רב הן בכתב והן בעל-פה. עיקר טענותיו הופנו כנגד גישת התביעה
במהלך הטיעונים לעונש. לטענתו, החמירה התביעה בטיעוניה באופן שהשפיע על בית הדין,
ובכך תרמה למתן גזר-דין החורג מהסדר הטיעון. על רקע טענותיו אלה וטענות נוספות
שהעלה לגופם של אמצעי המשמעת, ביקש בא-כוח המערער כי יבוטל פסק הדין על כל חלקיו
נוכח הפגיעה באינטרס ההסתמכות של מרשו בעת שהסכים להודות בעובדות כתב התובענה.
לחלופין, ביקש בא-כוח המערער כי גזר הדין יועמד על העונש המוסכם על פי הסדר
הטיעון, כשהוא מבקש התראה ולחלופין - על-פי התקרה המוסכמת - נזיפה.
בתשובתה לטענות הערעור, הבהירה באת-כוח התביעה
כי בטיעוניה בפני בית הדין לעניין העונש, הצביעה על ההיבטים לחומרה בהתנהגותו של
המערער אך לא ביקשה לחרוג מהסדר הטיעון. לדבריה, טיעונים אלה נועדו לשכנע את בית
הדין לקבל את הרף הגבוה שבהסדר המוסכם - עונש הנזיפה. עוד הבהירה באת-כוח התביעה את
הטעמים לעריכת הסדר הטיעון, ועמדה על היותם נימוקים ענייניים. אשר לאמצעי הענישה
אשר הוטלו על המערער, הדגישה באת-כוח התביעה כי בית הדין למשמעת אינו כבול בהסדר
הטיעון, וביקשה שלא להתערב בגזר-הדין.
במוקד הערעור שלפניי עומדת, איפוא, השאלה השבה
ומטרידה אותנו פעמים רבות - האם צדק בית הדין בדחותו את הסדר הטיעון או שמא נסיבות
העניין לא הצדיקו התערבות, והיה עליו לכבד את ההסדר שהוצע לו. אולם בטרם נדון
בשאלת ההתערבות בהסדר הטיעון, ראוי לעמוד בקצרה על השתלשלות העניינים שקדמה לאותו
הסדר.
3. נגד המערער נפתחה חקירה פלילית בחשד כי נתן
רשיון זמני להפעלתו של מפעל בטון זמני באתר בניה בהר חומה, לחברה שהיתה לו זיקה
פרטית אליה עקב העובדה שהשכיר לה בחוזה למספר שנים מגרש בו היו לו זכויות. הרשיון
ניתן הגם שהחברה לא עמדה בכל התנאים המוקדמים שנדרשה לעמוד בהם. עם פתיחת החקירה
נגדו, הושעה המערער למשך כשנתיים. במהלך אותה תקופה, התקיימה חקירה משטרתית, התיק
הועבר לפרקליטות המחוז, נתבקשו השלמות חקירה, והיו מגעים רבים בין בא-כוח המערער
לבין הפרקליטות. בסופם של מגעים אלה, התברר לסניגור כי הפרקליטות אינה מתכוונת
להעמיד את מרשו לדין פלילי, ובלבד שעניינו יסתיים בהליכים משמעתיים. לטענת
הסניגור, כדי להביא לסיום את ההשעיה ואת התמשכות הטיפול, הסכים להודות בכתב תובענה
מתוקן במסגרת ההליך המשמעתי. התביעה מצידה טוענת כי כתב התובענה המתוקן וההסדר
שנקבע לעניין העונש, הביאו בחשבון את השעייתו הממושכת של המערער, את החלטת
הפרקליטות שלא להעמידו לדין פלילי, את העובדה שהמערער היה עובד עירייה ללא דופי
במשך למעלה משלושים שנה ואת הצורך להביא לסיומה של הפרשה ולהימנע מהליכים ממושכים.
בהתאם לכך, נוסח כתב התובענה המתוקן ובו העובדות המפורטות להלן:
"2. אישום:
העובדות:
א. מאז שנת 1990 משמש הנאשם סגן הממונה על רישוי
עסקים.
ב. הנאשם היה בשנת 1996 בעל זכויות שימוש במגרש
הנמצא באזור הר טוב (להלן: המגרש).
ביום 14.3.96 השכיר הנאשם את המגרש לחברת דגן אלעד
תעשיות בטון בע"מ" (להלן: החברה).
ההשכרה היתה לתקופה של ארבע שנים בדמי שכירות קבועים
מראש עד ליום 13.3.00 עם אפשרות להארכה בשלוש שנים נוספות החל מיום 14.3.00.
ג. ביום 27.7.98 הגישה החברה לעירייה בקשה לקבלת
רשיון עסק למפעל בטון זמני באתר בניה בהר חומה. בקשה זו נדחתה ע"י הנאשם משום
שהמפעל הזמני לא עמד בתנאים הנדרשים.
ד. ביום 6.10.99 הגישה החברה בקשה שניה לקבלת רשיון
עסק למפעל בטון נייד באתר בניה בהר חומה.
ה. הנאשם טיפל בעצמו בבקשה השניה אותה הגישה החברה
ופנה אישית לעובדים בעירייה בבירורים ובהתייעצויות הכרוכים בהענקת רשיון העסק
לחברה.
ו. המפעל הנייד לא עמד בתנאים הנדרשים לשם קבלת
רשיון מאחר ולא קיבל אישור של משרד איכות הסביבה כנדרש.
ז. ביום 9.11.99 הורה הנאשם לעובדת עירייה, מזל
סויסה, פקידה במחלקת רישוי עסקים, להנפיק לחברה רשיון זמני למפעל אשר יהיה תקף עד
סוף שנת 2000 ואולם צוין ברשיון כי הוא כפוף לתנאי איכות הסביבה.
ח. ביום 10.11.99 או בסמוך ליום זה, חתם הנאשם על
רשיון לניהול עסק למפעל בטון נייד של החברה בהר חומה".
במעשים אלה ראתה המאשימה לייחס למערער שימוש
בסמכותו כעובד עירייה בכיר ביחס לעסק אשר היתה לו אליו זיקה פרטית, וכך לפי הטענה
"פעל הנאשם במצב של ניגוד אינטרסים". כאמור, בגין מעשים אלה ביקשה
המאשימה במסגרת ההסדר המוסכם עונש של נזיפה, ואילו בא-כוח המערער ביקש להסתפק
בהתראה.
בדחותו את העונש המוסכם, ציין בית הדין כי לא
בהתראה ולא בנזיפה ניתן לראות עונש הולם בנסיבות הענין. עוד ציין כי "...דבר
אחד מרכזי היה חסר בדבריו (של המערער) ובדברי בא-כוחו והוא איזשהו ביטוי שניתן
יהיה ללמוד ממנו על הפנמה והטמעה של חובות המוטלות על עובד ציבור בכיר, ובפרט
החובה שהיא כל כך מובנת מאליה - להימנע ללא היסוס וללא הרהור נוסף
מלעסוק בעניינו של פונה עמו הוא מצוי בקשר עסקי (לגיטימי), מחוץ לשעות העבודה,
ובכך להימנע מלהיכנס למצב של ניגוד עניינים" (ההדגשה במקור). מהנמקה זו עולה
כי בית הדין לא הביע הסתייגות מהסדר הטיעון על רקע של חשש כי ההסדר נעשה משיקולים
זרים או שמא העירייה שקלה שיקולים פסולים בהסדר אליו הגיעה. לאחר ששמע את דברי
המערער ובא-כוחו בעת הטיעון לעונש, התרשם כי המערער אינו ער לחומרת מעשיו, בין
היתר בהתחשב בכך שכאשר ביקש את רשות הדיבור בפני בית הדין, לא הביע המערער חרטה,
ובא בטרוניה על כך "שכבודו נרמס" ופגעו בו בעת הטיפול בפרשה הנדונה. כן
נראה שבית הדין סבר כי העונש שהוסכם עליו אינו הולם את חומרת המעשים ואת התכלית של
הליכי המשמעת. השאלה העומדת בפניי היא אם יש בטעמים אלה כדי להצדיק את החלטת בית
הדין לחרוג מהסדר הטיעון.
4. על השיקולים המנחים את בית הדין למשמעת או את
בית המשפט בכל הנוגע לכיבוד הסדרי טיעון עמדתי זה לא מכבר בפסק הדין שניתן
בעש"מ 1826/02 בועז סולמי נ' עיריית תל-אביב (טרם פורסם) (להלן: פרשת
סולמי). כיוון שהארכתי שם, לא ארחיב דברים בסוגיה העקרונית הנוגעת לכיבוד
הסדרי טיעון. די אם אזכיר כי על אף הגישות השונות שהסתמנו בפסיקתו של בית משפט זה
באשר לכיבוד הסדרי טיעון, ישנם מספר עקרונות המקובלים על הכל. ראשית, בבואו לאשר
הסדר טיעון לעניין עונש שהובא לפניו, יבחן בית המשפט אם היו לתביעה שיקולים פסולים
בהסדר שאליו הגיעה. מאליו מובן כי אם יימצאו שיקולים כאלה, לא יכבד בית המשפט או
בית הדין את הסדר הטיעון. עוד נאמר בפסיקתנו כי על בית המשפט לבחון אם ניתן בהסדר
הטיעון משקל סביר לשיקולים השונים שהם רלוונטיים לעונש, כך שהעונש המוסכם הוא הולם
וראוי בנסיבות העניין. בגדר הנסיבות האמורות תובא בחשבון הודיית הנאשם ואינטרס
ההסתמכות שלו. וכך נאמר מפי השופט זמיר:
"לדעתי, יש טעם טוב לסטות מהסדר טיעון אם מתברר
כי ההסדר מתבסס על שיקולים פסולים, כגון משוא פנים. כך גם יש טעם טוב לסטות מהסדר
טיעון כאשר בית הדין סבור שאמצעי המשמעת שעליהם הוסכם בהסדר הטיעון סוטים במידה
משמעותית מן האמצעים הראויים בנסיבות המקרה, או כי הם בלתי סבירים באופן בולט עד
שהעניין הציבורי, הדורש לסטות מן ההסדר, גובר על העניין הציבורי בקיום הסדרי
טיעון" (עש"מ 4542/97 סבג נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד
נא(5) 593, 596).
כעולה מן האמור, שיקול הדעת אם יש הצדקה לסטות
מהסדר טיעון, נבחן בראש ובראשונה על פי טיבם של השיקולים שהביאו לעריכת ההסדר. עוד
יש להביא בחשבון את העניין הציבורי הרב שיש בדרך כלל בכיבוד הסדרי טיעון, אל מול
האינטרס שלא להטיל עונש החורג באופן קיצוני ובולט מן העונש הראוי בנסיבות העניין.
כך, הערכאה השיפוטית היא הקובעת את העונש, אך בגדר שיקוליה היא מכבדת את עמדת
התביעה, ואת ציפיות הנאשם. זוהי המסגרת של נוסחת האיזון המותירה לערכאה השיפוטית
מתחם הולם להפעלת שיקול דעתה לעניין זה.
5. על יסוד כל האמור יש לבחון את גזר הדין נשוא
הערעור שלפניי. על פני הדברים, ניתן לומר כי העובדות שהמערער הודה בהן מצביעות על
התנהגות בלתי הולמת הראויה לתגובה עונשית משמעותית, וכי העונש המוסכם שתקרתו נזיפה
הינו קל ביותר ביחס לעובדות אלה. התמשכות החקירה ותקופת ההשעיה הממושכת, היו
שיקולים שהתביעה היתה רשאית להביאם בגדר שיקוליה לעניין הסדר הטיעון. יודגש כי
טיעוני התביעה לעונש בבית הדין, אשר הצביעו על חומרת מעשיו של המערער, לא חרגו
מהסדר הטיעון והתובעת היתה רשאית להציג את ההיבט המחמיר ולבקש שהמסר הראוי יתבטא
בגזר הדין. לפיכך, לא היה כל מקום לביקורת החריפה שמתח בא-כוחו של המערער על עמדת
התביעה בעת ההליך בפני בית הדין. הסניגור מצידו, הפריז בציפייה שבית הדין יראה
במעשי מרשו נורמות מקובלות בעירייה. אין ספק כי בטיעוניו נתן הסניגור ביטוי לעמדת
מרשו אשר במהלך המשא ומתן הממושך להסדר הטיעון עמד על קוצו של יוד; אלא שבית הדין
הזהיר את המערער והעמידו על כך שהוא אינו קשור בהסדר והוא צדק בכך. הוא גם צדק
בהתרשמותו כי המערער לא הפנים את חומרת מעשיו. עוד ניכר מגזר הדין כי בית הדין סבר
שהעונש המוסכם אין בו כדי להעביר מסר הולם הן למערער והן לעובדי העירייה האחרים.
לא נעלמו מעיניי טענותיו של בא-כוח המערער כי
אילו ידע מרשו על העונש הצפוי לו, לא היה מודה בעובדות. מטעם זה אף ביקש כי הודאתו
תבוטל ועניינו יוחזר לבית הדין. לא ראיתי להיעתר לבקשה זו. בעניין זה כבר קבעתי
בפרשת סולמי כי: "בדרך כלל אי כיבוד הסדר טיעון אינו מקנה לנאשם עילה
לביטול ההודיה, אם הוזהר לפני כן על ידי בית הדין, כפי שהיה כאן, ואם אין ספק כי
ההודאה ניתנה מרצונו החופשי ובהבנת התוצאות הכרוכות בה. גם אם יתכנו מקרים בהם
יימצא פגם בהודיה שניתנה על יסוד הסדר טיעון והפגם מאפשר חזרה מההודיה" מקרים
אלה יהיו בגדר חריג. עניינו של המערער אינו מצדיק חריגה מן הכלל האמור. המערער היה
מיוצג, הוא ידע כי בידי התביעה ראיות מוצקות להליך המשמעתי, והוא הבין את תוצאות
הודייתו. אי שביעות הרצון מאמצעי המשמעת שנגזרו עליו, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן
אפשרות לחזרה מן ההודייה.
בהתחשב במעשים שהמערער הודה בהם ועל רקע
השתלשלות העובדות שקדמו להסדר הטיעון, ניתן לקבוע כי העונש המוסכם חורג לקולא
במידה ניכרת מן העונש הראוי, גם בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המערער ובאינטרס
ההסתמכות שלו. עוד ניתן לקבוע כי אלמלא הסדר הטיעון, היה המערער צפוי לאמצעי משמעת
חמור במידה ניכרת אשר יבטא את המסר המרתיע שביקש בית הדין להעביר לעובדי העירייה.
אין ספק כי אמצעי המשמעת שנגזרו בסופו של ההליך נתנו משקל גם להסדר הטיעון,
שאילמלא כן יש להניח שעונשו של המערער היה חמור במידה ניכרת. בנסיבות אלה לא ראיתי
להתערב בגזר הדין של בית הדין למשמעת.
6. בשולי הדברים ראוי לציין כי עניינו של המערער
חשף טיפול בלתי תקין בכל הנוגע למתן רשיונות זמניים למפעלי בטון באתרי בניה. מהמעט
שנפרש בפניי בטיעוני הצדדים ובחומר הכתוב, מתקבל הרושם שהעירייה נהגה פרקטיקה לפיה
העדיפה לקדם פרוייקטים תוך התעלמות מדרישות החוק. מציאות זו סייעה ככל הנראה
למערער לפעול גם לקידום עניינו של מפעל אשר הוא לא היה רשאי לעסוק בעניינו כלל בשל
היותו במצב של ניגוד עניינים. מטיעוני הצדדים התרשמתי כי ננקטו צעדים למנוע
הישנותה של שיטת רישוי כזו, ויש לקוות כי תונהג הקפדה יתרה בעניין זה בעתיד. עוד
ניתן להניח כי החקירה ואף ביקורת הפנים שנערכה בעירייה העמידה את הגורמים המופקדים
על הנושא על הצורך לפקח מפני מתן אפשרות לעובדים בעלי עניין לטפל ברישוי הנוגע
לגורמים שיש להם עמם קשר אישי ישיר או עקיף.
אשר על כן, דין הערעור להידחות.
ניתן היום, ו' בתמוז התשס"ב (16.6.2002).
ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 02041720.N05 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il