פסק הדין המלא
החלטה בתיק בג"ץ 417/12
בבית המשפט העליון
בג"ץ 417/12
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט י' עמית
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. נציב שירות בתי הסוהר
2. בית הדין הרבני הגדול
3. בית הדין הרבני האזורי בירושלים
4. פלונית
צו הביאס קורפוס
תאריך הישיבה:
כ' בטבת התשע"ב
(15.1.2012)
בשם העותר:
עו"ד ליאור לב
בשם המשיב 1:
עו"ד מוריה פרימן
בשם המשיבים 3-2:
עו"ד שמעון יעקובי
בשם המשיבה 4:
בעצמה
פסק דין
השופט י' עמית:
עתירת "הביאס קורפוס" לשחרורו של העותר.
אציין כי העתירה הונחה בפניי בצהרי יום שבת ה-14.1.2012, ולאחר שעיינתי בה קבעתי את שמיעתה בפני למחרת היום כדן יחיד, על מנת לבחון אם ניתן לפתור את עניינו של העותר בהסכמה. משלא צלח הדבר, ניתן בזה פסק דיננו.
1. העותר והמשיבה 4 (להלן: המשיבה) נמצאים בהליכי גירושין מזה כחמש שנים ומתדיינים בערכאות שונות לרבות בבית הדין הרבני במסגרת תביעתה של המשיבה לקבלת גט. המשיב 3 (להלן: בית הדין הרבני האזורי) חייב את העותר במתן גט, וערעורו בפני המשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני הגדול) נדחה.
2. ביום 6.12.2011 נקבע דיון לסידור הגט, אך העותר לא התייצב. במקום זאת נשלחה בלילה שלפני הדיון בקשה לדחיית הדיון, על ידי בא כוחו החדש, בנימוק שאינו מכיר עדיין את התיק. בית הדין דחה את הבקשה בשל עיתוי הגשתה סמוך כל כך לפני הדיון וללא אפשרות להודיע למשיבה על הדחייה. משהתייצבה המשיבה לדיון והעותר לא התייצב, קבע בית הדין ישיבה נוספת ליום 2.1.2012, וניתנה החלטה כי יש להזמין את הבעל "בצו הבאה ללא שחרור בערבות".
העותר, שייצג את עצמו, הגיש בקשה לביטול החלטה, וביום 12.12.2011 ניתנה החלטת בית הדין, כלהלן:
"אמנם ביה"ד לא פגש מעולם את הבעל, אולם התנהלות הבעל רשומה בתיקים. אם הבעל רוצה לבטל את צו ההבאה, עליו להופיע אישית בביה"ד ולחתום על התחייבות להופיע לדיון".
ואכן, לדיון ביום 22.12.2011 התייצב העותר בעצמו, ללא ייצוג, ולאחר שהתחייב בפני בית הדין להופיע לדיון ביום 2.1.2012, ביטל בית הדין את צו המעצר.
ביום 2.1.2012 התייצב העותר לישיבה שנקבעה, ללא ייצוג, ועתר לפסילת ההרכב. בהחלטה שניתנה על ידי בית הדין נקבע (הדגשה שלי – י.ע.):
"דוחים בקשת הבעל לפסילת הרכב. נימוקים יינתנו במועד מאוחר יותר. קובעים מועד לדיון ליום ראשון כ"ו שבט תשע"ב (19.2.2012) שעה 9:00. מוציאים צו מעצר כנגד הבעל עם שחרור בערבות כספית במזומן בסך 200,000 ₪ או בצ'ק בנקאי".
(אציין כי ניתנה גם דעת מיעוט, ולפיה: "יש לנקוט בהליך של 'הרחקה דר"ת' ביחס לפרודם והליכי 'כפיית ציות' בהליכי קיום דיונים משפטיים לבירור זכויותיהם וחובותיהם וניתן לקדם עניינם בהליך האחרון").
בהמשך, ניתנה החלטה מפורטת של בית הדין האזורי, ובה ניתנו נימוקים לדחיית הבקשה לפסילת ההרכב.
בית הדין הרבני האזורי ציין בהחלטתו לדחיית הבקשה לפסילת ההרכב, כי העותר "לא הופיע לדיונים פעמים רבות ללא סיבה מוצדקת", וכי גם לדיון ביום 2.1.2012 הופיע באיחור ניכר וסירב להשיב לטענות המשיבה ולטענות ולשאלות בית הדין. נראה כי התנהלותו של העותר, אשר כל כולה אומרת נסיונות התחמקות וסחבת – כפי שהתרשם בית הדין מבקשת הפסילה עצמה שהוגשה "בדקה התשעים" – עוררה את חששו של בית הדין הרבני האזורי כי העותר לא יתייצב שוב לדיון הקבוע לסידור הגט. לכך יש להוסיף, כי לעותר אין כתובת קבועה, הוא עצמו טוען שהוא מתגורר באוטובוס נטוש, והמשיבה טענה כי הוא מוסר את כתובת המגורים של אביו אך לא נמצא שם בפועל.
3. העורר נעצר אפוא ביום 2.1.2012, ומאחר שלא הפקיד את הסכום של 200,000 ₪ נותר במעצר.
ביום 8.1.2012 הגיש הטוען הרבני יהושע שוורץ, בשם העותר, ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטה זו, ובד בבד עתר לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין הרבני האזורי. ביום 12.1.2012 ניתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול לקביעת הדיון בערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע ליום 19.1.2012. המשתמע מהחלטה זו, כי עד לאותו מועד יוסיף העותר וישהה במעצר.
4. לאור זאת, עתר העותר בעתירה דכאן, בבקשה להורות על שחרורו המיידי, בטענה כי בית הדין לא היה מוסמך ליתן צו הבאה, שהרי לא הפר צו הבאה קודם. נהפוך הוא. בעקבות צו ההבאה שהוצא כנגדו ביום 6.12.2011, הוא התייצב ביום 22.12.2011 בפני בית הדין הרבני וצו ההבאה כנגדו בוטל.
לטענת העותר, סמכות בית הדין קבועה בסעיף 4 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: החוק), ולפיה (הדגשה שלי – י.ע.):
"אדם שהוזמן כאמור בסעיף 2, והענין שבקשר אליו הוזמן הוא בשיפוטו הייחודי של בית הדין, וכן אדם שהוזמן כאמור בסעיף 3, ולא התייצבו במועד ובמקום שנקבעו בהזמנה ולא נתנו נימוק לכך להנחת דעתו של בית הדין, רשאי בית הדין ליתן צו מעצר לשם כפיית התייצבותו של המוזמן...".
העותר הפנה, על דרך ההיקש, להוראת סעיף 99 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובעת כלהלן:
בית המשפט רשאי לתת בכל עת צו הבאה נגד הנאשם, אם ראה שיש צורך בכך כדי לכפות את התייצבותו למשפט במועד שנקבע.
סעיף 1(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), קובע כי:
הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות.
מכאן המשיך העותר ופנה לסעיף 47(ג) לחוק המעצרים, הקובע כי:
לא קבע השופט מועד להמצאת הערובה ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה.
לשיטתו של העותר, היה על בית הדין להורות על הבאתו בפניו לא יאוחר מיום 4.1.2012, ומשלא נעשה הדבר, היה על בית הדין הרבני הגדול להורות על שחרורו לאלתר עוד ביום 4.1.2012, ולא לקבוע דיון ליום 19.1.2012. לעניין זה הפנה בא כוח העותר לבש"פ 5720/01 עבדאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2001), שם נקבע כי אי הבאתו של הנאשם לדיון לאחר שניתן כנגדו צו הבאה חלף הפקדה של 15,000 ₪, ולאחר שלא עלה בידי הנאשם להפקיד את הערובה, מהווה תקלה חמורה וכי מדובר במעצר שלא כדין.
5. מנגד, טען עו"ד יעקובי בשם בתי הדין, כי לבית הדין סמכות להוציא צו מעצר, בשל המאטריה המיוחדת בה עוסק בית הדין הרבני, קרי, ענייני נישואין וגירושין. זאת, על מנת ליתן בידי בית הדין כלים אפקטיביים להבטיח התייצבות של מי מבני הזוג, כדי למנוע ולהקטין ככל שניתן את האפשרות לסחבת ואי מתן גט.
6. אקדים ואומר כי העותר יכול היה לפנות, מלכתחילה, לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לעיון חוזר להפחתת סכום הערבות שהושת עליו חלף המעצר. ברם, העותר לא עשה זאת, ובמקום זאת פנה לבית הדין הרבני הגדול אשר, כאמור, בהחלטתו מיום 12.1.2012, קבע את הדיון בבקשת העותר ליום 19.1.2012. בנסיבות אלה, כאשר עניינו של העותר תלוי ועומד בפני בית הדין הרבני הגדול, ועומד להתברר תוך הימים הקרובים, אני סבור כי יש לנהוג על פי כלל מיצוי ההליכים, ולהמתין להחלטת בית הדין.
בשולי הדברים אעיר, כי טוב היה עושה בית הדין הרבני הגדול אילו קבע הדיון בפניו במועדים מוקדמים יותר.
7. אשר על כן, העתירה נדחית, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"א בטבת התשע"ב (16.1.2012).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12004170_E02.doc עכב+הג
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il