פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ע"א 4169/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערים: 1. דירות נופש לב הגליל [1985] בע"מ
2. אחדות שהב
נגד
המשיבים: 1. עו"ד שלמה הס, מפרק זמני
2. ארשת ניהול לוגיסטיקה בע"מ
3. עו"ד צבי טהורי, משיב פורמלי
4. נציגות בעלי הדירות והדיירים בלב הגליל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בנצרת בפש"ר 141/97 מיום 13.6.99
ומיום 18.5.99, שניתנה ע"י כבוד השופטת
ד"ר נאוה אפל-דנון
בשם המבקשים: בעצמם
פסק-דין
1. ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' דנון) מיום 18.5.99 ו13.6.99-, בהן נדחו בקשות לפסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינם של המערערים.
2. לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגשה על ידי משיבה מס' 2 בקשה לפירוק מערערת מס' 1 (להלן: החברה) (פש"ר 141/97). משיב מס' 1 מונה כמפרק זמני. הוא גם משמש בהליכים כבא-כוחה של משיבה מס' 2.
3. בדיון שנערך ביום 18.5.99 ביקשו המערערים את פסילתה של כב' השופטת מלישב בדין. טענותיהם היו בשלושה: ראשית, כי עקב היכרות מוקדמת של כב' השופטת עם בא-כוח המשיבים 1-2 (להלן: המשיבים), שאביו היה גם הוא שופט בית המשפט בנצרת, ישנו חשש ממשי למשוא פנים. כך גם, בייחוד נוכח "יחס מועדף" של כב' השופטת לבא-כוח המשיבים. שנית, כי התבטאויות שונות של בית המשפט כלפי בא-כוח המערערים מעידות כשלעצמן על חשש ממשי למשוא פנים ושלישית, כי שורת החלטות דיוניות שניתנו קיפחו את המערערים עד כדי חשש ממשי למשוא פנים במהותן.
4. הטענה הראשונה, שנטענת שוב גם בפני, מובססת על פניה בשלהי דיון קודם של בית המשפט לבא-כוח המשיבים, והתענינות בשלומה של אחותו. כן מבוססת היא על אי התערבות בית המשפט בחקירת עדים, לטובת בא-כוח המשיבים. המערערים הוסיפו עוד, כי ממידע שנמסר להם על ידי בא-כוח אחר בהליך, ששמע זאת מבא-כוח המשיבים, ביקרה השופטת בביתו של בא-כוח המשיבים בעוד תלוי ועומד ההליך בפניה.
5. הטענה השניה בוססה על רקע התבטאות בפרוטוקול של בית המשפט, ולפיה ישמעו טיעוניו של בא-כוח המערערים "כדי שנוכל ללכת הביתה". בכך מוצאים המערערים ביטוי ליחסה השלילי של כב' השופטת כלפי הצדדים ובאי-כוחם. עוד נטען, כי מהלך הדיון ביום 18.5.97 היה סוער במובן זה, שבית המשפט איים פעמיים על בא-כוח המערערים, כי פרוטוקול טענותיו יועבר ללשכת עורכי הדין.
6. הטענה השלישית בוססה על שורת החלטות והתבטאויות שניתנו ונאמרו בתיק הפירוק. כך בין היתר, העדפת גירסתו של בא-כוח המשיבים לענין שווי דירה למרות שאינו מומחה בענין זה; כך, בקביעה כי המערערת חסרת בטחונות מספקים שעה שלטענתה נכסיה עולים על סך החוב; כך, בהתבטאות לפיה המערערת מבריחה נכסיה כאשר בפועל משועבדים נכסים אלה לטובת משיבה מס' 2; כך, בדברים לענין ניהול כושל של החברה שעה שטרם נדון תיק הפירוק לגופו. עוד נטען, בהקשר זה, כי השופטת סירבה לדחות מועד דיון למרות הסכמת הצד שכנגד ולמרות צורך בעריכת בדיקות רפואיות לבא-כוח מערער מס' 2 וכי בהחלטה אחרת, הושתו הוצאות גבוהות על מערער מס' 2 שאינו צד ישיר להליך וזאת גם ללא כל יסוד לגופו של ענין. כל אלה, ואירועים נוספים כמו גם החלטות אחרות שניתנו, מבססים, אליבא דמערערים, חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילתה של כב' השופטת מלישב בדין בעניינם.
7. בהחלטתו מיום 18.5.99 נדחתה הבקשה לפסילה. בפתח דבריו ציין בית המשפט לשלילה את התנהגותו של בא-כוח המערערים בדיון והגדירה כזילות בית המשפט, שיש בה כדי להיות מועברת לטיפולה של לשכת עורכי הדין. לגוף העניין נקבע, כי אין באי שביעות רצון של מתדיין זה או אחר מהחלטות שניתנו בכדי להביא לפסילתה של היושבת בדין. עוד הוסף, כי:
"הטענה שיש לי יחס מיוחד לעו"ד הס [בא-כוח המשיבים, א.ב.] הינה חסרת יסוד. אני מכירה את עו"ד נבון [בא-כוח המערערים, א.ב.] יותר ממה שאני מכירה את עו"ד הס וההיכרות שלי עם שני עוה"ד באולם בית המשפט. העובדה שאביו המנוח של עו"ד הס היה שופט בבית המשפט שלנו אינה צריכה להביא לכך ששופט בבית המשפט הזה יפסול את עצמו."
8. ביום 13.6.99 התקיים דיון נוסף בתיק במהלכו ביקש בא-כוח המערערים (שהיה עורך דין אחר ממשרדו של עו"ד נבון) שוב את פסילתה של כב' השופטת. מפרוטוקול הדיון עולה, כי עיקרן כוון כלפי יחס לא הוגן ולא שוויוני (כפי הנטען) של בית המשפט כלפי מערער מס' 2, כמו גם החלטות של בית המשפט לעניין פעילותו של המפרק הזמני, שיש בהן כדי לגזור כרת על פעולותיה של החברה. בהחלטתו שניתנה בו במקום, דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. הוא ציין, כי אין בה אלא חזרה על הטענות שנדחו כבר בהחלטה מיום 18.5.99 וכי אין לגופן כל עילת פסלות.
9. על שתי החלטות אלה הוגש בפני ערעור. בערעור חזרו המערערים על טענותיהם המפורטות, שכאמור, שלושה ראשים להן. לדידם, מבססות טענות אלה והאמור ביסודן, חשש ממשי למשוא פנים. יחד עם הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ההליכים בפני הערכאה הראשונה, עד להחלטה בערעור.
10. לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. מן הערעור עצמו, כמו גם מפרוטוקול הדיונים וההחלטות שניתנה, ברי, כי לב ליבו של הערעור הינו ההחלטות וההתבטאויות שקדמו לבקשת הפסילה שהוגשה ביום 18.5.99 ושההחלטה בה ניתנה בו ביום. והנה, המערערים לא בחרו לערער על החלטה זו לבית משפט זה במועד הקבוע בתקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות) אלא בחרו לטעון בישיבה שלאחר מכן (ביום 13.6.99) שוב את טענותיהם ורק לאחר מתן ההחלטה השניה בעניינם, ערערו לבית משפט זה. אליבא דידי, די היה בטעם זה בכדי להביא לדחיית הערעור שבפני. אכן, טענת פסלות אינה "נשק סודי" שיש לשמור אותו לשעת כושר מתאימה. (ראו: ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה פ"ד מה(3) 790, 791). כך הוא גם לענין ערעור על ההחלטה, שמועדו הוגבל בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. במקרה שבפני מהווה למעשה הערעור לא אחר מאשר ערעור על ההחלטה מיום 18.5.99. ערעור מעין זה לא הוגש במועדו ולא נתבקשה גם בקשה להארכת המועד לענין זה.
11. אף לגוף הענין לא מצאתי במקרה שבפני עילת פסלות. אשר לגוף הטענות שנטענו בבקשה מיום 18.5.99, הרי שככל שהדברים אמורים בהחלטותיו של בית המשפט, הרי שאילו דיוניות בעיקרן ומבלי להביע כל עמדה לגופן, אין בהן בנסיבות המקרה עילת פסלות. גם בהתבטאויות בית המשפט כלפי בא-כוח המערערים לא מצאתי משום עילת פסלות במקרה שבפני. אשר לטענה בדבר היכרותה של כב' השופטת עם בא-כוח המשיבים, הרי שאין בזו כשלעצמה, בנסיבות המקרה, בכדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. אכן, עצם קיומה של היכרות אינו מבסס פסילתו של היושב בדין (ראו: מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 109). יש לבדוק בכל מקרה אם קיים חשש ממשי למשוא פנים. במקרה שבפנינו, מצויה בפנינו עמדתה של כב' השופטת לפיה אין לה היכרות אישית עם בא-כוח המשיבים לבד מן היכרותה את אביו ז"ל שישב בדין באותה הערכאה. לבד מזאת, אין תשתית ראיתית לא לטענה בדבר הפניה לבא-כוח המשיבים וודאי שלא לביקור בביתו של זה. אכן, התשתית העובדתית שבוססה בפני אינה מספקת במקרה זה לשם קביעה כי אין להעדיף את עמדתו של היושב בדין באשר להיעדרו של חשש ממשי למשוא פנים (וראו: ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).
12. התוצאה היא, על כן, כי דין הערעור להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הדיונים. המערערים ישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה, כאמור בתקנה 514, בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, ט"ז בתמוז התשנ"ט (30.06.99).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99041690.A01/דז/