פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4167/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4167/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 10.5.2010, בת.פ.ח. 529/08, שניתן על ידי סגן הנשיא צ' סגל והשופטים: מ' דרורי ו-י' נועם תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"א (27.01.11) בשם המערער: עו"ד חיים הדיה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד אושרה פטל גב' שושי אלימלך פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בביצוע מעשים מגונים, ודן אותו לשלוש שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש. הרשעת המערער התבססה על כתב-אישום מתוקן שהוגש בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים. נטען, כי קורבן המעשים היתה בתו של המערער, קטינה ילידת חודש נובמבר 1995. בהיותה בת חמש בלבד ולאחר רחצה בבריכת שחיה, חיכך המערער את איבר מינו באיבה מינה. באירוע אחר בשנת 2005 חיכך המערער את איבר מינו בישבנה של בתו, ובאירוע נוסף כאשר הקטינה שכבה על מיטת המערער הוא נגע באיבר מינה מתחת לבגדיה. באירועים נוספים בין השנים 2005 עד 2008 נהג המערער לגעת בחזה של בתו מתחת לחולצתה. 2. בגדרו של הסכם הטיעון ביקשו הצדדים לדחות את גזירת העונש עד לקבלתו של תסקיר שיערוך שרות המבחן, ובו תיבדק האפשרות לשיקום המערער ומשפחתו. עוד הוסכם, כי ככל שהמערער יצליח להתמיד בתהליך שיקומו וחוות הדעת תהיה חיובית, תעתור המשיבה לדון אותו לשנת מאסר בפועל, מאסר על-תנאי ולחייבו לשלם פיצוי לקטינה. המערער היה רשאי לטעון לעונש כהבנתו. כאמור, נדון המערער למאסר ממש, ובמרכז השגותיו נגד גזר-הדין עומדת הטענה כי בניגוד למוסכם על הצדדים, לא עשו גורמי הטיפול מאמץ כן ואמיתי לשלב אותו במסגרות הולמות, ועל כורחו נאלץ הסנגור לתור אחר מסגרות חלופיות, אשר מצאו את המערער בר-טיפול, ועל כן לא היה מקום להורות על כליאתו. 3. השקפה זו אין בידינו לקבל. נקודת המוצא היא שהמערער ביצע עבירות מין קשות בבתו מאז היתה פעוטה, והוא התמיד בהן לאורך זמן. והרי אין ספק שהוא היה מודע היטב לסטייתו ולפסול שבמעשיו, ועל כן אתה מצפה כי הוא יקדים ויתור אחר מזור בדרך של פנייה לגורמי הרפואה או הטיפול הקהילתיים, ולא ימתין עד אשר ייחשפו מעשיו. המערער לא נהג כך, וחרף זאת גילו כלפיו גורמי הטיפול ובית המשפט אורך-כוח, ככל הנראה, מתוך חשש שהוא עלול לשוב ולתת דרור ליצריו אם לא יינתן לו טיפול הולם. כתוצאה מכך חלפו חודשים רבים מיום שניתנה הכרעת-הדין (י"ב בחשון התשס"ט - 10.11.08) ועד למתן גזר-הדין (כ"ו באייר התש"ע – 10.5.2010), ובתום תקופה כה ממושכת מותר היה לצפות כי המערער יעשה כברת דרך ארוכה במישור הטיפולי. תקווה זו נכזבה, ומתסקיר שהוגש לבית משפט קמא בחודש טבת התש"ע (ינואר 2010) עולה, כי המערער התקשה להבין את חומרת הפגיעה בבתו, ואף נוטה להפנות אליה אצבע מאשימה. ובאשר לאמרותיו בדבר העניין שהוא מגלה בתהליך הטיפולי בו שולב, הובעה הדעה כי הן נאמרו על רקע מצבו המשפטי והחשש להישלח למאסר. בנסיבות אלו הוחלט להפסיק את הטיפול במערער במרכז היום לטיפול בעברייני מין מבוגרים בו שולב, ובהמשך הודיע שרות המבחן לבית המשפט כי אינו רואה עוד מקום להמליץ על המשך התערבות טיפולית בקהילה. 4. המערער סבור כי מסקנותיו של שרות המבחן, בעקבותיהן הלך בית המשפט המחוזי, הן שגויות, ולראיה חוות דעתם של גורמים אחרים אליהם פנה ושמצאו כי הוא בר-טיפול. דעתנו היא שונה. נזכיר כי ההליך הפלילי לא שם לו למטרה לטפל בנאשם בלבד, אלא לתת מענה גם לשיקולי ענישה אחרים, חשובים לא פחות, כמו הרתעת היחיד והרבים, ועשיית צדק עם הקורבן. למערער ניתנה הזדמנות לשנות את אורחותיו, ולמטרה זו נרתמו גורמי הטיפול ובית המשפט כדי לסייע לו. אולם, הוא כשל, ובמצב זה היה בית המשפט המחוזי רשאי גם רשאי לקצוב לו את העונש על פי מידת רשעותו. בעונש זה לא גילינו חומרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ה בשבט התשע"א (30.01.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10041670_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il