פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4167/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4167/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.4.02 בת"פ 227/01 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים ר' שפירא ור' ש' צמח תאריך הישיבה: ט' באדר א' תשס"ג (11.02.03) בשם המערער: עו"ד ג' קרזבום בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד ת' פרוש גב' ג' באומץ פסק-דין המערער נמצא אשם לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות מין כלפי בתו, שבזמן המעשים הייתה כבת 17. המעשים שבעטיים הובא לדין כללו בעילת המתלוננת בשני מקרים בניגוד לרצונה, מעשה סדום בנסיבות של אינוס, ניסיון למעשה סדום בנסיבות של אינוס ומעשים מגונים. פרשת המעשים התארכה על-פני חודשים אחדים והגיעה לסיומה עם הגשת תלונה של המתלוננת, שהובילה למעצרו של המערער ולהעמדתו לדין. בשל הרשעתו בעבירות האמורות גזר בית המשפט המחוזי על המערער 18 שנות מאסר, 15 שנים מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי. הערעור שלפנינו מופנה נגד חומרת עונש המאסר. סניגורו המלומד של המערער הדגיש שאין הוא מתעלם מחומרת העבירות, ואף איננו טוען כי העונש שנגזר על המערער איננו הולם את חומרת המעשים ואת נורמת הענישה הראויה. עיקר טענתו לפנינו היה, כי לנוכח שינויים בנסיבות המשפחתיות של המערער והמתלוננת, ולאור משאלה מפורשת של המתלוננת עצמה להקל במיקצת בעונשו של אביה, יש מקום שבית המשפט יקל ולוא במידת-מה בעונשו של המערער. הוגש לנו מכתב שכתבה המתלוננת בעצם ידה. עולה ממנו כי בעקבות מאסרו של המערער עזבו אמה ואחותה הצעירה את הארץ; היא שרויה בארץ בבדידות מוחלטת, וזולת אביה הנתון במאסר אין לה כל נפשות קרובות. כן עולה ממכתבה של המתלוננת כי לאחרונה ילדה בת (ככל הנראה מחוץ לנישואין), כי היא ביקרה את המערער בבית הסוהר והתרשמה שאיננו נוטר לה על שהתלוננה עליו, וכי היא בעצמה חשה צורך לסלוח לו ולמחול לו לפחות במיקצת. הוגש לנו גם תסקיר מבחן משלים אודות המערער. עולה ממנו כי בניגוד לעמדתו המקורית, כאשר התכחש מכול וכול למעשים, הרי הוא מודה עכשיו בעשייתם. עם זאת הוא מכחיש בעייתיות כלשהי באישיותו, מאמין שהפיק את הלקחים ממה שתואר על-ידיו ככישלון חד-פעמי ודחה הצעות שניתנו לו להשתלב במסגרת טיפולית בבית הסוהר. הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. איננו מטילים ספק כי המתלוננת במכתבה אכן הביעה משאלה אמיתית, ושהיא איננה נתונה להשפעה של המערער או של אדם אחר. אך כפי שציינה באת-כח המשיבה בצדק, יחס אמביוולנטי מצד המתלוננת בעבירת מין המבוצעת בחוג המשפחה מצד הורה, מהווה תופעה מוכרת בנסיון שנצבר בקשר לעבירות כאלו. ואולם בענישתן של עבירות מסוג זה השיקול שצריך להכריע את הכף הוא האינטרס הציבורי להילחם בתופעה המבישה של עבירות מין בחוג המשפחה בהטלת עונשים קשים, וזאת לעתים תוך אי התחשבות במשאלותיו של הקרבן עצמו. מצבה האישי של המתלוננת מובן לנו לחלוטין וברור לנו גם הרקע לגיבוש תחושת המחילה שביטאה במכתבה. אך עמדתה של המתלוננת איננה יכולה להשפיע, בנסיבותיו של המקרה הנתון שהן חמורות ביותר, על עונשו של המערער. אנו מקווים שעם דחיית הערעור ישוב המערער ויבדוק את עמדתו לגבי נכונותו להיזקק לטיפול מתאים במסגרת תקופת המאסר; מהלך כזה, אם אכן יסכים לו, יפעל רק לטובתו. הערעור נדחה. ניתן היום, י' באדר א' תשס"ג (12.2.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02041670_F03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il