פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4166/00
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
המערער: שמעון שטרית
נגד
המשיב: שלמה ובר
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 30.4.00 בת"א 575/95
שניתן על ידי כבוד השופט א' סטרשנוב
תאריך הישיבה: כ"ט סיוון תשס"א (20.6.2001)
בשם המערער: בעצמו
בשם המשיב: עו"ד אורי מזור
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. תובענה של לקוח נגד עורך דין בעילה של רשלנות מקצועית נדחתה. מכאן הערעור שלפנינו.
וכך היה המעשה: עורך הדין - שהוא המשיב שלפנינו - הגיש בשם המערער ואחרים - על דרך המרצת פתיחה - תובענה כנגד קבלנים לצוות עליהם לרשום את הבנין אשר בנו כבית משותף ולרשום על שם כל אחד מהתובעים (כולל המערער) את הדירות והחנויות שקנו מהקבלנים. כמו כן נתבקש בתביעה סעד של מינוי המשיב ככונס נכסים לצורך רישום הבית כבית משותף ורישום הדירות והחנויות על שם התובעים וכן לתת לתובעים רשות לפצל את סעדיהם ואת שאר נזקיהם במועד מאוחר יותר לאחר שיתגבשו כל נזקיהם.
בתחילת הדיון בתובענה, לפני כבוד השופט אלוני, הסכימו בעלי הדין "כי ינתן פס"ד עם ארכה לביצוע עד ליום 15.9.98. מבקשים לפסוק הוצאות שלא ישולמו ... אם יבוצע רישום במועד". בעקבות הסכמה זו ניתן פסק דין שכה נאמר בו:
"פסק דין
בהסכמה אני נעתר לבקשה.
ניתנה ארכה לביצוע הרישום עד ליום 15.9.98".
כמו כן נכלל בפסק הדין - כמוסכם - חיוב בהוצאות שיבוטל אם הקבלנים יעמדו בזמן בחיובי פסק הדין. לא היתה בפסק הדין כל התייחסות מפורשת לסעדים האחרים שנתבעו בהמרצת הפתיחה.
2. סלע המחלוקת בין בעלי הדין הוא טענת המערער שהמשיב התרשל בכך שלא עמד על הסעד של פיצול הסעדים. טענת המשיב היתה שהוא יכול היה להבין שכאשר נעתר השופט לבקשה הוא גם נעתר לבקשה לפיצול הסעדים. יצויין שהמערער אכן תבע מהקבלנים את נזקיו בהליך נפרד אך תביעתו נדחתה מחמת שלא נתבקש פיצול הסעדים. בית המשפט המחוזי בהליך נשוא הערעור שלפנינו חילק את הדיון לשאלת החבות לחוד ולשאלת הנזק לחוד וכאמור דחה את התובענה בתום השלב הראשון של הדיון. ההנמקה בפסק הדין היתה שהמשיב יכול היה להבין מנוסח פסק הדין (אף על פי שבדיעבד נקבע אחרת) כי נוסח פסק הדין שניתן על ידי השופט אלוני כולל גם היעתרות לסעד של פיצול הסעדים. אין זאת - כך פסק השופט המלומד - אלא טעות בשיקול הדעת ולא רשלנות. דעתנו היא שונה מדעתו של השופט המלומד.
3. אכן רמת ההתנהגות הנדרשת מעורך דין אינה עולה על רמת ההתנהגות הנדרשת - לפי הנסיבות - מעורך דין סביר; לא יותר מכך אך גם לא פחות מכך. והנה - למקרא פסק דינו של השופט אלוני אך ברור הוא שעורך דין סביר צריך היה להניח, ברמת הסתברות נאותה, שהשופט אלוני לא התייחס בפסק דינו כלל לסעד של פיצול הסעדים, כשם שלא התייחס כלל לסעד של מינוי כונס נכסים, או לפחות שקיימת אפשרות לפרש כך את פסק הדין. לדעתנו, היה על עורך דין סביר בנסיבות אלה לבקש מהשופט אלוני להבהיר בו במקום את פסק דינו או לפחות לעתור לתיקון פסק הדין מיד כשנתחוור לו מה פסק השופט ולא להשאיר את המצב כמות שהוא. עוד סבורים אנו ששומה היה על עורך דין סביר לחשוש שמא המילים "אני נעתר לבקשה" מתייחסות רק לבקשה ולא למתן פסק הדין שהוגשה לפניו (לענין האכיפה) לשאר הסעדים שנתבקשו בהמרצת הפתיחה. לקוח הפונה לעורך דין ומבקש ממנו - כמו במקרה הנוכחי - לעמוד על משמר זכויותיו ולשמר את זכויותיו לתבוע את נזקיו כאשר יתגבשו - אמור לסמוך על פרקליטו שייעשה את כל הדרוש מבחינה מקצועית כדי שהמטרה הזו תושג; ואנו סבורים שבמקרה דנן לא עמד המשיב בסטנדרד המקצועי אשר נדרש ממנו.
מהטעמים האמורים אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקובעים את חבותו של המשיב כלפי המערער. הענין יחזור לבית המשפט המחוזי לבירור שלבו השני של הדיון.
המשיב ישלם למערער סכום כולל של הוצאת המשפט - 2,000.- ש"ח.
ניתן היום, כ"ט סיוון תשס"א (20.6.2001).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור 00041660.B02
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444