ד. רותם ומאור (2009) בע"מ נ. מדינת ישראל, משטרת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4165/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4165/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערערים: 1. ד. רותם ומאור (2009) בע"מ 2. מאור בן ניסים אמזלג 3. דוד בן מאיר צרויה 4. סלים בן סלימאן אל קרינאוי 5. יעקב בן שלמה ענידג'ר 6. יוסף בן יצחק ביטון נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל - משטרת ישראל 2. מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 29.05.2013 בת"פ 40949-09-10 ובת"פ 38329-09-12 שניתנה על ידי כבוד השופט י' עטר בשם המערערים: עו"ד דן צפריר; עו"ד אלדד מלר פסק-דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט י' עטר) מיום 29.5.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 40949-09-10 ובת"פ 38329-09-12, הנדונים בפניו במאוחד. 2. לבית משפט השלום בבאר שבע הוגש נגד ששת המערערים כתב אישום המייחס להם עבירות שונות לפי חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, חוק העונשין, התשל"ז-1977, חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995. כתב האישום הוגש על ידי משטרת ישראל. ההליך נפתח עם הגשת כתב האישום שסומן ת"פ 40949-09-10. כשנתיים לאחר מכן הוגש לבית משפט השלום באשקלון כתב אישום נוסף, נגד שלושה מתוך ששת המערערים (המערערים 3-1). כתב האישום הוגש על ידי המשרד להגנת הסביבה, והוא מייחס למערערים 3-1 עבירות לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, חוק העונשין, התשל"ז-1977, חוק מניעת מפגעים, התשכ"א-1961, וחוק המים, התשי"ט-1959. ההליך סומן ת"פ 38329-09-12. ביום 31.10.2012 קבע נשיא בתי משפט השלום במחוז הדרום, כבוד השופט א' דורון, כי הדיון בשני התיקים יאוחד, ויישמע לפני השופט עטר בבית המשפט בבאר שבע. יצוין, כי ההחלטה התבססה על הסכמתם של המערערים והמאשימה בת"פ 40949-09-10, בעוד שהמאשימה בת"פ 38329-09-12 התנגדה לאיחוד הדיון, ואף הגישה בקשה לביטול איחוד הדיון (בה ציינה, בין השאר, כי לא נתבקשה תגובתה לבקשה לאיחוד הדיון). לאחר איחוד הדיון, בהחלטה מיום 14.11.2012 קבע השופט עטר כי התיק ייקבע להקראה ליום 29.5.2013. יצוין, כי לפי כותרתה ניתנה ההחלטה בת"פ 38329-09-12 בלבד. 3. בישיבה שהתקיימה ביום 29.5.2013 ביקשו המערערים כי בית המשפט יפסול עצמו. הבקשה הוגשה על ידי המערערים 3-1 ו-6-5, קרי ללא המערער 4, שאינו מיוצג ולא התייצב לדיון בפני בית משפט קמא (מכאן ואילך אתייחס למערערים 3-1, ו-6-5 כאל "המערערים"). לטענת המערערים, התנהלותו של בית המשפט מלמדת כי ננעלה דעתו נגדם. בתוך כך, טענו המערערים כי נחשפו ל"אווירה עוינת" מצד בית המשפט כלפיהם מהרגע הראשון של הדיון. עוד טענו המערערים כי בית המשפט ביקש לכפות עליהם לקיים דיון הוכחות, על אף שלא היו מוכנים לכך, וכי הדבר פוגע בזכותם היסודית לנהל את הגנתם. שתי התובעות מטעם המשיבה – הן באת כוח המשטרה הן באת כוח המשרד להגנת הסביבה – התנגדו לבקשה לפסלות שופט. עו"ד זקן גבעתי, שייצגה את משטרת ישראל, טענה שהמערערים מנסים בכל דרך אפשרית לדחות את הדיון בעניינם. אף עו"ד אורנשטיין, שייצגה את המשרד להגנת הסביבה, סברה כי הבקשה חסרת בסיס, וכי היא הוגשה שלא בתום לב ובמטרה להאריך את הדיונים. בית משפט השלום דחה את בקשת הפסלות בו ביום שהוגשה. בתוך כך, קבע בית המשפט כי פרוטוקול הדיון "משקף את הנאמר בו ומדבר בעד עצמו". עוד קבע בית המשפט כי משום שלא התקיים בתיקים דיון לגופו של עניין, ומשום שלא נחשף לראיות וליריעת המחלוקת, לא גיבש בית המשפט כל דעה ביחס לתוצאות ההליך. בית המשפט אומנם ציין כי בדיון הביע אי נוחות מהתנהלותו הדיונית של סניגורם של המערערים (למשל, ביחס לעיתוי בקשתו להגשת כתב אישום מתוקן), אולם קבע כי לא מדובר במגמתיות נגד המערערים, אלא להיפך – מתן אפשרות לסניגורם להשיב לתהיות שהתעוררו כתוצאה מהתנהלותו. מכל מקום, בית המשפט נעתר לבקשת המערערים להשהות את הדיון בתיקים על מנת לאפשר להם לערער לבית משפט זה, וקבע דיון נוסף ליום 18.6.2013. להשלמת התמונה יצוין, כי המערערים הגישו לבית משפט השלום ביום 29.5.2013 "בקשה דחופה לתיקון פרוטוקול". בבקשה ביקשו המערערים, בין השאר, להוסיף לבקשת הפסלות את הטענה שבית המשפט איים על המערערים בהוצאת צו סגירה מבלי לשמוע ראיות בעניין. שתי באות כוחה של המשיבה, כל אחת בנפרד, לא התנגדו לתיקון, אם כי עו"ד זקן גבעתי הסתייגה מנכונותם של הדברים. בערעור צוין כי עד למועד הגשת הערעור לא ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה לתיקון פרוטוקול. 4. על החלטת בית המשפט שלא לפסול עצמו הוגש הערעור שלפניי. בערעור ארוך ומפורט חזרו המערערים בהרחבה על טענותיהם בפני בית משפט השלום, והעלו טענות נוספות. אף בכתב הערעור עצמו חזרו המערערים על כל טענה מספר פעמים, בשינויי נוסח. בתמצית, בפי המערערים מספר טענות המצדיקות, לשיטתם, לפסול את בית משפט קמא מלדון בעניינם: ראשית, העובדה שבית המשפט ביקש לנהל דיון הוכחות בתיקים על אף העובדה שהמערערים לא היו מוכנים לדיון כזה. לטענת המערערים, מהחלטת בית המשפט מיום 14.11.2012 הבינו כי שני התיקים קבועים להקראה, ולכן לא התכוננו לדיון הוכחות. יש לציין כי באת כוח המשרד להגנת הסביבה סברה אף היא כי התיק בו היא מטפלת (בת"פ 38329-09-12) קבוע להקראה, אולם מנגד באת כוח משטרת ישראל הגיעה מוכנה לנהל דיון הוכחות בתיק בו היא מטפלת (ת"פ 40949-09-10), ואשר בו ביקש בית המשפט לנהל הוכחות. בנוסף, טוענים המערערים גם נגד החלטות דיוניות נוספות של בית המשפט, ובהן הטענה כי בית המשפט ביקש לבצע בת"פ 38329-09-12 הקראה "פורמלית" בלבד, וכי הוא הפך את ההחלטה בדבר איחוד התיקים לפלסתר בכך שביקש לנהל הוכחות רק באחד התיקים. שנית, טענו המערערים כי בית המשפט איים עליהם בהוצאת צו סגירה לעסק, אשר לכאורה מצוי בניהולם, ללא כל תשתית ראייתית ומבלי שהתבקש לכך. לשיטתם, האיום היווה "מעין סנקציה בגין אי ההבנה [...] ונוכח רצונו של בית המשפט לנהל דיון הוכחות בכל מחיר". בהקשר זה טענו המערערים כי התובעות "עטו על אמירתו זו של בית המשפט קמא כמוצאות שלל רב". שלישית, טענו המערערים כי חוסר הניטרליות של בית משפט קמא מתבטא גם בכך שביקש לייחס לרעתם את כל הפגמים הדיוניים ואי ההבנות שאירעו בהליך. זאת, אף כאשר לתובעות מטעם המשיבה היה חלק גדול בפגמים, למשל בכך שגם התובעות לא נערכו לטיפול מאוחד בשני התיקים. 5. דין הערעור להידחות. אשר להחלטת בית המשפט לנהל דיון הוכחות בישיבה שהתקיימה ביום 29.5.2013: זוהי החלטה דיונית, וככל החלטה דיונית אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות (ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (21.5.2009); ע"פ 8340/09 אלמליח נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (2.11.2009); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006) (להלן – מרזל)). כך, אף אם נפלה טעות בהחלטה, ולמותר לציין כי אינני מביע עמדה בדבר, הרי שהמסלול הראוי להשיג על ההחלטה אינו בערעור פסלות שופט, אלא בערעור על פסק הדין כולו בגדרי ההליך הפלילי, אם יורשעו המערערים ויחליטו להגיש ערעור (ראו למשל, ע"פ 4978/12 עדות נ' מדינת ישראל (12.7.2012)). אף דינן של השגותיהם הנוספות של המערערים על החלטותיו הדיוניות של בית המשפט להידחות מטעמים אלה. מעבר לכך יצוין, כי בכותרת ההחלטה מיום 14.11.2012, בה נקבע כי התיק ייקבע להקראה ליום 29.5.2013, צוין רק ההליך ת"פ 38329-09-12, ולכן כלל לא ברור שציפייתם של המערערים כי שני התיקים נקבעו להקראה היא ציפייה מבוססת. אשר לטענה בדבר ה"איום" על סגירת העסק: טענה זו אינה נתמכת בפרוטוקול הדיון. כבר נפסק, כי בטענות לפסלות שופט נודעת חשיבות רבה לפרוטוקול הדיון (ראו למשל, ע"פ 5592/92 אוחיון נ' מדינת ישראל (10.12.1992); מרזל, בעמ' 348). המערערים טענו כי בית המשפט איים בסגירת העסק, אולם הודו שאמירה זו אינה מופיעה בפרוטוקול. עוד טענו המערערים כי פרקליטותיה של המשיבה עטו על האמירה כמוצאות שלל רב, אולם שוב הודו שאף אמירותיהן של הפרקליטות מטעם המשיבה אינן מופיעות בפרוטוקול. אף על פי כן, בבקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה לאחר הדיון, ביקשו המערערים אך ורק להוסיף לבקשת הפסלות את הטענה כי בית המשפט איים בסגירת העסק, אולם לא ביקשו להוסיף את האמירות בחלקים האחרים של הדיון בהם טענו המערערים כי נאמרו הדברים (נזכיר, שטרם התקבלה החלטה בבקשה לתיקון פרוטוקול). אי לכך, לא ברור מה היה תוכן התבטאותו של בית המשפט, או באילו נסיבות הדברים נאמרו, אם נאמרו. בהתחשב בדברים אלה, מובן כי לא ניתן להיעתר לטענת המערערים (ראו והשוו, ע"פ 6980/04 סנס נ' ברוש (21.10.2004)). זאת ועוד, בעת דחיית בקשת הפסלות ציין בית המשפט כי פרוטוקול הדיון "משקף את הנאמר בו ומדבר בעד עצמו" (יש להניח שמשפט זה נאמר בעקבות טענות של המערערים כי הפרוטוקול אינו משקף את שהתרחש בדיון). הלכה היא, שכאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצד הטוען לפסלות לבין השופט, חזקה שעמדת השופט היא העמדה המשקפת את המציאות, והנטל לסתירת החזקה הוא נטל כבד (ראו, ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2) 599, 613 (1999); ע"פ 3486/13 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (19.5.2013); מרזל, בעמ' 90-87). המערערים לא עמדו בנטל לסתור חזקה זו. יוער כי אף לוּ הייתה נאמרת האמירה לה טענו המערערים, הרי שבהינתן טענות הערעור והחומר שהוגש בערעור ספק רב אם טענה זו הייתה מלמדת על כך שדעתו של בית המשפט "ננעלה" במקרה דנא ומצדיקה את קבלת ערעור הפסלות. אשר לטענה כי בית המשפט מייחס למערערים את הפגמים הדיוניים בהליך ופועל באופן שאינו ניטרלי: בחומר שלפניי אין ביסוס מספק לטענה זו, ואולי אף להיפך (על הצורך בתשתית עובדתית לטענות העומדות בבסיס ערעור הפסלות, ראו מרזל, בעמ' 85-84). כך, למשל, בהחלטתו ציין בית המשפט במפורש "אי נוחות" מהתנהלות בא כוחם של המערערים בעניין מסוים, אולם עוד צוין כי התבטאויותיו בהקשר זה נועדו לאפשר לבא כוח המערערים להשמיע דעתו בעניין. מכל מקום, תחושתם הסובייקטיבית של המערערים כי בית המשפט גיבש דעתו ביחס אליהם, אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות לפי סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, על המערערים להוכיח כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו למשל, ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007); ע"פ 1511/13 גיאט נ' מדינת ישראל (3.3.2013)). המערערים לא השכילו לבסס עילה כאמור. 6. לפני סיום יצוין, כי כתב הערעור בשלמותו התקבל בבית משפט זה ביום 11.6.2013, קרי, 12 ימים לאחר החלטת בית משפט קמא שלא לפסול עצמו, ושבוע ימים לפני המועד שנקבע לדיון נוסף בפני בית משפט קמא. סעיף 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי: "הערעור יוגש [...] תוך חמישה ימים מהיום שבו הודעה לבעלי הדין החלטת השופט". לכאורה, די היה בכך כדי לדחות את הערעור. עם זאת, נוכח העובדה שמהות האיחור וגורם התקלה לא הובררו עד תום, הדבר לא נלקח לחובת המערערים. 7. הערעור נדחה אפוא, מבלי שהמשיבות נדרשו להשיב. יש להניח כי משנדחה הערעור יתנהלו ההליכים ביעילות ובזריזות. ניתן היום, ה' בתמוז התשע"ג (13.6.2013). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13041650_S01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il