מוסא גזאווי נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4160/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4160/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין המערער: מוסא גזאווי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 8.2.06 וגזר הדין מיום 11.4.06 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 951/05 שניתנו על-ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו התשס"ז (13.12.2006) בשם המערער: עו"ד רמי עותמאן בשם המשיבה: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד פסק-דין השופט ד' חשין: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת שידלובסקי-אור) בת"פ 951/05. המערער הורשע (ביום 8.2.2006) בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ובעבירת התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק. בית המשפט השית על המערער (ביום 11.4.2006) עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, מיום מעצרו (4.5.2005), וכן עונשי מאסר מותנים, לתקופות של 18 חודשים ו-6 חודשים, בהתייחס לכל אחת מן העבירות בנפרד. לשלמות התמונה יצוין, כי בכתב האישום יוחסו למערער שתי עבירות נוספות, ואולם מן האחת (חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות) חזרה בה המאשימה, ומן האחרת (הצתה של שני כלי רכב בהתפרעות) זוכה המערער מחמת הספק. המערער משיג על הרשעתו ולחלופין, מבקש הוא להמתיק את עונשו. יוער, כי מתסקיר שירות המבחן שהוגש לנו ביום 3.12.2006, טרם הדיון בערעור, למדנו כי ביום 23.11.2006 החליטה ועדת השחרורים לשחרר את המערער, לאחר שריצה שני שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליו, והוא שוחרר עוד באותו יום. 2. ביום 4.5.2005, בשעה 22:00 לערך, פרץ סכסוך בין המערער לבין המתלונן בעניין מקום חנייתו של רכב. על פי המתואר בכתב האישום, במהלך הסכסוך ניגש המערער אל המתלונן (מאג'ד האדייה) מאחור ודקרו בגבו באמצעות סכין (להלן – הדקירה). כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן פצע בגבו, בסמוך לעמוד השדרה החזי, והוא אושפז למשך חמישה ימים בבית החולים. בעקבות אירוע זה, בשעה 02:00 לערך, החלו התפרעויות במקום, במהלכן יידו משפחות המערער והמתלונן אבנים זו לעבר ביתה של זו. 3. להוכחת אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו, זימנה המשיבה מספר עדים, בכללם המתלונן ושני אחיו, וכן אביו של המערער. המתלונן העיד כי בא למקום האירוע עם שני אחיו, בעקבות תלונה של שוכרי ביתם אודות רכב שהפריע להם. המתלונן הבין כי מדובר ברכבו של המערער, אותו הכיר קודם לאירוע, ועל כן סר לביתו של זה. בכניסה לבית, סמוך למכולת, פגש המתלונן את אביו של המערער, וכן אדם מבוגר נוסף. תחילה דיבר המתלונן עם שני אלה. המערער הגיע גם הוא למקום, ומששמע במה מדובר, אמר כי הרכב שייך לו וכי הוא רוצה לחנות שם. המתלונן הגיב באומרו "אני מדבר עם אנשים מבוגרים ולא עם ילדים", והמשיך לשוחח עם שני המבוגרים. המערער, שכעס על אמירה זו, הלך מהמקום, חזר והחל לאיים על המתלונן, שהשיב לו באיומים. בשלב זה, שב המתלונן לדבר עם המבוגרים, והמערער עמד מאחוריו. המתלונן חש "עקיצה" בגבו, ולאחר מכן היו חילופי צעקות בין הצדדים. המתלונן עזב את המקום, והחל ללכת לקראת שני אחיו, שעמדו בקרבת מקום. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהלך "חתיכת מרחק" הבחין המתלונן כי נדקר בגבו. בעדותם, מסרו שני אחיו של המתלונן גרסה זהה למדי לזו של המתלונן. לדבריהם, מהמקום בו עמדו (כחמישים מטר ממקום האירוע) הבחינו באחיהם, המתלונן, עומד ומדבר עם שלושה אנשים, שאחד מהם זוהה על ידם מאוחר יותר כמערער. כן סיפרו כי הבחינו במערער כשהוא נכנס למכולת הסמוכה, ושב וחוזר למקום האירוע. יודגש, כי אף שני עדים אלו לא ראו את הדקירה. אביו של המערער העיד אף הוא על תגרה אלימה שהתפתחה בין המערער למתלונן, תוך ציון שהמתלונן החל בה. גם עד זה לא ראה את הדקירה. לעניין ההתפרעות, בהודעתו במשטרה מסר אביו של המערער כי באותו לילה פנה יחד עם שניים מבניו – המערער ובן נוסף – אל עבר ביתו של קרוב משפחה של המתלונן, על מנת להגיב על יידוי אבנים ובקבוקי התבערה אל ביתו. בעדותו בפני בית המשפט הכחיש האב את שאמר בהודעתו במשטרה. 4. בתשובתו, הכחיש המערער את העובדות הנטענות בכתב האישום. לעניין הדקירה המיוחסת לו, אמר המערער בעדותו כי ביום האירוע היה עסוק בהכנות למסיבת החתונה שלו, שעמדה להתקיים ביום שלמחרת. בשלב מסוים, הגיע המתלונן למקום וצעק על דודו, בעל המכולת. בשל כך, נזף המערער במתלונן, ובתגובה אמר לו המתלונן לא להתערב. חילופי דברים אלו גלשו להרמת ידיים. המערער הבהיר בעדותו כי המגע הפיזי בינו לבין המתלונן התמצה בדחיפות בלבד. כן הדגיש, כי בעת הויכוח נכחו במקום, מלבד אביו ודודו, גם שכנים וחברים, שבאו לסייע בהכנות לחתונה שלו, ובמקום נוצרה המולה רבת משתתפים. המערער הכחיש כי בהמשך הלילה (לערך בשעה 02:00) השתתף בהתפרעות ליד ביתו של קרוב המשפחה של המתלונן. לדבריו, לא יצא מביתו כל אותו הלילה, כיוון שנאסר עליו לצאת. לבית המשפט הוגש מסמך חתום בידי מספר אנשים, ביניהם גם אביו של המערער (ת/7). על פי האמור במסמך, אדם בשם חאלד באכר עווידה (להלן – חאלד) הודה בפני החתומים על המסמך, כי בנו מוסטפא הוא שדקר את המתלונן. 5. בפסק דינו קבע בית המשפט כי אף שאיש לא ראה את המתלונן נדקר, אין חולק כי הוא אכן נדקר, וכי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשלב שבו נדקר: האם הדקירה התרחשה בשלב הראשון של הקטטה, בעת שבמקום נכחו רק המתלונן, המערער, אביו של המערער ודודו, "שאז הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה היחידה והיא, כי הנאשם הוא שדקר את מאג'ד", או שמא, כגרסת הסניגור, אירעה הדקירה במהלכה של תגרת רבת משתתפים שהתפתחה לאחר השלב הראשון. בית המשפט קבע כי הדקירה אירעה בשלב הראשון. זאת, בהסתמך על דברי המערער, אותם מצא מהימנים, ולפיהם הרגיש את הדקירה (ה"עקיצה" בלשונו) בעת ששוחח עם דודו של המערער – והמערער עמד מאחוריו. בית המשפט ציין, כי אף מעדות המערער עולה כי בעת שהמתלונן דיבר עם דודו, התרעם המערער על צורת הדיבור, והשניים הגיעו ל"הרמת ידיים" האחד על השני. בית המשפט צירף לכך גם את עדותו של אבי המערער, ממנה עולה כי בתחילת האירוע היו משתתפים בודדים. בית המשפט הדגיש כי אף שהמערער לא ידע תחילה כי נדקר בגבו, ולא ראה את המערער דוקר אותו, ניתוח הראיות הנסיבתיות מראה כי האפשרות היחידה היא שהמערער הוא שדקר את המתלונן. בית המשפט הוסיף וקבע, כי כל הראיות שהובאו בפניו לעניין קיומו של חשוד נוסף לדקירה לא היו מהימנות בעיניו. לאור כל אלה הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת הדקירה. לעניין עבירת ההתפרעות, קבע בית המשפט כי גרסתו של המערער, לפיה לא השתתף בהתפרעות, סותרת את עדות אביו, כמו גם את עדותם של שלושה עדי ראייה נוספים. כן קבע בית המשפט כי המערער שיקר בעדותו במשטרה, בה מסר כי היה נעול בביתו בזמן ההתפרעות. המערער הורשע אפוא גם בעבירת ההתפרעות. טענות הצדדים 6. המערער טוען כי קביעות בית משפט קמא בעניין הדקירה נשענות בעיקרן על עדויות המתלונן ושני אחיו. ואולם, מוסיף הוא, עדויות אלו סותרות את הודעותיהם של השלושה במשטרה, וכן סותרות הן האחת את רעותה בסתירות מהותיות. לטענתו, עדויות אלו מתארות מסכת עובדתית נסיבתית מקוטעת, שאין בכוחה להוביל למסקנה אחת ויחידה לפיה ידו של המערער הייתה במעשה הדקירה. המערער מוסיף וטוען כי לאירוע זה קדם סכסוך של שנים בין המשפחות, ועל כן אין להסתמך על עדויות אחיו של המתלונן, כמו גם על עדות המתלונן עצמו, המנסים להאשים את המערער בדקירתו של המתלונן. במקרה שלפנינו, כך המערער, לא ניתן להסתפק בראיות נסיבתיות, משום שקיים חשש סביר כי אנשים אחרים הם שביצעו את המעשים המיוחסים לו. בהתייחסו באופן ספציפי לקביעת בית המשפט כי הדקירה אירעה בשלב הראשון של הקטטה, טוען המערער, כי לא ניתן להבחין בין השלבים השונים, וכי הדקירה אירעה בעת שהמתלונן הוכה על ידי אנשים רבים. המערער מוסיף וטוען, כי "העקיצה" שחש המערער אינה הדקירה, אלא אבן שנזרקה לעברו, ואילו הדקירה עצמה התרחשה בשלב מאוחר יותר. גם על הרשעתו בהתפרעות מלין המערער. לטענתו, אין לייחס שמץ של משקל לעדות העד שסיפר על ההתפרעות (בילאל, בן דודו של המתלונן), שכן מהמקום בו "התבצר" עד זה בעת ההתפרעות, לא ניתן היה לראות מי היו הנפשות הפועלות בהתפרעות. לבסוף טוען המערער, כי עדויותיהם של עדי התביעה מצטיירות כעדויות מגמתיות שנועדו להפליל את המערער במיוחס לו, וזאת אף במחיר של אמירת שקר. 7. המשיבה, מנגד, טוענת כי הרשעת המערער בדין יסודה. לטענתה, יש לבחון את מספר האנשים שנכחו במקום בעת הדקירה ואת זהות הדוקר. לדבריה, בית המשפט קבע כי בעת הדקירה נכחו במקום – מלבד המתלונן – שלושה אנשים, והמערער בכללם. המערער עמד מאחורי המתלונן, ושני האחרים מולו, מה שמחייב את המסקנה כי המערער הוא הדוקר. המשיבה מדגישה כי בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסת המערער. דיון 8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. המערער טוען כי בית המשפט לא יכול היה להסתמך על עדותו של המתלונן, כמו גם על עדויותיהם של שני אחיו. עלי להודות, כי מקצת הטענה אינה נהירה לי. עיון בהכרעת הדין מעלה, כי בית המשפט לא הסתמך – ואף לא נתן משקל – לעדויות מפי אחיו של המתלונן, לצורך קביעתו כי המערער הוא שדקר את המתלונן. בהכרעת הדין נאמר מפורשות: "... מסקנתי זו נסמכת על דברי מאג'ד [המתלונן] שהיו מהימנים בעיני ...". תרתי ולא מצאתי בהכרעת הדין אמירה ממנה עולה כי בית המשפט נתן משקל כלשהו לעדויות האחים. טענתו של המערער בדבר אי מהימנות עדותו של המתלונן, אף היא דינה להידחות. בית משפט קמא קבע כי דברי המתלונן היו מהימנים עליו, ומנגד, הוסיף וקבע (לעניין טענת המערער כי דחף את המתלונן מתוך הגנה עצמית) כי דבריו של הנאשם אינם מהימנים עליו. בטוענו כנגד קביעות אלו, מבקש המערער כי נתערב בממצאי מהימנות של בית משפט. זאת לא נוכל לעשות. "הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא יתערב, למעט במקרים נדירים, בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שהעדים הופיעו בפניה ושניתנה לה ההזדמנות להתרשם מאמינותם" (ע"פ 8215/04 ארז נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.10.2006). לא מצאתי שהמקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים נדירים, שייתכן כי יצדיקו התערבות בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. 9. כפי שהטעים בית משפט קמא, הרשעת המערער מבוססת על מכלול של ראיות נסיבתיות. על דרך פעולתו של בית המשפט בבוחנו ראיות נסיבתיות נקבעו כבר הלכות ברורות בבית משפט זה. סיכומם של דברים הוא זה: "בהסיקו מסקנות מרשיעות מראיות נסיבתיות, על בית המשפט לבחון אותן ראיות בזהירות מופלגת על פי שיקולי היגיון, שכל ישר וניסיון חיים ... מסקנה מרשיעה צריכה להיות המסקנה ההגיונית האחת והיחידה שאין בלתה ... כאשר היא נבחנת על רקע מכלול הראיות הנסיבתיות, ולא על רקע כל ראיה בפני עצמה ... ניתן לחלק את הליך הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות לשלושה שלבים: תחילה, בחינת כל ראיה בפני עצמה; אחר כך, את מארג הראיות בכללותו; ולבסוף, אם מארג הראיות מביא למסקנה מפלילה, יש לבחון את גרסתו של הנאשם ואת כוחה המשכנע – האם בכוחה להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות הקושרות אותו לעבירה" (ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.7.2006; וראו האסמכתאות שם). ניתוחן של הראיות הנסיבתיות שבתיק, מביא אף אותי למסקנה, כי האפשרות ההגיונית היחידה היא שהמערער הוא שדקר את המתלונן. כמתואר לעיל, המתלונן הרגיש "עקיצה" בגבו, בעת שעמד סמוך למערער, לאביו ולדודו. המערער עמד מאחורי המתלונן. בסופו של האירוע (שקדם להתפרעות בהמשך אותו לילה), הסתבר שהמתלונן דקור בגבו. קו ישר מוביל בין תחושת ה"עקיצה" שהמתלונן חש לבין העובדה שנדקר. בעניין זה, לא מצאתי ממש בספקולציה של המערער כי ה"עקיצה" הינה אבן שנזרקה לעברו של מתלונן. כאמור לעיל, בית משפט קמא הבחין בין שני שלבים שונים, וקבע שהדקירה אירעה בשלב הראשון, שבו לא היו שותפים נוספים לתגרה, מלבד קומץ האנשים שצוינו לעיל. לעניין ההבחנה בין שני שלבי האירוע, הסתמך בית המשפט גם על עדותו של אבי המערער. אוסיף בהקשר זה, כי אף העולה מהודעתו של המערער במשטרה (מיום 8.5.2005) סותר את גרסתו המאוחרת, לפיה כבר בתחילתו של האירוע היו שותפים לקטטה אנשים רבים. בהודעתו סיפר המערער כי בתחילה הבחין בבחור (המתלונן) צועק על דודו. לאחר שנזף במתלונן על כך, החלו ביניהם חילופי מכות: "בהתחלה היינו רבים אני והוא, ואז באו ישר עוד שניים שאני לא מכיר אותם ושלושתם הרביצו לי ... ונפלתי על האדמה ... והם המשיכו שלושתם להרביץ לי ... אני לא התעוררתי ושהתעוררתי היו הרבה אנשים מהמשפחה ומהשכונה והשלושה שתקפו אותי לא היו שם". נמצא, כי בהודעתו הבחין המערער עצמו בין שני שלביו של האירוע. 10. מוסיף המערער וטוען כי ישנו חשש סביר שאדם אחר – בנו של חאלד – הוא שביצע את הדקירה, ולפיכך, לא ניתן להסתמך על הראיות הנסיבתיות שבתיק. אף טענה זו אין בידי לקבל. בעדותו, הכחיש חאלד את דברי אבי המערער והעדים שעימו, כאילו הודה בפניהם שבנו, מוסטפא, הוא הדוקר. בעדותו סיפר חאלד, כי אביו של המערער, יחד עם אנשים נוספים, "שאלו אותי אם אני יכול לעשות איתם חסד ושאני אגיד שהבן שלי הקטין הוא שדקר בסכין, וכך הוא לא ייכנס לבית סוהר" (עמ' 71 לפרוטוקול). חאלד הכחיש מכל וכל כי בנו הוא הדוקר. בעניין זה אמר בית המשפט: "איני רואה לנכון לסמוך על קיומו של חשוד נוסף לדקירה. כל הראיות שבאו בפני בעניין זה לא היו מהימנות בעיני ואיני רואה לנכון לקבוע ממצא כל שהוא בעניין זה". אף בקביעה זו, המבוססת על ממצאי מהימנות, אין מקום להתערב. 11. באשר להרשעתו בעבירת ההתפרעות, טוען המערער כי אין לקבל את עדותו של בילאל, שהעיד על השתתפותו של המערער בהתפרעות. לטענתו, עד זה לא יכול היה לראות – מהמקום בו שהה – את שהוא טוען לו. טענה זו מהווה למעשה חזרה על המשתמע מחקירתו הנגדית של בילאל על ידי בא-כוחו של המערער. שם, שב והצהיר העד על בטחונו בזיהוי. עדות זו התקבלה על דעתו של בית משפט קמא, ואף בכך איני מוצא מקום להתערב. אוסיף, כי בית משפט קמא תמך עדות זו בשקריו של המערער, שטען כי היה נעול בביתו בזמן הרלוונטי, טענה הסותרת, בין השאר, את גרסתו של אביו. אשר על כן, דעתי היא כי אף הערעור על הרשעת המערער בעבירת התפרעות דינו להידחות. 12. אשר לערעורו החלופי על חומרת העונש – כזכור, המערער שוחרר זה מכבר, לאחר ריצוי שני שליש מעונש המאסר שהושת עליו. ממילא, התייתר ערעור זה, שהוגש בחודש מאי 2006, ונשמע בחודש דצמבר. לא אכחד כי מצב זה, בו ערעור מתייתר בשל כך שנאשם מסיים לרצות את עונשו בטרם נשמע ערעורו, אינו מניח את הדעת. 13. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, כ"א בטבת תשס"ז (11.1.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06041600_F03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il