הראל ישראלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4152/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4152/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: הראל ישראלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 243-07-12 שניתן ביום 28.4.2013 על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק בשם המערער: עו"ד ברק זיו אור; עו"ד רועי לביא בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בת"פ 243-07-12 (כב' השופט ד"ר ע' מודריק), בגדרו הושת על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים, ללא ניכוי ימי מעצרו, מאסר מותנה של שנה וחצי, לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות ופיצוי בסך 1,500 ₪. המערער הורשע בעבירות במסגרת שני אישומים מנותקים – בראשון כפר העורר, ניהל הליך הוכחות והורשע, ובשני הודה. רקע והליכים קודמים 2. על פי כתב האישום הראשון, ניגש המערער לנתין זר סודני, שהגיע לישראל אך לאחרונה והיה בדרכו למקום מגוריו בתום עבודתו (להלן: המתלונן). המערער אחז במתלונן ומשך אותו אל עבר בניין סמוך, כופף את ידו של המתלונן סביב עמוד שער ברזל והיכהו בחזהו, תוך שהוא מציג עצמו, בכזב, כשוטר. המערער דרש מהמתלונן להציג לו תעודת זהות ולתת לו את ארנקו, הורה לו להתיישב על הקרקע ודרש לערוך חיפוש על גופו של המתלונן. כשהתיישב המתלונן, בעט בו המערער ולקח את סכום הכסף שמצא בארנקו– 170 ₪. כשביקש המתלונן להתרחק, הורה לו המערער להישאר במקומו, שלף מוט ברזל שנשא עימו ודקר באמצעותו את המתלונן בידיו. לאחר מכן אחז המערער במתלונן והוליך אותו עד לפתחה של חנות מכולת. המערער נכנס לחנות והמתלונן ניסה להימלט, אך אז רדף המערער אחריו, אחז בו בשנית והמשיך להוליכו לכיוון לא ידוע, עד אשר הגיע שוטר ועצר את המערער. בחיפוש שנעשה על גופו של המערער, לאחר שסירב לחלוץ את נעליו, נתגלתה סכין שהוסלקה בגרבו. בגין מעשים אלו הורשע המערער בביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות (שימוש בנשק קר) לפי סעיף 402(ב), התחזות כעובד ציבור לפי סעיף 283(2) והחזקת סכין לפי סעיף 186(א) – כולם לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: האירוע הראשון). כשבוע לאחר הגשת כתב האישום האמור, שוחרר המערער לחלופת מעצר בדמות מעצר בית לילי. לאחר הכרעת הדין ובטרם נגזר דינו של המערער, הוא ביצע עבירות נוספות, בהן הודה. לפי כתב האישום השני, עלה המערער בשעות אחר הצהריים לאוטובוס ופנה לאדם מבוגר שישב בקדמתו. כאשר האדם המבוגר נעמד על מנת לאפשר למערער להתיישב לידו – תפס המערער את מקומו של הנוסע ומנע ממנו מלשוב אליו. הנהג עצר את האוטובוס, וביקש מהמערער לעבור למושב אחר. בתגובה, המערער הכה את הנהג בפניו, ירק עליו, ירד מן האוטובוס והחל לדפוק בחוזקה באגרופיו על חלון הנהג, תוך שהוא אוחז בסכין יפנית. הנהג קם ממושבו והחל לפנות נוסעים מן האוטובוס. אז חזר המערער אל האוטובוס, התיישב במושב הנהג, סגר את דלתות האוטובוס בטרם ירדו ממנו כל הנוסעים וניסה לפתוח בנסיעה, ללא הצלחה. מיד לאחר מכן התקדם המערער לכיוונו של הנהג, שעמד מחוץ לאוטובוס. המערער הניף את הסכין בידו ופגע בזרועו של הנהג. הנהג שלף את אקדחו על מנת להרתיע את המערער וירה באוויר. שוטר שהיה באזור הגיע למקום והורה למערער להניח את הסכין. המערער ניסה להימלט, עד שנתפס בסיוע שוטרים נוספים שהגיעו לאזור. בגין מעשים אלו יוחסו למערער עבירות של תקיפת עובד ציבור תוך שימוש בנשק לפי סעיף 382, ניסיון להשתמש ברכב ללא רשות לפי סעיף 413ג, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 והחזקת סכין לפי סעיף 186(א) – כולם לפי חוק העונשין (להלן: האירוע השני). המערער הודה, כאמור, בכתב האישום השני שהוגש נגדו, וזה צורף להרשעה בגין כתב האישום הראשון. גזר דינו של המערער מושא הערעור שבפנינו ניתן בגין שני האירועים. בתקופה החל מהאירוע השני ועד למתן גזר הדין – שהה המערער במעצר. טענות הצדדים 3. הערעור נסוב סביב שניים מרכיבי העונש שנגזרו על המערער – ארבע שנות מאסר בפועל והחלטת בית המשפט המחוזי שלא לנכות מתקופה זו את ימי מעצרו, בגין הקביעה כי המערער הפר את תנאי שחרורו שנקבעו לאחר הגשת כתב האישום הראשון. באשר לתקופת המאסר בפועל, טוען בא כוח המערער שלוש טענות מרכזיות. הראשונה, בית המשפט קמא לא פעל על פי הוראות תיקון 113 לחוק העונשין, עת קבע כי "מתחם העונש הראוי בעבירות אלימות מכוונות נע סביב מספר שנות מאסר" מבלי לקבוע מתחם קונקרטי. השניה, מתחם הענישה הרחב שנקבע הוא מחמיר ביחס לעונשים שהוטלו במקרים דומים. השלישית, יש להעניק משקל רב יותר, ולקולא, לתחלואותיו הנפשיות והאישיותיות של המערער, לסיבות שהביאוהו לביצוע האירוע השני ולנסיבות נוספות. המדינה מסכימה לטענת הסנגור, לפיה מתחם הענישה שנקבע אינו מתיישב עם הוראות תיקון 113 לחוק העונשין, אך אין די בכך לעמדתה על מנת להתערב בגזר הדין. מנגד, באשר לטענת חומרת מתחם הענישה שנקבע, באת כוח המדינה סבורה כי בשונה מהפסיקה המקלה אליה הפנה הסנגור, עסקינן בעבירת שוד בנסיבות מחמירות – שוד מזויין, ולפיכך המתחם שנקבע הוא הולם מבחינת חומרתו. כמו כן, נטען כי על אף שבשל טעות בית המשפט המחוזי לא הופעל מאסר על תנאי בר הפעלה שהיה תלוי ועומד כנגד המערער – החליטה המדינה שלא לערער על כך לאור התחשבות במצבו הנפשי של המערער. בסופו של יום הסכימה המדינה להפעלת המאסר המותנה בחופף. לבסוף, באשר לטענות הסנגור בדבר מבנהו האישיותי של המערער, מצבו הנפשי מושך לעמדתה לשני הכיוונים, לקולא אך גם לחומרה. 4. באשר לאי ניכוי ימי מעצרו, טוען הסנגור כי שגה בית המשפט קמא, היות והמערער כלל לא הפר את תנאי שחרורו, משום שהאירוע השני התרחש בשעות אחר הצהריים. קרי, בשעות בהן המערער לא היה תחת התנאי המגביל של מעצר בית. יתרה מזאת, אף לו היה מפר את תנאי חלופת המעצר, אין בכך די על מנת להצדיק את אי ניכוי ימי המעצר לאור ההלכה הפסוקה. מנגד, באת כוח המשיבה טוענת כי אמנם הנוהג הוא לנכות ימי המעצר, אך בית משפט קמא נימק את החלטתו ועל כן אין להתערב בה, זאת בניגוד להשמטות מקריות. בנוסף, כאמור, המדינה לא ערערה על אי הפעלת המאסר המותנה כנגד המערער, ויש בכך לגישתה מעין איון הטענה בדבר אי הניכוי, משום שמדובר בתקופה העולה על ימי מעצרו. בדיון שנערך בפנינו הצענו למדינה לשקול בחיוב להיענות לניכוי ימי המעצר, אך לאחר התייעצות דחתה המדינה את המלצתנו. דיון והכרעה – תקופת המאסר בפועל וניכוי ימי המעצר תקופת המאסר בפועל 5. כאמור, בין הצדדים קיימת הסכמה כי בית המשפט קמא שקבע את מתחם הענישה, או ליתר דיוק שלא קבע באופן מלא ולא תחם את עונש המאסר ההולם במספר שנים קונקרטי, לא יישם כהלכה את הוראות תיקון 113 לחוק העונשין. קביעת מתחם ענישה ראוי ככזה ה"נע סביב מספר שנות מאסר" היא רחבה ועמומה מדי. בית המשפט קמא אמנם ציין את המתחם הספציפי לעמדת המשיבה, בין שלוש לשש שנות מאסר, אל מול עמדת בא כוח המערער לפיה רף הענישה העליון בדבר עבירת השוד עומד על שנתיים, אך לא הכריע מפורשות בין המתחמים הנטענים. עם זאת, יודגש כי אין משמעות הדבר היא שבית המשפט קמא בהכרח הסתמך על מתחם הענישה הנטען על ידי המשיבה, מבלי לבחון את העניין לגופו באופן עצמאי. תיקון 113 לחוק העונשין מבקש להתמודד עם חוסר בהירות זה, ועומד על חשיבות בחינה מפורשת מעין זו והעלתה על הכתב בפסק הדין. דרישה זו אכן לא יושמה כראוי במקרה שלפנינו. זאת ועוד, היחס בין שני האישומים לעניין העונש אינו ברור דיה. ואולם, אין הדבר אומר כי בהכרח יש להתערב בגזר הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא (ע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל (6.10.2013); ע"פ 772/13 יחיא נ' מדינת ישראל (29.6.2014)). ערכאת הערעור תתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית רק מקום בו קיימת סטייה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ראו למשל: ע"פ 200/13 ברמן נ' מדינת ישראל (5.2.2014); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998)). לאמור: במצב בו הערכאה הדיונית לא קבעה מתחם ענישה הולם, או שלא קבעה אותו כהלכה – משמעות הדבר אינה בהכרח ביטול פסק הדין. השאלה שמתעוררת ומונחת לפתחו של בית המשפט שלערעור היא מהו העונש הראוי שיש לגזור על הנאשם, תוך התחשבות במתחם הענישה ההולם. כך יישמרו עקרונות היסוד של תיקון 113 לחוק העונשין, אף אם בית המשפט קמא לא מילא אחר הוראות התיקון באופן מלא. לפיכך, יש לבחון האם עונש המאסר שהוטל על המערער, קרי 4 שנים, הוא ראוי. 6. המעשים אותם ביצע המערער הם חמורים מאוד, אף אם הנזק הפיזי שנגרם לקרבותיו בסופו של יום אינו רב. המערער בחר בקרבנות הנתפסים כחלשים בחברה בשני האירועים. באירוע הראשון בחר לשדוד נתין זר, אשר נמצא בארץ תקופה קצרה בלבד, סביר להניח שאינו בקיא בחוקיה וספק אם הוא יודע למי לפנות בעת צרה. לכך יש להוסיף את התחזות המערער כשוטר, המהווה ניצול ציני של קרבן העבירה בו בחר. בהקשר זה אף יש לציין כי מדובר באדם חלש במיוחד מבחינה כלכלית, והמערער בבחירתו במתלונן כקרבנו לעבירת השוד, בחר לגזול ממנו את פת לחמו. על כן, סכום הכסף הפעוט שנלקח מהמתלונן אינו מהווה שיקול לקולא. בתמונה הרחבה של המקרה, אף עסקינן במובן מסוים במעין שיקול לחומרה. האירוע השני הופנה אמנם בעיקרו כלפי נהג האוטובוס, אך הוא החל מהתנכלות המערער לאדם מבוגר. ניתן להניח כי פגיעות זו של השניים עמדה בלב שיקוליו של המערער לבחור בהם כקרבנותיו. בנוסף, ניכר כי המערער נקט באלימות מכוונת אך לשם נקיטתה. הוא היכה את המתלונן מספר רב של פעמים, באמצעים שונים, לרבות על ידי מוט מתכת, אף לאחר ששדד ממנו את מעט כספו. המערער חדל ממעשיו רק כאשר נעצר על ידי שוטרים שהוזעקו למקום על ידי עוברי אורח. זאת בניגוד למקרים בהם נפגעים הקרבנות אגב נטילת רכושם ותוך כדי מאבקם בשודד. כך גם לא הרפה מנהג האוטובוס ומנוסעיו והמשיך לאיים על הסובבים אותו, דקר את הנהג בזרועו לאחר שניסיונו לנהוג באוטובוס על נוסעיו כשל ולא הרפה אף לאחר שהגיע שוטר למקום. אם כן, לא ניתן להמעיט מחומרת מעשיו של המערער. בחירתו בעוברי אורח תמימים והתנהגותו הבלתי צפויה, אשר נובעת ככל הנראה ממצבו הנפשי כפי שיתואר בהמשך – יש בהן כדי להטיל מורא על הציבור בכללותו. מעבר להיבט הכלכלי של השוד אותו ביצע המערער והפגיעות הפיזיות שנגרמו לקרבנותיו, אין לשכוח את הפגיעות הנפשיות שמעשים אלו מסבים לקרבנות העבירות, לצד הפגיעה בשלומו ובבטחונו של הציבור (ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2013)). על מתחם הענישה הראוי לשקף חומרה זו. ואכן, רבות נכתב על חומרת עבירת השוד, בייחוד כאשר היא מופנית כנגד אנשים הנתפסים כחלשים, חסרי הגנה או חסרי ישע (ראו לדוגמה: ע"פ 1864/11 דוידוב נ' מדינת ישראל (7.11.2012); עניין פלוני, לעיל), ובפרט כאשר השודד נוקט כלפי קרבנותיו באלימות מכוונת (ע"פ 1286/13 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל (20.1.2014)). לכך יש להוסיף את האירוע השני, אשר לאור מאפייניו הייחודיים לא מצאתי מקרה דומה לו ממנו ניתן ללמוד על ענישה נהוגה, אולם חומרתו ברורה. 7. המערער אובחן כסובל מסכיזופרניה, מאניה דיפרסיה ומהפרעת אישיות אנטי סוציאלית. מהתסקיר בעניינו עולה כי אופיין בהתפרצויות זעם עוד מגיל צעיר, אושפז בעבר בשל מצבים פסיכוטיים והתמכרותו לסמים. הוא צבר שש הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות תקיפה שונות, איומים וניסיון לגניבת רכב. במהלך השנים ניסה להיגמל מסמים, אך ללא הצלחה. זאת על אף סיוע שקיבל מגורמי בריאות הנפש השונים. הסנגור טוען כי הגם שמרשו נמצא כשיר לעמוד לדין, יש לראות במצבו הנפשי נסיבה מקלה משמעותית וגורם למעשיו. טיעונו נסמך על ספרות רחבה באשר למאפייני הפרעת האישיות האנטי סוציאלית, ביניהן "סובלנות נמוכה מאוד לתסכול, וסף נמוך לפורקן תוקפנות לרבות אלימות" ו-"אי-יכולת לחוות אשמה ולהפיק תועלת מהנסיון ובעיקר מעונש". על כן טוען הסנגור כי יכולתו של המערער להימנע ממעשיו ולהבין את הפסול בהם פחותה, ויש בכך כדי להשפיע על עונשו לפי סעיף 40ט לחוק העונשין . בהקשר זה מוסיף בא כוח המערער כי אין להתייחס לעברו הפלילי כנסיבה מחמירה, מאחר שאין ביכולתו ללמור מהעונשים המוטלים עליו כאדם מן היישוב. יתרה מזאת, האירוע השני התרחש יומיים לאחר פטירת אביו, בעקבותיה היה שרוי בדיכאון ונטל סמים בשילוב כדורים פסיכיאטרים בסמוך לאירוע ופעל תחת השפעתם. לדברי המערער, פילל למותו ומשום כך המשיך במעשיו חרף יריות נהג האוטובוס באוויר והשוטר שהגיע למקום. 8. יוזכר כי המערער נמצא כשיר לעמוד לדין, על אף תחלואותיו הנפשיות והאישיותיות שתוארו. אף אם יכולתו של המערער לשלוט על מעשיו באירוע השני הייתה מוגבלת – הרי שנקבע כי היא קיימת. אכן, מדובר בנסיבות מורכבות המעלות שאלות באשר לענישת מורשעים הסובלים מהפרעות נפשיות שונות. ואולם, שיקול ההרתעה האישית אינו שיקול הענישה היחיד. לצידו עולה, וביתר שאת במקרה הנדון, שיקול של מניעת סיכון לשלומו ובטחונו של הציבור. העובדה כי המערער בחר באנשים חלשים ובנוסעי אוטובוס תמימים כקרבנותיו מעצימה אף יותר צורך זה. בהקשר זה אפנה לטענת באת כוח המשיבה, כי מצבו הנפשי של המערער מהווה הן שיקול לקולא לאור האמור, אך גם הן שיקול לחומרה בשל מסוכנותו הגבוהה הנובעת ככל הנראה ממצבו. אף אם טיעון זה אינו חף מקשיים, הרי שלכל הפחות מעשיו של המערער ועברו הפלילי מחלישים את עמדת הסנגור, לפיה עונש המאסר שהושת על המערער חמור מדי לנוכח מבנהו האישיותי. אף אם יש להצטער על כך שהמדינה, משיקולי תקציב ומשיקולים אחרים, אינה מטפלת באופן מלא באנשים הסובלים מתחלואות נפשיות כגון המערער – הצורך להגן על הציבור ממעשים מעין אלו עודנו קיים ומהווה שיקול ממשי וחשוב בענישה. עוד יצויין כי בעניינו הקונקרטי של המערער נערכו ניסיונות רבים ומגוונים של גורמי בריאות הנפש לסייע לו, אך הוא גילה קושי בשמירה על עקביות והתמדה בטיפולים וניתק עימם קשר. 9. לפתחו של בית משפט זה הגיע לאחרונה מקרה דומה למקרה הנדון, ופסק הדין בו ניתן סמוך לאחר הדיון שהתקיים לפנינו (ע"פ 7939/13 מדינת ישראל נ' טרקין (20.5.2014), מפי כב' השופט א' שהם, בהסכמת כב' השופט א' רובינשטיין ובהסכמתי). בשל מורכבות סוגיית מצבו הנפשי של המערער והדמיון בין המקרים, אפרט עליו במעט. עסקינן בתיק בו ערערה המדינה על קולת העונש אשר הושת על המשיב בגין ניסיון שוד, איומים והחזקת סכין. עבירות בהן הודה במסגרת הסדר טיעון. המשיב התקרב לאישה מבוגרת (להלן: המתלוננת), אחז במפתיע בתיקה ומשך אותו בכוח. המתלוננת התנגדה, אך המשיב המשיך למשוך את התיק בחוזקה, תוך שהוא מפיל את המתלוננת אל הקרקע. לאחר נפילתה המשיכה המתלוננת לאחוז בתיק והחלה לצעוק לעזרה. המשיב הרפה את אחיזתו בתיק ונמלט מהמקום. שוטר הבחין במעשיו, וכאשר התקרב אליו השוטר, המשיב נופף בסכין לעברו של השוטר ואיים עליו. רק לאחר שהשוטר כיוון את אקדחו אל עבר המשיב, הוא השליך את הסכין ונעצר. המשיב אף הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה ומהפרעת אישיות אנטי סוציאלית. לחובתו שמונה הרשעות קודמות, והוא דר רחוב, אלכוהוליסט ומכור לסמים. בעת האירוע היה שרוי תחת השפעת אלכוהול וטען כי ניסה לגנוב את התיק משום שנזקק לכסף לרכישת מזון ולמימון סמים. בית המשפט המחוזי השית עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שנתיים. בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה, וקבע כי בנסיבות העניין העונש שהוטל אינו מספק לנוכח חומרת מעשיו. על המשיב נגזרו שלוש שנות מאסר, תוך שבית משפט זה הדגיש כי לא מוצה עימו הדין הן בשל מצבו הנפשי ונסיבות חייו הקשות, והן לאור הגישה לפיה אין זה ראוי למצות את מלוא חומרת הדין עם נאשם בקבלת ערעור על קולת עונשו. עינינו הרואות כי העונש שהושת בגין מעשים אלו הוא ראוי בהשוואה לעניין טרקין. זאת בייחוד לאור חומרת מעשיו של המערער, העולה על חומרת המעשים בעניין טרקין משני טעמים. ראשית, האלימות שהפעיל כלפי קרבנותיו הייתה מכוונת ויזומה כאמור לעיל. שנית, עסקינן בשני אירועים נפרדים, ובאירוע השני הטיל המערער מורא לא רק בשוטר שהיה באזור, אלא על כל נוסעי האוטובוס ובייחוד על הנהג שעשה מלאכתו נאמנה. יתרה מזאת, הובהר כי לגישת בית משפט זה בעניין טרקין העונש הראוי אף חמור מהעונש שהושת בפועל, אולם עסקינן היה בערעור על קולת העונש. פתרון של טיפול עדיף כמובן, אך בהעדר אלטרנטיבה נגישה ומספקת – אין מנוס מלהטיל עונש מאסר למספר שנים, גם תוך התחשבות בנימוקים לקולא אותם היטיב להציג הסנגור. לסיכום, לא מצאתי לנכון להתערב בעונש המאסר בפועל שהושת על המערער. ניכוי ימי המעצר 10. שונה הוא המצב באשר להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לנכות את ימי מעצרו של המערער. ניכוי ימי מעצרו של מורשע מתקופת המאסר שנגזרה עליו הושרשה בפסיקה זה מכבר. הדבר נובע מהזכות לחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומהימנעות מכפל ענישה, לא כל שכן מדובר בענישה בדמות מעצר. לפיכך, ימי מעצר לא ינוכו מעונש המאסר רק במקרים חריגים במיוחד (ראו למשל: רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה (28.6.2005); על"א 9/82 סלומון נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 609 (1983)). במסגרת שני התיקים מושא הערעור, המערער היה עצור מאחורי סורג ובריח תקופה מצטברת משמעותית של 117 ימים – 14 ימים ממעצרו בעקבות האירוע הראשון ועד לשחרורו לחלופת מעצר, ו-113 ימים ממעצרו בעקבות האירוע השני ועד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בא כוח המערער טוען כי שגה בית המשפט בקובעו שהמערער הפר את תנאי שחרורו, היות והאירוע השני התבצע על ידי המערער בשעות אחר-הצהריים, בעוד תנאי השחרור בעניינו היו מעצר בית לילי בלבד והפקדת ערבויות. דהיינו, המערער ביצע את העבירות האמורות עת רשאי היה להתהלך חופשי. אכן, טכנית ניתן לטעון כי המערער לא הפר את תנאי שחרורו. ואולם, שחרור עציר לחלופת מעצר מבטא מתן אמון בנאשם על ידי בית המשפט. המערער, בביצועו את המעשים בהם הודה, מעל באמון זה. חלון השחרור ממעצר הבית אינו כמובן חלון שחרור לביצוע עבירות. ברי כי גם נאשם מבין זאת. בכך ניתן לטעון כי קיימת הפרה של תנאי משתמע, לפיו אדם המשוחרר לחלופת מעצר ינהג כדין ויכבד לא רק את תנאי שחרורו הפורמליים, אלא את החוק. לעמדתי, הגם שאין חובה לנכות ימי מעצר מעונשי מאסר – עקרון החירות תומך בניכוי זה. בכך ניתן ביטוי לכלל לפיו מעצר אינו עונש, אלא תוצאה מתחייבת על מנת להגן על הציבור מפני נאשמים אשר מסוכנותם הוכחה לכאורה בכתב האישום, בהעדר חלופה מתאימה. אף אם יטען הטוען כי ניתן להגיע לתוצאה עונשית דומה על ידי אי ניכוי ימי מעצר וקיצור תקופת המאסר – הרי שעקרונות השיטה מובילים למסקנה כי ניכוי ימי המעצר הוא דרך המלך. סוף דבר 11. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור לעניין תקופת המאסר שהושתה על המערער, אך לקבל את הערעור בדבר ניכוי ימי מעצרו. קרי, שעונשו של המערער יעמוד על 4 שנות מאסר בפועל, בניכוי 117 ימי מעצרו. לסיום אביע תקווה כי המערער יצלח את התכנית הטיפולית לגמילה בסמים בכלא "חרמון", וכי מצבו ישתפר ויתייצב. אולם כאמור, ובהתאם להמלצת שירות המבחן, אין בכך – לאור הנסיבות ומידת שיתוף הפעולה שלו נכון לכתיבת התסקיר בעניינו – להשפיע על קיצור עונשו בנסיבות תיק זה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏י"ז באב התשע"ד (‏13.8.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13041520_Z06.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il